קוד: גוף ונשמה 8 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (8)
אחד עשרה בליל שבת, לאחר הסעודה, הוא ובני משפחתו הולכים ברגל אל עבר ביתם, המרחק כעשרים דקות ברגל, לילה נעים ומואר, והדרך יפה מאין כמוה, הם צריכים לעבור את כל הטיילת המוארת של פנמה, לחצות בסיומה כביש אחד והם בבית.
הגיעו אל הכביש לחצות, בני המשפחה הקדימו אותו קצת וחצו, והוא בא באיחור מה- מספר צעדים אחריהם, חצי דקה אולי, ומכונית פורש דהרה לעברו, פגעה בו וזרקה אותו עשרות מטרים. אתמול עמלו עליו שמונה רופאים בחדר ניתוח, כל מנתח לקח לו חלק מגופו הצנום לעבוד עליו, ועדין חסרה עבודה. לא נשקפת סכנה לחייו, אך האיש כבר שבר כלי- במלוא עומקה של המילה.
אין מי שלא הצטער מעומק ליבו עליו, ולא כי היה איש מוכר ומכובד... אם-כי היה איש בעל לב טוב- למרות ועל אף העושר המופלג שלו... את העושר שלו עשה ביושר בצדק ולא בחסד- באמצעות מוח חריף וחוש שישי-עסקי, הוא וויתר מרצון על הריכוזיות המקובלת כאן, ואימץ את תורת פיזור סמכויות- תורה שהוכיחה את עצמה ונתנה לו בשפע את פרותיה... שאלתי אתמול איש מבוגר ומיושב- שישב על ידי בבית הכנסת: תגיד, מה אתה חושב המסר שבתאונת ז'וזף אזרק? איזה מסר בדיוק ביקש השם להעביר לו? הרי הוא היה איש טוב וחיובי, ובסך הכל ביקש לשמור את השבת ולחזור ברגל...
האיש המבוגר לא ירד בדיוק לסוף שאלתי, ועם זאת ענה לי: "דע לך, אם לא היה איש טוב ובעל מעשים, הוא היה מת מתאונה כזו... אף אחד לא מבין איך נשאר בחיים". גם אני הסכמתי איתו, וסיכמתי עם עצמי: אין ספק שישנו מסר... אין אירוע שקורה לנו בדרך הסתמית, כל אירוע והמסר שלו- מה עוד אם האירוע קשה, בסדר גודל שכזה... יש לחפש את המסר- סיכמתי עם עצמי, ורק ג'וזף אזרק בעצמו יכול למצוא אותו- אם רק ירצה, כי המסר נועד לו והופק עבורו...
היום בחמש בבוקר בהליכה השקטה אל בית הכנסת, שיניתי את דעתי. כולנו חיים בקבוצה, וכל אחד מאיתנו- שותף בעל כורחו בקבוצה הדואלית שאני מנוי עליה... אין דבר שקורה בקבוצה המצומצמת שלי ללא משמעות קבוצתית... הרי "הדבר" התרחש במסגרת הקבוצתית... וגם ג'וזף אזרק שותף בצלע האחרת של הקבוצה הדואלית שלי. אין לי ספק שממתין לו בתיק האישי שלו מסר חשוב וענייני; הוא רק צריך לפתוח את התיק ולעיין; אולם גם עבורי יש מסר ענייני ומוגדר, ועלי לפתוח את התיק האחרון בסידרה- של הקבוצה שלי, ולעדכן אותו בעקבות המסר הספציפי עבורי מהאירוע הזה; למסקנה הזאת היגעתי בחמש עשרה הדקות השקטות והיפות, בחמש בבוקר... וגם הספקתי באותה ההזדמנות לפענח את המסר ולעמוד על מאפייניו ולנתח את ערכיו... הוא אשר אמרתי: 15 דקות ערכיות עד מאוד.
על מנת לעמוד ולשכתב את מאפייני המסר, עלי לארגן את עצמי ולחזור איתכם אל זירת האירוע. האירוע קרה בשדרה של הטיילת, הנקראת "שדרת בלבו-אה" - איני רוצה להשתמש פה באותיות לטיניות.
את שדרת בלבו-אה אני מכיר ככף ידי ומקרוב מאוד, כי אני גר מהעבר השני של השדרה, וכל יום אני חוצה אותה ברגל, בהליכה היפה שלי בחמש בבוקר אל עבר בית הכנסת... ולא רק בחמש בבוקר, כי-אם בכל שבת, יוצא לי לחצות אותה 4 פעמים ברגל, ולא לבד אלא בליווי שלושת ילדי הקטנים; אני אוחז בידם של שניים- שם אותם בצד הרחוק מהתנועה, ואחד בצד הקרוב לתנועת המכוניות; סדר זה עוזר לי לראות יותר את המכוניות הבאות, כשרק ילד אחד נמצא בצד המסוכן...
אני מדבר איפא על ההליכה ברגל מבית הכנסת עד ביתי ובחזרה, מידי שבת בשבתו, בליווי שלושת ילדי. יש לי ארבעה, אך האחרונה אינה עדין כשירה ללכת לבית הכנסת, היא בת שנה וחצי...
