קוד: גוף ונשמה 12 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (12)
מהי משמעות פתחים שהשאיר, ופתחים פתוחים למחצה... מהי מהות פתחים אלו?
זה המקום לציין, שכל חבר בצלע, מנוי על דעה או דעות משלו. כל אחד מאיתנו הינו עולם ומלואו, וכן בעל אוצר דיעות אישיות המייצגות אותו ואת אישיותו ואת אופיו. לדעותיו האישיות נקרא "פתח אישי".
במקביל, אנו נמנים על צלע, על חברה, על קבוצה... ובדרך הטבע- לכל צלע וקבוצה, דיעות המאפיינות אותה ומבדילות אותה משאר החברות והקבוצות. לדעות המבדילות האלו נקרא " פתח הקבוצה ".
נחזור ברשותכם אל ידידנו "הנוטש", וננסה לבחון את רגע הנטישה... דעותיו האישיות שקראנו להן "פתח אישי"- וללא ספק הן חודדו או הוקצנו או השתנו- רגע אחד לפני הנטישה, ורגע זה יכול להיות רגע ארוך בן ימים או בן שנים שבמהלכו התחולל תהליך שהביא לשינוי או לחידוד דעותיו האישיות מול הדעות המבדילות של הקבוצה, ושקראנו להן "פתח הקבוצה". אין ספק שנפער פער גדול ומשמעותי בין שני "הפתחים" שכבר לא ניתן לגישור- עד כדי שידידנו הנוטש לא יכל יותר להשלים איתו, וזה מה שהביא הלכה למעשה לנטישתו. אני חייב להניח שפער הדיעות בין שני הפתחים היה מהותי ועקרוני, כי הרי המדובר בדיעותיו הבשלות של "חבר"- לא בדעה בעלמא...
לאחר הגדרות אלו, אנו בשלים לחזרה אל המשנה וזה לשונה: חבר שנטש צלע, ובד בבד השאיר אחריו פתחים למחצה, ניתן להחזירו אל חיק הצלע רק דרך פתח הקבוצה- בשום פנים לא בדרך הפתח האישי שלו. במילים אחרות, ניתן לנהל עימו במעמדו זה- דו-שיח חברי במסגרת פרויקט אסיפתו אל חיק הצלע בחזרה; ברם לא ניתן להכניס בדו-שיח הזה שום מוטיב מדעותיו האישיות, הנקראות בפינו "פתח אישי", עד אשר יחזור רשמית אל חיק הצלע ויקבל בחזרה את חברותו בה; עד אז, דעותיו האישיות הן מבחינת מוקצה מחמת האיסור ההלכתי המפורש הזה.
מאידך, הוא יכול להכנס לכל דו-שיח שירצה בתוך הצלע- כל עוד אין לדו-שיח הזה כל זיקה או נגיעה בפיתחו האישי; יהיו דעותיו אשר יהיו, הן מבחינת ערכן והן מבחינת משקלן. זאת עד אשר יחזור אל השורות- החלטה השמורה כל כולה לחברי הצלע.
ברם, הנוטש מס' 2 אם זכור לכם, זה שלקח מעין "חופשה" מסיבה השמורה עימו ובד בבד השאיר את כל הפתחים והאפשרויות פתוחים לרוחבם- וכאילו רומז בזאת לשאר החברים שיבחינו בו ויעזרו לו לחזור אל חיק הצלע... ובכן על "נוטש" זה לא חל האיסור של השימוש ב"פתחו האישי"- היינו במוטיב דעותיו האישיות, כי הרי הוא ביוזמתו השאיר את הפתחים שרועים... וכן גם הוא וגם החברים יכולים להשתמש בכל מוטיב אישי השייך לנוטש.
בכל אופן, בין אם הנוטש נושא מס' 2 או מס' 3, הרי שהותם ומעמדם בתוך הצלע במשך כל תקופת "המשבר" או אם תרצה תקופת "המעבר" - יהיו מבחינת "אורח" שהתארח בתוך הצלע ומבקש להשמיע את קולו: לדעת וליידע. וגם על מעמד "אורח" עמדנו בפרוטרוט במסגרת ביאור "נשמת המשנה".
הייתי רוצה בהזדמנות זו לבקש פסק זמן לא מן השורה, לטובת שאלה שצצה לה מאי-שם: וכי מדוע על חברי הצלע לנסות ולהחזיר חבר שנטש ועזב מרצונו...? מדוע המאמץ העילאי הזה? נטיית האדם הרי לדחות את מי שדוחה אותך... להתרחק ממנו ולהחזיר לו במטבעו...
תשובה חד משמעית: כי החלופה היחידה העומדת בפניהם היא זאת: להחזיר את הנוטש אל חיק הצלע; בהעדר קיום החלופה הזאת, החידלון רובץ בפתח.
כאן המקום להערה כללית שתשלים את נושא הנטישה: ומה קורה עם חבר שמבקש לפתע להקצין את פעליו- לאו דווקא את עמדותיו? הוא הופך בין יום לרוצח, לגנב, לאנס, לפושע...
התורה גם כאן אמרה את שלה באופן ברור: אדם שפושע אחד דינו הוא: לשלם עבור פישעו, יהא חבר או איש מהשורה. ישנם פשעים שדינם הוא "הסתלקות הפושע הפיזית מתוך הקהל", ובמקרים מעין אלה- התורה כיוונה אותנו לבצע במו ידינו את סילקו מתוך הצלע, חבר הוא או איש מהשורה. סיכומו של דבר: לא חלים הלכות הנוטש על "חבר-פושע"; פשעו ונטישתו- שני נושאים נבדלים הם וכל אחד נידון במסגרתו העניינית, על אף וקיימת לפעמים הזיקה ביניהם.
