קוד: גוף ונשמה 11 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (11)
בעודיני חושב על הנוסחה והנתונים והמספר המינימלי והמקסימלי, ולאחר שאחד התלמידים כבר אסף את הגירים מהריצפה, השיעור מתחיל ואני מתעורר וחוזר למציאות! ולא יאומן!! על מה השיעור?
השיעור הוא על תורת ההסתברות. בזאת למעשה מסתיים השיעור; או אז אני אורז את חפצי והולך הביתה לכתוב על נוסחת ההסתברות שלמדתי היום, וכך באופן הזה אני עושה את כל שיעורי הבית שלי וכך אני עובר את כל שנת הלימודים, ללא עזרתו הישירה של שום מורה או מדריך; אולם גם המופע הזה חוזר על עצמו מידי יום ביומו: כל יום לאחר שאני מגיע הביתה ולאחר שמסכם את סיכומי ומשרטט את ניסחאותי, אני מבחין בפעלול המקרי לכאורה של המורה... אילולא קופסת הגירים החדשה שנפלה היום במקרה- לא הייתי מגיע לשום מסקנה ולשום נוסחה... קורץ לעצמי עם האבחנה הזאת וממשיך הלאה...
נוהל זה חוזר על עצמו מידי יום ובכל חומרי הלמידה של כל שנת הלימודים... לפעמים אני גם נתקל בשיעור מורכב שדורש מספר נוסחאות שקשה לעמוד עליהן ביום אחד; ואכן בשיעורים מורכבים כאלו אני מקבל את "המקרים" בתשלומים ולפי הסדר המקובל; האבחנה המסקרנת שהתרגלתי להשתעשע איתה היא התיזמון, הדיוק בשליחת המקרה "המקרי" לפי השורה בה אני נמצא בשיעור... כאן הפסקתי את שעשועי וביקשתי לרשום גם את האבחנה הזאת: התמונה להלן מייצגת את הסדר האנושי המקובל עליו: הבחנה, אבחנה, בחינה, ו מסקנה; אולם אני מבחין בעוד עובדה והיא: "ההבחנה" ההתחלתית בתמונה הספציפית הזאת נכנסה לתמונה באופן מסודר, מתוזמן; והיא לא אמורה להכנס באופן הזה.
וגם אבחנה זו אבקש להוסיף: אף פעם לא הרגשתי את עצמי לחוץ בשום שיעור, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת הקיבולת שלי לסוג החומר.
אם כן, כל כך התרגלתי לשיטת הלמידה הזו, לשיטת הכתיבה הזו, עד כדי שהתמסרתי אוטומטית לנוהל הזה, על אף ולא תמיד עמדתי על הקשר המיידי בין "המקרה" לפרטי השיעור המקורי- היינו אותו "מקרה" שאמור לתרום את חלקו לקשר בין הפרטים הקטנים המרכיבים את הרעיון... אולם אין "מקרה" שלא תרם להרחבת הקווים הכלליים של הרעיון, שלאחריו המיכלול של הרעיון היה ברור יותר ומחודד יותר במוחי; אולם הפרטים המשניים המרכיבים את הרעיון עדיין היו חסרים, או אם תרצה נותרו בעמדת סטנד-ביי...
דוגמה: אני הולך לשרוד בפניכם דוגמה חיה שניתן להבין באמצעותה, את נוהג העברת השיעור. וגם הדוגמה הזאת בפני עצמה, יש בה משום "הבחנה מתוזמנת" שתסלול בתורה את הדרך לשיעור הבא; במילים אחרות ובסיום הדוגמה שלי אשאל ואדרוש לדעת את הנתון הזה: מדוע הבחנתי בדוגמה הזאת בשלב הזה דווקא ולא בשלב אחר? כפי שתראו, לא היה ניתן להבחין בדוגמה הזאת בשום שלב אחר- מלבד זה שאנו נמצאים בו, והשאלה שוב: מדוע? מדוע דווקא עכשיו? את התשובה נראה בהמשך.
נחזור אל דוגמתינו. אנא חזרו איתי לקו שמתחתי לאחר הצהרתי זו: עכשיו כן אפשר לעבור אל "הצינור השלישי". לאחר ההצהרה זו מתחתי קו ארוך, והלכתי אל הכותרת הזאת: "הקדמה כללית".
אעדיף אם תחזרו פיזית אל האזור ההוא, ותקראו את הפתיח שלו; אתם צריכים לחזור כמעט שליש אחד מהחומר אחורה.
את ההצהרתי לעיל כתבתי איפא ביום שישי 16/6/06. כלומר, ביום שישי ההוא, סיימתי את שרידת החלק השני של פרוייקט המאמר; חלקי הפרוייקט במלואם היו כלהלן:
1- ביאור "
נשמת " המשנה.
2- ביאור "
גוף " המשנה.
3- ביאור המידע שמכיל "
הצינור השלישי ".