אם אתבקש פעם להצביע על הרגעים היפים ביותר שעברתי בחיי, מאז היותי ילד ועד לרגע כתיבת השורות- ועד בכלל, הייתי מצביע על 60 דקות של חסד שמתחדשות מאליהן מידי שבוע. 60 דקות- כי החישוב הוא כך: 4 כפול 15 = 60. ארבע פעמים יוצא לי ללכת עם הילדים שלי מידי שבת אל בית הכנסת ובחזרה, הליכה של בערך 15 דקות יפות ומשגעות ומהנות- כמעט בלתי אנושיות עבורי... יש לי קושי אמיתי לשכתב כאן את הרגשתי; אני יכול לכתוב ספר על 15 הדקות האלה, או אז אולי אצליח להעביר את תחושותי האמיתיות... בזמן הקצר הזה אני מתקרב אליהם עד לכדי נגיעה בנשמתם... כולם מדברים ביחד, בקול רם, ולכל אחד יש סיפור ועניין ונושא- שלא סובל שום דיחוי... בדרך כלל אנו הולכים במזג אוויר נעים, אך הדיון המשפחתי הזה לפעמים מתקיים גם במזג אוויר סוער תחת הגשם הטרופי של פנמה... ואם חשבתם שבכוחו של הגשם להשתיקם- טעיתם...
ברם! כלל ברזל אחד מופעל באופן אוטומטי, ולאף אחד אין את הרשות לערער עליו ולו ברמז: יהיה העניין אשר יהיה, יהא הסיפור אשר יהיה, ותהא רמת חשיבות הנושא שבנידון אשר תהיה, ברגע שמגיעים אל נקודת החצייה שבשדרה, כולם שותקים וכאילו נולדו אילמים! שום מילה שום אות, כי אבא צריך להתרכז עכשיו; אנחנו חוצים את שדרת בלבו-אה!
וכך הוא: ברגע שאנחנו עומדים על הרציף ומתכוננים לרגע המתאים לחצות, רמת הריכוז שלי עולה למקסימום האפשרי, כי באמת מדובר ברגע רציני, ובידי "חפצים" רציניים שעלי להעבירם את השדרה בשלום... המדובר למעשה באוטוסטרדה- אם לשפוט ע"פ כמות המכוניות העוברות ומהירותם... ובתוך תנאי האוטוסטרדה הזו אני צריך למצוא את הרגע הנכון, בין קבוצת מכוניות לשנייה, בשביל לקבל את ההחלטה הגורלית: ניתן לעבור! המצב הגרוע ביותר הוא כאשר לא עוברים המכוניות בקבוצות- אלא בהפרשים ביניהם... אין לאורך כל השדרה רמזור או מעבר חציה... יש רק מזל וחוסר מזל: לפעמים אנו עוברים צ'יק צ'אק, לפעמים מכונית אחת עם לב טוב מבחינה בנו מרחוק- מפעילה את המשולש ועוצרת, וכך עוצרים בעקבותיה שאר המכוניות ואנחנו עוברים כמלכים; ולפעמים עומדים עשר דקות ויותר עד למצוא את הזדמנות הפז; אולם דבר אחד איני מוכן להתמקח עליו: כשאני מחליט לעבור והילדים משני צידי- חייבת ההחלטה להתקבל עם אפס סיכון ומאה סיכוי, אינני מתפשר עם הערכים האלה גם לא בעשרים אפס לפני הפסיק- יהא מזג האוויר אשר יהיה.
התיאור המבחיל הזה של התנועה בבלבו-אה, נכון הוא בשעות מסויימות ויחסי לשעות אחרות... בבוקר למשל בשעות היציאה לעבודה, אפשר לעבור באופן חופשי כמעט, כי פשוט המכוניות זוחלות ואתה מזדחל ביניהם ואף נוגע בהם, פשוט דופק בידך על המכונית שברצונך לעבור... השעות הכי קשות לחציה הן שעות העבודה, כאשר עוברים הרבה מכוניות אך לא בכמות להזדחל... אלה הן השעות הקשות שאני מתמודד איתן בד"כ, בדרכינו לבית הכנסת ולאחריה. בשעות הלילה מתשע ואילך, אפשר להציץ ולעבור, יש מעט מאוד מכוניות... ואם כבר- נשלים את הלו"ז: בחמש בבוקר אתה צריך לעמוד כמה דקות בשביל לפגוש מכונית תועה...
ג'וזף אזרק ומשפחתו, חצו את שדרת בלבו-אה באחד עשרה בלילה, כאשר עדיין ישנה תנועת מכוניות, אך חלשה... כלומר, מספיק היה להציץ ולעבור. המשפחה עברה כאמור בשלום, וג'וזף מסיבה שנעמוד עליה בהמשך, איחר קצת את הקבוצה שלו, חצה לבד ואכל אותה... בגדול.
מה קרה כאן? איך יתכן להפגע ממכונית כלשהי ואפילו דוהרת ב-150 קמ"ש; בתנאים אידאלים של תיאורה טובה, של שטח ראות מצויין שמרשה לך לראות ולהבחין במכונית שבאה לעברך ממרחק רב, ומעל לכל בשעה שכמעט אין תנועה... בואו נשחק את משחק שופט-חוקר; אנחנו מתבקשים לנתח מה שקרה: ג'וזף אזרק היה שקוע בנושא כלשהו עם עצמו, הוא איש עם הרבה מאוד עסקים ועניינים ונושאים תלויים... הראיה ל-"שקוע" שלו היא, שלא הלך עם הקבוצה של בני ביתו, אלא איחר טיפה אחריהם... חשב הירהר, שקע במשהו... ו...עבר בלי להציץ; ואכל אותה. זה כל המסר שקיבלה קבוצתי: ג'וזף אזרק שקע במשהו ועבר, בעוד היה עליו לצאת משקיעתו בזמן המתאים, להתעורר ולהבחין במציאות שלפניו הדורשת התייחסות ושינוי ערוץ... אולם הוא לא יצא ולא התעורר ולא הבחין בשום מציאות, אלא המשיך עם המציאות שהוא שקוע בה וכאילו זוהי המציאות היחידה בנמצא; ועל זאת שילם את מלוא המחיר, גם הפרוטה האחרונה לא נשכחה ונגבתה בחשבון- לא לא וויתר הגבאי על שום פרוטה. אל לכם אתם לעשות את זאת, כי המחיר ישולם בשלמותו ועד הגרוש האחרון; גם אם הוא גבוה מנשוא. זהו המסר המיועד לקבוצה שלי.
