לזכר רועי קליין ז"ל - ג

קוד: לזכר רועי קליין ז"ל - ג בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות (ashabot @ walla.com)

אל:

חלק ג'

 

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית ב, ז) – גוף האדם נוצר מעפר האדמה, כלומר הוא נוצר לאחר יצירת האדמה ועפרה, "העפר" עובד ונוצר ממנו הגוף, בעוד אין שום תיאור או תיעוד ליצירת הנשמה, נשמת החיים, לא בפרק הראשון גם לא בפרק השני!

 

מכאן המסקנה הפשוטה : נשמת החיים היתה קיימת, והגוף נוצר מהעפר עבורה, כפי שכל היקום וכל אשר בו נוצרו עבורה. לכן נעלם מקום האדם בפסוק הראשון, כי כל אשר נברא – עבורו נברא, נשמת האדם היתה קיימת עוד לפני הבריאה : היקום נברא עבורה, וגם הגוף, גוף האדם – נברא עבורה, וגם החיה והעוף וכל אשר במים נבראו עבורה. תיעוד בריאת האדם ביום האחרון ברגע האחרון בה לרמוז גם על הנקודה הזאת : הכל נברא עבור הנשמה שכבר היתה קיימת לפני היקום וכל אשר בו.

השאלה הנשאלת: ואם כל התורה נמצאת בפסוק הראשון של בראשית, מדוע ההמשך שלה? מדוע נכתבה התורה על כל פסוקיה ופרקיה?

תשובה: למי שלא קלט את מלוא תכולת הפסוק הראשון – נכתב הפסוק השני, שיבאיר את מה שלא נקלט בפסוק השני, וגם בפסוק השני נמצאת התורה במלואה, ולמי שלא קלט את הפסוק השני – נכתב הפסוק השלישי... וכך עד סוף כל התורה, עד " לעיני כל ישראל ". וגם המסר הזה, אגב, תועד בפסוק הראשון ובמילה הראשונה: "בראשית ", כלומר ראשון: ברא אלקים השמים והארץ; שני: והארץ היתה תהו ובהו..., שלישי: ויאמר אלקים יהי אור... וכן עד סוף התורה.

במילה הראשונה הוא מסר לנו את אחד מכלי העזר החשובים ביותר שישמשו אותנו בהמשך להבנת ספר ההדרכה הזה; הדרכה למי שאיבד את הדרך חזרה לחיים, לגן... למטרה שלשמה הוא קיים. מהמילה הראשונה הזו הסקתי את המסקנה החשובה הזו, שבלעדיה קשה היה לעמוד על יתר המסרים והקשר ביניהם.

מהמילה הזאת היסקתי שהתורה היא ספר הדרכה לכל דבר, ושבפסוק הראשון נמצאות כל המפות האבודות, ואם ידי תקצר ולא אעמוד על כולן – הרי לפני גם הפסוק השני וגם השלישי ואף הרביעי עומד לרשות השגתי המוגבלת...

מהמילה הזאת היסקתי כי גם הפרק הראשון מכיל את כל התורה במלואה, וגם הפרק השני והשלישי... מכאן היסקתי ש- ששת ימי בראשית המוזכרים בפרק הראשון – אינם אלא ששת שיעורי-עזר שדרכם ניתן לחזור אל המפה האבודה... ושהיום השביעי מכיל את כל ששת שיעורי העזר שקדמו לו.

דוגמה שעמדתי עליה ב-"מידע":
ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ)
ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז)

בשביל להגיד לנו, שגם האדם וגם הבהמה וגם העוף... כולם בעלי " נפש חיה " וכולם נוצרו עפר מן-האדמה, ולכולם צורה דומה – עיניים, אף, פה, ריאות, לב... אין בין האדם וביניהם אלא " נשמת החיים "; אולם ועל אף ונשמת החיים נמצאת באדם, עצם הימצאות הנשמה בגופו אינה מקנה לו עדיין את תכונת "האדם":

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) – נותר עדיין " נפש חיה " ככל חיה אחרת, שום הבדל לא יבדיל ביניהם: חייהם קצובים, מוגבלים, בלתי מהנים, קשים, מתסכלים... תאר לעצמך את תיסכול הפרה שחולבים אותה ולוקחים לה את חלב עגליה. תאר לך את הקושי שנתקלת בו ברגע שהפור נופל עליה להשחט, לסיים את חייה... סיום החיים של האדם אינו רחוק מהתיאור הזה.

אם כן, ומתי יהפול האדם לאדם בלתי מוגבל שהדמיון בינו לבין החיות אינו אלא מקרי?

התשובה ולא במקרה, בפסוק הבא:

ויטע ה' אלקים גן-בעדן מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר (בראשית ב, ח) – ניתן לשים גם את החיה בגן עדן, האם הדבר יעזור שתהנה מפרותיו? אותה התהייה מופנית לאדם: ואם תשים את האדם בגן עדן, האם בהכרח הוא יהנה מפרותיה האין סופיות?

וגם התשובה לשאלה הזו ולא במקרה, בפסוק הבא אחריו:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל--ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט) – כאן הוא ממיין שתי תפיסות-חשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית:

1- עץ החיים בתוך הגן

2- ועץ הדעת טוב ורע

אחד: אם תאמץ את התפיסה הראשונה ותחדור אל " תוך הגן ", הרי תפגוש מטבע הדבר את עץ החיים – הבלתי מוגבלים, האין-סופיים. כאן בנקודה הזאת אתה תעמוד על ההבדל בינך לבין כל " נפש חיה "; השימוש בפועל ב- נשמת החיים שנפחתי באפך – הוא אשר יעשה את ההבדל, לא עצם קיום נשמת החיים באפך.

