קוד: גוף ונשמה 13 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (13)
היגעתי לישראל וחזרתי אל עצמי; נהייתי חילוני, וויתרתי על כל הטקסים והתפילות אך שמרתי על המידות: נהייתי בלשון שלי: יהודי כנה.
עברו הימים והשנים, התחתנתי, וקראתי- נחשפתי בנתיים להרבה חומר כתוב, התבגרתי... באיזשהו שלב, חזרתי שוב אל מעגל השאלה, והרגשתי שאני מוכן להתמודד איתה שוב: מי אתה אלוהים אם אכן אתה נמצא?
במסגרת זו ישבתי יום השבת ההוא בחנותי, תפסתי עט ונייר, והתחלתי לכתוב מכתב. לא היה לי איכפת להפנות את המכתב לכל כתובת "רוחנית"- ונפל הגורל על הרב המפורסם עובדיה יוסף. כתבתי לו מכתב של איש יהודי עם דם יהודי אמיתי שזורם בעורקיו- לא דם צבוע, לא דם זול, דם גאה ביהדותו בהסטוריה שלו... שאלתי אותו למשל את השאלות שהעיקו עלי וחסמו למעשה את התפשטות יהדותי... סיפרתי/שאלתי אודות הרב הגאוותן, ואודות הרב מחלל השבת, שאלתי אותו גם על עצמו, התקופה היתה של משבר דרעי והמשפט... שאלתי אותו: מדוע לא נשמע קולך הברור בשאלת דרעי?! מי שמדבר בשם התורה- עליו לדבר בקול רם וברור, כך קבעתי; אך אינך מדבר בקול רם וברור! אתה משאיר שטח מת גדול של ספקולציות לכאן ולכאן, ואין זאת ממידת דתינו היהודית: רב יהודי חייב לדבר ולחשוב ברור, בקול רם, ללא גימגום, ללא עזרת מיקרופון של פוליטיקאי...
על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה, ואף לא אישור קבלה. "הרומן" שלי עם השם יתברך התחיל בתקופה הזאת, תקופת מכתב עובדיה.
הרומן התחיל ביוזמתו הוא; ואני מדבר בפשטות על השם יתברך, ביוזמתו הוא.
תיאור חתך אקראי מהרומן: את המכתב כתבתי וניסיתי לשלוח אותו, אך נכשלתי, לא הצלחתי... כלומר לא הצלחתי לוודא שהמכתב יגיע אל ידי הרב עובדיה; או אז הנחתי מזאת ופניתי לעיסוקי... ברם, ברגע זה, ברגע הנחתי מהעניין, קרה משהו מוזר שלא היה לי שום שליטה עליו, "משהו" שתכליתו היא להפציר בי לנסות שוב ולשלוח את המכתב דרך צינור אחר! לא הייתי נכנס עכשיו לנושא הרחב בפני עצמו זה, אך תיאור "המשהו" הזה ותיאור אמין למהותו- פרסמתי דרך המאמר "פענוח רוח הקוד". בשלב מסויים קישרתי את "המשהו" המוזר הזה עם הכתובת האחראית היחידה שיכולה לבצע "הפצרה" מעין זו... כתבתי פעם על דף קטן עם עצמי ולעצמי: מדוע אתה מנסה אלוהים ליצור קשר דווקא איתי?! מדוע דווקא אני? האינך יודע שאני מחלל שבת? איש חילוני אני אלוהים! אינני מתפלל אינני מניח תפילין, האינך מכיר את העובדות האלו?
ברם, הדף הקטן הזה יתעד רשמית את התחלת הרומן הזה שדיברתי עליו...
ובכן, ובמסגרת היענותי לאחת ההפצרות המאוד ברורות, פניתי אל הרב הראשי של ישראל, הרב ישראל מאיר לאו. תוכן פנייתי אליו יקשר אותנו עם אחד המסלולים, עליהן התחילה להיכתב התשובה לשאלה: מדוע היה עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה?
זהו תוכן הפנייה לרב לאו (התקופה היתה תקופת המתאבדים, לאחר האינתיפדה הראשונה)
:
ב"ה
לכבוד
הרב הראשי של ישראל
כבוד הרב ישראל מאיר לאו.
ירושלים.
מאת: אלברט שבות, פנמה. 10 באוגוסט, 2001
כבוד הרב שלום רב,
הרבה אומרים בזמן האחרון, שישנם "איתותים" שמעידים על הימצאותנו בתקופת ביאת המשיח.
הרחוקים מהאווירה הדתית, קוראים לאיתותים האלה כסימנים לסוף העולם; העולם הולך ונחרב אומרים. סוף העולם קרב.
אכן, האווירה כבדה - ההרגשה כבדה. קראתי את המילים שאמרת בהספד של המשפחה שהלכה בפיגוע... מילים שמסמלות אווירה זו.