אל לכם לשקוע בשום דבר בשום מציאות, אל תהיו סגורים, אל תהיו נעולים על שום דבר, הבחינו סביבכם, פתחו את העיניים ואת הראש, במיוחד כאשר יש לפתוח אותם, במיוחד כאשר עוברים אוטוסטרדה... במיוחד כאשר האוטוסטרדה נראת מבטיחה לכאורה... דווקא אז עליכם להשכיל ולצאת משקיעתכם, שלא תיפלו בטעות של ג'וזף.
התסמונת של ג'וזף היתה, "לשקוע" ולשייך כל מציאות אחרת למציאות שהוא שקוע בה... לא היה לו ספק שכל מה שקורה סביבו הינו המשך מובן וטבעי למציאות שהוא שקוע בה... כאן התגלמה הטעות הגורלית של ג'וזף.
השם יתברך נותן תשומת לב מיוחדת לעיניים ולראש... הוא לא אוהב את מי ששוקע ומוותר בזאת על שני החושים האלה: הראייה והחשיבה. עם ישראל "שקע" ברוב שנותיו ועבר במצב זה הרבה מאוד אוטוסטרדות... פעמים רבות הוא נפגע ולא הרגיש, המשיך עם הראש בקיר עם אותה האוטוסטרדה וכאילו לא היתה תאונה... עם ישראל שקוע עד מעל לראש...
אני רוצה לחדד את המשמעות של התסמונת הזאת: לעבור כשאתה שקוע...
אדם יכול להיות שקוע רק בדבר טוב יפה שנעים לו להמצא במחיצתו... שאין עוררין שהוא טוב וחיובי עבורו. רק בדבר כזה ניתן לשקוע- לשכוח את עצמך ולעבור אוטוסטרדת החיים שלך, ולפספס...
לעומת זאת, דבר מפוקפק ושלילי- מעיר באופן אינסטקטיבי את החושים, כי המודעות מזהה אותו כדבר שלילי; אשר על כן, האדם יכול להרהר בו אך לא לשקוע בו. במקביל, גם בדבר "שלילי" ניתן לשקוע, אך רק כאשר המערכות של האדם מטעות אותו ומזהות את הדבר הזה כטוב ורצוי- בניגוד גמור למהותו האמיתית...
בכל אופן, אין עוררין על זאת: אדם יכול "לשקוע" רק בדבר שנוח לו במחיצתו, שמזהה אותו כטוב לו ורצוי לו. ניקח דוגמה אופיינית: תורת משה. תורת ישראל היא טובה ורצויה; אין עוררין על זאת.
בתורת משה כתוב:
לא-יהיה לך אלוקים אחרים על פני (שמות כ', דברים ה')
זוהי הדיברה השניה מתוך עשרת הדברות; נתקלנו בה לעיל, כאשר שלפתי את השאלה הזאת: "מה לדעתכם יותר חמור, לעבוד עבודה זרה, או העדר כנות עצמית?"
על השאלה הזאת עניתי, כי בשלב וברמה נתונים, העדר כנות עצמית היא הרבה יותר חמורה מעבודת אלוהים אחרים. הבאתי ראיה לטענתי מהדיברה השניה בעשרת הדברות: לא יהיה לך אלוקים אחרים--- על פני; עד שתגיע אל פני; עד שתכיר את פני. עד שתכיר את מציאותי בפועל. כל עוד ולא היגעת להכרת פני, אינני יכול לצוות עליך שלא תאמין באלוהים אחרים; מצווה זו תישאר אם כן בגדר האמונה בלבד- לשיקולך ולנטיותיך הבלעדיים. אולם ומהרגע שהיכרת אותי, הינך מחוייב לכנות שבך, ומכאן והלאה אינך יכול להתעלם ממציאותי. התעלמות כזאת ו/או עבודת אלוהים אחרים, משמעותה "עבודה זרה"- על כל המשתמע מכך ועל כל ההשלכות הנגזרות מכך.
במילים אחרות: אינך יכול לתפוס עובד עבודה זרה ולהטיח בו את האשמה החמורה: אתה עובד עבודה זרה!! אלא עליך קודם להציג בפניו את האלטרנטיבה של הכרת אלוקים, כלומר עליך להכיר לו בפועל את הנוסחה ואת אלוקים חיים, ורק לאחר שראה, הבין, ועיכל, ובכל זאת הלך כנגד הכנות העצמית שלו ועשה דבר אבסורדי במודע- השתחווה לחתיכת עץ, או רק אז אתה יכול להטיל עליו את מלוא כובד האשמה הנגזרת מהדיברה השניה.
האשמה הפורמלית היא כמובן "עבודה זרה" וגזר דינה מוות, אך האשמה האמיתית היא "חוסר כנות עצמית", או אם תרצה "תמהוניות", "התעלמות מהמציאות"... אנשים תמהוניים נעדרי כנות עצמית שמתעלמים במודע מהמציאות, מסוגלים לבצע כל דבר ולגייס כל דבר לטובת "עצמם", יכולים לרצוח, לשקר, לגנוב דעה, חפץ, לסכסך, לבגוד... מי שמתעלם במודע מהמציאות אין לו מעצורים, אין לו גבולות- כי אין לו עניין במציאות, התוחמת מטבעה את הגבולות...