שניים: או תאמץ את התפיסה השנייה והחלופית של " טוב ורע ". או אז תפגוש ומטבע הדברים ב– " עץ הדעת " אשר טעמה ממנו חוה ונתנה גם לאישה לטעום מפרותיו, וכאילו קיימים בגן פירות טובים ורעים, עצים טובים ועצים רעים, ורק צריך לדעת לבחור ביניהם...

זה הדבר אשר הוליד את "הספק" (החטא) בלב אדם וחוה והביא למעשה להגבלתם, כי הם חשבו וכאילו ישנו ייצוג טבעי של טוב ורע בגן, והלכה למעשה אין שום מונח כזה בנמצא, יש רק טוב, רק פירות טובים; הדעה הזאת, התפיסה הזאת מוטעית מיסודה, לכן הוא הקדים את תיעוד שתי התפיסות בזאת:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – זה כל מה שיש; אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו תכולת הגן בפועל.

ואם עדיין לא נקלט "רעיון" שתי התפיסות שהוצג בפסוקים שלעיל, אזי הינה לך שורש "הרעיון", שורש שתי התפיסות.

ונהר יצא מעדן להשקות את-הגן; ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים. (בראשית ב, י) – שורש שתי התפיסות הוא ארבע; היינו האדם יכול להימצא בגן, ביקום, ומשם דרכו תתפצל לפי תפיסת החשיבה שלו. לתפיסה זו ארבע ראשים, ארבע אפשרויות, ואלו הם:

תפיסה ראשונה; (תפיסת-חשיבה) ראשונה:

יא שם האחד פישון--הוא הסבב את כל-ארץ החוילה, אשר-שם הזהב – שפה ציורית מיוחדת במינה, קשה לי לעמוד על נפלאותיה, קשה לי לרדת אל עומקה, ובכל מילה ואות עומק תהומי... הוא מדבר כאן על " עץ החיים בתוך הגן ". 
הוא מדבר על העץ היחיד הנמצא בגן, בתוכו ומסביבו. הוא מדבר על שורת העצים היחידה הנמצאת בגן. מי שלוקח את קו האוטובוטס הזה, מובטחה לו גישה חופשית לכל פינות הגן. הוא יכול לרדת בכל תחנה אשר ירצה ולמצוא זהב, יקר, מבריק. הוא קורא לגן הזה " ארץ החווילה " ואיני יודע למה. עדיין איני יודע. מאידך, הוא קורא למידע " הטוב " והאין-סופי העומד לרשות האדם וניתן לקטיפה בלתי מוגבלת מתוכו כ– "זהב ", ואני יודע למה: תמיד היה הזהב יקר, נוצץ, בעל ערך, נדיר כאשר אתה מחפש אותו, אך נהיר כאשר אתה זוכה בו.

אולם ישנה עוד תכונה לזהב ולמחזיקי הזהב: לפעמים הוא מביא קללה על בעליו! מה עוד אם הוא מגיע בסיטונאות; מרבה נכסים מרבה דאגה – אמרו חכמים... הוא עלול איפוא להביא איתו את הגאווה, את האנוכיות, את ה-אני ואפסי עוד...

יב וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדלח ואבן השהם – אל דאגה! זו משמעות הפסוק הזה. אתה דואג? הזהב הזה טוב, מביא לבעליו רק את הטוב; שם הבדולח בן-אדם! גם אבן השוהם! אינני יודע מה זה בדולח ואבן-השהם, עדיין אינני יודע, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה הם. זה הטעים והיפה והנאה... משם רק תתפתח ותגדל ותפרוץ קדימה. הנהר הזה יוליך אותך רק אל הטוב, ומהטוב אל הטוב ואל היותר טוב ממנו – תלוי בטעם שלך; אתה מעדיף את הבדלח? אולי את אבן השהם?...

זו התפיסה הראשונה והיחידה שבמציאות. זה " האחד " ושמו " פישון ". את יתר שלושת התפיסות כינה " נהר ", אך את התפיסה הראשונה כינה: "האחד "; אין אופציה מציאותית אחרת. זה האחד ושמו " פישון ", מלשון נופש.

כי-ששת ימים עשה ה' את-השמים ואת-הארץ, וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא', יז)

נופש נופשים בפישון... "פישון " – מקום הנופשים הוא...

אולם החליט האדם לוותר על מרחב המציאות היפה הזה שמיועד רק לנופש, ולמלא אותו דווקא בחומר דמיוני, פרי הדמיון האנושי המפותח שלו; ואכן הוא השתמש בדמיון שלו ומצא לו עוד תפיסה ועוד מרחב! ועוד אחת ועוד אחד; כולם וירטואלים... את זאת עשה בחסות נשמתו היפה והנאה דווקא, הבלתי מוגבלת – המבקשת לנפוש...