עברו על העולם ועל ישראל תקופות לא פחות קשות, אך "כבדות" זו הנה מיוחדת... זה כמו כאשר יש לך הכל - את כל הכלים והאמצעים ואף את הידע, ובכל זאת אתה עומד חסר אונים... יש לך יידע רב ושתי ידיים וראש על הכתפיים ואתה לא יכול לכתוב אף מילה אחת... ישנם כה חוזרי תשובה (כן ירבו), ושיא הייצוג של הכוח הדתי בכנסת - ולמרות זאת, אווירת הריחוק מהדת באופן שוטף וכמעט רשמי וממוסד... יש לנו כוח חזק וצבא מסודר עם אווירת חוסר אונים משווע... [והתקופה תקופת המתאבדים...]
לפני כחודשיים, כתבתי מכתב לכבוד הרב עובדיה יוסף, מכתב שהייתי צריך להענות עליו ולא נעניתי; ולדעתי הענייה והאישית מאוד, שתי עובדות אלו - המכתב, ואי-התשובה עליו, מסמלות את הפרדוקס את הניגוד שבאווירה: יש הכל, ואין כלום. חוסר אונים.
אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...
אם כבודו מסכים לקביעה זו - אזי יש על מה לדבר עדיין... תתייחס נא למכתב המצ"ב. נא. [הכוונה שיתייחס למכתב של עובדיה...]
אין לי כמעט ספק, שפנייה זו לא תזכה להגיע אל שולחנך, ע"פ תורת ההסתברות הטבעית והמקובלת בעולמנו...
ואני לא שוכח, שאותה תורה השאירה מקום לעוד עשירית האחוז של סיכוי, שאני מבקש ליהנות ממנו ואף להתענג תחת חסותו קמעה...
רציתי גם, פשוט, לשלוח אל כבודו פנייה זו, כאקט סמלי וראוי לסגירת מעגל. (זהו הניסיון השלוש עשר, לשיגור המכתב המצ"ב של הרב עובדיה).
בכבוד רב,
חתימה: אלברט שבות
את המכתב הזה לרב לאו שלחתי דרך חברת יו.פי.אס, בצירוף עותק של מכתב הרב עובדיה, ובצירוף עותק של כל פניותי להרבה מכובדים ורבנים שיעזרו לי בזאת- כך שמכתב עובדיה יגיע אל יעדו... אין פנייה שלא קדם לה הפצרה מאת השם יתברך שמוענה באופן ברור אלי. "רומן"- אני מתכוון לשרשרת ההפצרות האלו...
למיותר לציין שגם הפנייה הזו לרב לאו, לא זכתה למענה או אף לאישור קבלה רשמי.
אם שמתם לב, הבלטתי לעיל במכתב הרב לאו קטע מסויים, אחזור עליו שוב:
אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...
אני זקוק כאן לתשומת ליבכם המיוחדת: בקטע המובלט לעיל, ניתן לזהות הגיון צרוף ואנושי, אך מעל לכל- הגיון תקני. ההגיון הזה אומר: אנו, עם ישראל, ולאורך כל התקופות ההסטוריות שלנו, קיבלנו דרך הרבה נביאים, לא אחד ולא שניים גם לא שלוש, קיבלנו דרך כולם את המסר הקונקרטי הזה: עם ישראל עתיד להגאל באחרית הימים, אך תקופת הגאולה הזו עתידה להיות קשה. קשה מנשוא. עם ישראל עתיד לעבור את "חבלי המשיח"; ואני עירערתי על הנבואה המרה הזאת באומרי:
אינני מסכים, כבוד הרב, עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים לעבור לפני ביאת המשיח, וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול... נא לא להתבלבל: הבורא נתן לנו את מלוא חופש הבחירה, וקביעתי האחרונה מכאן ניזונה...
התקופה כאמור היתה תקופת המתאבדים, והאווירה היתה כבדה... פשתה בארץ באותה עת אווירה של חוסר אונים, ונתתי לה ביטוי מתאים בגוף המכתב לרב לאו... ולמעשה ביקשתי לאמר לכתובת הדתית הרמה ביותר בישראל את הדברים האלה: למרות האווירה הכבדה ולמרות הרגשת חוסר האונים, ולמרות האווירה הקשה המורגשת ושהמונח "חבלי המשיח" מבטא אותה נאמנה, למרות הכל אינכם צריכים להשלים עם גזרת חבלי המשיח ולא עם הנבואות הקשות שמכינות את עם ישראל לבשורות המרות...