אם כן המושג של "עובד עבודה זרה" נולד, עם לידת התודעה בקיום אלוקים. הדבר דומה למושג "אחריות" שנולד עם האדם רק בגיל הבגרות. וזה בדיוק מה שאמרה התורה, באופן הברור ביותר, המדויק ביותר: לא יהיה לך אלוקים אחרים- על פני; עד שתהיה מודע ל-פני, לקיומי, עד שהמודעות שלך תאבחן את קיומי, עד שהתיק שלי יתוייק כראוי ובאופן תקני במודעות שלך.
את הרעיון המופשט הזה אודות המונחים "אלוהים אחרים" ו "עבודה זרה", הרחבתי במיוחד בחיבורי הקודם "פענוח רוח הקוד", שם היגעתי למסקנה מופשטת עקב בהייה במצב נתון: קיימים בדת היהודית שני סוגי ציווים: ציוויים מעשיים ניתנים להגדרה, וציוויים אנושיים שאינם ניתנים להגדרה. זו התייחסותי לסוגיה ב- "פענוח רוח הקוד ":
"הציוויים המעשיים רבותי, הניתנים להגדרה מדוייקת, יבשה, כמו דיני כשרות, דיני נידה, הלכות שבת, קורבנות... הם רק החלק הטקסי של דתינו, ואינני בזאת, חלילה, מנסה להקל ראש בהם; אולם החלק המעשי של דתינו, או אם תרצה- המטרה האמיתית המתבייתת עליה הדת האלוקית היהודית, הים האמיתי והגדול הזה- אליו יורדים כל הנחלים וכל המטרות וכל המטלות, הוא הוא הציוויים התורניים שאינם ניתנים להגדרה יבשה, כמו לא לרצח אופי, לא להלבנת פנים, לא לגניבת הדעת, כן לענווה, לצניעות, להושטת יד לאח..."
"העקרונות האמיתיים של הדת האלוקית היהודית אינם ניתנים להגדרה, ולא במקרה: כי הם ניתנו לבן האדם החושב; אחרת אין משקל לחשיבתו, למחשבתו, לשיקולו, למהותו. רק רובוט טוב ומתוכנת היטב לכאורה, יכול לקיים את הציוויים המעשיים כלשונם וכהילכתם, הניתנים להגדרה מדוייקת, יבשה; כמו דיני כשרות, דיני נידה, הלכות שבת, קורבנות... והבחירה ניתנה לאדם לקיים את הציוויים המוגדרים האלה- לא כרובוט אלא כאדם חושב המבקש לתת ביטוי לכנותו- האמורה ללכת יד ביד עם הכרתו בפועל. אולם "ציווי שאינו ניתן להגדרה יבשה" אינו יכול לפעול על רובוט הפועל מכוח ההגדרה, וממילא אינו יכול לחייבו; הוא יכול לפעול רק על אדם חושב עם לב פועם."
"ביטוי "עבודה זרה" הנגזר מהציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", מקבל משנה תוקף, כאשר המדובר בציוויים בלתי מוגדרים מעין אלו, הנתונים לכאורה לשיקולינו הבלעדי. לגנוב דעה או לא? לבייש להעליב או לא? לרצוח (להלבין פנים) או לא? לשקר או לא?"
"זהו שורש הטעות ההסטורי של היהדות לדורותיה: אנו חושבים שציוויים אלו נתונים לשיקולינו הבלעדי כי אין להם משקל סגולי, ובתור שכאלה אנו עושים בתחום זה ככל העולה על רוחינו, מצויידים בפתק מההסטוריה: אין הגדרה לגניבת הדעת, זה מוסר רחב לא יותר, אין הגדרה לרצח אופי או להלבנת פנים, ברבים או ביחיד, אין הגדרה אפילו לשקר, כי מי יכול לגלות את הכוונה העומדת מאחורי "שקר"! הכוונה יכולה להיות תמימה, ויכולה גם לא להיות תמימה... התחומים מתערבבים זה בזה, הכוונות מסתעפות, המטרות מתנגשות ומתערבבות ונכנסות אחת בשניה, והחגיגה בשיאה: אין מי שיגדיר מה זה שקר, אין מי שיגדיר מה זה רצח אופי, ואין מי שיגדיר מה זו גניבת דעת."
"וגם כאן באה התורה הקדושה כדרכה, להבהיר באופן חד משמעי ובלתי הפיך:
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני (שמות כ', דברים ה'). שמירת השבת וכשרות וטהרה ועבודות בית המקדש וכל העבודות הינם לאלוהים אחרים- אם לא ילכו יד ביד עם המצוות הבלתי ניתנות לכאורה להגדרה. שמירת השבת עם שקר הינה עבודה לאלוהים אחרים- לא לי. שמירת הכשרות והפסח וקורבנותיו הם מעטה לעבודה זרה- אם תישמע ברקע אנקת נרצח שהלבינו את פניו ברבים; מי ביקש ממכם לרצוח בצל השבת! מי ביקש ממכם ללמוד תורה בצל גניבת דיעה! מי הרשה לכם לחמוק מפאתי הענווה- אל זרועות הגאווה על שמירת המצוות! זו "עבודה" "זרה" ומוזרה לשמה שנועדה לאלוהים אחרים, שאינו מוכר על ידינו. זו כפירה מכוונת במציאות השם יתברך."