וזו התפיסה השנייה אליה הגיע; (תפיסת-חשיבה) שנייה:

יג ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש – "גיחון " מחזיר אותי אל חוה ואל הנחש שלה. חטא חווה התבטא בזאת שהכניסה את תכונת הספק הווירטואלית – שלא היה לה קיום במציאות – אל נפשה. גם כאן המתעד משתמש בתיאור ציורי נפלא... התכונה הווירטואלית הזו שלבשה את חווה וחיבלה בנפשה צויירה ע"י המתעד כ-" נחש ". הערמומי הזה, המסוכן הזה... עמדתי ב-"מידע" באריכות על הפרק של חטא אדם הראשון, הוא פרק ג' של בראשית. אולם ובשביל לעמוד על שם "התפיסה השנייה" גיחון שנקלענו אליו כאן, אצטרך לחתוך את הקטע הרלוונטי מפרק ג' שמקשר אותנו עם שם הנהר השני " גיחון ":

ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה (בראשית ג, יד)

כי עשית זאת – לא תמיד הספק מבלבל... לא תמיד הפחד מבלבל; עוברים על האדם רגעי פחד וחשש וספקות ואף התבטלות וכעס... והוא יכול לבחון את עצמו ולצאת מהם... זו גדולתו של האדם... אולם כאשר תכונות אלו מתיישבות בקביעות בנפשו, או אז הן מחליפות את עורם והופכות לנחש לכל דבר – כי יש להן את כל הזמן לעשות זאת... אלה הן מאפייני "העשייה" של הנחש: הקביעות, ההתמדה, העקביות, ההתנחלות בנפש האדם, ההתיישבות הקבועה, ההיצמדות העיקשת לאדם לכל דרך ולכל פינה.

או אז, כאשר הופך הספק והחשש והפחד והציניות והחנופה לנחש קבוע בנפש האדם, ובעצם הרגע הזה יוצא לפועל עוד מאפיין נחשי וכאילו הסתתר עד הרגע הזה... הנחש מתחיל להיות גורם מבלבל; ארור. [המילה " ארור " מורכבת מאותן האותיות של המילה " אור " אך באופן מבולבל. כלומר, ארור הוא מי שמקבל את אותו המידע הנגזר מה אור (כי הרי אין בנמצא מידע אחר), אך בסדר מבולבל]

ועד כמה הוא מבלבל? עד כמה המאפיין הזה חזק? עד כמה מתבלבל האדם?

מכל-הבהמה, ומכל חית השדה – " ארור "; "מבולבל " מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור הוא אפילו מהשה התועה כפי שתואר לעיל... אדם שתכונות הנחש שלטו בו – מבולבל הוא ומתנהל בבילבול; הוא רץ – לא הולך, לא נח; רץ ימינה שמאלה קדימה אחורה לצדדים – לכל כיוון אפשרי; ובכל כיוון מתקדם במספר צעדים אמיצים בוני-אימון, ולפתע עוצר! חוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את כיוונו, וכאילו אומר: איזה כיוון לקחתי... איזו טעות; איזו פשלה! כמעט ונפלתי! לא עובר זמן והוא חוזר לאותו הכיוון – ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך הוא עובר את החיים, עד שמתעייף, נופל, ומסיים את חייו; משלים את ההקצבה שלו.

על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך – מתנהל בכבדות, וטוחן כל חייך מים; זהו התירגום המילולי. אנו עדיין במעמד פניית השם יתברך אל הנחש, (אל תכונת "הניחוש" והספק שרקמה עור וגידים בנפש האדם) כאשר מתאר לו בפרצופו – מי הוא... הוא שורד בפני האדם את תכונות הנחש ומאפייניו, איך הוא מתנהל בנפש האדם...

על-גחנך תלך – מתנהל בכבדות... עוד מאפיין של הנחש. בכל מקום שנקלע אליו הנחש, חייב הוא לעבור כל כולו על פניו, כלומר גוף הנחש הפיזי חייב להיות נסרק כל כולו בכל נקודה ונקודה בשטח. אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בזריזות, באלגנטיות... הוא לא צועד, הוא זוחל. קח נציג כלשהו ממשפחת הנחש, קח כל נציג באופן אקראי ובחון את התנהלותו... בחון את התנהלות האדם דרכו.
הספק למשל: הספק מעכב, הוא גורם מעכב ומאחר; בלעדי הספק יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... הספק גורם לך לסרוק את מלוא תכולת הסל או הדף או האירוע או המקום... אינך יכול לצאת מהספק – עד שתסיים את הסריקה המלאה, במקרה הטוב, ובמקרה הרע לא תסתפק בסריקה אחת או שתיים; הפרט הקטן ביותר יגרום לך לחזור על הכל מחדש... התנהלות הספקן כבדה היא מטבעה. הוא לא צועד, הוא זוחל. אני מדבר על הספקן הכפייתי; אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בצעדים זריזים, אלגנטיים... התנהלותו כבדה היא. על גחונו הולך...

קח את החשד: החשד מעכב... החשדן הכפייתי כבד צעדים הוא...

הפחד גורם מעכב הוא ומאחר... בלעדי התחושה הכפייתית זו – יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... התנהלות הפחדן כבדה, כי הוא פוגש את הפחד ומתמודד איתו בכל מקום שנקלע אליו; לכן הוא זוחל במשנה זהירות; הוא לא צועד בביטחה.. על גחונו הולך.

קח את הייאוש, את העצלות, את ההתבטלות, את הצער, את ההתייסרות, ואפילו גנב זריז – זוחל אל מטרתו בכבדות... אל מטרתו בהשגת חיים נוחים ושקטים עם הכסף שגנב – יגיע בכבדות... על גחונו ילך.