את עיקר "נשמת" המשנה כבר כולנו יודעים. המדובר בהלכות שבין אדם לרעיהו, והמשנה הזו למעשה באה להסדיר את הלכות הקבוצה. קבוצה דואלית, קבוצה רבתית, דין חבר שביקש לפרוש מהקבוצה; דין קבוצה שביקשה לתת רשות מלאה לחבר, לשני חברים... מהי הגדרת "חבר" ומהי הגדרת קבוצה, והגדרת רעיון... את כל זאת ביארנו בחלק הראשון של המאמר, שקראתי לו "נשמת המשנה".
החלק השני היה קצר ייחסית ועסק "בגוף" המשנה; היינו בביאור הקלאסי הנהוג עליו של המשנה. המדובר בהלכות שבין האדם ליוצרו, והמשנה הספציפית שלנו מדברת על "עירוב חצרות", הנגזרת ממסכת עירובין שהינה מסכת משלימה של מסכת שבת; כלומר המדובר בביאור אחת המצוות הקשורות ביום שבת, מצווה הנהוגה כאמור בין האדם ליוצרו. את החלק הזה סיימתי ביום שישי 16/6/06. נותר לי החלק השלישי והאחרון של הפרוייקט, והוא: הצינור השלישי, בו הייתי אמור להתחיל ביום שני.
כך תיארתי כבר בשלב ההתחלתי של המאמר, את תכולת הצינור השלישי:
"הצינור השלישי" מכיל עוד מידע נוסף, בו מתמזגים שני סוגי המידע שנשאבו מהגוף ומנשמתו, היינו המידע הקונבנציונלי שנשאב מהגוף והמסתיים בנקודת קגה, והמידע "הנוסף" הזורם דרך צינור הנשמה, ומתחיל את זרימתו מהנקודה בה נפסקה שאיבת המידע הקונבנציונלי שהיגענו אליו- נקודת (ק.ג.ה).
אם כן "הצינור השלישי" הינו צינור-מידע שלישי, שמהווה המשכו הטבעי של צינור המידע שנשאב מצינור הנשמה. או אז בצינור השלישי הזה התמונה מתבהרת לכדי מידע מושלם שנשאב ממקור המידע והוצע על ידו. אנו מגיעים לכאורה למידע שבצינור הזה וכאילו- בדרך של עיבוד שני סוגי המידע שהיפקנו בשיטתיות מצינורות שונים, אולם המדובר הוא למעשה במידע אחיד שהיגענו אליו בשתי דרכים עקיפות. הרושם שעתיד להיווצר הוא איפא, שיכלנו לבוא ישירות לכאן ולקבל / לקרוא את המידע המוכן מראש...
מכאן ניתן להסיק שביום שני 19/6/06, וכיוון שסיימתי ביום שישי 16/6/06 את מלאכת שני החלקים הראשונים של המאמר ונותר לי רק החלק האחרון על "הצינור השלישי", אמור אני לבוא ולכתוב את המידע המוכן שאני קורא אותו בצינור השלישי. כך לפחות יוצא מההגדרה שנתתי למידע הזה כבר בהתחלת מאמרי. ואכן הייתי מוכן ביום שני למשימה הזאת- היינו לכתיבת המידע המדוייק שבצינור השלישי; זאת כי אכן המידע הזה מוכן הוא ומוגדר מראש, וגם מוכר לי- אחרת לא הייתי מסוגל להגדירו מבעוד מועד ולהתחייב על הגדרה זו מראש... אולם, על בעיה אחת לא חשבתי: באיזו שפה אכתוב את המידע הזה? באיזה כלי?
כמובן שאשתמש בשפה העברית ובהגיון שלי האנושי... אולם מה עם ההקדמה הבסיסית שאמורה להכין את האוזניים לקיבולת המידע הזה? הדבר דומה לשרידת המידע הנמצא במשפט פיתגורס, לפני הגדרת ריבוע מהו, משולש מהו, זווית ישרה מהי, צלעות הזווית מה הן...
רק למען ההדגשה, זהו ניסוח המשפט: סכום שטחי הריבועים, הבנויים על שתי צלעות הזווית במשולש ישר זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי על הצלע הנותרת.
אני ראיתי לנגד עיני את משפט פיתגורס והבנתי אותו, והייתי מוכן לשרוד אותו ביום שני, אך לא חשבתי על השפה בה אכתוב את המשפט: מה עם הגדרת הריבועים? מה עם הגדרת שטח? צלעות, זווית, משולש... איך ניתן לכתוב את המשפט ללא ההגדרות המקדימות האלה? איך ניתן להסביר את המשפט בלעדיהן? שאלות אלו לא הדאיגו אותי ביום שישי כי לא חשבתי עליהן, ואף אם הייתי חושב עליהן- לא הייתי מגיע לשום דבר, כי גם ממני נעדרה השפה הזאת, או במילים פשוטות וברורות: גם אני לא ידעתי מה הן ריבועים ושטח ומשולש וזווית... ואיך אם כן ידעתי את משפט פיתגורס? על השאלה הזאת עניתי כבר לעיל: המיכלול של הרעיון היה ברור ומחודד במוחי, אולם הפרטים המרכיבים את הרעיון לא היו קיימים ולבטח, גם הכלים להסבירו נעדרו מהבמה ומבינתי כאחד. (המצרים, אומרים, עשו שימוש יומיומי במשפט הזה ויישמו אותו- דורות רבים לפני שפיתגורס ניסח אותו...)