עד כאן הציטוט המורחב מ-"
פענוח רוח הקוד ", בו ניסיתי להעלות על הנס את השאלה ההיפוטתית: היתכן שהתורה התכוונה אך לחתיכת עץ שתמהוני מסויים ישתחווה לה? או לפסל? ומה עם האבסורד הטמון בעצם עבודת עץ אבן או פסל... האם התורה הקדישה את הדיברה השניה להזהיר אותנו על האבסורד הזה? לצוותינו על האבסורד הטמון בעבודת פסל שידינו עשתה?! האם התורה דיברה בעבודת פסל ועץ או דיברה בלשונינו?
על השאלה הזאת עניתי, שהעבודה זרה האמיתית שהלכה למעשה התורה התכוונה אליה היא,
העדר כנות עצמית. מי שאין לו כנות עצמית נקרא "עובד עבודה זרה"- ושיהיה הרב והגאון הכי גדול בתורה! או לחילופין, ההדיוט שלא מבין מילה אחת בתורה.
כך עידכנתי את מסקנותי, והיגעתי למסקנה המשלבת את דורינו: גם בדורינו המתקדם ניתן לעבוד אם כן אלוהים אחרים ועבודה זרה לשמה. התורה פנתה איפא גם אל דורינו בדיברה השניה.
אנא זכרו שאני נמצא עדיין בתחומי
התסמונת שביקשתי לחדד אותה: לעבור
אוטוסטרדה כשאתה שקוע...
חשוב לציין: איני מנסה להסביר כאן אודות משמעות עבודה זרה, כי-אם את משמעות התסמונת.
כאמור, את הציטוט המורחב לעיל לקחתי מחיבורי " פענוח רוח הקוד ", ואותו פרסמתי במספר מקומות ברשת האינטרנט. בנוסף שלחתי אותו בדוא"ל לאחי ברוך בניורק ולבנו עזרא שאני מאוד מכבד ואוהב. לציין, לברוך לא היה כוח לטקסט הארוך הזה... הראיה היא שלא הגיב במילה אחת עליו... אולם לעזרא בנו היה כוח ואמביציה לקרוא את כל הטקסט של דודו עד המילה האחרונה, ואף לרדת לעומק הדברים; את זאת למדתי משיחה שקיימתי עם עזרא לאחר מספר חודשים, הוא סיפר לי שהדפיס את כל הטקסט הארוך, מעל לחמישים דפים, ולקח איתו לטיסתו האחרונה לסין... היה לו הרבה זמן אוויר שיכל למלא בדפים שהדפיס.
לפני שאכנס לתוכן השיחה הטלפונית עם עזרא אודות הדפים הרבים שקרא, הייתי רוצה להתעכב על הבחור עזרא שאני מכיר. המדובר בבחור ישר אמין וחיובי. המדובר בתלמיד חכם ברמ"ח אבריו, שאוצר ידיעותיו התורני לא מבייש שום רב בדורינו... היידע שלי האישי בתורה הולך לאיבוד בים היידע שלו... הפעם הראשונה שנפגשתי עם "היידע" שלו היתה כאשר ישבתי שבעה על אימי ז"ל בארץ, בליווי ההרכב המלא של כל אחיי; עזרא ואחיו יוסי התנדבו להשאר איתנו בארץ ולשרת אותנו בימים הקשים ההם: לסדר אוכל וארוחות לכל החבורה בכל שבעת הימים, להגיש לנקות לסדר לעשות עבודות בית לדבר לדובב את ליבנו... לעשות את כל הניתן בשביל להקל עלינו ברגע הקשה ביותר של כולנו. הוא ואחיו עשו עבודת פרך מקצועית, עבודה מכל הלב, שם התגלה לי הפן האחר של עזרא שלא היכרתי...
ובכן זכור לי טוב טוב אחה"צ של יום השבת, בין מנחה וערבית, אני ועזרא ראש בראש; הוא מסביר לי אודות סדר קבלת התורה שלנו שבעל פה, בצירוף הסבר למונחי-מפתח תורניים, מעין תימצות הסטורי בצמוד לתאריכיו, ואני עם פה פעור ותיקווה אחת בלב: שהזמן הקצר הזה לא ייגמר. זהו האיש עזרא שאני מדבר עליו; בן כשלושים, בן אחי.
נחזור לשיחתי הטלפונית עם עזרא, אודות חיבורי "
פענוח רוח הקוד " שקרא במטוס. הוא התחיל בפיזור שבחים- וכאן תפסתי את כיוונו וניסיתי לחסוך מזמן שנינו: "אם מתחילים בשבחים- סימן לא מעודד לבאות..." ואכן הוא הסכים איתי. הפגז הראשון שלו כיסה את הביקורת על האורך המעייף של החיבור... עניתי לו- לא מתוך קו הגנה כי-אם מהקו האמיתי שאני נמצא עליו: אני לומד עם עצמי תוך כדי הכתיבה, וכנראה למדתי בחיבור הזה יותר מדי...
כאן עבר לטון רציני מקודמו והצהיר: נעבור אם כן לתוכן הענייני.
מלחץ הזמן של השיחה שהתארכה, הוא הספיק לכסות נקודה עניינית אחת בלבד: הנושא של עבודה זרה שניתחתי בחיבור.
"למה מי אתה ומאיפה לך היידע על "עבודה זרה" שתכתוב ותביע את דעתך בנידון"
"אתה יודע בכלל מה הן הלכות עבודה זרה? למדת פעם את ההלכות האלה? אתה יודע שישנה מסכת שלמה שדנה אך ורק בנושא "עבודה זרה" וסוגיה ותיאוריה והגדרותיה ואיסוריה...? איך אתה יכול להרשות לעצמך לכתוב על נושא שאפילו לא למדת אותו?" - בזאת תמו טיעוניו, וקולי דם.
