קוד: גוף ונשמה 10 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (10)
אולם, כישרון דוד בקפיצה קוונטית מתבטאת יותר מכל במקרה של נבל בכרמל... לפני שנחזור אל המקרה שוב ונעמוד עליו לאור המונח החדש שגילינו, הייתי רוצה להדגיש עוד מאפיין-מפתח במונח העממי "קפיצה קוונטית"; פשוט ברח לי לעיל...
את הגדרת המונח "קפיצה קוונטית", תיארתי לעיל כביטוי לשינוי קיצוני במצב או בעמדה: שינוי דרסטי שקרה באופן בלתי מתוזמן, בלתי צפוי, מהיר מדי, כמעט מיידי- לא טבעי...
בד בבד, וזהו המאפיין החדש שביקשתי להוסיף, לא חלה החובה על "הקופץ" בקפיצה קוונטית, לבצע את קפיצתו זו בדיעבד. אין אנו רואים בו כמחוייב, מוסרית או חברתית, לעשות את הקפיצה הזאת.
במילים אחרות, ואם המדובר היה בתהליך רגיל ושינוי רגיל, הרי אנו מצפים לשינוי הזה הנהוג עליו, ורואים בו כצעד מתחייב ואף מחייב- הנגזר מהתהליך; תלמיד ישיבה שלמד 20 שנה וקיבל הסמכה של "רב", אינו כחוזר בתשובה שהתגלה כעילוי וקיבל תוך חמש שנים הסמכה של רב! החוזר בתשובה אכן עשה קפיצה קוונטית וקיבל את ההסמכה, אך אין זה אומר שאילולא עשה זאת היה יוצא עם טעם של פיספוס; בעוד בחור הישיבה שלמד 20 שנה לקבלת הסמכתו לרב, ממנו אנו מצפים את זאת; בצפייה הזאת מוצפנת "החובה" להגיע אל התואר הזה לאחר 20 שנות לימוד... התהליך הרגיל מחייב, בעוד התהליך המזורז הקוונטי אינו מחייב מטבעו- אפילו בדיעבד.
במטרה לעמוד על התכונה האחרונה זו הנגזרת מהמאפיין החדש, הייתי רוצה לשים איש אחר במקום דוד, איש יהודי רגיל בן ימינו; הייתי רוצה לקרוא לו במונחים שלי- הרב ציון לוי, זה הרב הראשי של פנמה אשר ביקש לו ולקהילתו את התנאים האופטימלים לקיום הדת היהודית, וזוהי לדידו אחריותו ההסטורית. הרב ציון לוי, להזכירכם, "אמר" לעיל את הדברים האלו: שום דבר לא יזיז אותי ממשימתי, ומשימתי היא להחזיק את הדת של הקהילה הזאת; אשר על כן, יש להפעיל מערך שיקולים מסובך ולפעמים אף בלב כבד: לענות כהלכה על עושק שכיר- או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת היהודית בקהילה, שעולה הכבד מוטל עלי?
הרב ציון לוי שקל בכובד ראש את השאלה הקשה וענה עליה: יש להחזיק בדת היהודית ולקיימה בתנאים הנתונים בתוך הקהילה.
את הרב ציון לוי אני שם לרגע במקומו של דוד בן ישי, ואני מחזיר אותו בשעון הזמן אל התקופה הקשה שעבר דוד טרום מלכותו, כאשר חי במנוסה מתמדת מזרועו השלופה של שאול המלך שביקש להמיתו. והינה הוא ואנשיו נמצאים במדבר פארן, לא הרחק מחוות איש עשיר ושמו נבל.
השאלה הראשונה שהייתי מפנה לו (לרב לוי): איך היית מתפרנס ומפרנס את אנשיך כבוד הרב? בתשובתך, נא לקחת בחשבון את הנתונים הללו:
1- ידוע לך שהינך מועמד יחיד לתפקיד הרם מכל על עם ישראל; אתה הולך להיות נגיד על עם ישראל; והרי בגין המועמדות הזו אתה נרדף ע"י שאול המלך...
2- אתה נמצא בסכנת חיים מיידית, אתה ואנשיך עמך; לא בחרתם מרצון במצב המסוכן בו אתם נמצאים; מכאן, אין באפשרותכם לעבוד ולהתפרנס בדרך האנושית המקובלת.
3- עם ישראל חייב לך ולאנשיך רבות... נלחמת למענם ואף היצלתם במו ידיך מכף אוייב אכזרי ובמספר הזדמנויות: למשל, עיין ערך הדו-קרב עם גוליית, שכל ישראל יצאו ממנו בקומה זקופה ולא במעט שלל...
לאור שלושת הנקודות לעיל, האם לא היית שוקל להטיל מס מוסרי על שכניך הזמניים, או לפחות על העשירים שבהם? מה עוד ובכוחך היה לגבות את המס הזה, בכוחך המוסרי והצבאי...
שאלה שניה: נניח שהלכת בדרכו של דוד בשאלה הראשונה, ולא גבית מס, כי-אם הכבדת על אנשיך ועבדת והגנת וביקשת באופן אציל עזרה ונדבה, ובחרת את הנסיבות המתאימות לבקשת העזרה... ואם כן לנוסח השאלה השניה:
איך היית מגיב כבוד הרב על הבעיטה הגסה שבעט נבל בשליחי דוד? האם היית חוגר את חרבך ועולה אל נבל במטרה לא להשאיר לו עד הבוקר משתין בקיר? או שהיית מתאזר בסבלנות ומשקלל את הנקודות הבאות:
1- זה הזמן לגבות את התשלום של "רעה תחת טובה"...? זה לא הזמן להעלים עין מפגיעה בכבוד? זכור ואל תשכח, אתה נמצא במצב עדין, אתה נס על נפשך משאול המלך, אתה מגן על חייך ועל חיי אנשיך מסכנת מוות, אתה מתמודד כנגד צבא סדיר שלם שמחפש אותך, האם לא כדאי לאגור כוח ולחסוך אותו לקרב האמיתי?