אם כן, השאלות המקדימות המתבקשות לא הדאיגו אותי ביום שישי- כי לא הייתי מודע לקיומן... ברם, הן "הדאיגו" מישהו אחר... והוא חשב עליהן והכין את הפלטפורמה לבנייתן. במילים אחרות, והחל מיום שישי 16/6/06, מורה אחד התחיל להכין ריבועים ומשולש ולצייר זווית ישרה ואף זווית עקומה להבלטת ההבדל... בלשון אחרת, הוא התחיל להכין את הכלים להסבר הרעיון; ואנחנו מדברים עדיין על "הצינור השלישי".
עוד באותו יום שישי, באחת עשרה בלילה, קרתה התאונה המחרידה של ג'וזף אזרק ז"ל. היה לי זמן של יומיים לקליטת הנתון הראשון ולעבד אותו. זהו ריבוע אחד מהרבה ריבועים שיישמשו אותנו במשפט פיתגורס (צינור השלישי) בהמשך:
תסמונת: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע.
לתסמונת הזו התהוו עוד מספר צלעות טבעיות שהתחברו אליה באופן ספונטני וטבעי על ידי, וכאילו המדובר בשליפת מידע מהארכיון, ברור ומוכן מראש: עזרא- בן אחי, תלמיד החכם היפה בן דורינו, מצאתי אותו עובר את האוטוסטרדה כשהוא שקוע... לעזרא שבות השקוע, סיכמתי, קשה להגיע אל מסקנה כזאת: העבודה זרה האמיתית שהתורה התכוונה אליה היא,
העדר כנות עצמית. הסברתי ארוכות את פשר העבודה זרה הזו, ואת הקשר של המונח "שקוע" למי שהינו נעול על הגדרת המונח "עבודה זרה".
באופן טבעי ביותר נשלפה עקב "צלע הריבוע" הזה עוד "משולש וזוויתו הישרה"- צלע הקשורה גם בחציית אוטוסטרדה כשאתה שקוע, והפעם מהתיקייה השייכת לפרשת ג'אק-מייס והרב הראשי של פנמה ציון לוי...
ביום חמישי 22/6/06 סיימתי את הצגת כל הצלעות של המרובע: לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע. אני סוגר את החנות בחמש וחצי ולוקח לי כשעתיים עד להגיע אל ביתי. בסביבות השעה תשע בלילה בן אחותי מודיע לי שזה עתה קיבל מסינג'ר מידידה בו הודיעה שג'וזף אזרק נפטר מהעולם. באותו ערב לא כתבתי, כי הייתי "שקוע" במותו הטרגי של האיש הצדיק הזה. למחרת לאחר ההלוויה חזרתי הביתה והתחלתי ישירות עם הנושא הנגדי: מי הוא זה "לא שקוע"?
כך כתבתי ביום שישי 23/6/06, ישירות לאחר ההלוויה:
"הסברתי לעיל באריכות את המונח "לשקוע", ואת מקום המונח הזה בתסמונת:
לעבור אוטוסטרדה כשאתה שקוע. הרב ציון לוי היה שקוע; עזרא שבות בן אחי גם היה שקוע; עם ישראל בתקופת המלכים כאשר הקריבו זבחים על הבמות- היו שקועים; וגם ג'וזף אזרק ז"ל היה שקוע. כולם היו שקועים בדברים חיוביים וחמימים דווקא- וזהו כאמור מקור התסמונת. הסברתי איפא מה זה "להיות שקוע", אולם מה זה להיות "לא שקוע"? מי הוא זה אשר לא שקוע? מי הוא זה היהודי הדתי ששומר על דתו ועל תריג מצוותיה בקנאות- מבלי לשקוע? מה זה המונח "בלתי שקוע"?
עלה בדעתי שם, מאז שהתחלתי להרהר במונח הנגדי "בלתי שקוע". עלה בראשי השם "דוד המלך" ולא הניח לי..." - סוף ציטוט דברי ביום שישי לאחר ההלוויה.
רק עכשיו ברגע זה אני מבחין בדבר: מי שהיה "שקוע" – מת ונקבר; עד אני שראיתיו נקבר; עכשיו נעבור אל המונח "לא שקוע", אל דוד המלך החי והקיים.
מי ששוקע סופו למות, בניגוד "ללא שקוע"- הוא יחיה לעולמי עד. זה מה שכתבתי בעצם ביום שישי אחר ההלוויה; וזה מה שקרה למעשה בערב לפני ההלוויה: סיימתי זה הרגע את הנושא על "השקוע", ועוד באותה השעה נסתם הגולל על השקוע שלי. זה מרעיד אותי... זה המקום ליראת כבוד מפני המורה.
אם כן, התחלתי במונח "לא שקוע" ביום שישי, ומיד נקשר דוד בן ישי למונח הזה ולא הרפה ממנו. אך מהרגע ההוא ועד אור ליום ראשון, התמודדתי עם בעיה שהדאיגה הפעם אותי אישית: דוד המלך הוא האיש הלא שקוע; אולם היכן הראיה לזאת? או בעצם, איך אסביר את הראיה הזאת? איך אשטח אותה? חסרות לי המילים, חסר לי הסיגנון, המנגנון...