ההלכה האחרונה של המשנה, עוסקת בצלע שרבו בה הדעות, רבו המחלוקות, והאיום הנגזר מזה מאפיל כבר על כל הקבוצה: פילוג כללי פיצול כללי או נטישה כללית; ומשמעות כולם חד הוא: חידלון וודאי. כשהפגם בצלע מתרחב ומסתעף- הוא יוצא מכלל שליטה... אין דוגמה טובה מזו וראיה חדה מזו: פילוג מלכויות ישראל ויהודה (720-928 לפני הספירה). בתקופה זו התקיימו שתי ממלכות אחיות ויריבות: ממלכת יהודה, שנשלטה בידי מלכים מבית דוד ובירתה - ירושלים; וממלכת ישראל, ששלטה על מרכז ארץ ישראל וצפונה, ונשלטה בידי שושלות מתחלפות. עיר הבירה של ממלכת ישראל- היתה שומרון.
כולנו מכירים ככף ידינו את מפת החידלון- בעצם את סיגנון החידלון... כולנו מזהים כבר את שאלת הזמן והתמזגותה עם הסיגנון... בשנת 928 לפנה"ס התפלג עם ישראל; בשנת 720 לפנה"ס ממלכת ישראל חדלה להתקיים בידי סרגון השני מלך אשור; ובשנת 586 לפנה"ס - חורבן יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל; חורבן כללי, עד האבן האחרונה. הנסיקה היתה תלולה, אך החידלון היה מוחלט.
אשר על כן, המשנה האחרונה באה להסדיר את הלכות צלע כזו, שפגם בסדר גודל שכזה מרחף על ראשה: רבו המחלוקות והסתעפו הדיעות עד שנועדו כל החברים והיידענים והאנשים שבתוך הצלע- למצוא מוצא לחידלון המתקרב, ולזמן האוזל. גם ברגע שפל כזה מצאה התורה את הפנים- לפנות אליהם ולעודדם: אל תרימו ידיים, אני איתכם עד הסוף. גם מהמקום השפל הזה ניתן להתרומם; או במילים מקצועיות: גם פגם כזה ניתן לתיקון- כל עוד ואתם מודעים לקיומו, ודואגים להשלכותיו.
במקרה כזה ישנו מוצא אחד: כל חברי הצלע עוברים בהפגנתיות אל שלב הנטישה השלישי, וזהו נוסח הגדרת הנטישה מס' 3: החבר הנוטש אומנם, משאיר מאחריו פתחים ואפשרויות פתוחים, אך פתוחים למחצה...
במילים אחרות, כל החברים והיידענים והאנשים הנמצאים בתחום הצלע- אם הם חברים מהשורה או אם הם אנשים מחוצה לה, כולם ביחד עוברים אל עמדת "נוטש על תנאי", ונוטשים הלכה למעשה את הצלע, ולא שוכחים להשאיר מאחריהם פתחים ואפשרויות פתוחים למחצה.
בשביל מי מיועדים הפתחים הפתוחים למחצה האלו- אם כולם נטשו ולא נותר מי שישתחל דרכם?
פתחים אלו מיועדים לאיש אחד ויחיד מתוכם, שישאירו את שרביט הצלע בידו, והחל מאותו רגע, הרי הוא נותר כחבר היחיד בצלע, ומתוקף חברותו זו- מוטלת עליו האחריות "להשתחל" דרך הפתחים שהשאירו לו כל הנוטשים, במטרה להחזירם אל חיק הצלע; כי אחרת הצלע שהוא מנוי עליה תלך לאבדון... ברם, הם השאירו לו פתחים פתוחים למחצה... וההלכה במקרה ספציפי זה היא:
חבר שנטש צלע, ובד בבד השאיר אחריו פתחים למחצה, ניתן להחזירו אל חיק הצלע רק דרך פתח הקבוצה
- בשום פנים לא בדרך הפתח האישי
שלו. הווה אומר, ניתן לנהל עימו במעמדו זה- דו-שיח חברי במסגרת פרויקט אסיפתו אל חיק הצלע בחזרה; אולם לא ניתן להכניס בדו-שיח הזה שום מוטיב מדעותיו האישיות, הנקראות בפינו "פתח אישי", עד אשר יחזור רשמית אל חיק הצלע ויקבל בחזרה את חברותו בה; עד אז, דעותיו האישיות הן מבחינת מוקצה מחמת האיסור ההלכתי המפורש הזה.
מאידך, הוא יכול להכנס לכל דו-שיח שירצה בתוך הצלע- כל עוד אין לדו-שיח הזה כל זיקה או נגיעה בפיתחו האישי; יהיו דעותיו אשר יהיו, הן מבחינת ערכן והן מבחינת משקלן. זאת עד אשר יחזור אל השורות- החלטה השמורה כל כולה לחברי הצלע.
מי הם חברי הצלע?
- איש אחד ויחיד שקיבל את שרביט הצלע לידו; נקרא לו "מלך" לשעת חירום.
מי הוא "הנוטש" בקטגוריה מס' 3?
- כל עם ישראל בכל העולם; אנשים נשים וטף.
בערבית, קוראים למהלך כזה בשם "פתואה"- ולא על שום מה אני נזכר במילה בערבית; כי משמעות "פתואה" היא לא "הלכה" כי-אם "הלכה דחוקה"... במילים אחרות, וכאשר מטים את ההלכה ומכופפים אותה לכאן ולכאן בשביל מטרה מסויימת, המוצר היוצא מזה הוא לא בדיוק "הלכה" כי-אם "פתואה"...
אולם לנו יש הלכה לא פתואה, מסיבה פשוטה: לא אנו קבענו את הפתואה אלא רשות העל קבעה אותה וניסחה אותה וכתבה אותה, ולכן למוצר היוצא קוראים "הלכה" ולא "פתואה".