בזאת הסתיימה השיחה; סיכמנו שנדבר על שאר הנושאים בהזדמנות, אך מעולם לא דיברנו שוב בזאת.
כאן נמצאים תחומי התסמונת שביקשתי לחדד: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע...
אני מוצא את עזרא שבות, יהודי בן דורינו, תלמיד חכם, בתוך תוכה של התסמונת: עובר את האוטוסטרדה כשהוא שקוע.
לעזרא שבות השקוע, קשה מאוד להגיע אל מסקנה כזאת: העבודה זרה האמיתית שהתורה התכוונה אליה היא,
העדר כנות עצמית. היא לא פנתה בדיברה השניה רק אל דורינו, אלא פנתה אל כל הדורות- בכללם דור המדבר. התורה לא באה להסדיר עבורינו את האבסורד בעבודת פסל מעשה ידינו, אלא להזהיר אותנו על עבודה זרה שאין לה שום קשר עם עבודת השם, לא עם מידותיו ולא עם דרכיו. היא הזהירה אותנו לא להתל בעצמינו וללכת בכיוון האבסורדי: להיות בקיא בתורה וריק במידותיה.
מי שאין לו כנות עצמית נקרא "עובד עבודה זרה"- ושיהיה הרב והגאון הכי גדול בתורה; ואם נמצא אשם עם התראה חייב סקילה. התורה פנתה דווקא למי שמבין בתורה ובקיא בה: אתה ולא אחר עלול לעבוד עבודה זרה! זהירות!! בזמן בית המקדש השני, מדוע מתו והתחלפו מידי שנה הכהנים הגדולים, הצדוקים שקנו את המשרה, כשנכנסו אל קודש הקודשים?
תשובה: כי עבדו עבודה זרה עד מאוד בקודש הקודשים. כי עבדו אלוהים אחרים בקודש הקודשים; עבודה כזו היא לא לאלוהינו. כי עבדו אלוהים אשר לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו. או במילים אחרות: כי מד העדר כנותם העצמית הגיע לשיאו; אשר על כן, הם נמצאו אשמים בעבודה זרה ונידונו למוות מידי.
מדוע בספרי הנביאים הזכיר הכתוב תדירות ובכל הזדמנות אפשרית את עניין הבמות שמקריבים עליהן ישראל מחוץ לבית המקדש?
תשובה: שעם ישראל לא ימשיך בטעותו ויחשוב כי הוא מקריב עליהן לאלוקים, כי-אם להעמידו על טעותו ולאמר לו: אתם מקריבים לאלוהים אחרים; זו עבודה זרה!
מדוע עזרא שבות לא יכול להגיע אל המסקנות האלה?
תשובה: בגלל שהוא לוקה בתסמונת של ג'וזף אזרק שנפגע בשדרה בבלבו-אה בליל שבת שעבר.
בעברית אחרת: בגלל שהוא שקוע בדבר טוב ויפה דווקא, שנעים לו ונוח במחיצתו. בגלל שהוא שקוע בדבר חיובי דווקא, שמזהה אותו כטוב ורצוי לו. בגלל שהוא שקוע בתורת משה ועובר איתה את אוטוסטרדות ההסטוריה, דורות על גבי דורות, מבלי לשים לב למכוניות שעוברות, לערוצי התורה הפתוחים שמשדרים לו 24 שעות ביום אותות, כי עיניו עצומות, וראשו נעול, והוא הולך מכונס בתוך עצמו, שקוע עם עצמו, אינו מבחין בשום דבר סביבו, בשום אות בשום מציאות; בטוח שהיידע שבידו מכסה את כל השטח הראוי.
אכן; ערוץ האמת הוא אחד ויחיד, וזהו ערוצה של התורה; ברם דווקא בגין זאת, דווקא כי יש לנו ערוץ יחיד שמבטא את האמת המוחלטת- יש לכסותו באמצעות עינינו וראשינו מכל זווית אפשרית, יש לנסות ולהביט דרכו מכל זווית אפשרית, אסור לנו להיות נעולים, אסור לנו ללכת עם הראש בקיר, אסור לנו לפספס את הנשמה על חשבון התעסקותינו האובססיבית בגוף. הנשמה היא זאת שנותנת בסופו של דבר את הטון האמיתי- באמצעות הגוף; אשר על כן, לה יש להעניק את בכורת תשומת הלב- לא לגוף! אין לי בעיה לחזק את הגוף ולשמור עליו, כי הרי בלעדיו אין לנשמה את ארבע האמות שזקוקה להן למחייתה ולהתפתחותה... אין לי בעיה עם לימוד הלכות עבודה זרה והגדרותיה, וחובה היא ללמוד ולהכיר את גוף הציווי הזה, אך אסור לנו לאטום את אוזנינו מהטון האמיתי שנשמת הציווי מנסה לשדר: העבודה זרה האמיתית היא העדר כנות עצמית; האזהרה האמיתית היא למי שבקיא בגוף התורה: אתה ולא אחר עלול לעבוד עבודה בלתי תקינה; עבודה זרה! זהירות!! זוהי בעינה נשמת התורה ועליה וויתרנו לאורך כל הדורות, כי הלכנו עם "הגוף" ועם הראש בקיר; היינו שקועים בתורה! לא היכרנו את הלכות הקבוצה כי התעמקנו כל כולנו בעירוב! לא אשלים עם זאת, שדורות על גבי דורות ראו בעירוב כמצווה של האדם עם יוצרו, ונעלם מעינהם את הפן האמיתי של המצווה: מצווה של האדם עם חברו. זאת וזאת ועוד, כי היינו שקועים בעצמינו כאשר עברנו את גשרי ההסטוריה, כה בטוחים בעצמינו וביידע העומד לרשותינו, עד כדי שלא העלינו על דעתינו קיום יידע בשום רובד אחר; עד כדי שלא העלינו על דעתינו להציץ בשדרה- אולי יש מכונית דוהרת...