ביקשתי לאמר בעצם לכבוד הרב לאו, שאין ולא יכול להיות מס שהוטל על ישראל לשלם, בתקופת אחרית הימים, ואפילו אם זה תואם לנבואות... זהו האבסורד בשיאו... עם ישראל בכוחו לשנות את הנבואה המרה הזאת ולהפוך את הקערה על פיה! בואו נתחיל לתקן את עצמינו ונתחיל מהשורות שלנו, מהשורות הבטוחים לכאורה, מהשורות של המגזר הדתי והרבני... שהרב עובדיה יוסף יואיל בטובו לחזור בתשובה; שכבודו יבחין באבחנה הזאת ויחזיר את עובדיה בתשובה ואולי גם יחזור איתו... עם המכתב של הרב לאו, צירפתי הרבה מאוד עותקים של פניות למכובדים ולרבנים שאף אחד מהם לא הבחין בבעיה שאני מדבר עליה: עבודה זרה אנו עובדים; הרב עובדיה יוסף עובד עבודה זרה, ותמונות חיות מהעבודה הזו צירפתי בגוף המכתב- ואף אחד לא הבחין... כולם אם כן, כל המכותבים המכובדים טעונים חזרה מיידית בתשובה. אם את זאת נשיג, אזי תיפתח בפנינו האפשרות להחזיר עוד אנשים בתשובה כנה וראויה, ואז נעבור את תקופת ביאת המשיח בגילה בצהלה וברינה, לא בקושי ולא במרירות ולא עם אותות חבלי המשיח...
ובכן רבותי, לא באתי כאן לפזר את תוכחותי החוזרות, כי-אם באתי להבאיר נושא טכני גרידא: אני מבקש לסמן את המסלול הראשון, ששימש אמצעי תחבורה להבאת השאלה הזאת עד הלום: מדוע היה עלי לדעת ולהגיע אל כל המידע הזה? ומדוע לא הגיע אליו שמואל? מדוע דווקא עכשיו היגעתי אל הלכות הקבוצה ואף אל ההלכה האחרונה המיועדת לאחרית הימים ולמלכות משיח צידקנו?
תשובה בחסות המסלול הראשון: כי השם יתברך בחן את עירעורי על הנבואה המרה שעתידה להתקיים לכאורה בעם ישראל, ואישר את העירעור במלואו: אכן, אין אנו אמורים להשלים עם עובדת "תקופת הקושי" שאנו אמורים לעבור לכאורה לפני ביאת המשיח- וכאילו זו הכנה רשמית לביאתו וכדבר מובן ומושלם מראש איתו. איננו חייבים לעבור שום תקופה קשה, ושום אי-וודאות ושום בלבול...
לא רק זאת, אלא גם זאת: הוא פתח בפני את רחבי ההלכה האחרונה דרך הצינור השלישי; ההלכה העוסקת באפשרות תיקון צלע פגומה.
השם יתברך אישר לי איפא עובדה נוספת: אכן, הוא נתן לנו את מלוא חופש הבחירה, גם בבחירת סיגנון קבלת משיח צידקינו; אנו יכולים לקבל את פניו ברינה בגילה ובצהלה, לא בדם שפוך ברחובות, לא בגופות מוטלות ברחובות, ולא בשבע דקות המלחמה המכרעת של גוג ומגוג. הוא אישר לי את הנתונים האלו, ונתן לי להגיע אל המידע של הצינור השלישי, ואל ההלכה האחרונה שבו- הלכת אחרית הימים: אנו יכולים עדיין לצאת מהברוך שלנו, התורה עזרה לנו גם בתקופת שפלינו זו, ואף הפצירה בנו לא להרים ידיים, לא להתמסר לחוסר האונים.
גם ברגע שפל כזה מצאה התורה את הפנים- לפנות אלינו ולעודדנו: אל תרימו ידיים, אני איתכם עד הסוף. גם מהמקום השפל הזה ניתן להתרומם; או במילים מקצועיות: גם פגם כזה ניתן לתיקון- כל עוד ואתם מודעים לקיומו, ודואגים להשלכותיו. פרטי הלכת התיקון היגעתי אליה בעזרתו ובאישורו, וציינתיה לעיל במסגרת הצינור השלישי. זהו המסלול הראשון שהצלחתי להתחקות אחריו, ושהביא אותי אל המידע של הצינור השלישי בכלל, ואל ההלכה האחרונה שזרמה דרכו בפרט. היום נגלה לעיני המסלול הזה... וראית את אחורי.
מפת המסלול השני:
אפשר גם לעשות עיסקה עם השם יתברך; אפשר בעצם לעשות עסקים רבים עם השם יתברך, רק תנאי אחד חייב להתקיים, בשביל שכל עסקה ועסקה תצא אל הפועל: פרטי העסקה חייבים להיות תקינים.
ואם כן, היינו אם פרטי העסקה הם תקינים, אזי העסקה על כל פרטיה חייבת להתקיים ולצאת אל הפועל. המסלול השני נוצר כפועל יוצא מעסקה שתנאיה אומנם אושרו על ידי השם יתברך; אך עם השגות אחדים. על המסלול השני נרשמו איפא ההשגות הללו בתוספת תנאי העסקה.