לי אישית נראה, שההלכה האחרונה מתייחסת לתקופה אחת ויחידה: לתקופת אחרית הימים; בה יתכן מצב אבסורדי ויוצא דופן- מצב בו אין נוכחות לאף "חבר" בצלע! כל מי שהיה בדרגה של "חבר"- מת, או פרש, או התאדה, או נטש, או נכחד... והצלע ממתינה בכילאון עיניים, פשוטו כמשמעו, אל רגע החידלון; שאלה של זמן ושל סיגנון... איך יתבצע החידלון, איפה זה יהיה, מתי... שאלות של סיגנון...
בפינה השמאלית אני מבחין ביד מורמת:
- ואם עם ישראל, אנשים נשים וטף, מבקשים לסיים את המשבר על ידי השארת השרביט בידי שני אנשים, או שלוש, או בידי ממשלה, מהו נוסח ההלכה בנידון?
- התנא צועק מלו גרונו ממרחקים: ואפילו לא בידי איש וחצי.
ההלכה, אני מסיק, במקרה ספציפי זה, היינו באחרית הימים, אינה תואמת לשלטון ממשלה/כנסת.
קיים איפא מצב אחד ויחיד, בו ניתן לתת מענה לאיום החידלון, וסיכוי לצלע ולקבוצה ולחיים, והוא, המצב שתואר לעיל לפרטיו; שכנינו יקראו לו "פתואה", ואנו נקרא לו "הלכה". בזאת אני מסיים את שרידת "הצינור השלישי"- החלק האחרון במאמרי, ומקיים את הבטחתי לעצמי, הבטחה שסיפרתי עליה בפתיח דברי.
אבל,
דבר אחד נותר תלוי ועומד, ולא אפטור את עצמי ממנו: מדוע היה עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל? יותר מזאת: מדוע לא היגעתי אל המידע הזה לפני שנה, מדוע דווקא עכשיו היגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה המיועדת לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?
התשובה לשאלה הזאת קצת מסובכת... ומסועפת, אך היא תשובה פשוטה. אנסה להביאה במלואה, כי זאת חובתי לאלוהי ולבוראי.
ברצוני לספר לכם לפני כן על אלוהי ובוראי, ואפתח בסוד כמוס עליו: הוא אוהב מאוד שמתייעצים איתו; פשוט אוהב ששואלים אותו שאלות ומתייעצים איתו בבעיות סבוכות. יש לי המון דוגמאות וראיות, אולם דוגמה אחת לקחה בכוח את מקומה ואת מקום כל הדוגמאות והראיות והסיפורים, דוגמה שלא אשכח; הינה היא לכבודו הוא:
יום ראשון לפני כשנתיים...
ובכלל הייתי מודה לכם אם הייתם פוטרים אותי מציון תאריכים ומכל הערכות הקשורות בתאריכים, כי זוהי הצלע החלשה שבי... אני מאוד חלש בכל הנוגע לזמנים ותאריכים; הבדיחה האחרונה ששמעתי, היתה מפי חבר שתהה- איך לא בירכתי אותו ולא זכרתי שזה יום הנישואין שלו! איך! עניתי לו: אם השאלה שלך היתה נשלפת בנוכחות אישתי, היה בכוחה לערער את שלום הבית שלי...
ובכן האמינו לי שזה היה לפני כשנתיים, בערך... אבל כן, זה היה ביום ראשון, יום החופש שלי כאן בפנמה.
למדתי במסגרת הניסיון האישי שלי- דבר חשוב: אל תעשה שום דבר באופן אישי בודד- כל עוד ואתה נמצא בחברה. אל תהיה אפילו צדיק גדול בחברה שלא כולה צדיקים... אל תהיה דתי אדוק בחברה מסורתית טובה. אל תעשה דיאטה בחברה שאוהבים אוכל טוב... וגם מאז שחזרתי אל דתי ומקורותי, עשיתי את זאת במסגרת העיקרון הזה: כל מה שהילדים שלי עושים ומסוגלים לעשות- אני אעשה; לא ההפך. כל מה שאישתי רואה לנכון לעשות בתחום הדת- זה יהיה הגבול הדתי שלי; ואם ארצה מאוד להגיע אל תחום יותר מתקדם- יהיה עלי לעבוד ולשכנע את אישתי ואת הנמצאים בחברתי לעשות זאת, ועד שאצליח במשימתי זאת- המצב ישאר על כנו; היינו אני לבד לא אעשה זאת, אני לבד לא אשמור שבת: עד שכל הבית איתי ישמור את השבת; ואכן כך היה הדבר: כל הבית ביחד היגענו אל שמירת השבת, ואל הרבה מאוד דברים אחרים. היו הרבה עיכובים בגלל עיקרון העזר הזה, אך בסופו של דבר זה השתלם, והוכיח את עצמו במבחן התוצאה. ישנם הרבה דברים שאני משוכנע שיש לעשות אותם, אך נמנע מלגעת בהם לבדי, מתוקף החוק הזה שלקחתי על עצמי: לא לבד, אני נמצא בחברה; מה עוד והמדובר בחברת ילדי...
במסגרת חוק ברזל זה, אני הולך ידי ביד עם כל ילדי אל בית הכנסת, אם זה בשבת, בחג או ביום חול; ושוב, לא כי אני רוצה שילכו אל בית הכנסת, אלא כי אין אני הולך לבד לבית הכנסת; אבסורדי להגיד את זאת: אם הילדים לא ילכו לבית הכנסת- גם אני לא אלך. ובכל אופן, שלא אובן לא נכון: תפקידי כהורה וכמחנך אינו נפגע מהחוק הזה... אני יודע למשל להבין ולהתאקלם עם התחמקויות... אם יום שבת אחד למשל, הבטן של אחד מהם מאוד כואבת ולא יכול ללכת לבית הכנסת (כי יש משחק חשוב בטלויזיה שלא ניתן לפספס)- אני אבין ואתן לו לעבוד עלי...