2- נבל בכל מקרה לא העסיק אותך רשמית; הווה אומר שאינו חייב לך על פי דין פרוטה אחת. אתה עזרת לו? יפה עשית, אך לא התבקשת על ידו לעשות זאת; אשר על כן, אין מן הדין הוא לבקש ממנו לא שכר ולא נדבה, ולבטח אין להרוג אותו על סירובו לשלם...
3- אם תפגע בלבן, ייצא לך שם של גרילה שהורג את כל מי שמסרב לשלם לו... ואתה אינך איש כזה... לא יאה לך השם הרע הזה. מה עוד ואתה עומד להתמנות לנגיד על עם ישראל, בשביל מה לך רקורד מפוקפק שכזה...
4- אני מקווה שהינך מודע לעובדה, שבקרב לא-קרב מעין זה, עלול להשפך גם דם נקי; דם חינם... דם של אנשים הנמצאים אכן בחוות נבל- אך לא הם שהחליטו לבעוט בשליחיך... אין מנוס משפיכת דם חינם.
שאלה שלישית: נניח שוב, לצורך הצגת השאלה הזאת, כי הלכת גם כאן בדרך של דוד, הדם עלה לך לראש, ואינך האיש שישתוק על פגיעה בכבודו וכבוד אנשיו; אינך האיש שישתוק לבן עוולה כזה ששילם לך רעה תחת טובה. איש כזה צריך לסור מן העולם, הוא ואנשיו ומידותיו המטונפות שמטנפות את העולם.
באמצע הדרך אתה פוגש באישה יפה שהיא ולא אחרת- אישתו של נבל המנובל! היא הביאה לך עימה קצת אוכל שהעמיסה על חמורים, בשביל להשתיק את חמתך על בעלה, ובנוסף היא אישה חכמה שיודעת להתנסח היטב: אנא אדוני עזוב אותך מבעלי המנובל וחזור בך מנקמתך ממנו... הינה יש לך אוכל כאן ואני מודה בטעותו ומתנצלת על מה שקרה... השאלה היא האם תקנה את הסחורה שלה? עיין נא איתי בנקודות הנלוות האלו:
1- אל תשכח שהיא חוששת גם על חייה, ויתכן מאוד שפנתה אליך מתוך חשש זה- ולא בגין מידותיה הטובות, המנוגדות לכאורה למידות בעלה.
2- היא מבקשת לחוס עליה ושיכנעה אותך בחוכמתה ובדבריה...? אז תחוס עליה! מה הקשר שלה לבעלה? אם תחוס עליה ותקבל מיידה את האוכל והמתנות, האם הדבר הזה מכשיר כבר את בעלה ואת מעשיו ואת מידותיו? האין הוא נחשב יותר בן-עוולה? מדוע יש לערבב בשר עם חלב?
שאלה רביעית: וגם כאן נניח שהלכת בדרך של דוד עד עכשיו... ניתן לראות במקור השאלה להלן כניסיון להרוות יידע כללי.. אולם אני מודיע לך שטמונה בה בחינה חשובה של מידות, מידותיך: האם היית שולח לבקש את יד אביגיל מיד לאחר מות בעלה? וכי למה אתה שואל...?
1- בגלל האנשים סביבך, בגלל אנשיך... מה הם יחשבו על המנהיג שלהם? שהתחתן עם אשת המנוול במותו?
2- שנפל ברשת האישה היפה והחכמה ממבט ראשון?
3- שהתאהב בה כאשר עוד היתה אשת איש, ושמר את הדבר...?
4- בסך הכל נפגש עימה פעם אחת, האם זה מספיק לדעת עליה ועל מידותיה... עד כדי לקבל את ההחלטה לקחת אותה לאישה?
5- יש לתת תשומת לב עקרונית לזאת: העובדה שנבל המנוול התחתן איתה, אינה מלמדת על מוצאה ומוצא הוריה המפוקפק? אינה מלמדת על שספגה משהו ממידותיו של בעלה לשעבר?
6- אתה עומד להימשח למלך על כל ישראל, היאה למלך להתחתן עם אלמנה? ועוד עם אלמנת איש מפוקפק שכזה?
אלה הן שאלותי, ואני מפנה אותן לרב ראשי בן ימינו ושמו ציון לוי. להזכירכם שוב, הרב ציון לוי, "אמר" לנו לעיל את הדברים האלו: שום דבר לא יזיז אותי ממשימתי, ומשימתי היא להחזיק ולתחזק את הדת היהודית של הקהילה הזאת; נחוש אני בדעתי לעשות זאת אף אם אעמוד בפני שאלות לא פשוטות...
הינני להודות ולהתוודות: אינני יודע מהי תשובת הרב ציון לוי על ארבע השאלות לעיל; ויותר מזאת: לא ניתן אף להעריך מה תהיה תשובתו או עמדתו. השאלות סבוכות ומורכבות ויש להפעיל שיקול דעת... יתכן מאוד שברוב המקרים הוא יענה כדוד המלך, ויתכן גם שיתווה לו דרך מנוגדת- ואין הדבר מעיד שבחר בדרך הלא נכונה בהכרח...
אני מסבך איפוא את המצב: מדוע אם כן ניסחתי את השאלות ועמלתי עליהן- אם אין באפשרותי להעריך את תשובות הרב לוי עליהן?
תשובתי לטענה: אין באפשרותי להעריך את תשובותיו על ארבעת השאלות, אכן; אך יש באפשרותי להעריך את מתווה הדרך שתשמש אותו בשיקוליו ובמתן תשובותיו.
הרב לוי עמד בפני שאלה קשה ואנושית: לענות כהלכה על עושק שכיר- או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת היהודית בקהילה, שמלוא עולה מוטל עלי?