אני רוצה לחדד עוד את התסמונת הזאת שאני מנפנף בה. אני רוצה לעשות את זאת באמצעות סיפור אנושי שחייתי אותו. לפני כן יורשה לי לשרוד סיפור רקע מהצד; חובה עלי לספר אותו.
נהוג אצלינו בתפילת שחרית, בקטע של "ויברך דוד" כשעומדים, מישהו מהמתפללים לוקח קערה מהתיבה, מסתובב איתה בין המתפללים, וכל אחד מפקיד בה משהו- בדרך כלל שטר של דולר. אני הרגלתי את עצמי להכין בבית את הדולר, לשים אותו בכיס העליון וללכת לשחרית.
במושב לידי בשחרית, יושב תמיד גבר בשנות החמישים בערך, יהודי שנולד בפנמה. הוא מתפלל עם סידור בשתי שפות: דף בעברית ומולו בספרדית. ישנם דברים שאינך יכול להתחמק מהם, אתה חייב לראות אותם... הוא יושב יום יום לידי, ומהמושב שלי למדתי עליו הרבה מאוד דברים...
קודם כל למדתי שהוא לא יודע כל כך טוב עברית- ובלשון המעטה... הוא שובר את השיניים ואת החניכיים כשהוא מתעקש לקרוא את נוסח התפילה בעברית... למדתי עליו שהוא איש עדין אציל וטוב. אף פעם, לאחר סיום התפילה, לא עוזב את מושבו לפני שזורק לכל עבר בחיוך את "שיהיה לך יום טוב...". הוא מקובל ואהוב, כי כל העולם מקדם אותו גם בבוקר טוב ולוטש לו איזה משפט...
ולמדתי עליו עוד דבר: הוא איש נדיב בפוטנציה. נדיב עד מאוד. אמרתי לכם: אינני יכול למנוע מעיני מלראות ולדווח... "ויברך דוד" מגיעה וכולנו עומדים ומפקידים בקערה את נדבותינו: הוא אף פעם לא שילשל שטר של דולר אחד; הוא מדבר רק בשטרות של עשרימים, בדרך כלל הוא מפקיד שטר של עשרים, ולפעמים של חמישים, וגם מאה... התורן המתנדב שמסתובב עם הקערה מכיר אותו... וכשמגיע אליו הוא מתעכב בסבלנות ובאיפוק על ידו, עד שמוציא את הארנק ומפקיד; הוא לא עושה את המחווה הזאת לכולם! סוף כל סוף כלונו אנשי עסקים ויודעים היכן משתלם להתעכב...
יום אחד החלטתי להגיד לו משהו אישי... הרגשתי שאני יכול- כי באמת אהבתי את תכונותיו והרגשתי קרוב... אמרתי לו "תשמע, אני רואה כל יום שאתה מוציא ליד כולם שטר מהארנק בשביל להפקיד אותו ב-"ויברך דוד", למה שלא תעשה כמוני ותכין את השטר בכיס שלך מהבית, אני מרגיש שבזאת יש הידור מסויים למצווה, מה אתה אומר?"
על הערתי זו הוא הודה לי, וכאילו נתתי לו משהו- כאילו נתתי לו נדבה ובעין יפה! מורגש היה כי מבסוט היה מההערה, ואת הרגשתו זו ביטא בטונות של תודה... וגם גרם לי לחשוב, שעשיתי משהו גדול ועצום...
הייתי עוד יותר גאה בעצמי, כאשר למחרת הבחנתי איך מוציא את שטר העשרים ישירות מכיסו העליון, ומפקיד אותו ללא דיחוי בקערת התורן- שלא הסתיר את תמיהתו...
עברו מספר ימים, ותכונה חדשה באיש הזה גרפה את כל תשומת ליבי: הוא החליט ללכת בצינעה לתיבה שניות לפני שמתחיל "ויברך" ולהפקיד שטר מקופל היטב שלא נראית תמונתו אל תוך הקערה. בעיבוד מהיר הבנתי את מקור החלטתו החדשה, הנוהג בה עד עצם היום הזה: המציאות מתעדת שהוא היחיד שמפקיד סכומים כאלה ושטרות מסוג עשרים ולפעמים אף יותר... כל השאר מפקידים כמו בני אדם: שטר של דולר! רק הוא היוצא דופן... היהודי העדין נפש הזה החליט, שאין מן הראוי להפקיד את שטרו היוצא דופן על יד כולם, יש בזה משום "שופוני יא נאס", וגם השטר שלו יכול לנצנץ ולהתהדר ואולי אף לפגוע ברגשות שאר השטרות... עדיף, הוא החליט, לחסוך את כל זאת ולהפקיד שטר מקופל היטב בתיבה, לא על יד כולם. רק אדם עדין נפש יכול להגיע לפיתוח המצווה הקטנה הזאת למימדים אדירים כאלו. רק יהודי אמיתי ויהודי אמין. רק יהודי עדין. בספרדית קוראים לאדם כזה: פינו.
אולם לא רק הוא נמצא במשחק העדין הזה שנחשפתי אליו, ישנה עוד יד עלומה במשחק הזה... אין יום שבו אני פוגש את היהודי העדין הזה, ואיני מהרהר בזאת: איפה היה היהודי העדין הזה, אם לא היה מגיע לפנמה הרב ציון לוי מישראל! איפה יכלה להיות הנשמה העדינה הזאת ברגע זה... לדעתי הצנועה, אם היה מגיע הרב לוי לפנמה רק בשביל היהודי הזה- היה כדאי.