נחזור אל יום ראשון הזה שבושש לבוא וממש רוצה לחמוק. ולדייק, השעה 6 אחה"צ- זמן מנחה. הייתי באותה שעה במחשב ולא שמתי לב איך ברח לי הזמן; נותרו רק כעשר דקות למנחה... צעקתי בכל קולי: ילדים איחרנו, עוד שתי דקות אנחנו יוצאים... אך אין עונה... העפתי מבט וראיתי שאני מדבר אל עצמי- אין אף אחד בבית. התלבשתי מהר והבנתי שהם מחכים לי לבטח למטה, אך גם למטה על יד הבניין אין אף אחד... היתה לי סיבה טובה לדאוג, כי רק סיבה מדאיגה יכולה להשכיח מהם את זמן מנחה, שנים כבר התרגלנו ליציאה בשעה שש בימי ראשון...
אך המעניין הוא שלא דאגתי, היתה לי תחושה מוזרה של התעלמות מצידם... הדבר הפיח בי תחושה כבדה של פיקשוש של כישלון; ראיתי תמיד את הניצוץ הזה בעיניהם כאשר הלכנו ביחד אל כל מקום, לבית הכנסת או לבקר או סתם לטייל, תמיד הרגשתי שאת כל הדברים אנו עושים ביחד, במשותף, ברצון משותף... היתכן ולא הבנתי אותם? היתכן והם לא כל כך רוצים ללכת לבית הכנסת...? הדבר האחרון שייחלתי לו הוא חינוך מתוך כפייה; זה מנוגד לעקרונותי ובראשם עיקרון הברזל ההוא...
החלטתי ללכת ברגל לבית הכנסת למרות האיחור, ולעבור דרך גן משחקים על יד הבית- שתי דקות מהבית, לפעמים הם הולכים לשחק כדורסל שם, אולי החליטו לחכות לי שם ושכחו את עצמם... ואכן הם היו שם בהרכב מלא, אך לא בעמדת המתנה ליציאה לבית הכנסת... היו באמצע משחק, מזיעים, מלוכלכים... מורגש היה שמנחה והשעה שש לא היו בראש מעיינם...
עמדתי מולם מרחוק ואחד מהם הבחין בי והפנה את תשומת ליבם, ומאותו רגע הם קפאו על מקומם, כי הרגישו באחת את הפשלה... וגם אני קפאתי על מקומי ומשום מה יצא העניין מהפרופורציה שלו... אולי בגלל דקות החשיבה שקדמו לזה ושמתוכם הסקתי לכאורה את הפשלה האישית שלי... אולי כי לא היה לי פשוט מצב רוח; היה רגע קשה שעבר את רמת הכעס... ואת הרמה הזו גם הם קלטו, וזה בילבל אותם ואותי ואת כל היצרים... לא הוצאתי מילה מהפה- ודווקא זה היה הסימן המובהק לרמה הבלתי פרופורציונלית שנכנסתי אליה וגם הם קלטו אותה... רק חזרתי על עקבותי, והחלטתי שאינני במצב בשביל תפילה בציבור, חזרתי הביתה.
עמדתי במרפסת ועדיין היה אור בחוץ; ולפתע הרגשתי את הפרופורציה... או בעצם הפרופורציה חזרה אלי. מה בסך הכל קרה? ילדים הלכו לשחק וציפצפו על משהו בדרך, וגם אני הייתי ילד וציפצפתי על הרבה דברים שהיה עלי לעשותם, זו דרך החיים, אלה הם החיים, והילדים והמבוגרים והמתבגרים... אבל בד בבד נכנסתי לברוך לא נעים! אני שידרתי להם שמה שקרה זה דבר גדול ואדיר- מה אני אעשה עכשיו? להגיד להם שטעיתי בשיקולי ויצאתי מהפרופורציה ומה שהם עשו זה דבר מקובל? בזאת אבלבל אותם עוד יותר! אם הייתי מתאר את הרגשתי האמיתית באותו רגע במרפסת, הייתי אומר שהייתי באחד הרגעים האומללים ביותר שלי, הייתי חסר אונים, לא ידעתי איך עלי להתנהג ולהגיב, נכנסתי למערבולת עצמית שלא היה לי חצי מושג איך לצאת ממנה... מצד אחד מדובר בעניין פעוט ובסך הכל ילדים קטנים... ומצד שני מדובר ביצורים הכי חשובים בעולם ולי במיוחד, אסור לי לבלבל אותם, אסור לי לשדר להם מסרים בלתי מובנים, הרמתי את עיני במרפסת לשמיים למעלה, ופניתי אל אלוהים בקול רם; לא צעקתי אך דיברתי בקול רם, ואני לבד בבית ממתין בכל רגע לבואם... וזה מה שביקשתי: "אלוהים, עזור לי לצאת מהברוך הזה". כן אמרתי את המילה "ברוך" בידיעה שהוא יודע גם את הסלנג שלנו...
כל מה שתיארתי במרפסת- עבר בשתי דקות... והינה המכובדים באים, נכנסים אחד אחד, ומתייצבים ישירות לפני, בלי לדבר בלי לפצות פה, החבר'ה ממתינים למוצא שפתי. ארז שרה וגידי. ארז בן 12, שרה 10 וגידי 7.
לא היה לי מושג מה אני אמור להגיד, אבל ידעתי שעלי לפתוח את הפה ולדבר; וזה מה שיצא לי: אתם בטח ממתינים לעונש על הציפצוף שלכם נכון? אתם בטח ממתינים שאטיל עליכם עונש כבד נכון? ובכן טעיתם ובגדול, אין בנושא הזה עונש ואין הענשה, אני לא יכול להעניש אותכם שלא רציתם ללכת לבית הכנסת, כי זה צריך לבוא מאצלכם מבפנים, לכן טעיתם בציפיה שלכם לעונש כי אין כאן עונש, יש כאן אופציה פתוחה שעומדת בפניכם: או ללכת להתפלל או לא, ההחלטה נתונה בידכם.