הוא שקל את השאלה וענה עליה: יש להחזיק בדת היהודית ולקיימה בתנאים הנתונים בתוך הקהילה. תשובה זו מסמנת לי את תוואי הדרך של מערך השיקולים של האיש הזה: הוא איש נחוש המסמל מטרה ודבק בה בכנות וביושר. שום דבר, אכן, לא יזיז אותו ממשימתו המקורית. במילים אחרות, לא ניתן לטעות בתשובות שלו, אם תספק לי את תוואי הדרך ההתחלתית עליה דרך; הוא ימשיך על אותה דרך ובאותו תוואי. הדרך שלו צפויה וגם הוא איש צפוי; בניגוד גמור לדוד בן ישי: הוא איש בלתי צפוי! הוא קופץ קפיצות קוונטיות בכל צעד ושלב.
חשוב לציין, אינני בא לבחון כאן את נכונות תשובותיו או צעדיו של הרב ציון לוי, כי-אם לבחון את הדרך שלו, את דרך החשיבה שלו; ובעצם אני בוחן דרכו את "דרך החשיבה" של כולנו, של הדור שלנו ושל קודמינו, ומנסה לשים את דרך חשיבתינו ליד דרכו של חביב השם דוד המלך. אני רוצה לדעת מהו ההבדל בין דרך החשיבה שלנו לבין דרכו הקוונטית של דוד בן ישי? ומדוע דרכו של האחרון דווקא חביבה על השם יתברך? ברצוני לשים את האצבע על הסממן הזה, ברצוני לאתר אותו.
ובכן תגיד לי מהיכן התחיל הרב ציון לוי את מסעו עם השאלות, ואגלה לך באופן מדוייק את תשובותיו... דרכו צפויה ובלתי מטעה.
אם הוא היה מהפכן צעיר, בן עשרים פלוס הנרדף על ידי מלך בלתי יציב שמבקש את נפשו על לא עוול בכפו, אזי סביר להניח שהיה הורג דווקא את שאול המלך בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו, וזאת ע"פ דין וחוק וצדק. אדם שמבקש לעשות לך עוול ומבקש לקחת את נפשך ממך- חל עליו דין הצדק של התורה: זכות ההגנה העצמית נקבעה בפסיקה ההלכתית העוסקת בדין תורה של רודף ונרדף:
הבא להורגך- השכם והרגהו (מסכת סנהדרין, דף עב). התורה עצמה אמרה את דברה מפורשות:
וכי-יזד איש על-רעהו, להרגו בערמה--מעם מזבחי, תקחנו למות. (שמות כא, יד'); שאול המלך ביקש להרוג את דוד שעמד להיות משוח במקומו- לא בדין אלא מתוך קינאה; ולכן חל עליו דין רודף, ועל דוד דין נרדף.
הרב הנרדף ציון לוי היה מתפרנס מזיעת אפו ומזיעת עבדיו, על כל הקושי והמעמסה הכרוכים בכך. אומנם הוא עומד להימשח למלך אך עדין הוא אינו מלך, וכזה אינו מורשה לקבוע מס על אף תושב.
לשאלה השניה לא היה מגיע, כי מהפכן צעיר ונאמן ישלח להודיע לנבל אודות "השרות" שמציע לו, וסביר שנבל יקבל את ההצעה הנדיבה ויתמקח על המחיר; אך אם לא יקבל אותה, לא תהיה בפני הגרילה הצעיר והישר אלא לסגת מהצעתו- על כל המשתמע מכך. או מאידך הוא יסגור עם נבל מבעוד מועד וע"פ דין תורה את תנאי החוזה והתשלום, ואם יבעט נבל בשליחיו כשהלכו לבקש את התשלום, הרי אחד דינו הוא: לא להשאיר לו משתין בקיר עד אור הבוקר, גם אם תתערב אביגיל; במקרה הטוב יקבל ממנה את המצרכים שהעמיסה וישלח אותה עם נעריה לשלום. למיותר לציין כי לא יתחתן איש נחוש כזה העתיד להימשח למלך, עם אישה אלמנה שהרג את בעלה במו ידיו; מה עוד והוא עשה את אשר עשה בניגוד לרצונה ולעמדתה, והחזיר את פניה ריקם- כבר מהפגישה הראשונה...
אם למהפכן הצעיר הזה נוספה, בנוסף לתכונותיו המקוריות, תכונת המדינאי המפוקח, מה שנקרא בעגה המקומית שלנו "פוליטיקאי", אזי סביר להניח כי בכל זאת היה הורג את "רודפו" בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו, וזאת ע"פ דין תורה וצדק; כי "עכבה" כזו מאיימת גם על חיי הפוליטיקאי הממולח ביותר, בכל זמן ומקום.
מאידך, לשאלה השניה היה מגיע בכל מקרה, למרות העובדה שהיה שוקל אם כדאי לו לשלוח ולהודיע לנבל אודות העסקה או לא; משקל הכדאיות היה נשקל במאזניים של פולטיקאי ממוצע המוכר בדורינו: מה יעשה נבל עם הצעתי, יקבלה או ידחה אותה? איזה אופי יש לנבל? נוח או קשה? ולכל תשובה שיגיע אליה, יתפור משענת חוקית ע"פ דין תורה:
1- אם נבל איש נוח וישר, סביר שילך בדרך האצילה שלא תרשה לו לבקש את "שכרו" כמקובל- מידי יום או מידי חודש בחודשו... אלא יעדיף לבחור את הנסיבות המתאימות, כמו חג או נסיבות משמחות, שבקשת התשלום לא תיראה כגביית חוב כי-אם כעזרה וכמתנה מצד המארח... הוא לא יבקש, היינו, את התשלום כשכר המגיע לו, כי-אם כנדבה שהוא אסיר תודה עליה.