נוסח ההצעה העסקית:
תאריך: יום שישי בשבת קודש, 6/01/06
אני מבין שהאדם הגיע אל שפל המדרגה, ואין בו כבר לא כנות ולא שום דבר שיזכיר כנות מהי... אנחנו חיים בעולם של חומר, משתחווים לו, וכל פינה טובה או רעה בליבנו פונה אל החומר ולהשגתו, עד כדי שגייסנו גם את הכנות שבנו למטרה הזאת, וכך נולד מושג האינטרס... האינטרס שלי זה להכיר את זה, לדבר עם זה, להתחתן עם זה, לבלות עם זה, לעשות עסקים עם זה, לבחור במועמד הזה, ואפילו להתפלל עם זה... התשובה "כי זה האינטרס שלי!" מתקבלת כתשובה חוקית ותקנית ומקובלת להרבה שאלות, שהכנות אמורה להכריע לכאורה בהן...
אני מבין, אלוהים, שנשבר לך כבר מאיתנו ואתה מבקש לסגור את העסק הזה במתכונת של יימות המשיח ומלחמת עולם שתחסום את החמצן מתשעים אחוז מתושבי העולם, בתוכם העם הנבחר, גם הוא יתכווץ למימדים מפחידים... ועל הכדור הכחול היפה הזה יוותרו אך מתי מעט שהכנות המקורית היתה ועודנה בראש מעיינם... מובן לי המעמד והאכזבה-רבתית שלך מהאדם ומכל מערכת האינטרסים שמייצג... אבל, יש לי שאלה: אתה הינך מודע יותר מכל אחד אחר עד היכן רחוק האדם ממושבת הכנות המקורית - הגם והוא אחראי על התרחקות זו... הוא כה התרחק מהכנות וממה שהיא מייצגת, עד כדי שכבר קשה לנו לרדת לשורש המילה הזאת ולמשמעותה המקורית; אין אנו יודעים כנות מה היא... ובכל זאת, ולפנים משורת הדין, האינך חושב שיש להעמיד את האדם בפני מהות חטאו בשעה שאתה דן אותו? זה כמו להאשים אדם אשר רצח- ברצח, להעלות אותו לחבל התליה, כאשר הוא שכח את מי בכלל הוא רצח, ומה זו בכלל אשמת רצח... אנחנו נוהגים, כאן על האדמה, לפטור אדם כזה מכל אשמה ומכל אחריות, כאשר מוכחת עובדת אי-אחריותו על מעשיו, כי הוא קטין או שוטה או רפה שכל... ולדידי בצדק פוטרים!
גם אנחנו, אלוהים, איננו כבר יודעים על מה יצא קצפך על העולם, ולמה ימות המשיח צריכים להיות כה קשים מנשוא... אין אנו יודעים אפילו את מהות הכנות הנעדרת ממציאותינו; אכן כה התרחקנו ממנה... אנו בסך הכל רודפים אחר האינטרסים שלנו, מה רע בזה?!
אלוהים, אין אנו מזהים את האזהרות שאתה שולח לנו, לא על ידי המחלות ולא על ידי הפיגועים ולא על ידי האסונות; ואם כן איך ניתן לטפל באזהרות הללו? במחלות הללו? איך אנו יכולים לדעת למה ועל מה נתקפנו בסרטן? באיידס? בניוון השרירים? ואם לא נדע- משמע שלא נזכה לטפל בשום בעיה ומה שישאר לנו זה נחלת עולם... כמו כל חולי המחלות חשוכות-מרפה הממתינים לתורם לנחלה זו, בהמתנה אכזרית ומורטת עצבים למיתתם.
ובכן, באמתחתי הצעת בוררות אלוהים, בינך לבין האדם:
תן לאדם עוד צ'אנס אחד ואחרון להכיר את הכנות, המקורית, תן לו להעיף מבט עליה שוב מקרוב, במו עיניו, תן לו להכנס ולהתקרב אליה בעצמו, תן לו את ההזדמנות להחליט על המקום- אם ברצונו שוב לוותר עליה לטובת האינטרסים שלו, ו/או לאמצה ולחבקה ולהתקרב אליה, כי כה התגעגע אל קרבתה עד כדי ששכח במה המדובר...
או אז, כאשר יעמוד האדם שוב מול האמת, הכנות, במתכונתם המקורית, יהיה כשיר להחליט על בחירתו ולממש אותה הלכה למעשה; או אז במעמד הזה יהיה גם כשיר לקבל את מהות הדין שלו, לטוב או לרע. זהו טיעוני וזוהי הצעתי הקונקרטית :
אנא אלוהים, העבר את כל המחלות חשוכות-מרפה מן העולם, בבת אחת וביום אחד, היום, יום שישי בשבת קודש, ה-6/01/06.