קח את השקר, את הכעס, את הגאווה... כולם על גחונם ילכו, יתנהלו באיטיות, בכבדות, קשה להם להגיע אל חוף מבטחים ראוי, כי הם זוחלים אליו – לא מתקדמים, מתנהלים בכבדות, הם יספיקו לראות את חוף מבטחם – רק מרחוק, דרך עדשה שבורה ומעצבנת.

ועפר תאכל כל-ימי חייך – תטחן מים. לאחר כל הבדיקות והסריקות והחזרות הנשנות, ובסוף הדרך תפתח את היד, ותמצא בתוכה עוד ספק אחד קטן; זה כל מה שנותר. זה ההשג שטרחת עליו.

הספק יטחן את הספק, הכעס יטחן את הכעס, החשד יטחן את החשד, הגאווה תטחן את הגאווה, וראה איזה פלא! כל החיים שלך טוחן ומערבב ושוב מפסיק את המיקסר ומערבב, ואוטם את המיקסר וטוחן ומזיע וטוחן, ולבסוף פותח את מיכסה המיקסר: שום מוצר חדש לא יצא! שוםתוצאה; שום דבר ראוי, שום חדש תחת השמש. נשארת עם אותו הספק והחשש והפחד והעייפות והכעס והחנופה; והתכסיס לא העלה במיקסר כלום. רק דבר אחד השתנה: המוות שינה סוף סוף את הסטטוס שלך.

עפר אכלת כל החיים שלך, טחנת מים; נחש שכמותך.

ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש – מקור התפיסה "השנייה" הוא במי שהולך על גחונו, ושמו " גיחון ". זהו האדם שהספק עישש כבר בנפשו ומצא לו בה מקום קבוע. זה האדם שאימץ את התפיסה השנייה והחלופית של " טוב ורע ". זה בעינו " עץ הדעת " אשר טעמה ממנו חוה ונתנה ממנו גם לאישה לטעום, וכאילו פירות טובים ורעים קיימים בגן, ויש לדעת לבחור ביניהם...

ומה יעשה אדם כזה עם תפיסה כזו? לאן יגיע הגיחון הזה עם תפיסתו?

הוא הסובב את כל-ארץ כוש – כוש הוא אחד מילדי חם, הילד האמצעי והשובב של נוח, זה שראה את ערוות אביו. "ערוות אביו" הינו מונח שאין זה המקום לעמוד עליו, אולם וכפשוטו, אין הוא מביא גאווה לבן הסורר חם... האדם חיפש את הרע הווירטואלי בפנס ומצא אותו! הוא מצא את הספק ובעקבותיו הגיע אל צאצאיו: אל הפחד, האנוכיות, העורמה, הכעס... הילד הסורר הזה הגיע אל אחד הצאצאים הראשונים של החטא.

כוש הוא אחד הצאצאים של חם.

התורה עמדה ארוכות על תולדות כוש ונתנה לו מקום מיוחד בספר היחוס. זה נמצא בפרק י' של בראשית; ולפניו בפרק ט' תואר בפרוטרוט פעלולי חם, אבי כוש, ועד לאן הגיע...

וכוש ילד את-נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ (בראשית י, ח) – גבר, מלשון גברי, כוחני... כוחי ועוצם ידי!

הוא-היה גבר-ציד לפני ה'; על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה'. י ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י, ט) – בחיבור שלי "מידע" עמדתי כאמור על "חטא" אדם הראשון וירדתי אל עומק משמעות החטא, מתודרך באמצעות התיעוד הפרטני המופיע בפרק ג' של בראשית.

החטא כאמור התחיל בהטלת מטבע הספק אל מגרש החיים, והגיע עד להטלת ספק ביכולת האדם, בקיומו, בשרידותו; שם בנקודת הזמן ההיא יצא עיקרון השרידות אל האור והתנחל בנפש האדם, כדבר טבעי לכאורה שנולד עימו בטבע, היינו כחוק טבע לכל דבר.

עיקרון השרידות אומר, שכל דבר מאיים על שרידות כל הסובב אותו, וקיום כל דבר ביקום תלוי במידת הצלחתו בניטרול האיומים עליו. במילה אחרת, עצם שרידות ישות כלשהי מעיד על הצלחתה בניטרול כל סבך האיומים עליה. אך לא רק זאת; כי עצם קיום אותה הישות מהווה "איום" בפועל על כל הסובב אותה. מכאן המסקנה הנחרצת שסוללת את הדרך "להבנת" אירוע המוות: אין שום ישות ביקום שביכולתה לנטרל את האיומים עליה עד לאין-סוף... ולכן סופה של כל ישות להיות מאויימת ע"י ישות אחרת שתגבר עליה ותמלא בהכרח את מקומה; היינו סופה של כל ישות לקרוס ולמות. אל המסקנה הזו הגיעה חוה, וגזרה אותה מתוך שרשרת המסקנות הנילוות לאירוע הטלת הספק – החטא המקורי. כל זה תועד בפרק ג' של בראשית.

"הכשרת" המוות איפוא נעשתה על ידי האדם והוטבעה בחותמו. המוות אינו מסמל יותר את ההגבלה שהתפתחה בטבעיות מתוך שרשרת החטא המקורית, כי-אם את הדרך הטבעית של כל דבר ודבר: הוא נולד וסופו הטבעי לקרוס ולמות.

בפרק ג של בראשית, אגב, הקדים המתעד והציג בפני האדם את מפת החטא שלו במלואה, עד לאן עלולה להתפתח השרשרת הזו ולהגיע... עד להגבלת ההגבלות. עד לחידלון, למוות! אתה עתיד לראות במוות כאירוע טבעי הנגזר מהמציאות – הטיח באדם!

-- עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב. (בראשית ג') – למסקנה הזו תגיע! בעצמך!

נחזור אל עיקרון השרידות, הפרי שזה עתה קטף האדם מעץ "הדעת" שלו: יש קיום לטוב ולרע: במסגרת החשיבה הזו, "הרע" ו"הטוב" הם ערכים יחסיים; טוב – זה כל מה שתורם לי לשרוד, ומה שתורם לשרידותי לאו דווקא תורם לשרידות האחר, ולפעמים אף יכול לאיים עליו, מכאן "הטוב" עבורי – סביר שיהיה "רע" עבור השני, וגם ההפך נכון... המשבצות התחלפו, הערכים התבלבלו, ותוהו ובוהו שרד במציאות החדשה שזה עתה נוצרה, ממנה נותר רק ערך אחד קבוע ומנחה – הוא ערך השרידות שלרשותו גוייסו ערכי הטוב והרע "היחסיים".

כך נרשמה שיחת "חוה" עם "הנחש" שבתוכה, בפרק ג של בראשית (מתוך "מידע"):

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.

הדובר הוא: הנחש... התכונה שהתנחלה כבר בנפש חוה. ולמסקנה הזו הגיעה חוה בעזרת הנחש – התכונה הזו:

חוה דיברה בקול רם אל עצמה: השם חושש מפני; חושש מהאדם שיגיע אל עומק המידע ויגלה את הטוב ואת הרע ואת הספק... השם יתברך חושש למעשה מהמשחק האינטלקטואלי שאני משחקת בו כרגע; ולכן הוא ניסה מבעוד מועד לאיים עלי שלא אפרוץ לתחום הזה... אולם הינה פרצתי נכנסתי ושיחקתי ופיקפקתי וחקרתי ולא קרה כלום! נהפוך הוא: נפקחו עיני! גיליתי את הרע שלכאורה אין לו קיום...
כך למעשה ביקש השם להחדיר לנו: אין רע בנמצא... ולמעשה, אין זו אלא קביעה בעלמא... ואין בקביעה הזו כי-אם אחיזת עיניים: ישנו קיום לרע! וניתן גם ניתן להפיק הנאה מהרע! אני נהנה מהגזל שגזלתי. אני נהנה מהגניבה שלא היתה ברשותי ועכשיו עברה אל רשותי. אני מנצל את החפץ שגנבתי – דבר שלא היה נהיר לי לפני הגניבה. על אותו המשקל – אני יכול לגנוב את הדעת ולהנות מגניבתי זו.

מכאן המסקנה הבסיסית: עדיף להיות הגונב מאשר הנגנב. עדיף להיות המערים מאשם המערימים עליו. עדיף להיות השקרן מאשר שמשקרים לו וגונבים את דעתו; עדיף להיות בעל הכוח מאשר המסכן...

ומכאן נגזרת עוד מסקנה בסיסית ועקרונית: ישנו מקום לגונב ומקום שני לנגנב, ומתוך המסקנה שלעיל– יש להתחרות על המקום העדיף ולתפוס אותו, אחרת ייוותר לך המקום הנחות; כמו במשחק הכיסאות המוסיקאלים: אין מקום לשניים... מכאן נגזר עיקרון הכדאיות: כדאי לתפוס את מקום הגנב מאשר ליפול במקום הנגנב. כדאי להיות בעמדת כוח תמידית, מאשר להפסיד את העמדה שלך לטובת עמדה נחותה – ואין זה כדאי...

יש להיות, היינו, במעמד התגוננות תמידי; ובשביל לשמור על המעמד הזה, יש לאיים על כל הסובב אותנו באופן מתמיד ולנצח אותו, אחרת ננוצח על ידו ונעבור אל הצד הנחות... באותו הרגע נולד עיקרון השרידות הפועל בעולמינו עד עצם היום הזה.

זה המקום לחזור אל הטקסט המקורי, היכן מתועדת "תפיסת החשיבה" השנייה:

ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש (בראשית ב, יג)

מקור "התפיסה" השניה הוא " ארץ כוש ", שם כור מחצבתה; שם נולדה וגדלה...

וזה מסלול התפתחות תפיסה זו:

וכוש ילד את-נמרד; – כוש, צאצא חם, הוא הוא אשר ילד את נמרד. ומי הוא נמרד?

הוא החל להיות גבר בארץ (בראשית י, ח) – נמרד החל להיות גבר, מלשון גברתני, כוחני... כוחי ועוצם ידי! הוא ראה בתכונת הכוחנות את הגורם המרכזי להישרדותו.

הוא-היה גבר-ציד לפני ה'; על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה' – כבר הוזכר לעיל, כל מקום שמוזכר בו השם "אלקים" הכוונה היא למורה דרך, למדריך; וכאשר מוזכר השם המפורש – הכוונה היא למסגרת בה מתנהל "חוק ההתאמה הסימטרית":

וידבר ה' אל משה לאמר – דבר השם שהתקבל אצל משה במסגרת חוק ההתאמה הסימטרית.

הוא-היה גבר-ציד לפני ה'; – נמרד "שהשיג בכוח ובגברתנות את הציד שלו במרחב המציאות" היינו נמרד שהתנהל במסגרת חוק ההתאמה הסימטרית מתוך כוחנותו, מתוך גברתנות שלו, מתוך התפיסה הזו...