2- אם נבל איש רע ומנובל, אזי גם במקרה הזה היה שולח להודיע לנבל העשיר והרשע אודות העסקה, כי הרי לא ניתן לכפות בכוח הזרוע עסקה גם על רשע! כי-אם עם רמז עבה בעובי של פיל: כדאי לך לקבל את הצעתי, כי אם יצטרכו רועיך את עזרתי ויקבלוה, הרי אני מודיעך מבעוד מועד כי אגבה עבור עזרתי זו ממך, וזאת לא תהיה בחינם. כך הוא יכסה את המשבצת ההלכתית אודות התשלום המגיע לו ע"פ דין.
אם כן, הוא יעמוד בכל מקרה מול השאלה השניה ויתמודד איתה: איך עליו להגיב על הבעיטה הגסה שבעט נבל בשליחיו? האם היה חוגר את חרבו ועולה אל נבל במטרה לא להשאיר לו עד הבוקר משתין בקיר? או שהיה מתאזר בסבלנות ומעלים עין מהצער שגרם לו נבל?
בשיקלול זהיר של פוליטיקאי ממוצע בן ימינו לנתונים הפרושים בפניו, הוא ידחה את האופציה הזאת על הסף.
הוא לא יחגור את חרבו ויתעלם מהפגיעה הצורבת והקשה... כי זה לא הזמן לגביית התשלום הצודק עבור "רעה תחת טובה", זאת כי הוא משנן לעצמו כל הזמן ולא שוכח: הוא ואנשיו נמצאים במצב עדין, הוא נס על נפשו משאול המלך; הוא מתמודד כנגד צבא סדיר וגדול, כדאי לו איפא לאגור את כוחו ולחסוך אותו לקרב הנכון... ברם, ההחלטה העקרונית שלו לא התבססה על זאת, כי-אם מתוך שיקול של טקטיקה טהורה ומחוייבת המציאות: אם יפגע בנבל, ייצא לו שם של גרילה שהורג את כל מי שמסרב לשלם לו... ולא יאה לו שם הרע שכזה... מה עוד והוא עומד להתמנות לנגיד על עם ישראל, בשביל מה לו רקורד מפוקפק שכזה...
מה שכן, הוא יטעים את החלטתו בפני אנשיו בטעם הזה: אני מקווה שהינכם מודעים לעובדה, שבקרב לא-קרב מעין זה, עלול להשפך גם דם נקי; דם חינם... דם של אנשים הנמצאים אכן בחוות נבל- אך לא הם שהחליטו לבעוט בשליחינו... אין מנוס משפיכת דם חינם, ודבר מעין זה אינו תואם למידותינו. אמר את זאת ולא שיקר: אכן; גם את זאת הוא לקח בחשבון המשוקלל.
וממילא לא היה מגיע לשאלה השלישית, ולא היה פוגש את אביגיל באמצע הדרך... אך סביר שהיה פוגש אותה במקום חנייתו, או אז היה מקבל ללא ספק מידיה את האוכל שהעמיסה על החמורים, ואף היה מודיע לה שחס עליה ומקבל את התנצלותה... למיותר לציין שהיה מודיע לה על החלטתו לחוס גם על בעלה ואנשיו.
וגם לשאלה הרביעית לא היה מגיע... כי שמה טמונה מידת המידות! לשלוח לבקש יד אישה מייד אחר מות בעלה?! וכי מה יגידו האנשים סביבו! מה יחשבו על המנהיג שלהם! שהתחתן עם אלמנת המנוול?! שנפל ברשת האישה היפה והחכמה ממבט ראשון? שהתאהב בה כאשר עוד היתה אשת איש, ושמר את הדבר...?
בסך הכל נפגש עימה רק פעם אחת, והספיק לדעת עליה ועל מידותיה- עד כדי לקבל את ההחלטה הנמהרת לקחת אותה לאישה?!
ובכלל, העובדה שנבל המנוול התחתן איתה, אינה מלמדת על מוצאה ומוצא הוריה המפוקפק? אינה מלמדת על שספגה משהו ממידותיו של בעלה לשעבר? שאדם בקומתו ייכנס לספק שכזה?
ומעל לכל, הוא עומד להימשח למלך על כל ישראל, היאה למלך להתחתן עם אלמנה? ועוד עם אלמנת איש מפוקפק כזה?
השאלה האחרונה היא אבסורדית.
כך היה נראה הרב ציון לוי בפרשת נבל, בשתי תמונות: תמונה יבשה נטולת חן פוליטי- של בחור צעיר נרדף, ישר, עקבי, וירה שמיים; והתמונה השניה מראה את אותו האיש ועם אותן התכונות, אך עם שיקול פוליטי מבוגר. החן הפוליטי הזה, כפי שראינו, משנה את טוואי התמונה השניה מרגל ועד ראש... זוהי תמונת החשיבה למעשה של דור המנהיגות הדתית שלנו, ואף של קודמינו, המאמינים בקיום השם וחרדים למצוותיו.
אם אנחנו בוחנים את תוואי הדרך של שתי התמונות, מבחינים בשרשרת של מצבים סדירים, צפויים, יציבים, עקביים, רציפים, ונטולי הפתעות; מתחילים במצב א' ומסיימים ב-ב', אין הפתעות, דרך חשיבה מסודר למופת, המבוסס על הגיון מסודר עקבי וצפוי. אנו נעולים על רצף התמונות הללו. אנו שקועים בתוכן.
מנגד, כאשר אני בוחן את התמונה הבודדת של דוד בן ישי, אני רואה אי-סדר הצועק לשמיים, אי-יציבות מובהקת, אין עקביות בהתנהגותו, אין רצף הגיוני, אני יכול לזהות פה יושר, שם אצילות, לפתע אי-התחשבות, אני יכול לזהות אותו אף בפוזיציות של התרסה, נחרצות, עקשנות, ולפתע עדינות, שירה, אהבה, חשש, גבורה, פעם פזיז ולפתע מתחשב... דפוסי ההתנהגות של דוד בן ישי אינם צפויים בעליל; אלה דפוסי-התנהגות שאינם מרכיבים שרשרת של תמונות מסודרות ועקביות...
מדוע?