הרב ציון לוי הגיע לפנמה לפני כחמישים שנה, ואומנם היתה כאן דת יהודית ותפילות ובית כנסת וכשרות... ברם, אם היינו מצלמים את שתי התמונות הנהוגות בניתוחים פלסטים, תמונה לפני ואחת אחרי, היינו רואים את העשייה האמיתית שהרב לוי עשה בפנמה. הדת היהודית הגאה של פנמה, היא לא אותה הדת הגאה אחרי שהגיע; הוא נתן ביטוי ותוכן למונח "גאווה". הוא עשה שהיהודים בפנמה יתגאו בדתם, בבית הכנסת שלהם, בכשרות בשרותי הדת המגוונים במיקווה המהודר- בשתי מיקוואות בעצם ושני בתי כנסת...
היו לו במקביל הרבה הקלות... בספירת מלאי מהירה, ניתן לראות קהילה נדיבה, קהילה מסורתית שהדת היהודית אינה זרה לה... ואפשר לראות גם כסף טוב; הקהילה הזאת היא אמידה. הרב ציון לוי השכיל להשתמש בכל ההקלות האלו ולהטות אותן לכיוון הרצוי... את ההשכלה הזו אף אחד לא יקח ממנו. השכלה זו נגזרת ממוח חריף ומשכיל, ויהודי. זהו רבה הראשי של פנמה, מזה כחמישים שנה, הרב ציון לוי.
עד כאן סיפור "הרקע" שלי, והרב לוי יכנס להלן גם לסיפור האנושי שחייתי אותו, ושאעזר בו לסמן ולחדד את התסמונת של ג'וזף אזרק שנפגע בשדרה בבלבו-אה בליל שבת שעבר: הוא היה שקוע כאשר עבר את האוטוסטרדה הפנויה...
הרב לוי יכנס כאמור כשחקן ראשי גם בסיפור השני, וראיתי לפני כן להציגו בפניכם בתלת מימדיו.
שחקן ראשון: חברה ושמה "מייס" הפועלת באזור הסוחר החופשי של פנמה. בעלי החברה הם:
משה שרים- יהודי ממוצא לבנוני (השותף הבכיר ביותר, ובעל הטון והמילה הסופיים, על פיו יישק דבר)
פרג' אזרק - ממוצא חלבי (אחיו של מי שעבר את התאונה בליל שבת- אחיו הבכור של ג'וזף אזרק)
זורי חמווי - גם ממוצא חלבי אם איני טועה (יש מי שאומרים שהקרן ההתחלתית של מייס שייכת לו)
שלושת השותפים האלה, חורשים על חברה מסחרית בסדר גודל בינלאומי. חברת מייס היא החברה הגדולה ביותר באזור הסוחר החופשי ובפנמה בכלל... בבעלותם בנק מקומי שפתחו לפני מספר שנים.
שחקן שני: גיסי היקר יעקב קלזי. הוא עלה איתי מסוריה והתחתן עם אחותי שם. הגיע לפנמה לפני 17 שנה, מתוכן 16 שנה עובד כמנהל אחד האגפים ברשת המחסנים של מייס. (עד עצם היום הזה הוא עובד במחסן של מייס).
שחקן שלישי ואחרון: הרב ציון לוי, רבה הראשי של פנמה. רבה הראשי והנערץ והבלתי מעורער של פנמה, שעל פיו יישק כל דבר ועניין שבקהילה- כולל עניינים אישיים וסיכסוכים פיננסים.
תוכן המשחק: לפני כשלוש שנים, עבר גיסי תאונת עבודה במחסן. בשעות העבודה. הוא נפל או משהו נפל עליו- ודפק את הגב. היה עליו לעבור ניתוח בגב, אך בסופו של דבר וויתר עליו- וטוב עשה, כי חלה השתפרות בלתי צפויה במצבו, ויצא מבית חולים הביתה; היה שם כחודש ימים.
מילה אחת מאוד אישית על ג'אק: אם יש מונח של "מוסר עבודה"- הרי למקבילה שלו קוראים "ג'אק"; ולאו דווקא בעבודה, כי-אם בכל דבר... הוא בשלן טוב מאוד כשצריך וכשלא צריך, הוא הרבה יותר מהיר מאחותי במטבח ויכול להכין לך אקבר ארוחה בעשר דקות- הגם והייתי מעדיף קצת יותר את אחותי במטבח, כשאני מוזמן אצלם...
ביום ראשון בבוקר, יום החופש- יום השינה- הסתלבט, ומאז שאני מכיר אותו, קם מוקדם מוקדם למניין הראשון, בשביל להספיק לכסות שתי משימות: לקנות את כל ירקות השבוע מהשוק הסיטונאי של הירקות, ולקנות דגים משוק הדגים החדש של פנמה. אני רוצה להגיד בעצם את זאת: ג'אק נולד בשביל העבודה, והעבודה נולדה בשביל אדם כמוהו. כולנו בעצם עובדים ומזיעים... אך לא כולנו עובדים עם חשק, עם מרץ, עם רצון לעבוד; הרצון שלו לעבוד אינו תלוי בסוג העבודה- אלא בעבודה עצמה כשם עצם. זה ג'אק.
עבר התאונה ואין מי שלא הבחין בתכונה הזאת וביטא אותה במילים: ג'אק, לא מתאים לך לשכב. לראות את ג'אק שוכב- כמו לראות את משה רבינו גונב... הגזמתי? לא! זה המשל וזה הנמשל.
...המשך חלק (9)