למיותר לציין שכולנו מנהלים את חיינו במסגרת חוק התאמה הסימטרית – מודעים לקיום החוק או לא...

על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה' – תכונת הכוחנות, היינו, קרמה לה עור וגידים בנפש האנשים של הדור ההוא, ועל כן, נרשמה תכונה זו על שם מוצאה, היכן ניתן הביטוי המלא של המילה, של הכוחנות... כנמרד הגיבור!

והיכן שלטה התכונה הזו? היכן גדלה והתפתחה התפיסה הזו? לאילו מרחבים הגיעה?

ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י', י) – עד בבל! עד לארך ואכד וכלנה... כל אלה התקיימו ב-" ארץ שנער " – היכן ביקשו לבנות "מגדל בבל"; היכן מרחב האבסורד בו ביקש האדם להתבצר... את פרשת מגדל בבל נפגוש בפרק יא, לאחר פרק י של נמרד.

במילים אחרות, מקומו הגיאוגרפי של " נהר גיחון " נמצא סביב ארץ כוש; ו בבל, וארץ שנער... שם התחיל האדם להתרחק ממרחב המציאות, ולקנות לו במקומה מרחב ווירטואלי, מציאות ווירטואלית; שם התחיל האדם להתבלבל. זהו מרחב המחייה של מסגרת החשיבה השני.

ישנה עוד מסגרת חשיבה, שלישית במספר:

ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור (בראשית ב, יד) – ומיהו אשור?

מן-הארץ ההוא, יצא אשור... (בראשית י, יא) – נהר החדקל וכידוע שוכן לצד הארצות העתיקות בבל ואשור... ומארץ שנער יצא אשור; ממסגרת החשיבה האחרונה יצא אשור, היא זו האחרונה הולידה אותו; טבעי ביותר...

אולם אני כאן מתבלבל! והבילבול מגיע עד אלי... עד עכשיו חשבתי שאשור הוא בנו וצאצאו הטבעי של כוש! הרי הוא נזכר בתוך השושלת המיוחסת של כוש; וכוש הוא צאצאו של חם, וחם הוא יו"ר מועצת המנהלים של "מורדות הגיחון". מובן ביותר ונהיר ביותר. הגיוני מאוד הסדר והשושלת.

אולם ולהפתעתי אני מגלה את הבלתי יאומן! אשור אינו צאצאו של חם, כי-אם צאצאו של שם!

בני שם, עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם (בראשית י, כב)

אם כן, מה הביא את אשור אל תוך השושלת של חם? מדוע לקלקל ל-שם... ובעצם, מדוע לבלבל בין השמות והכיסאות והארצות? חם אמור להיות בודד לחוד, ושם ויפת לחוד. הרושם שהוטמע מפרק ט' לא מותיר ספק: חם הוא הוא הילד הסורר, בעוד אחיו שם ויפת הם אלה שכיסו את "ערוות אביהם" והלכו יד ביד...

אם כן, ושוב, מהו מקור הבילבול? מהו מקור ארץ אשור, נהר גיחון נתיבו של כוש וחם...? או נהר חדקל הנתיב האלטרנטיבי?

על השאלה הזו עונה המתעד בסיגנונו המופלא:

והנהר הרביעי הוא פרת. (בראשית ב) – הוא שייך לכולם. גם לחם, גם ליפת וגם לשם. בסופו של דרך יגיעו כולם אל נהר פרת, כל אחד מהנתיב שלו.

נא לשים לב לתואר "נהר" שניתן לשלושת הנתיבים החלופיים לכאורה, היינו לשלושת תפיסות החשיבה השונות לכאורה: "נהר גיחון", "נהר חדקל", "ונהר פרת"; בעוד תואר "נהר" נעדר מהנתיב הראשון, גם האלטרנטיבי לכאורה: "שם האחד פישון".

הוא כינה אותו ב-"אחד" להבדילו מיתר שלושת הנתיבים, ולתת משקל שווה לשלושת הנותרים: גם זה וגם זה וזה נהר הם. השוחה בם יחשוב שבאר הם, אך אין הם אלא "נהר" שיוצא מתוך אותו הנחל, מנחל "גיחון", תרצו – "נהר" גיחון...

ומדוע סוף הדרך עתיד להצטלב בנהר פרת? מדוע ובסופו של יום יגיעו כולם אל הנהר הזה, כל אחד מהדרך שלו... מדוע הפרת מייצג את הגבלת המגבלות, את החידלון, את המוות! מהיכן הודבק לו השם הנורא זה מכל?

את התשובה לזאת גיליתי מזה זמן, מלפני מספר שנים – מאז שהתחלתי בחיבור "מידע". את החיבור התחלתי בהתבוננות אין סוף בספר בראשית; התחלתי עם הפרקים הראשונים שלו. סקרנות שטפה אותי ונסיתי לאכול את כל העולם בביס אחד! רציתי לדעת את הכל, רציתי להבין את סוד שבע ימי הבריאה, את המיוחד ביום השביעי, ביקשתי להבין את מהות החטא, לרדת לעומקו, לצלול לעומק נשמתה של חווה, להציץ בה ולקרוא... הרי הבחנתי שניתן לעשות את זאת כי המתעד תיעד את זאת, ולא נותר כי-אם לפתוח ולקרוא... לדעת לקרוא עברית צחה ותקנית כפי שנוסחה בתורה.