כי דוד בן ישי נע ברצף קוונטי. הוא זז ממקום למקום בקפיצות קוונטיות- לא בהליכה מסודרת. למעשה, כל חייו התנהלו ע"פ הנוסחה הפיזיקלית הזו... הוא קפץ מנקודה לנקודה למרחקים רדיקליים דמיוניים; לפעמים באותו הכיוון ולפעמים בכיוונים מנוגדים. הוא משורר עם נשמה עדינה, והוא גרילה שיחגור את חרבו וייצא לקטול באויביו בדם קר. שאול המלך ביקש את נפשו על לא עוול בכפו; וכאשר הגיע אליו ויכל להרוג אותו, החליט בקפיצה קוונטית לא לגעת במלך הנמשח. הרבה אנשים לא יכולים לעמוד מול חנופה מקצועית... מישהו בא ומתחנף לך ומהלל אותך ורוקד על החליל שלך- לא כל אדם יכול לבצע קפיצה קוונטית בזיהוי המצב של החנפן ויודע לתת לפעולת הזיהוי זו ביטוי מיידי התפור למידותיה... פעמיים הוכיח דוד את זאת: פעמיים אמר למנוולים החנפנים זאת: אתם בעצם רוצחים ודינכם מוות. רק אומן בקפיצות קוונטיות יכול להתמודד עם מצבים כאלה ולתת להם מענה מיידי. ברם, כישרון דוד בן ישי באומנות "קפיצה קוונטית" מתבטא יותר מכל במקרה של נבל בכרמל...
שאלתי לעיל שאלה עקרונית: מדוע תמונת דוד המלך מצביעה על אי-סדר אי-עקביות, אי-רצף, מהו מקור השינויים הרדיקליים והתזוזות הרדיקליות שנותנים את ביטויים בדפוסי ההתנהגות של האיש דוד?
על השאלה הזאת עניתי: כי דוד בן ישי נע ברצף קוונטי; כי דפוסי החשיבה וההתנהלות שלו מבוססים על טכניקת הקפיצה הקוונטית; דוד בן ישי אומן בעל שם בקפיצה קווניטית.
אולם התשובה הזאת מבליטה יותר את שאלת השאלות ותהיית התהיות- היא השאלה העיקרית הנותרת על הבמה: ומדוע דוד בן ישי התנהל וחשב ורקד על פי החליל של קפיצה קוונטית? מדוע אימץ לעצמו את הטכניקה הזאת?
שאלתי ואענה: כי דוד בן ישי ביקש להשתמש במרחב המקסימלי של השם יתברך. הוא ביקש לנצל, כפשוטו, את מלוא המרחב האפשרי העומד לרשותו- לא את חלקו, והמדובר למעשה במרחב אין סופי. דוד המלך אמד בחושיו את מימדי המרחב האדיר השרוע לפניו, וראה שמימדים אלה מאפשרים לו לקפוץ קפיצות קוונטיות אדירות- ללא הסכנה ליפול... הוא מבוטח במאה אחוז- לא בתשעים ותשע פסיק תשע. לכן הוא לא דאג לסדר, לתיכנון, לעקביות, לרצף, לניגוד... אתה הנחית אותנו ללכת בדרך הצדק? אז אלך על דרך הצדק- עד אין סוף; אתה נטעת בנו את האהבה והרחמנות? אז ארחם ואוהב עד אין סוף וללא גבולות. אתה ביקשת משפט צדק ללא אפליה? אז אעשה משפט צדק ללא אפליה, ותהיה התוצאה אשר תהיה, זאת הבעיה שלך אלוהי ובוראי. אתה ביקשת שנלחם באויבינו עד חורמה? אז אלחם באוייבי עד חורמה, גם אם האוייב הוא גדול ממני וחזק ממני; התוצאות הנלוות הן הבעיה שלך בוראי, לא שלי, אתה תדאג לכל השאר. אתה נטעת בנו את מידת הרגישות היופי והעדינות וביקשתנו להתהדר בהם? אז אני בתורי אתן דרור לכל המידות הללו ללא גבול או הגבלה. דוד המלך הוא משורר עדין, מוסיקאי רגיש ואף מאהב שידע לבחון יופי נשי. העיפו מבט בשיריו השזורים בתהלים, וראו עד איזו רמת עדינות הוא הגיע; על איזו דרגת עדינות הוא עמד. ואם הוא נתקל, אפילו בשיריו, בנושא מכאיב וקשה, כמו עושק כסילות בעירות חמס- אזי יתן לרגשותיו גם כאן דרור ולא יהסס לקרוא לכסיל בשמו ולעושק בשמו וגם לחמור בשמו. לא ידאיג אותו הקונטקסט של השיר... אתה ביקשת שנהיה קנאים לך ולדרכיך ולמידותיך? אני אהיה הקנאי הגדול ביותר לכל המידות שאתה מייצג; לא אתפשר בקינאתי- יהא אשר יהא, אתה תדאג לכל השאר ואתה תדאג לכל הסידורים ואתה תפתור את כל הבעיות הנגזרות לכאורה מפעולת קינאתי, צדקי, משפטי, או במקביל- אהבתי, יופיי, מעדני ועידוני. בקיצור מתומצת, עם איש כדוד בן ישי, השם יתברך עבד שעות נוספות.