בלילה שבין שבת ליום ראשון אם זכור לכם, ביקשתי כפשוטו את עזרתו של דוד המלך, חצי ער חצי יושן חצי מהרהר... ועצה בת שתי מילים חלפה בראשי, וגאלה אותי: "קפיצה קוונטית"...
מהרגע ההוא ועד עכשיו, אם זכרוני אינו מטעיני, לא היתה סיבה להתערבות המורה והכל התנהל ע"פ הסדר המקובל. ברגע זה אני מגיע אל הנקודה בה עלי להסביר את הדוגמה, שהבאתי באמצעותה שידור חי לנוהג העברת שיעור; והדוגמה בעצם מדברת בעד עצמה: כך השם יתברך עובד; כך הוא מרכיב לך את הכלים והפרטים הדרושים לך- זאת אם אתה חושב או כותב או עושה או נוהג או מהרהר ברעיון טהור ונכון. מסר השם יתברך לאדם הוא: חשוב או כתוב או הרהר או פעל בדרך הנכונה והישרה, ואת השאר השאיר לי; השאר עלי. זוהי בעצם השפה בה דיבר והתנהל דוד המלך עם השם יתברך, כל ימי חייו. אני זכיתי להבחין בפרק זה מחיי בשפה הזאת, ואף ניסיתי להעתיק אותה בשבילכם ולהנאתכם כאן על השורות.
אולם עדיין לא עניתי על השאלה שהבטחתי לענות עליה. בסיום הדוגמה שלי הבטחתי, אשאל ואדרוש לדעת את הנתון הזה: מדוע הבחנתי בדוגמה הזאת בשלב הזה דווקא ולא בשלב אחר? כפי שתראו, לא היה ניתן להבחין בדוגמה הזאת בשום שלב אחר- מלבד זה שאנו נמצאים בו, והשאלה שוב: מדוע? מדוע דווקא עכשיו? את התשובה נראה ברגע זה:
כי דרך הדוגמה הזאת ביקש השם יתברך לאמר לי- לאדם: הסבב הזה שעברתי בחברתו של אברהם בן שרה מלמד על הימצאותי בכל קבוצה וקבוצה, כצלע אחת ממנה. תהא הקבוצה דואלית או תהא קבוצה רבתית או תהא אף קבוצת יחיד, אני השם יתברך נמצא בכל קבוצה וקבוצה כצלע אחת ממנה; את הנתון הזה יש לדעת כמבוא לצינור השלישי של משנה ג', פרק ו, מסכת עירובין של סדר מועד.
הצינור השלישי איפא, הינו המידע "המעודכן" הפונה אל הקבוצה בה עוסקת המשנה. מעודכן, כי לפני כן עסק המידע הזה בקבוצה מסויימת, ועכשיו הוא עוסק בקבוצה "מעודכנת" שהשם יתברך מהווה צלע אחת ממנה. אם הקבוצה היתה של יחיד- עכשיו תהפוך לדואלית; אם היתה דואלית- תישאר על כנה דואלית; וקבוצה רבתית תהפוך להיות דואלית.
אעבור אם כן אל הצינור השלישי של משנתינו.
הקדמה לביאור המשנה:
כפי שראינו לעיל, כל הקבוצות בצינור השלישי הופכות להיות קבוצות דואליות- ואם כן, הקבוצה הדואלית היא הקבוצה הדומיננתית היחידה כאן; אשר על כן, ראיתי לנכון לחזור ולשנן איתכם את הלכות הקבוצה הדואלית, ואלו הן:
קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. אין עוד אפשרות נוספת, אלא במצבים יוצאי דופן שהתורה בעצמה סימנה, וקבעה את אפשרויותיהם הנוספות והמוגדרות; מצבים אלה עמדנו עליהן לעיל ומנינו אותן. נגדיר להלן את נוסח ההלכה של קבוצה בת שני חברים:
שני חברים שהתאחדו בקבוצה סביב רעיון, לא יכול אחד מהם לצאת ממנה, אם בידידות אם בטריקת דלת או בחצי טריקת דלת, עם השארת רשות לחברו הנשאר, או בלעדיה. אם ואחד החברים החליט לפרוץ את הגדר ולצאת, הרי אין ביכולתו של החבר הנותר להמשיך את תיפקודו בקבוצה כחבר יחיד, ואין ביכולתו לקיים את הקבוצה הזאת כקבוצת יחיד.
בכל הקבוצות ניתן לארח "חבר אורח" ואילו בקבוצה הזאת הדבר אסור.
את כל הקבוצות ניתן להרחיב או להגדיל על ידי הוספת חברים חדשים לרשימה, ואילו כאן אסור. קבוצה דואלית חייבת להשאר עם אותו מספר חברים, או למעשה עם זהות אותם החברים, במשך תקופת קיומה. להדגיש שוב, חבר = "צלע" שניתנת להרחבה להגדלה לעיבוי... אך לא ניתן להוסיף עוד צלע - עוד חבר- לקבוצה.