שיחלימו כל חולה הסרטן והאיידס וניוון שרירים בעולם, מכל אומה מכל מדינה, בכל מקום בכל עיר ובכל כפר נידח על פני האדמה. שכל העולם יידע אותך, יכיר אותך, ויאמין בקיומך. כי רק לאחד וליחיד יש את השליטה המלאה והמוחלטת בייקומו; ורק מי שיבחין בשליטה הזו ויכיר בנגזרותיה- יזכה לחיים ויקנה את משכנו במושבת הכנות המקורית; והנותרים, דמם הם בראשם.
על החתום,
אברהם עזרא שבות
תשובה השם יתברך להצעה העסקית:
בשביל לקיים את תנאי העסקה הזאת בפועל עם כל הצלע האנושית, יש להכין את הצלע הזאת לקראת העסקה, ואת זאת ניתן לעשות רק ע"י החברים הנמנים על הצלע.
איך יכינו החברים את הצלע?
את זאת תראה על גב ההלכה האחרונה שהזרמתי לך דרך הצינור השלישי של המשנה שהינך עוסק בה.
בזאת מסתיים תיאור מפת המסלול השני, ויכלתי למעשה לחתום כאן את מאמרי, אולם ומתוך חשיבות הנושא ומסלולו, מן הראוי הוא להביא את הקונטקסט המסודר בו הגיעה העסקה הזאת אל ייעדה.
קונטקסט ומסלול:
ד"ר רחמים מלמד-כהן, מחנך, אובחן כחולה ניוון שרירים (א.ל.ס) לפני כ-12 שנים; היום הוא משותק בכל גופו, כולל ידיו ופיו; הוא מואכל דרך צינורית, ויוצר קשר עם סביבתו ועם העולם דרך עיניו! רק ראשו של האיש הזה עובד, וגם עיניו. הוא משתמש בפיתוח חדיש של משקפיים שיכולות לתרגם את תנועות עיניו ועפעפיו לאותיות ומילים על גב המוניטור. כך הוא מקליד את מכתביו ובאופן הזה יוצר קשר עם העולם. הוא גם יכול לחייך, וזו עוד שיטה ליצירת קשר.
לפני מספר שבועות, קראתי מאמר איתו באתר "אש", והחלטתי על המקום ליצור איתו קשר. שלחתי לו מייל, ולמחרת החזיר לי תשובה. שלחתי לו עוד מייל, וביקשתי את אישורו לפרסם באתר אימגו את ההתכתבות בינינו, ולמחרת קיבלתי את אישורו.
אני הולך איפא לפרסם את ההתכתבות הזאת עימו.
April 06, 2006
אלברט שבות:
שלום לך ד"ר מלמד-כהן,
שמי אלברט שבות, בן 45 נשוי + 4, חי בפנמה הרחוקה מעל לעשר שנים. (נולדתי בחלב-סוריה, וברחתי ממנה ארצה בשנת 80, כשהייתי בן 19)
ד"ר מלמד-כהן,
לפני חודשיים פניתי במכתב פומבי לפובליציסט מוכר ושמו אלכס לוין. אלכס פרסם סדרת מאמרים המתעדת את מחלתו הסופנית (סרטן), ופנייתי אליו מתייחסת למחלתו זו. אודה לך ד"ר מלמד-כהן אם תעיין בפנייתי זו; לכבוד לי לקרוא את תגובתך.
בברכה,
אלברט שבות / פנמה
אלכס לוין שלום,
מזה זמן אני עוקב אחרי רשימותיך ב- nfc, כולל יומן המחלה שהינך מתמודד איתה. (בעבר גם אני פרסמתי ב- nfc מספר מאמרים...)
לפני מספר חודשים התחלתי בדיון באתר גלובל ריפורט אודות עובדת קיום אלוהים- דיון פתוח הנערך עד עצם הרגע הזה; ולפני כשלושה שבועות, ובמסגרת הדיון הזה, כתבתי מאמר ארוך בנידון, וחתמתי אותו בשרידת מקרה שקרה איתי, ובזמן שחפף ממש את זמן כתיבת המאמר... בסיפא שלו רשמתי תפילה קצרה, בזה הנוסח: שיחלימו כל חולי העולם, בכל מקום כל עיר כל מדינה כל אומה כל כפר נידח, מכל מחלה קשה חשוכת מרפה.
ככל מתפלל, ביקשתי לדעת אם תפילתי נענתה, ובשביל זה שלחתי, פשוטו כמשמעו, מכתב אל כל עמותות ואגודות המלחמה בסרטן שמצאתי באינטרנט, פניה בנוסח הזה:...הייתי רוצה שתודיעו לי, אם מחלת הסרטן עדיין קיימת, ואם יש מי שסובל ממנה עד לרגע זה.
אכן מדובר בפניה מוזרה וגם אני מודה בזאת... וכמובן פנייתי לא זכתה לשום התייחסות עניינית, ואינני מלין על זאת... קשה להתייחס למציאות כה אופטימית, כה אבסורדית...