המרחב הזה שדוד השתמש בו, הוא אותו המרחב שלנו, שאנו בדורינו חיים בתוכו, אולם ההבדל ביננו הוא שדוד מודע למימדי המרחב הזה ולאפשרויותיו הניתנים לניצול- ושנוצלו על ידו הלכה למעשה, בעוד אנחנו איננו מודעים למימדי המרחב- וכאלה אין בידינו לנצל את האפשרויות המוצעות דרכו. אי-המודעות הזו שלנו יוצרת שטח ריק שאנו ממלאים אותו בהחלטותינו הפרטיות, ושיקולינו האישי, והגיוננו והילכותינו ותיכנונינו... זה אינו אומר שלדוד המלך אין החלטות ואין שיקול ואין הגיון; נהפוך, הוא משתמש במשבצת ההחלטות והשיקול וההגיון באופן מלא ויעיל מאיתנו; כי הוא מנתב את מלוא המשבצת לצרכיו החיוניים הדורשים את החלטתו ושיקול דעתו: איך לשמור על נפשו ואיך לעדן אותה, איך לשמור על גופו, איך לעבור את הכביש... היכן יש לעשות מעקה... יש לזכור שמעקה לא עושים רק בבית, יש בו צורך גם במרחב ההתנהגות... וגם סכנות הכביש אורבות בכל מקום...
הוא מחליט בנוסף על המסגרת בה יקנא וילחם ויעשה את הצדק... אומנם פעולת העשייה בשטח הזה אינה עומדת לשיקולו, אך הסיגנון של העשייה עומד לבטח לשיקולו האישי.
לאחר זאת ואם נשאר לו מקום פנוי במשבצת- הרי יפנה אותו למרחב הרגשי, לשיריו למיזמוריו לריגשותיו ולפיתוח הפן המוסיקלי... הוא יחליט איזה שיר לכתוב ואיך לסגנן אותו. הוא ישקול ויחליט גם בתחום זה, וכנראה, עמד לרשותו הרבה מקום פנוי וערכי במשבצת...
יעניין מאוד לראות את דוד בן ישי בדורינו... איך היה מתנהג כאן בחברתינו? איך היה מתנהג למשל בפרשת ג'אק ומייס? יעניין איך היה עונה על השאלה העקרונית שהרב הראשי של פנמה התמודד איתה: לענות כהלכה על עושק שכיר- או לתחזק את מתקני הדת ואת הדת היהודית בקהילה, שמלוא עולה מוטל על כתפי?
לי אין ספק שהיה דואג לצורכי הקהילה ומתקני הדת ולתורמים ולנדיבים, שעלולים להיפגע כתוצאה מהחלטתו; ואיני מדבר על ההחלטה אם להגיב על עושק שכיר או להעלים עין, כי להחלטה מעין זו כאמור אין מקום במשבצת החלטותיו, אם-כי אני מדבר על ההחלטה באיזה סיגנון לבעוט בנדיבי-מייס ובאיזו צורה יבחר להראות את ערוותם ברבים; ולבטח הוא יידע שכתוצאה מזאת יפסיד תורם בכיר אחד לקהילה והדבר ידאיג אותו ללא ספק, אך את הדאגה הקונקרטית הזאת היה משליך על בוראו- זהו בעיניו השטח הריק שדיברתי עליו שדוד המלך לא משתמש בו, ולעומתו אנחנו כן משתמשים בשטח הזה ומתחזקים אותו עשרים וארבע שעות ביממה; לכן לא נותר לנו הרבה מקום במשבצת ההחלטות והשיקולים והתיכנונים; בעוד לדוד בן ישי עומדת לרשותו כל המשבצת הפנויה הזאת, והוא משכיל להפנות את משאביה למקומות הנכונים; לכן הוא נקרא "משוחרר" ואנו נקראים "שקועים".
יעניין מאוד לראות את דוד בן ישי במסדרוני הכנסת בארץ, כח"כ מטעם אגודה או ש"ס או המפד"ל; מעניין לראות בעד איזה חוק (דיל) היה מרים את ידו.
ושלא תטילו ספק לרגע: גם הרב עובדיה יוסף דואג לצרכי קהל רועיו וגם דוד המלך ידאג לקהל רועיו, ברם דאגת עובדיה תטופל במסגרת "משבצת ההחלטות", ודאגת דוד תטופל במסגרת אחרת שאין לה שום קשר למערכת החלטותיו האופרטיבית- לא ישיר ולא עקיף. דאגת עובדיה תטופל על ידו באופן מקצועי ואמין, ודאגת דוד תטופל על יד מישהו אחר- גם באופן מקצועי ואמין. לכן הרב עובדיה נקרא "שקוע", ולעומתו דוד בן ישי נקרא "משוחרר". ובעצם המדובר בנו, בדורינו, ובהרבה דורות שקדמו לדורינו: כולנו נקראים שקועים בני שקועים.
לאור סוד המשבצת הפנויה שסודה כבר אינו סוד, קל להבין את התנהגות דוד במדבר פארן עם נבל ואביגיל והחלטתו לעלות ולא להשאיר לו משתין בקיר, ולפתע לעשות במצוות אביגיל והגיונה ואף להתחתן איתה; להתחתן עם אלמנת נבל מנוול; לפתע לעבוד ולפתע להלחם; לבקש את שכרו בצורה אצילה, או לחילופין לפדות את שכרו בדם; לברוח ולהגיע עד ראשו של הרודף, ולעזוב אותו כי הוא משיח השם; קל מאוד להבין את יעילותו בשטח גילוי החנפנים ואופן עבודתם. לי לפחות כבר מובן סוד יריעת האיש הזה; אין לי שאלות בנידון.
אני מבין איפא מדוע השם יתברך אוהב איש כזה, מדוע הוא אוהב התנהלות כזו, מדוע אוהב אופי כזה, מדוע אוהב הגיון צרוף כזה; הוא אשר אמרתי: השם יתברך אוהב לעבוד שעות נוספות. המשפטים הבאים יעידו על כל מילה. להלן משפטים פזורים לא לפי הסדר, שנלקחו מפרק פט בתהלים.
כא
מצאתי דוד עבדי; בשמן קדשי משחתיו.
כב אשר ידי תכון עמו; אף-זרועי תאמצנו.
כג לא-ישיא אויב בו; ובן-עולה לא יעננו.
כד וכתותי מפניו צריו; ומשנאיו אגוף.
כה ואמונתי וחסדי עמו; ובשמי תרום קרנו.
כו ושמתי בים ידו; ובנהרות ימינו.