קבוצה דואלית שיוצא ממנה חבר- מביא לחידלונה הסופי והמוחלט; הוא הדבר אם נכנס אליה חבר נוסף, ברשות או לא.
מנוסח ההלכה לעיל אני מסיק, כי תנאי בל יעבור להמשך קיום קבוצה דואלית הוא, דינמיקה ושיתוף פעולה גמישים ומקסימלים בין שני חברי הקבוצה. קבוצה זו חייבת את הדינמיקה הגמישה להמשך קיומה, ואילו בקבוצות אחרות, כדאי ורצוי קיום דינמיקה גמישה בין חברי הקבוצה, ובמקרים מסויימים כאשר לא מגיעים לעמק השווה, יכולים החברים פשוט לקום וללכת, והדבר יגרום אולם לזיעזוע הקבוצה- אך לא לחידלונה; בעוד כאן בקבוצה הדואלית, אי-שיתוף פעולה מקסימלי יגרום בהכרח לחידלון הקבוצה.
יוצא, שאיננו מדברים בדיוק על שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה הדואלית, כי-אם על "
התמזגות " ביניהם, כהתמזגות בין הגוף לנשמה, וזוהי הדוגמה הראשונה של קבוצה דואלית בת שני חברים, שהתמזגה סביב רעיון גולמי ועמלה על פיתוחו.
מכאן אני מגיע למסקנה הבסיסית הזאת: האפשרות לקיום דינמיקה בהרמוניה וגמישות מקסימלים- מגיעה לשיאה בקבוצה בת שני חברים. את הדינמיקה המיוחדת הזו ניתן להשיג רק בתנאי התמזגות. אומנם קיימת האפשרות להגיע להרמוניה ודינמיקה גמישה גם בתוך קבוצה בת אלף חברים, אולם אפשרות כזו נגישה יותר בקבוצה הדואלית, כי רמת החיוניות בה היא קריטית: אם לא תהיה התמזגות מושלמת- בוא יבוא החידלון.
משנה:
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').
ביאור המשנה:
יש לנו בפנמה דבר משונה שקוראים לו בספרדית (CUATRO ALTOS). המדובר ברמזור אחד ויחיד המוצב על אם הדרך לעיר "קולון", שם נמצא אזור הסוחר החופשי המוכר של פנמה, ושם נמצאים רוב העסקים של יהודי פנמה; וגם אני עובד באזור ההוא ונוסע מידי יום אל קולון, ומטבע הדברים חוצה באוטובוס מידי יום את הרמזור הזה.
שם הרמזור הזה משונה, ובתירגום חופשי לעברית- זה נקרא: רמזור הארבעה עצור! פשר הדברים הוא כך: הצומת הזו בה ניצב הרמזור, שאגב אף פעם לא הופעל, צומת זו הרחוקה כשלושה קמ"ש לקולון- הינה מסוכנת ביותר; דרכה חייבים לעבור כל הרכבים המגיעים מפנמה אל אזור הסוחר החופשי; דרכה חייבים לעבור כל הקונטיינרים והמשאיות הבאים מפנמה והיוצאים אל פנמה; ומעבר לזאת היא מקשרת את כל העיר קולון עם שאר העולם... בקיצור, מדובר בסבתוכה של רמזור, כלומר שמה נולדו הסבא והסבתא של הסבתוכה.
אשר על כן, ולאור הסכנה המרחפת על כל רכב המתקרב והעובר בצומת הזו, החליטו השילטונות לחוקק חוק בלתי כתוב אך ורק לכבוד הרמזור הזה והפועל הלכה למעשה אך עליו: כל מכונית העוברת ברמזור הזה חייבת לעצור! ללא שום קשר לזרימת התנועה, ולא משנה מאיזה כיוון באה המכונית- היא חייבת לעצור, לפני שהיא ממשיכה הלאה. מכאן בא השם "רמזור הארבעה עצור", כי מארבע הכיוונים חייבים לעצור. כך, חשבו השילטונות, יורידו ממספר התאונות היום-יומיות שקורות בצומת מסוכנת זו.
אולם עבדכם לא יכל להשתחרר מתחושה מוזרה זו שליוותה אותי מאז שהיגעתי לפנמה והיכרתי את נפלאות הצומת הזו: משהו כאן לא מסתדר לי... דווקא החוק הזה שארבע הכיוונים יעצרו גורם לתאונות ולבילבול התנועה, כי כידוע לאחר שאתה עוצר- אתה עתיד לנסוע, אף אחד לא ביקש ממך להשאר תקוע שמה עדי עד, ואפילו לא למען בטיחותך! אם כן ומה שקורה בשטח הוא, שכל הרכבים לוקחים את החוק לידיים לאחר עצירתם, ומתחילים לנסוע ע"פ שיקול דעתם התחוקתי והמוסרי והפיירי וכל השאר... אני עצרתי ומגיע לי עכשיו לנסוע; וגם הרכב השני פועל מתוקף אותו ההגיון והזכות, וגם השלישי והרביעי, וכך נוצרת הסבתוכה האמיתית שגורמת לתאונות מחרידות- עד עצם יומינו זה! בגלל החוק האבסורדי הזה!