אבל עוד לא גמרתי, יש לי עוד משהו להגיד לכם: מעכשיו והלאה אתם מחליטים לבד מתי ללכת לבית הכנסת- אם בכלל... זאת אומרת, אינכם הולכים איתי יותר יד ביד לבית הכנסת, רוצים ללכת? תמצאו לכם את הדרך... תבקשו מאימא אם היא מוכנה ללוות אותכם, או תמצאו לכם דרך, איתי יותר לא תלכו; נקודה. אבל שלא תבינו אותי לא נכון; כוונתי היא שיותר לא אתאם איתכם את היציאה לבית הכנסת כמו שעשינו עד עכשיו, לא אחכה לכם... אבל אם למשל אני הולך ובאותו רגע מישהו ממכם מוכן ליציאה וממש עומד על יד הדלת, הוא בטח יכול להתלוות איתי, ואותו הדבר בחזרה אל הביתה מבית הכנסת: בסיום התפילה אם אפגוש מי ממכם, הוא לבטח יחזור איתי הביתה, כי בסך הכל נשארתי אביכם ואתם ילדי, אבל הדבר היחיד שהשתנה הוא התיאום ביננו בכל הנוגע לבית הכנסת; פעם היינו מתאמים ביננו והחל מעכשיו אין יותר תיאום- זה כל השינוי, וזה הכל. אתם יכולים לחזור לעיסוקכם.
סיימתי את נאומי והרגשתי שהסתבכתי יותר... הרגשתי שהעמסתי על הכתפיים הקטנות האלה יותר מדי... אבל זה מה שיצא לי; הייתי חייב לדבר וזה מה שיצא לי.
עברו כשעתיים. ואני חזרתי אל המחשב.
לפתע ניצבים מולי שלוש דמויות קטנות, עומדים בלי לדבר, בוכים בחוזקה אך מחזיקים את עצמם בכוח שלא יישמע קול בכיים... עיניהם אדומות וגדולות וניכר שבילו את כל השעתיים שעברו בבכי. הגבר היחיד מתוכם שהצליח לדבר היתה שרה! וזה מה שיצא מהדוברת הרשמית: אבא, אנחנו יודעים שטעינו ובאנו להגיד לך את זה ולבקש את סליחתך.
עניתי לה: אבל אמרתי לכם, שום דבר לא קרה, אינכם צריכים לבקש שום סליחה, מה עוד וזה לא קשור אלי, זה קשור באלוהים, מרגישים שעשיתם משהו לא טוב? תבקשו ממנו סליחה והוא בטח יסלח, שום דבר לא קרה.
אבל למרות הבכי והמעמד, הדוברת הרשמית באה מוכנה: אבל אנחנו רוצים שתוריד מאיתנו את העונש שאמרת...
כאן חתכתי אותה: אבל אמרתי לכם שאין כאן עונש ואין מקום לעונש. שום דבר לא ישתנה, אתם מעכשיו תדאגו לעצמכם אם ברצונכם ללכת לבית הכנסת, ואם תפגשו בי על יד הדלת באותו רגע שתהיו מוכנים ליציאה- אז אתם תלכו איתי, כנ"ל בחזרה מבית הכנסת... שום דבר לא אשנה ממה שאמרתי; זהו.
הם יצאו מהחדר בבושת פנים, ואני נקרעתי. הרגשתי שהתאכזרתי אליהם- ויותר התאכזרתי לעצמי, אבל הייתי חייב להחזיק באותה העמדה- אחרת אסכן כל עמדה עתידית וכל אימרה וכל החלטה עתידית... הייתי חייב מרווח מחיה לעמדה שלי לכמה ימים לפחות, וזה לא היה הזמן לחזור מדברי עוד באותו ערב...
אבל עם זאת, נקרעתי. ביקשתי גם אני לבכות בקול רם, אך לא הייתי מרשה לעצמי לוקסוס כזה, הסתפקתי בדמעה מהירה שמחיתי אותה מהר- שלא יכנסו שוב לפתע... שתבינו: מדובר במצב אנושי נדיר שבנדירים, כי ההתקרבות האמיתית ביני לבין שלושתם קרתה ונחרטה בדרך הקטנה הזאת אל בית הכנסת. אנחנו מטיילים ביחד משחקים כועסים וגם הם כועסים עלי וצועקים ורבים... מערכת הבית שלנו היא אחת המערכות הבריאות הלא לחוצות הפתוחות הקרובות... טבעי הוא לפתח קירבה בתוך מערכת כזו, אך הקירבה המיוחדת האישית ביני לבינם- נבנתה בדרך לבית הכנסת, לאו דווקא בבית; זה מה שאני מרגיש, ואין לי ספק שגם הם מרגישים בתוכם את זאת... אשר על כן, ההחלטה שקבעתי אותה בברוטליות- שלא נלך מעכשיו ביחד לבית הכנסת שלא נתאם... ההחלטה הזו העמידה בסכנה את כל הקירבה ביננו, והם, היצורים הקטנים האלה הרגישו במשמעות הדבר, בעומק הדבר, ולכן הם לא הבינו ולא השלימו עם הפרוש הציני שנתתי לעונש- וכאילו אין זה עונש אלא רק נוהל חדש...
אני רוצה להגיד גם את זה: לאחר הפגישה השניה שלי איתם בערב, ולאחר שדחיתי אותם שוב, ולאחר שהכיתי על חטא והרגשתי באכזריות, קמתי מהכיסא לא פעם ולא פעמיים במטרה ללכת אליהם ולחזור בי, ובכל פעם כאשר רק יצאתי מתחום החדר, חזרתי ברגע האחרון. השתגעתי; לא יכלתי לסבול את הקושי הזה את הרגע הזה, הרגשתי מחד שאני מתאכזר לאנשים הכי קרובים אלי על האדמה, ומאידך הרגשתי את הבגידה בהם אם אקל על עצמי ואחזור מתפקידי כהורה... במשקל הרגשי הזה, הרגש האמיתי ניצח: החלטתי להיות הורה עד הסוף.