אני נוטה לכנות את תקופת התבוננות זו כתקופת החיזורים, כי לחיזור שלי אחר המידע הזדנב לו חיזור נגדי שהופעל עלי ושחשתי בו כל אימת והסקרנות שלי התעצמה... חשתי בגורם שעוקב אחר חיזורי ומתאם את תאוצתו... בשלב הזה למדתי את "תורת השלבים": ישנו סדר לקליטת המידע, ואין הוא הסדר המקובל בהכרח כפי שמופיע במקרא. כלומר, בשביל להגיע לפרשת החטא בפרק ג' של בראשית, יש לעיין ראשונה בתיבת נוח, לחזור אל פרשת קין, לנסוע שוב אל אחת מפינות גן העדן שבפרק השני, או אז נסלל המסלול אל פרק ג' המיוחל. תרשים זה היה רק לדוגמה, דרכו רציתי להמחיש את התחושה החזקה שחשתי בה – כל אימת וחיפשתי מידע... אילולא "הגורם המחזר" והדרכתו הנקודתית – לא הייתי מגיע אל מחוז חפצי...

ולפעמים טעמתי מפרי מסויים אך ורק ביס קטן... לא יכלתי לאכול את כולו, היינו לא הצלחתי לכסות את מלוא סל המידע אודותיו, הגם והרעיון הכללי היה נהיר – אך לא מלא... לא כשיר עדיין להעלותו אל החיבור, שם על דף החיבור חייב להיות מכוסה מכל הפינות. דוגמה מאפיינת לזאת – הנושא אודות ארבע הנהרות שהופיע בפרק השני של בראשית. בנושא הזה נתקלתי כבר בהתחלת הדרך, וגם אל "הרעיון הכללי" אודותיו היגעתי והחזקתי באמתחתי עד לשעת הכושר... עד שיתמלא הסל.

וגם את "הרעיון הכללי" הזה הישגתי בעזרת המתאם, המחזר... ידעתי שארבע הנהרות – ארבעה דרכים הם; ארבע תפיסות חשיבה. אומנם ואל המונח "תפיסת חשיבה" היגעתי לאחר מכאן, אך גם בלעדיו הרעיון היה נהיר.

ידעתי עוד שהראשון שבנהרות הוא האחד היחיד והמיוחד, וכל שלושת האחרים – פירות ווירטואלים הם מפירות "החטא" הנכסף שייצר את מרחב המציאות המדומה.

הישגתי עוד השגה חשובה מבחינתי, שעיצבה את שלד הרעיון הכללי... התורה חזרה על המספר 4 בהרבה הזדמנויות: 4 כנפות, ארבעה המינים, ארבע הפרשיות שבמזוזה ובתפילין, האות ד' במילה אחד של הפסוק שמע ישראל שהופיעה בגודל אחר, ארבעת הנהרות, ועוד...

התורה ביקשה להטמיע בתוכינו את המספר החשוב הזה, שלא יסור מליבנו, שנזכור אותו בכל הזדמנות, שנזכור את המסר הספציפי הטמון בו: ישנם לכאורה ארבע תפיסות חשיבה, ארבע דרכים, אולם רק לדרך אחת ייצוג במציאות, היא הדרך אל החיים האין-סופיים; אל אפשרויות אין-סוף. יתר הדרכים ווירטואלים הם, הגם ועל פניהם נראים מציאותיים ואפשריים, כי בסופו של דבר הם מובילים למקום כלשהו, הם מובילים אל החידלון; זה הדבר המציאותי היחיד בו תפגוש בסופה של כל דרך חלופית כזו, או כזו.

כאמור, המסר הזה שוגר לראשונה על פני ארבע הנהרות, ומשם פתחה התורה קו ייצור סיטונאי לייצר העתקים מהמסר הזה, במודלים שונים ובצורות מופלאות.

שמ ע ישראל ה' אלקינו ה' אח ד (דברים ו', ד): אחד מתוך ד' (ארבע); נתיב אחד מתוך ארבע, דרך אחת, מסלול אחד, מדריך אחד, אם תרצה – תפיסה אחת, מתוך ארבע...
את התפיסה הזו, את המסר הזה, אתה עתיד לייצא ל- 70 אומות העולם, היינו לכל אדם באשר הוא... זו האות ע' של שמ ע.

אחד המודלים האהובים עלי הוא מודל ארבעת המינים; הוא המודל שקלטתיו כאשר התבוננתי בו בזמן בארבעת הנהרות, ועזר לי, הלכה למעשה, להבנת מודל הנהרות שבידי.

ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפת תמרים, וענף עץ-עבת, וערבי-נחל (ויקרא כג, מ)

ואלה הם ארבעת הדרכים / ארבעת תפיסות חשיבה אפשריות:

1. פרי עץ הדר: פרי נאה הגדל על עץ נאה. זה האתרוג הנאה, עם ריח טוב, טעם טוב, בעל תוחלת חיים ממושכת. (תפיסת החשיבה הראשונה, הדרך הראשונה, הנהר " האחד ")

2. כפות תמרים: אלה הם ענפי הדקל הצומחים במרכז הדקל. זה הלולב שאין לו טעם ולא ריח, אך עם תוחלת חיים לא רעה. (תפיסת-חשיבה השניה במספר, הדרך השניה, נהר " גיחון ")

3. ענף עץ עבות: זה ההדס בעל הריח הנעים המשכר, אך נעדר טעם ותוחלת חיים. (התפיסה החלופית השלישית, "נהר חידקל ")

4. ערבי נחל: זה צמח הערבה הגדל בנחלים. צמח זה הוא חסר כל: אין לו ריח, ולא טעם, גם לא תוחלת חיים. (הדרך הרביעית שבסופו של יום כל הנחלים החלופיים יגיעו אליה, "נהר פרת ").