מאידך, אם היו מציבים רמזור שיודע להבהב ולהדליק אורות, או אם היו נותנים זכות קדימה לאחד הכיוונים ואפילו אם המדובר בזכות ברוטלית שאינה מתחשבת בשאר הכיוונים- או אז היתה נחסמת הסבתוכה באחת, ואיתה נעצרת הסכנה האמיתית והמוצדקת האורבת לכל נפש ואוטו ומשאית.
אגב, הציבו לא מזמן בצומת הזו גשר גדול ומהודר, ועל אף זאת החוק האבסורדי עדיין פועל, כי מתחת לגשר- התנועה לארבעת הכיוונים עדיין ערה, אך ולמען הגילוי הנאות עלי להודות: החוק הקיים כבר גובה פחות אסונות מבעבר- בזכות הגשר המהודר, שתרם לצימצום שטח החוק.
מה לגשר הארבעה-עצור ולמשנתינו?
שאלה מעמיקה ונחרצת! אשר על כן יש להשיב עליה באופן ישיר ונחרץ: רבותינו ותנאינו והתורה שבעל פה שלנו ידעו אודות הצומת המסוכנת הזאת מלפני אלפי השנים, הניצבת על אם הדרך של קולון; כאן הוא מקור המשנה שלפנינו- או בעצם מקור הצינור השלישי של משנתינו; הם ביקשו להזרים מידע חשוב בצינור הזה למען הדורות הבאים, שלא יתקלו חלילה בסבתוכה האין סופית הזאת, ובסכנה הנשקפת ממנה בצומת הזאת: שלא יעצרו מארבע הכיוונים ויתנגשו לאחר כל תזוזה... הם הציבו חוקים ברורים ומיוחדים רק לכבוד הצומת הזאת, שלא נעצור מסיבה כלשהי מארבע הכיוונים והסבתוכה תחגוג... ותשתולל, ותשבית את תנועתינו עד לשביתה הריאלית המתבטאת בחידלון.
משנתינו עוסקת בתיקון הצלע של הקבוצה הדואלית שלנו. היא עוסקת איפא במונחי הרפייה ותיקון לצלע הקבוצה, כך שלא נגיע לעצירה טוטלית מארבע הכיוונים בגלל פצע מסויים בצלע, שישבית את פעולתה ויפגיש אותה פנים אל פנים עם החידלון. שלא נעמוד שלובי ידיים- חסרי ידע וחסרי אונים מול פצע כזה או אחר ולא נדע איך לטפל בו, או אז נמתין בהמתנה מורטת עצבים לשאלת חידלוננו; שאלה אכזרית וקשה; שאלה של סיגנון- או אם תרצה של זמן. אני מדבר על הקבוצה שאנו חברים בה, על הקבוצה הדואלית של עם ישראל והשם יתברך; הרי אנחנו נמצאים במסגרת הקבוצה "המעודכנת" שהשם יתברך מהווה צלע אחת ממנה: צלע אחת הוא, והצלע השניה היא, אנחנו. לריענון הזיכרון, אחזור על הגדרת "הצינור השלישי" שהמידע הזורם ממנו התחיל משכבר לזרום... ברגע זה אנו נמצאים בשיאו של תהליך זרימת המידע הזה.
הגדרה חוזרת:
הצינור השלישי, הינו המידע "המעודכן" הפונה אל הקבוצה בה עוסקת המשנה. מעודכן, כי לפני כן עסק המידע הזה בקבוצה מסויימת, ועכשיו הוא עוסק בקבוצה "מעודכנת" שהשם יתברך מהווה צלע אחת ממנה. אם הקבוצה היתה של יחיד- עכשיו תהפוך לדואלית; אם היתה דואלית- תישאר על כנה דואלית; וקבוצה רבתית תהפוך להיות דואלית. כל קבוצה קודמת תהפוך לצלע בקבוצה החדשה, שהצלע השניה בה הוא השם יתברך.
ובכן, הקבוצה שלנו היה לה מעמד רבתי, ועכשיו, במסגרת המידע המעודכן, היא הופכת להיות קבוצה דואלית בת שני חברים (צלעות): עם ישראל- הצלע האחת, והשם יתברך- הצלע השניה. כדאי לרענן את הזיכרון ולחזור שוב אל ההקדמה לביאור המשנה, בה הבאתי שוב את עיקרי הילכות הקבוצה הדואלית; זאת כי כל העיקרים וההלכות שצויינו- חלים גם על הקבוצה הדואלית שלפנינו- קבוצתינו עם השם יתברך. עיקר העיקרים בכל קבוצה דואלית, הוא זה:
קבוצה בת שני חברים, עומדות בפניה שתי אפשרויות: להתקיים או לחדול. היינו, אם אחד החברים
חדל לתפקד, או אם
נמצא בתיפקודו פגם שבכוחו להוריד ממנו את תואר "חבר", אזי קבוצה כזו פשוט תחדול להתקיים, כי אחד המנויים עליה חדל כבר להתקיים כחבר, וקבוצה בת חבר אחד לא מתקיימת; זהו הכלל הראשון של הלכות קבוצה דואלית.