לא תיכננתי להאריך כל כך בסיפור הזה, גם השורות יצאו מכלל שליטה... אך אינני מתחרט על שום מילה. להזכירכם ולהדגיש שוב: מטרת הנושא הזה הוא לא לספר על ארז ולא על שרה ולא על מר גידעון היקר, אלא על השם יתברך ודוגמה שתבליט עד כמה הוא אוהב שמתייעצים איתו- במיוחד במקרים סבוכים; עד כמה האלוה הזה לוקח אותנו קרוב, ועד כמה הוא נותן את הדעת על שאלותינו... באיזו רמה הוא מייעץ לנו; רציתי לתת דוגמה על רמת התייחסותו אלינו.
השורות הבאות ידברו בעד עצמם ויתארו חתך חיים אמיתי במשפחתי הקטנה: עבר אותו יום ראשון, עבר שבוע, והיגענו ליום שישי בערב, שעה חמש וחצי- שעת היציאה לבית הכנסת... רוצה להקדים ולהודות: עבר עלי יום שישי לא קל... עצם המחשבה שתגיע השעה 5.30 ואלך לבד- מחשבה זו התאכזרה אלי ועשתה בי שפטים. חשבתי רבות שאחזור בי ברגע האחרון- נאמר בשעה חמש ועשרים ואגיד להם שעוד עשר דקות הולכים לבית הכנסת... אך דחיתי את ההחלטה הגורלית לשעת השין, ושעת השין הגיעה! אני רואה שעל יד דלת הבית שלנו עומדים 3 יצורים קטנים, אוחזים בדלת ממש, פיזית, לבל אברח להם חלילה ואתפלח ממנה... הרי ההסכם היה, שאם אני פוגש בהם על יד הדלת- הם ילכו איתי, כי בסך הכל אני האבא שלהם והם יכולים להתלוות אלי... רק בלי תיאום, והם הלכו על פי ההסכם: בלי תיאום; הכל מקרי. ע"פ ההסכם- לא זזו מלימטר מההסכם. אסור להם לעמוד על יד הדלת? זה לא מופיע בהסכם!
המופע הזה של אחיזה בקרנות הדלת- חזר על עצמו למחרת, ולמחרי-מחרת... וכך עוד שבועות וחודשים וכמעט שנתיים; עד עצם היום הזה: הם הם שממתינים לי ליציאה לבית הכנסת, הם הם שדואגים להתלבש בזמן ולהיות מוכנים בזמן- היינו כעשר דקות לפני הזמן, ללא שום התערבות מצידי; ולמעשה, הנוהל הזה הפך לנוהל מקובל ורגיל בבית, ולפתע הרגשתי יום אחד שהילדים שלי פשוט אחראים ועצמאיים. אם מישהו יבוא אלינו פעם ביום שישי בחמש וחצי בערב ויראה את המופע הזה, הוא לא יבין את פשר הדבר, כי מצד אחד הוא יראה ילדים לא קלים ומפונקים לעתים, ושובבים לעתים קרובות מדי, ומאידך הם עומדים בלוח הזמנים באופן שכזה, ומגלים אחריות בצורה יוצאת דופן שכזו... אני אישית הייתי פוער פה נוכח אחריות ברמה כזו של ילד בן 7... אם לא הייתי יודע את מקורה... אפילו הם לא יזכרו את מקור התנהגותם היוצאת דופן הזו... אין לי ספק שהמקרה נשכח מהם.
ובהזדמנות זו אודה ואתוודה בעוד חטא: היות היותי מבוגר וזוכר את מקור התנהגותם הנוכחית- הלא נורמלית, לא פעם אני מתעלל בהם באופן שכזה: אני קם קצת יותר מוקדם, למשל ביום שבת בבוקר, מתלבש בשקט בשקט, וכשאני מוכן עם הנעלים והעניבה והבושם שריחו פורח באוויר, אני ניצב על יד המיטה שלהם ועושה רעש... עד שמישהו ישים לב לנוכחותי ויקלוט שאני כבר מוכן ליציאה והוא- הם עדיין במיטה! אלוהים! מה עושים! איך עוצרים את האבא הזה שלא יתפלח... איך אני אוהב את רגע המבוכה הזה... איך אני אוהב להתעלל בהם.
ובשביל להשלים את התמונה, יש לצלם תמונה לפני ואחת אחרי, או אז למצוא את ההבדלים: תיארתי לעיל לא לפי הסדר- את התמונה אחרי; עכשיו אתאר את התמונה של גידי ארז ושרה (ואסתר הקטנה עדין קטנה) בסלון הקודם של משפחת שבות, ביום שישי, 5.30 לפני היציאה לבית הכנסת:
אני מוכן עם הנעליים והעניבה והז'אקט והבושם; צורח בכל כוחי: ארזזזזזזז, עדין אתה במקלחת?! גיייידייייי, עוד לא שמת את הנעליים? ורק שרה מוכנה! לא קרה וכמעט הייתי נשבע שלא יקרה- שהיינו יוצאים ולו פעם אחת בזמן! תמיד היו עיכובים שמוצאם בהתמזמזות והתפחפחות והשתבשבות- ואל תשאלו את משמעות המילים אך כולם נכונים, ובעיקר נורמלים! כך מתנהגים ילדים בכל משפחה נורמלית וכך התנהגו הילדים שלי במשפחה שלי.