כז הוא יקראני אבי אתה; אלי וצור ישועתי.
כח אף-אני בכור אתנהו; עליון למלכי-ארץ.
כט לעולם אשמור- לו חסדי; ובריתי נאמנת לו.
ל ושמתי לעד זרעו; וכסאו כימי שמים.
לד וחסדי לא-אפיר מעמו; ולא-אשקר באמונתי.
לה לא-אחלל בריתי; ומוצא שפתי לא אשנה.
לו אחת נשבעתי בקדשי: אם-לדוד אכזב.
לז זרעו לעולם יהיה; וכסאו כשמש נגדי.
לח כירח יכון עולם; ועד בשחק נאמן סלה
ד כרתי ברית לבחירי; נשבעתי לדוד עבדי.
ה עד-עולם אכין זרעך; ובניתי לדר-ודור כסאך סלה.
משיח צידקינו יהיה מזרע האיש הזה; אני מבין איפא את מקור ההחלטה הזאת.
עד כאן ההקדמה הכללית של "הצינור השלישי", בה נסיתי לעמוד על תסמונת הדורות:
לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע...
"
צינור שלישי "
מבוא
:
צעיר אני מלהגיע לתבונות האלו. צעיר אני מלהכנס אל מעמקי דמות אנושית כדוד בן ישי. ולצלול אל תוכה ולשרוד את סודה... אני יודע לכתוב; עוד כשהייתי ילד בבית הספר, אהבתי לכתוב. כתבתי בשפת האם שלי ערבית, וצללתי אל תוך השפה העשירה והיפה הזאת. אהבתי יותר מכל את שיעור החיבור; ואפילו במבחן חיפשתי את החיבור... מבחן בערבית היה כולל דיקדוק והבנת המקרא וכתיבת שיר בעל פה של אחד המשוררים הערבים הדגולים מתקופות הסטוריות שונות וגם... חיבור; מבקשים ממך: חבר חיבור אודות נושא מסויים- גבורה או על איש קשה-יום... לי לא היה משנה הנושא, כי בכל נושא התאקלמתי, אולם וכאמור- חלק החיבור שבמבחן היה מושך אותי במיוחד. זמן המבחן היה שעה- והייתי עושה את את כל המבחן ברבע שעה, בשביל להשתמש בכל הזמן הנותר לחיבור, כנגד ההגיון המתחייב מחלוקת הנקודות... את זאת הייתי עושה- לא כי הצטרכתי לזמן חשיבה עבור החיבור, כי-אם הייתי רואה בעצם כתיבת החיבור כצ'ופר בפני עצמו...
זה מה שרציתי להגיד לכם; זה הוא אני, זה כל מה שאני, יודע לכתוב; כמו סבל שיודע איך להתמודד עם המשא שעליו להעביר ממקום למקום; כמו ש'ף שיודע להתמודד עם המתכון שבידו ולתרגם אותו לתבשיל טוב, או כמו צייר שיודע להעתיק באופן נכון ומדויק תמונה מסויימת שעומדת מולו או בראשו, כך אני יודע להבחין ברעיון, ולתפוס אותו מהזווית הנכונה והמתאימה, וכך בצורה הזו אני מעביר אותו- או יותר נכון מעתיק אותו באופן מדויק ואמין על דף. ביתי שרה לקחה משהו מהאינזים הזה, אך המוטציה עושה את שלה והמהדורה שלה קצת יותר מהודרת... היא גם מציירת.
אך גם את זאת רוצה להגיד לכם: אני מעתיק רעיון; את הרעיון הקיים. אכן הרעיון מועתק באופן מקורי ונוצרת ההטעיה וכאילו אני הוא שייצרתי אותו- וכן יש הרבה רעיונות שאני יוצר... אך לא מהסוג הזה... לא הייתי מהמר על הרפתקה של כניסה אל מעמקי איש כדוד המלך, לצלול אל תוך דמות כזו ולגלות את סודה... אני יודע היכן מסתיים ההימור ונחשפת המציאות, ונקודת החיבור הזו מאיימת אף על המהמר המקצועי ביותר.
יותר מזאת: את המאמר הזה התחלתי לכתוב לפני כחודשיים, ואם הייתם שואלים אותי בתקופת ההתחלה זו על דוד המלך ואיך אני מתכנן להכניס את הדמות הזו אל מאמרי- הייתי עונה לכם ובכל הכנות: מה לדוד המלך ולמאמרי? ואם הייתם מקשים ושואלים אודות המונח "שקוע" ואת הקשר שלו לנושאי, הייתי שואל בחזרה: וכי ממתי "שקוע" היה למונח?!
ברם, דבר אחד ידעתי מהתחלה, וכבר בשלב הזה היה מובן מוכן ומחודד: ידעתי שאני הולך לכתוב על נושא המשנה, הנשמה, והצינור השלישי. ידעתי שאגב זאת אני הולך להגיע גם אל נשמת האדם ולצלול אל תוכה. התפיסה הכללית שלי אודות הרעיון כמכלול- היתה מספיקה בשביל לפתוח שולחן למאמר... כבר מהרגע שהבחנתי "בנשמת" המשנה, מספר חודשים לפני התחלת המאמר, כבר אז הרעיון היה מובן ומוכן בראשי: ידעתי מה זו משנה- כגוף, מה זו נשמת המשנה, ומה הם מאפייני המידע העובר בצינור השלישי. כך כתבתי למשל כבר בשלבי התחלת המאמר, אודות הצינור השלישי: "הצינור השלישי מכיל מידע המורכב משני סוגי המידע שהתקבלו מהמשנה: המידע שנלקח מגוף המשנה ושמגיע עד לנקודת "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה), והמידע "הנוסף" המתחיל לזרום החל מנקודת ק.ג.ה ועובר דרך צינור הנשמה."