משנתינו עוסקת בשורש השני של הבעיה, היינו- בפגם שבכוחו להוריד מאחד המנויים את תואר "חבר"; וזה הזמן לרענן שוב את זיכרונינו, ולעמוד על תנאי הקבלה לקבוצה...
לא כל האנשים יכולים להכנס לקבוצה ולהתאחד סביב רעיון מסוים - כך כתבתי בהתחלת הפרק המתאר את "החברים". בהמשך תיארתי את התיפקוד הנדרש מ "חבר" ומקומו במפת התיפעול :
בשביל לקיים קבוצה ולהתאחד סביב רעיון גולמי, יש צורך ב:
1- קבוצת אנשים המכירים את הרעיון.
2- שיהיה להם עניין בטיפוח הרעיון.
3- מוכנות להכלל על הקבוצה: לתרום ולהרתם.
זוהי רמת "החבר" הנדרשת מעם ישראל בקבוצה שלו עם השם יתברך.
מה קורה כאשר נופל פגם כלשהו שמאיים על שלמות החברות של אחד המנויים- היינו שמאיים להוריד ממנו תואר "החבר"; ואני מדבר כמובן על מנוי אחד ויחיד שעלול להפגם, והוא "עם ישראל": מה אנו עושים במקרה כזה, האם עם ישראל יורד לטמיון? על השאלה הזו משנתינו באה לענות. משנתינו באה איפא לעסוק בתיקון פגם שעלול ליפול בצלע; פגם שניתן לתיקון.
ושלא נתלה הרבה תיקוות במישנת התיקונים... העיקרון המנחה של כל קבוצה דואלית- בכללן קבוצה דואלית זו, מעמיד אותנו ישירות מול פני הדבר: אם "הצלע" של עם ישראל מאבדת כליל את אחד "החברים" שלה, ועל אף שנותרו בה עדיין חברים תקינים מהשורה, הרי משמעות הדבר הוא עצירה הכרחית ומוחלטת של פעולת הצלע בקבוצה- דבר שיוביל בסופו של דבר את הקבוצה במלואה לחידלון; זוהי האופציה היחידה שנותרה בשטח, על פי הכלל הראשון של כללי הקבוצה הדואלית: אם אחד החברים חדל לתפקד, או אם נמצא בתיפקודו פגם שבכוחו להוריד ממנו את תואר "חבר", אזי קבוצה כזו פשוט תחדול להתקיים, כי אחד המנויים עליה חדל כבר להתקיים כחבר, וקבוצה בת חבר אחד לא מתקיימת; זוהי ההלכה הפותחת, בפרק הלכות קבוצה דואלית.
חבר שנתלש מהצלע, ביוזמתו או לא, פוער בנטישתו זו פגם הכרחי בתוך הצלע; פגם בלתי ניתן לאיחוי. זהו עיקרון וכלל שמהווה בסיס לכל המשנה. נשאלת כאן השאלה: וכי למה? למה שכל הקבוצה תחדול להתקיים בגלל נטישתו? מה עוד אם הנטישה היתה מיוזמתו? מה היא אשמת חברי הצלע הנותרים? מה היא אשמת הקבוצה עליה נמנית הצלע...
לפני ההתייחסות לשאלה, יש להבהיר ולהדגיש: המדובר בעזיבת "חבר" המנוי על הצלע- לא המדובר באיש מהשורה שקולו "לא נמנה"; וכבר עמדנו בפרק "נשמת המשנה" על מהות האיש הזה ואיך הוא הגיע לשפל כזה.
המדובר כאן איפא "בחבר" מהשורה שהחליט יום אחד לארוז ולעזוב את צלע הקבוצה; להתנצר, להתאסלם, להיות אתאיסט, או אף להשאר יהודי אך לרדת רמה אחת מתחת לרמת החברות שלו- היכן שקולו "לא נמנה"... התורה מונה שלושה סוגי עזיבות (נטישות) של "חבר" כזה:
1- נטישה מוחלטת ללא שום פתח תיקווה לחזרתו אל השורות. כלומר הוא עזב ולא השאיר מאחוריו פתח כלשהו לשאר חבריו, שיוכלו לפעול דרכו להביאו אליהם בחזרה. נטישה מעין זו הינה נדירה ביותר.
2- הנטישה השניה והבאה אחריה- נפוצות הן בקרב הצלע הישראלית. הסוג השני הוא כאשר "חבר" נוטש על תנאי... לוקח לו מעין "חופשה" מתוך סיבה השמורה עימו, אך משאיר את כל הפתחים והאפשרויות פתוחים לרוחבם, וכאילו הוא פונה בזאת לשאר חבריו ומבקשם בכל לשון של בקשה: עזרו לי... קחו אותי אל חיקכם שוב.
3- הנטישה השלישית גם היא על תנאי, אך קצת יותר נוקשה: החבר הנוטש אומנם משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות פתוחים, אך פתוחים למחצה... החברים כאן צריכים "להשתחל" דרך הפתחים שהשאיר...