מה לכל זה ולך אלכס לוין...
אינני יודע מר לוין אם הינך מאמין בקיום אלוהים או לאו; והאמת אין לדבר קשר לפנייתי זו... הקשר היחיד שמצאתי הוא, כאשר נכנסתי לאתר הזה, ומצאתי את שימך כאחד המשתתפים הקבועים בפורום הזה, והדבר הזכיר לי את רשימותיך ב- nfc ויומן המחלה שאתה מפרסם שם...
אלכס לוין היקר,...ולמרות כל האבסורד שבעניין, התוכל לבדוק עניינית את השאלה האבסורדית לעיל? אין ספק שמרכזים רפואיים רבים וגדולים המטפלים בחולי סרטן עובדים סביב השעון עד הרגע הזה... והמרכזים האלו יכולים להמשיך ולהגיש עזרה למליוני חולים ברחבי העולם עוד חודשים ארוכים- גם אם קיימת תשובה בלתי תאומן לפניה...
התוכל לבדוק שאלה אבסורדית כזו אלכס לוין? ברצוני לבדוק אם תפילתי "היומרנית בעליל" נענתה!
רצ"ב סיפת המאמר שדיברתי עליו.
בכנות,
אלברט שבות
סיפת המאמר שצורף לפנייה לאלכס לוין:
...ולמי שעוד לא יודע, אני חי כרגע בפנמה. באתי לפנמה לפני כעשר שנים, ומאז אני תקוע כאן. לפני כשלוש שנים, העסקנו בבית בחורה ממוצא קולומביאני, היא רק הגיעה מקולומביה לעבוד בפנמה, היכרנו אותה במקרה, התרשמנו ממנה ומיד קיבלנו אותה לעבודה. בחורה נוצריה גרושה, יש לה שני ילדים קטנים שהשאירה אצל ההורים שלה, ובאה לפנמה בשביל לעבוד ולשלוח לילדים כסף למחייתם. גם במדינתה אפשר לעבוד, אך ההזדמנוייות ותנאי השכר בל יושוו לפנמה...
יום אחד לפני מספר חודשים, ביקשה לדבר איתנו ולהודיע לנו רשמית, שהיא עוזבת את העבודה בעוד מספר חודשים; היא הודיעה לנו מבעוד מועד שנתארגן ונחפש מישהי אחרת, ללא שום סיבה ללא שום תירוץ... ובאמת לא היתה לה שום סיבה לעזוב, גם מבחינת השכר שקיבלה גם מבחינת תנאי העבודה, היא יכלה לצעוק ולנזוף את הילדים למשל, בדיוק כמו שאני נוזף בהם... רוצה להגיד שהיא היתה חלק מהמשפחה ולא שררו ייחסי מעסיק-עובד... פשוט היתה בחורה עניינית וטובה, וגם אנחנו החזרנו לה באותו המטבע... אני אישית כשקיבלתי את ההודעה הזאת ממנה, נתקפתי בהרגשה מוזרה שלא ידעתי איך לאכול את זה... אבל למה? תגידי לי למה את רוצה לעזוב? מצאת מקום עבודה שהציע לך יותר שכר? כמה?? אולי אני יכול להשוות... על כל השאלות האלה קיבלנו תשובה יבשה וקצרה: לא! לא בשביל זה ולא בגלל זה, פשוט אני עוזבת וזהו. אנא תנסו להתארגן, בעוד מספר חודשים אני יוצאת... תסלחו לי על זה וזהו. בשלב מסוים מהשיחה פרצה בבכי מר, וככה נסתיימה השיחה.
בידיוק סמוך לשיחה הזאת היא חלתה, אולי עוד באותו יום – איני זוכר, אמרנו לה שתיקח כמה ימי חופש, וחשבנו שמדובר במחלה חולפת, כמו שפעת או גריפה... אבל היא סירבה לקחת ימי חופש או לנוח, והמשיכה לעבוד... אולם מאותו יום שמנו לב לשינוי דרסטי ופיתאומי שחל במצבה הרפואי, שלא מעיד בידיוק על מחלה פשוטה; היא התחילה להראות חולשות פיתאומיות, הקאות, לא אכלה, כמעט הפסיקה לחלוטין את האוכל... וכל זה קרה במהלך מספר ימים ספורים; היא גם ירדה דרסטית במשקל, ואת זה אני יודע – לא כי שקלתי אותה, אלא פשוט מתוך העיין המזויינת שלי, היא נראתה מפחיד וכל ההתפתחויות האלה קרו תוך שלושה ארבעה ימים... ביקשנו ממנה שתקח כמה ימי חופש כאמור, וסירבה בעקשנות של שור; ביקשתי לדעת מה יש לה והמשיכה לטעון שאין לה כלום, גריפה חולפת... הורדנו ממנה כבר כל סוג של עבודה, אישתי היתה פשוט עושה בסתר את מה שצריך בשביל שלא תראה אותה ותתעקש לעבוד...