ההתנהגות הלא נורמלית והיוצאת דופן נרשמה לאחר המקרה ההוא, ולא מתוך כפיה ו/או מערכת הרגל יעילה, פשוט הפכו ברגע לילדים אחראים, ללא פגיעה בילדותם ובשובבותם ובזכויות האזרח שלהם; כל זה קיבלתי וקיבלו "בין-רגע"; בחינם. אחריות זו תלווה אותם עד בגרותם ולאחר בגרותם. כל זה כי ביקשתי בכנות עצה קטנה ממנו במרפסת; וזה מה שייצא. אתם יכולים להגיד עד מחר שאני הוא האחראי למופע הזה, אני התנהגתי כך וכך... ברם לא יעזור לכם; כי אם מישהו היה מייעץ לי באותה העת במרפסת, ואומר לי כך תגיד להם וכך תנהל את המקרה, הייתי דוחה אותו בשאט נפש ובהחלטיות, ללא צל צילו של ספק. מספיק מכיר אני את עצמי בשביל קביעה כזו.
זה אלוהינו וזוהי רמת התקשורת שלו איתנו. זה אלוהי וידידי. אמרתי לכם שיש באמתחתי הרבה מאוד רישומים ודוגמאות לנוהל התיקשורת שלו איתנו, אך הדוגמה שהבאתי לעיל היא החביבה עלי מכולם.
הזכרתי בפתח הסיפור לעיל, שהשם יתברך "אוהב" שמתייעצים עימו, אוהב כאשר שואלים אותו שאלות ואוהב כשמשתפים אותו בבעיותינו ובמובוכותינו ובנושאינו... הבאתי את הדוגמית לעיל בשביל להביא ראיה לקביעה הזאת, ולמעשה קביעה זו תואמת היא לקביעה שהגעתי אליה דרך המבוא לצינור השלישי: אני השם יתברך נמצא בכל קבוצה וקבוצה כצלע אחת ממנה; תהא הקבוצה דואלית או תהא קבוצה רבתית או תהא אף קבוצת יחיד. זה הנתון שפתח את המידע של הצינור השלישי וזרם בו ראשון. מכאן יוצא, שפעולת שיתוף השם יתברך בכל שאלה ונושא, הינה פעולה טבעית הנגזרת ממציאות כל קבוצה וקבוצה: השם יתברך הינו חבר פעיל בכל קבוצה וקבוצה, דבר שמחייב שיתופו בשאלות הנידונות בתחום הקבוצה, למען התפתחות הקבוצה ולמען שיגשוגה. אבקש, במילים אחרות, להתנסח באופן הזה: שיתוף השם יתברך בשאלותינו ובבעיותינו אינו חובה מוסרית המוטלת עלינו, כי-אם אינטרס טבעי המשותף לנו ולהשם יתברך: שנינו חברים שווי-ערך בקבוצה, ולשנינו האינטרס להתפתחות הקבוצה ולהישרדותה. כן, גם השם יתברך יש לו אינטרס בהישרדות הקבוצה; כל קבוצה וקבוצה. מכאן יוצא שבקשת תשובה מהשם יתברך אינה נגזרת מתחום בקשת העצה- אלא קרובה יותר מתחום ההתייעצות. טבעי הוא ששני שותפים מתייעצים ביניהם...
המידע הזה מנוסח על ידי היום באופן טבעי ומקצועי, כי מאחוריו לא עומדות תיאוריות, כי-אם עובדות שמספרות ומנסחות את המידע הזה, באופן סדיר ומקובל; אולם לפני מספר חודשים, ושנים, לא הייתי בקיא במידע הזה באופן מקצועי, לא היה לי מושג אודות מונח "הקבוצה" "הצלע" או הצינור השלישי... אבל כן הרגשתי את המידע הזה כדבר טבעי שחיים איתו... כמו תינוק שמקבל את האוכל שלו באופן סדיר מידי אימו, הוא מקבל את "הנוהל" הזה כדבר טבעי מובן ואין ברור ממנו, אך אין הוא יודע מהיכן נוצר האוכל, ומהיכן נקנה, וכמה עולה, וממה מורכב, וכמה צריך לאכול ממנו, ומתי, ואיך... ניסחתי באחת מפינות המאמר- משפט-מפתח ערכי שמתאים גם לכאן: הרעיון כמכלול היה מחודד וברור, אך פרטיו ופרטי המידע שמרכיב אותו- היה רחוק שנות אור מבינתי...
חייתי אם כן את המידע הזה וקיבלתי אותו באופן מובן, אך לא מאליו: מישהו, היינו, עמל בשלב מסויים על העברת המידע באופן שארגיש בו ובפרטיו ובשלביו; מישהו לימד אותי שיעור פשוט והעביר אותי משלב התינוקות שמקבל את הכל כברור מאליו, אל הרמה המתקדמת בה מכיר את השלבים בפרוטרוט, מהיכן נוצר האוכל המוגש אלי ע"י אימא, מהיכן נקנה, כמה עולה, ממה מורכב, וכמה צריך ליזון ממנו, מתי ואיך...
השיעור הזה קיבלתי אותו באופן מסודר אומנם ועקבי, אך ידעתי להצביע על שלביו ולתאר אותו רק לאחר מעשה; מעין: וראית את אחורי, ופני לא ייראו. רק לאחר תום השיעור והפנמתו המלאה- ניתן כבר לספר עליו ולתאר אותו. ידע השם יתברך שאין להשאיר בפי שום סוד או עניין בלתי מוגמר, כי הכל אני מספר וכותב... לכן הוא החליט לתת לי את רשות הכתיבה והתיאור- רק לאחר מעשה ולא בתוך המעשה, כלומר ביקש להקל עלי במלאכת התיאור, כך שאתחיל במשימה רק כאשר כל הכלים מוכנים ושרועים בפני. ואכן, אין עניין שכתבתי עליו באופן חלקי; כל עניין הייתי בקיא בו ובפרטיו- כאשר כל מקורותיו מונחים לידי ולרשותי... את הכלים החסרים הייתי מרגיש בהם רק כאשר מגיעים לידי, בשעת השימוש בהם, או אז אני אומר: לולא הכלי הזה או הפרט הזה שעכשיו נגלה לעיני- לא הייתי מגיע אל הנוסחה זו; ובאופן זה הייתי מתוודע לתורת השלבים, מגלה אותה ומצביע עליה.