כן היכרתי את הרעיון כמכלול; וזאת מסיבה פשוטה: כי הבחנתי בו, הבחנתי ברעיון. כן ראיתי את הגוף, את הנשמה ואת הצינור השלישי והתמונה היתה לכאורה מושלמת, אך אם היית מבקש ממני אז להסביר את מה שאני רואה, הייתי מתקשה בדבר כי אין לי שום כלי לעשות את זאת, אפילו שרה ביתי תתקשה לעשות זאת...
אולם הסיבה האמיתית שהייתי מתקשה להסביר ולשכתב אינה זאת... אינה הכלי החסר! הסיבה היא שהרעיון כמכלול שנמצא בידי לא היה בשל; היה מטושטש, מעומעם; אמרתי לפני רגע שהיה בידי בהתחלה רעיון מחודד- ואיני גונב את המילים... הרעיון כמכלול היה מחודד וברור, אך פרטיו ופרטי המידע שמרכיב אותו- היה רחוק שנות אור מבינתי... אינני זוכר מתי המציא תומאס אדיסון את נורת החשמל, אך יתכן מאוד שמספר דורות לפניו מישהו חשב בדיוק על הרעיון הזה, ואף הגיע אל המנורה בדמיונו המדעי, אך המידע הזה שהיה במוחו היה מטושטש מעומעם- כללי מדי, ולכן לא היה לו שום סיכוי להמציא את מנורת החשמל ומסיבה פשוטה: כי נעדרו ממנו פרטי המידע שמרכיבים את הרעיון של המנורה החשמלית.
ועכשיו יש לי משענת להדגיש שוב: הרעיון של גוף המשנה, נשמת המשנה, הקשר הכורך את המידע הזה לגוף האדם ונשמתו, נקודת קגה, הצינור השלישי... המיכלול של הרעיון היה ברור ומחודד במוחי, אולם הפרטים המרכיבים את הרעיון לא היו קיימים ולבטח, גם הכלים להסבירו נעדרו מהבמה ומבינתי כאחד.
האם אני מנסה להגיד שדרך "השראה" היגעתי אל פרטי המידע שנעדר מבינתי?
גם על השאלה הזאת הייתי משיב בשלילה, כי השראה מגיעה במכה לא בהקצבה- לא בשלבים, לא באופן אנושי הנהוג עליו... ואני היגעתי אל פרטי המידע בדרך אנושית מסודרת; היינו בשלבים, בדרך של
הבחנה,
אבחנה,
בחינה, ו
מסקנה. אתה רואה ניצוצות אור מרחוק, זו הבחנה. אתה מתקרב יותר ומבחין בהרבה מאוד אורות: זו עיר מוארת בשעת לילה; זו האבחנה.
בשלב זה אתה מדליק סיגריה ועומד לבחון את תכונת האורות מולך: יש אורות ציבעוניים שמרוכזים בחלק מסויים מהעיר, וישנם יותר מדי אורות ייחסית לעיר מודרנית בימינו: זהו שלב הבחינה.
לסיום אתה מגיע אל שלב הסיכום- זהו שלב המסקנות: המדובר בעיר האורות פריס, והתקופה היא חג המולד.
"פרטי" המידע לרעיון "המשנה" שבחשתי בו, התקבלו ועובדו באופן המסודר הזה: הבחנה, אבחנה, בחינה, ומסקנה; ברם היתה לי סיבה טובה לטעון ולקבוע שהיגעתי למידע בכוחות עצמי ואף פיתחתי את הרעיון למימדיו הנוכחיים בכוחות עצמי; וכל זה נכון ויציב, מלבד עובדה קטנה אחת, שנחבאה אל הכלים וקשה היה להבחין בה... העובדה היא: גם "ההבחנה" ההתחלתית נכנסה לתמונה באופן מסודר, מתוזמן; והיא לא אמורה להכנס באופן הזה.
הדבר דומה למורה מתמטיקה שמבקש שתלמידיו יגיעו אל נוסחה מסויימת בכוחות עצמם, ולכן הוא יוצר מעין רקע מקרי לכאורה- שייגרה בתלמידים את חוש "ההבחנה", ושממנו, מהמקרה שהבחינו בו, יתחילו את מסעם אל הנוסחה בכוחות עצמם. הוא נכנס אל הכיתה וקופסה חדשה של גיר היתה בידו. הניח אותה על השולחן לעיני תלמידיו, כהרגלו, לאחר מכאן הסיר את הצילופן של העטיפה מעליה, שכולם ישימו לב שמדובר בקופסת גירים חדשה שיש בה 20 גיר. מכאן ואילך מתחיל המופע "המקרי" (לכאורה) של המורה: הוא מניח את הקופסה החדשה על השולחן, פותח אותה באיטייות ומנסה לשלוף ממנה גיר אחד להתחלת השיעור, ותוך כדי- הקופסה נופלת מידיו וכל תכולתה מתרוקנת על הריצפה, והגירים מתפזרים ונשברים לחתיכות. אני מתלחשש עם עצמי: כמה יכול להיות מספר חתיכות הגירים שיכולים להיות פזורים על הריצפה? יש הרבה... אולם אני מבחין שמינימום יש 20 חתיכות, כי הקופסה היתה חדשה לפני שנפלה- שמכילה 20 גירים, לכן המספר המינימלי של חתיכות הגירים הנמצאים על הריצפה לא יכול לרדת מהמספר- 20! מכאן אני נוסע עם דמיוני אל המספר המקסימלי, ואף מנסה להגיע אל הערכת שטח הפיזור הקטן ביותר עליו נפרשו הגירים, וגם מגיע בדרך זו אל השטח המקסימלי ומסמן אותו; עד שאני מגיע אל נוסחה, דרכה ניתן לחשב את הנתונים...
בעודיני חושב על הנוסחה והנתונים והמספר המינימלי והמקסימלי, ולאחר שאחד התלמידים כבר אסף את הגירים מהריצפה, השיעור מתחיל ואני מתעורר וחוזר למציאות! ולא יאומן!! על מה השיעור?
...המשך חלק (11)