בשלב מסויים, חיברתי אחד ועוד אחד, ולא יכלתי יותר לפסוח על המצב המוזר הזה... יש לה אחות כאן בפנמה, יצרתי קשר איתה, ועוד באותו יום נפגשנו וסיפרתי לה את הדברים המוזרים הקורים עם אחותה, החל מהודעתה הפיתאומית לעזוב, ועד לחולשה שתקפה אותה פיתאום, ומצבה הרפואי והתעקשותה התמוהה על מחלה חולפת... ביקשתי לדעת מה פשר הדברים ואם היא יודעת משהו בנידון...
היא השביעה אותי, לפני שהתחילה לדבר, שאחותה לא תדע לעולם את מה שעומדת לספר לי, יען כי אחותה סיפרה לה את הסיפור והשביעה אותה שישאר אך ורק ביניהן. היא נאותה לספר לי, לשיטתה, יען כי לא היה לה ספק שאינני שואל ומתעניין כמעסיק או מתוך סקרנות... ובאמת, הבחורה הפכה להיות כבר חלק מהמשפחה ומצבה הדאיג אותי.
וזה הסיפור: לפני מספר חודשים התגלה אצל אחותה גוש סרטני בשני אזורים חיוניים בגופה, בכבד ובעוד מקום, והמחלה נמצאת כבר בשלבים מתקדמים ביותר. הרופא שלה הציע לה שתתחיל בהקרנות מיד, כי המצב יכול להדרדר במהירות מסחררת- למרות שההדרדרות כבר התחילה למעשה ובפועל; אבל היא הבינה טוב את מצבה וסירבה לקבל שום טיפול כימי, וזאת כי היא הבינה שממילה לא מדובר בטיפול להחלמה, אלא להארכה מלאכותית במספר החודשים שנשארו לה... ובו במקום היא קיבלה את ההחלטה הזאת: להמשיך לעבוד בזמן הקצוב שנותר לה, אפילו אם מדובר מחודשים ספורים, ולשלוח את הכסף לילדים שלה, כך שהם ייהנו ממנו במקום שתשים את הכסף על טיפולים כימוטרפים מלאכותיים... אחותה הודיעה לה לא מזמן את ההודעה המרה, ובנוסף סיפרה לה כאמור על החלטתה שתמשיך לעבוד בזמן העומד לרשותה... כל גרוש שתוכל להרוויח ולשלוח לילדיה- הרי זה רווח נטו שמגיע להם... היא בטח רוצה ללכת ולחיות את החודשים הספורים איתם, אבל החליטה שתתרום להם יותר מכאן מפנמה... מאשר שתהיה לנטל עליהם שם, מה עוד ואין לה ולהוריה גרוש על התחת לטפל בה... וכמובן היא חשבה ותיכננה כמעט את הכל: אם החליטה להמשיך ולעבוד, אזי בעלי הבית שלה – קרי "אנחנו" – אסור להם לדעת מכל זה מאומה, כי אחרת אנחנו עלולים לסרב שמישהי במצבה שעומדת למות תמשיך בעבודתה אצלינו, ואז אנו עלולים לפטר אותה וכל תוכניתה תרד לטמיון... לכן היא השביעה אותה שלא תספר לאף אחד, כולל להוריה בקולומביה.
עוד באותה הפגישה, סיכמתי עם אחותה את הסיכום הבא: אמרתי לה שבחורה במצבה צריכה להיות ברגעיה האחרונים עם הילדים שלה ועם הוריה, היא צריכה להיות באווירה טבעית חמה, גם בשבילה וגם היא חייבת את זאת לילדיה... ואני מתחייב לשלם לה את משכורתיה המלאות למפרע, עד כמה שאני יכול למפרע... והשאר אני מתחייב לשלוח לה עד ביתה בקולומביה את משכורתיה החודשיות מידי חודש בחודשו. זאת ועוד: אמרתי לה שיכולה גם בקולומביה לעשות טיפולים כימוטרפים ואם הרופא מציע לה בדחיפות את זה – הוא יודע מה הוא אומר, וגם לתשלום הטיפולים והאישפוז בקולומביה שלא תדאג- אני אשתדל לעזור ואפילו אם אצטרך לבקש בשביל זה הלוואה... הרגשתי באמת ובתמים הרגשה של שותפות...
ולסיכום, סיכמתי עימה על המשחק הזה: שלא תגיד לאחותה מילה על פגישתינו זו, אחרת עלולה, מלבד כעסה, לסרב ולקבל שום עצה, ועלולה במצבה לקבל החלטות משוגעות ולאבד שליטה... לכן שכל מה שסיכמנו תגיד לה בשלב זה וכאילו זה ממנה, וכאילו היא השיגה עבורה כסף דרך הלוואה... ואחר כך נראה מה יתפתח. למחרת היתה צריכה להתקשר אלי ולהודיע לי מה עשתה בנידון...