שאלתי למשל במהלך המאמר הארוך הזה, הרבה מאוד שאלות קשות וענייניות, ותמיד תמיד התשובות עליהן הקדימו אותן בשלב, ולא כי תיכננתי אני את שלב השאלה, כלומר לא חיכיתי לשאול רק לאחר ידיעתי לתשובה- כשיטת המדינאים והפוליטיקאים שלא מרשים לעיתונאים לצאת מתחום רשימת השאלות, בעלון שחולק להם מבעוד מועד... לא זו כוונתי- כי-אם רציתי להגיד, שנתתי דווקא לעצמי את הדרור לשאול את כל העולה על רוחי וליבי ומוחי והגיוני; לא היצבתי לעצמי שום גבול או מגבלה, נהפוך, לפעמים התגרתי אף בעצמי, והלכתי, לא פעם, אל השאלה הבלתי אפשרית...
ועם זאת, בעצם למרות זאת, תמיד ולאחר ששאלתי את השאלה- הבחנתי בזאת: התשובה הקדימה את השאלה בשלב; אילולא המרובע והמשולש והזווית שרק עכשיו סיימתי להכיר וללמוד אותם- לא הייתי יכול לענות על שאלת משפט פיתגורס באופן מלא ומבוקר... הקשר היינו, בין הפרטים המרכיבים את התשובה לעצם השאלה, לא היה מתגלה עד אשר הייתי מגיע ועומד ברומו של המגדל, ומביט למטה על כל האבנים הקטנות שבלעדיהן, לא הייתי יכול להימצא היכן שאני- ולשרוד את התשובה לשאלתי.
הוא אשר ענה השם למשה: וראית את אחורי, ופני לא ייראו.
מרומו של המגדל הזה, יכלתי לשאול גם את השאלה הזאת
: מדוע היה עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל? יותר מזאת: מדוע לא היגעתי אל המידע הזה לפני שנה, מדוע דווקא עכשיו היגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה המיועדת לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?
על שני מסלולים התשובה הוכנה; מסלול אחד שהתחיל לפני כחמש שנים, והשני התחיל לפני חודשיים; שני המסלולים נפגשו בנקודה זו כאן.
פעם הייתי חילוני גמור, לפני כחמש שנים לא יותר... פעם הייתי חילוני, אך תמיד הייתי כנה עם עצמי, מאז שאני מכיר את ישותי. כנות זו היא האחראית למעשה לתכונת הכתיבה שלי מיסודה, מאז שתפסתי עט ונייר והתחלתי לכתוב על כל מיני נושאים, לא רק דתיים... התחלתי בגיל עשר לכתוב יומן אישי בשפה הערבית, יומן שנשאר אחרי בסוריה לאחר שברחנו משם בשנת 80... הייתי משלם כל הון שבעולם לקבל את היומן הזה לידי ולעיין בו...
לפני חמש שנים, בחנות תכשיטים שהיתה בבעלותי כאן בפנמה, יום שבת היה, לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב; אני מדגיש שוב, יום שבת היה.
אין זה המקום לשרוד את ההסטוריה של מסלול "האמונה" שלי, אך בקיצור נמרץ אדגיש קווים כללים מתוכה: נולדתי בבית דתי והיכרתי דווקא את הדת היהודית מיד ראשונה, מהבית. עד גיל 18 חייתי באווירה דתית של שמירת שבת כשרות שלוש תפילות ביום... אולם הצינור בו הועבר לי כל המידע אודות הדת שהיכרתי והילכותיה וחובותיה ומסריה- צינור זה היה חלול מדי והשאיר הרבה סימני שאלה ללא שום תשובה. הדת היהודית לדידי, היתה דת של טקסים ושל חובות ושל חגים וסוכה ומצות ותפילין... קיום אלוהים? מי אני שאעז לשאול שאלה כזאת! השיגרה ואנשים שיגרתיים השתלטו על הדת הזאת ולא השאירו מקום לשום שאלה או תהיה או הגיון אנושיים. יכלת לראות למשל רב ראשי של חלב, "אלוהים" הכל יכול במונחי חלב, עובר עבירה יהודית מהותית קשה, בפרהסיה! איזו עבירה למשל? גאוותנות והתרחקות מענווה. זוהי עבירה שמאז שהייתי ילד ידעתי לעמוד על חומרתה, להצביע עליה ולזהותה. הוא, הרב הראשי עבר את העבירה החמורה הזאת ושום עולם לא נחרב; נהפוך, מעמדו "הדתי" רק התחזק. יכלת לראות למשל רב חשוב שעובר אפילו עבירה הלכתית- לא רוחנית, בפרהסיה! כמו מה? בנו של הרב החשוב, בנו הבכור הגר איתו בבית- חילל שבת בפרהסיה בידיעת אביו! ואני זיהיתי את העבירה הזאת כעבירה שנעשתה על ידי אביו בפרהסיה- לא היה לי ספק בטבע הדברים והקשר ביניהם; אבל שוב, שום עולם לא נחרב ואותו הרב מחלל השבת נותר בתפקידו הרם בקהילה הדתית האדוקה, ומעמדו אף ושוב- התחזק.
כל זה נתן לי לפקפק במהות הדת הזו, במקורותיה ובקורותיה... כל זה בסוריה; יצאתי ממנה בגיל 18.
היגעתי לישראל וחזרתי אל עצמי; נהייתי חילוני, וויתרתי על כל הטקסים והתפילות אך שמרתי על המידות: נהייתי בלשון שלי: יהודי כנה.
עברו הימים והשנים, התחתנתי, וקראתי- נחשפתי בנתיים להרבה חומר כתוב, התבגרתי... באיזשהו שלב, חזרתי שוב אל מעגל השאלה, והרגשתי שאני מוכן להתמודד איתה שוב: מי אתה אלוהים אם אכן אתה נמצא?
...המשך חלק (13)