עד כאן שלושת סוגי הנוטשים; הראשון מהווה עיקרון בסיסי, והמשנה למעשה דנה בפרטי השניים הנותרים. לפני הירידה אל עומק הדברים, הייתי רוצה לחזור אל העיקרון הבסיסי, ובאמצעותו לחזור אל השאלה המתריסה: "חבר" שנטש באופן מוחלט, גורם לפגם בצלע שיביא בהמשך לחדלונה, היינו לחדלון הקבוצה במלואה. והשאלה: למה! איך! במה אשמים שאר "החברים"?
קיימת שאלה שיש לחפש את התשובה עליה, או אז להבחין במסר המוצפן בתשובה; וקיימת שאלה אחרת שיש לקרוא פשוט את תשובתה ויחד איתה את הצופן שלה; שאלתינו היא מהסוג השני: התורה רואה בנטישת "החבר" כסמל מעשי להדרדרות הצלע וכישלונה המלא. יתכן ודווקא "החבר" שנטש הינו הטוב במיעוטו, שלא יכל יותר לחיות במרחבי צלע שכזה, ורמת רגישותו הביאה אותו פשוט לנטוש; או יכול להיות אחד החברים החלשים בצלע, שהרים ידיים ראשון, ונתן את אות הפתיחה למפלה הרשמית; בכל אופן ובין כה וכה, משמעות הנטישה המוחלטת הינה חדה וחד משמעית: רדידות תלולה של חברי הצלע שהגיעה לשיאה עם נטישת החבר; דבר שיוביל במקודם או במאוחר אל חידלון הקבוצה המוחלט.
דוגמה של "נטישה" מוחלטת כזו של חבר, ניתן לראות ביוחנן הורקנוס הראשון, כהן גדול בשנת 134- 104 לפנה"ס. יוחנן היה בנו של שמעון החשמונאי ונכדו של מתתיהו הכהן. אין לי את רגע הנטישה או את התאריך המדויק, אולם ההסטוריה היהודית פונה מאותה עת ונוסקת; נסיקה זו היתה תחילתו של קרע היסטורי, שיגיע לשיאו במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן- אלכסנדר ינאי, ותחילתו של תהליך בו הפכו בני החשמונאים ממשפחת כוהנים השולטת על פי הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים. התהליך הזה מסתיים במאה הבאה (שנת 70 לסה"נ) בחורבן בית המקדש ולחידלון הקבוצה.
נחזור אל החבר "הנוטש" יוחנן, וננסה לנתח את סיבת נטישתו והרקע שליווה אותה: יוחנן הורקנוס היה נשיא ומנהיג יהודה, בנוסף לתפקידו ככהן גדול בפועל. יש מי שאומרים שהפרושים התקשו לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו. על פי תפיסתם, אדם הנושא בשתי המשרות חייב לשמור את הדת על כל פרטיה ודקדוקיה, בעוד שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד אוטוקרטי, בעל סמכות חילונית, וזאת מעבר לחובותיו הדתיים. זאת היתה אחת הסיבות שגרמה לקרע בינו לבין הפרושים ולנטייתו/נטישתו אל חיק הצדוקים. (הפרושים הם יהודים אדוקים שומרי הסף של היהדות, שנלחמו בתופעת "הצדוקים"- כת שכפרה בתורה שבעל פה).
יש מי שאומרים שהוציאו הפרושים שם רע על יוחנן, ועל רקע זה החל לרדוף את הפרושים ולגרשם מעמדות הכוח שלהם בכהונה, בסנהדרין ובבתי הדין.
יש מי שאומרים שהשם הרע הוציאו הפרושים כנגד בנו אלכסנדר, ועל רקע זה רדף אותם באכזריות...
בכל אופן, תופעה אחת מבחין אני בה: רדידות תלולה בצלע, שנותנת את ביטויה בנטישת "חבר" שהיה נשיא וכהן הגדול; ומאותו רגע החל תהליך של חידלון שיגיע לשיאו בחורבן סופי ומוחלט- הוא חורבן הבית השני.
זה הזמן להתחיל בשרידת הצינור השלישי של משנתינו.
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').
משנתינו הולכת ישירות אל "הנוטש" מס' 3 ומתחילה ממנו; היא לא מתעכבת על השניים הראשונים, שהילכותיהם נלמדו במשניות קודמות והיוו בסיס הלכתי למשנתינו. הנוטש השלישי, הזכרנו, הוא קצת נוקשה מידידו השני, כי הוא משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות פתוחים למחצה... החברים, במטרה להחזירו אל חיקם, צריכים "להשתחל" דרך הפתחים שהשאיר...
מהי משמעות פתחים שהשאיר, ופתחים פתוחים למחצה... מהי מהות פתחים אלו?
זה המקום לציין, שכל חבר בצלע, מנוי על דעה או דעות משלו. כל אחד מאיתנו הינו עולם ומלואו, וכן בעל אוצר דיעות אישיות המייצגות אותו ואת אישיותו ואת אופיו. לדעותיו האישיות נקרא " פתח אישי ".
במקביל, אנו נמנים על צלע, על חברה, על קבוצה... ובדרך הטבע- לכל צלע וקבוצה, דיעות המאפיינות אותה ומבדילות אותה משאר החברות והקבוצות. לדעות המבדילות האלו נקרא " פתח הקבוצה ".
...המשך חלק (12)