ולמחרת התקשרה ואמרה לי בתימצות: חבל על כל רגע ומאמץ, היא, אחותה, עשוייה מעור של פיל וראש של שור! היא לא זזה מילימטר מהחלטתה המקורית, ולא מוכנה לקבל את עזרתה ולא מאף אחד... היא רוצה לעבוד בעצמה ולהשיג כסף לילדים שלה בעצמה בזמן העומד לרשותה! היא חייבת את זה לילדיה ולא רוצה לשמוע שום דבר אחר. לא מוכנה לפתוח את הנושא יותר.
וכך היה: החלטנו אני ואישתי על אסטראטגיה של פעולה: לנסות ולהרחיק ממנה כל מאמץ... הרי לא יכולים לפתוח את הקלפים שכבר ידועים לנו, כי היא מצידה לא יודעת שום דבר על פגישתי עם אחותה... היא גם לא מוכנה עקרונית שמישהו ירחם עליה בגלל מחלתה, שאלה של כבוד קולומביאני... ולכן אנחנו חייבים להמשיך את המשחק ולעשות כאילו איננו יודעים דבר. לתת לה למות "בכבוד" בבית שלנו.
מצבה הדרדר באופן דרסטי, וכבר הפסיקה בכלל לאכול ואף לשתות... גם הילדים שלי הקטנים שמו לב כבר למוזרות ולהתנהגות ולחולשות של "סטלה"... זה תהליך קשה מאין כמוהו, פעם ראשונה אני נחשף למחלה הזאת; עד עכשיו ראיתי את זה רק בסרטים ובטלויזיה, אבל מסתבר ששידור חי הרבה יותר מרשים...
אני חושב שאיבדה תוך שבוע כ-15 - 20 קילו ממשקלה, ובן כה וכה היא רזה... ניסינו כבר וכמובן לסרב לתת לה כל עבודה, ביקשנו ממנה רק שתנוח, בשביל "שהשפעת" תלך מהר ותחזור לעבוד... אבל היא, בשארית כוחה ובעצם בשאריות חייה המשיכה לנצל כל בדל של כוח שעמד לרשותה, וראיתי במו עיני איך היא מנסה לאתר את ההפוגות את הכוחות, בשביל לעבוד בכבוד, ולפרנס את ילדיה בכבוד, ולגמור את חייה האומללים בכבוד. זה דבר נדיר. נדיר מאוד. נדיר באמת לראות נחישות כזאת, נדיר לראות כוח כזה, ואני ראיתי את זה בשידור חי, מול עיני התרחש הסיפור האנושי הזה.
עברו כעשרה ימים מאז שהודיעה לנו על "כוונתה" לעזוב, ושבוע מאז שנפגשתי עם אחותה... היא כבר לא תפקדה, וניכר כבר באיזה שלב היא נמצאת.
אני נמצא בתפילת שחרית, של יום שבת, בבית הכנסת בפנמה. ההיכל פתוח ועומדים להוציא את ספר התורה. התפללתי בתוכי, ולמעשה דיברתי עם עצמי, זה לא היה בדיוק נוסח של תפילה... דיברתי בלי לפצות את הפה, בלי אפילו ללחוש. רק חשבתי בראש, ואמרתי: רבונו של עולם, אני מדבר על בחורה גויה נוצריה, אבל אני מדבר על אדם נעלה שרמתו האנושית יכולה לעבור הרבה מאוד אנשים, יהודים כגויים ככופרים, כמוסלמים וכנוצרים. המדובר באדם יפה רבונו של עולם, בעל נפש יפה שמקשט אותה בכבוד של מלכים. היא רוצה לעבוד כי היא רוצה לפרנס את ילדיה הקטנים עד הרגע האחרון בחייה; ולאישה כזאת לא מגיע סבל שכזה, לאדם כזה לא מגיע למות. המשכתי ודיברתי אל בורא עולם, בלי לפצות את פי: אינני יודע את שם אימה, אבל אני אציג את שמה: אלוהים, שמה סטלה בת "חוה", אל נא רפא נא לה, אל נא רפא נא לה, אל נא רפא נא לה.
זהו. זו היתה תפילתי, בראש בחשיבה, בלי שאף אחד ישמע. וכמו שאמרתי לכם, ולמעשה זה היה יותר דו-שיח מאשר תפילה... כשלוש דקות ארך השיח הזה מול התורה המטיילת העושה את דרכה אל התיבה. אבל כן הסיום היה רשמי: היצגתי את שמה הפרטי ושלוש פעמים את אל נא רפא לה בלחישה קלה...
...המשך חלק (14)