אל המידע הזה היגעתי בזמנו דרך האינטרנט: היקשתי בגוגל את שתי המילים בעברית – "ארבעת המינים" ונפלט לי אוצר של ממש. גלשתי שם קמעה, והיגעתי אל דף אחד שהעכבר נחת עליו באקראי; בכתובת הזו:

http://www.daat.ac.il/daat/shabat/sukot/arbaat-2.htm

הדף הזה הוא מאתר דעת, נגה הראובני מחברו, מומחה לצמחיית ישראל. הוא נפטר באוקטובר אשתקד, יהי זכרו ברוך.

" מצוות התורה קובעת אפוא כי ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת "פרי עץ הדר" ואתו שלושה מיני ענפים שאינם מייצגים פירות, ולשמוח לפני ה' שבעת ימים. " – כך קבע נגה הראובני במאמרו.

את הפיסקה הזאת תפסו עיני, ומצאתי בה את העתק המודל של "האחד" ושלושת הנהרות... שם החלטתי לנחות שמה ולעיין.

המאמר נכתב ביד מקצועית, ונשמה עדינה. כדאי מאוד להקיש על הקישור שלעיל ולשטוף את העיניים. בכל אופן, אעתיק להל"ן קטע אחד שיטיל אור על השאלה שנשאלה לעיל בנוסח הזה:

"ומדוע סוף הדרך עתיד להצטלב בנהר פרת? מדוע ובסופו של יום יגיעו כולם אל הנהר הזה, כל אחד מהדרך שלו... מדוע הפרת מייצג את הגבלת המגבלות, את החידלון, את המוות! מהיכן הודבק לו השם הנורא זה מכל?"

כך היגעתי אל התשובה. כך קראתי את הקשר בין הדברים. קראתי, לא איתרתי; כי עד שהיגעתי אל המאמר של הראובני, לא ידעתי לענות על השאלה שלעיל אודות נהר פרת. כך איפוא קראתי את התשובה; אתם תקראו אותה להלן בעיניכם. זו גם ההזדמנות להבין מהי "הדרכה נקודתית" – מושג שהשתמשתי בו לעיל, וקישרתי אותו לעוד מושג של חיזור ומחזר...

מתוך " ארבעת המינים " – נוגה הראובני.

ערבי נחל (הערבה): סמל התלות במים

המכיר את ערבי הנחל יודע, כי כל קיומם תלוי בשפע מים. ייבש המעיין - יכמשו ויאבדו עצי הערבה שגדלו על מימיו. ענפי הערבה שליד הלולב בסוכה נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים. תכונה זו היא היסוד לדימוי המדרשי:
"מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינים, כך רחל מתה לפני אחותה". "מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין שבלולב, כך מת יוסף לפני אחיו" (ויקרא רבה ל', י')

עד כאן הקטע הרלוונטי שמצאתי במאמר אודות הערבה – הדרך החלופית הרביעית...
אולם ובסוף המאמר מצאתי נספח, בו מצאתי את המטמון. להלן חלק ניכר מתוכו:

נספח

"חילפא-גילא - כשר להושענא"

ההדגשה ש"ערבי נחל" שיש לקחת למצוות ארבעת המינים הם "הגדלות על הנחל, פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים" היא, לכאורה, מיותרת ואף מוזרה. מדוע בכלל לציין כי "צפצפה הגדלה בין ההרים" אינה יכולה לשמש כ"ערבה" בארבעת המינים, וכי לא מובן מאליו הוא, שהרי לא זו בלבד שאינה ממיני הערבה, אלא אף אינה תלויה במים באותה מידה, ואינה יכולה לשמש בקריאת "הושיעה-נא" (כפי שהוסבר). אולם עיון מפורט בגלגולי השמות של עצי הערבה והצפצפה עשוי לחשוף פרטים מעניינים מאד. שיש בהם כדי להסביר תמיהה זו ואף תמיהות אחרות.

השואל לשמו הערבי של עץ הערבה יתמה לשמוע, כי במקומות רבים הוא נקרא בשם "צפצף". ולהיפך - עץ הצפצפה נקרא לעתים קרובות בערבית בשם "ע'רב". בגמרא. במסכת שבת (דף ל"ו עמוד א') מובא בשם רב חסדא, כי מיום שחרב בית המקדש השתנו השמות "ערבה
- צפצפה" ו"צפצפה - ערבה". ומעירה שם הגמרא "למאי נפקא מינה"? כלומר, איזו חשיבות יש לדבר זה בהלכה? - ומשיבה, "ללולב". כלומר, לקיום מצוות לולב, היא מצוות ארבעת-המינים בסוכות. שהרי על אדם מישראל לדעת איזו היא הערבה הכשרה למצווה זו. ובמסכת סוכה (דף ל"ד עמוד א') מביאה הגמרא מדברי רב חסדא על חילופי שמות נוספים שחלו לאחר חורבן בית המקדש, "חלפתא - ערבתא" "ערבתא - חלפתא". רב חסדא לימדנו אפוא על שלושה שמות שנתחלפו ביניהם במשך הדורות, חלפתא (או חילפא), ערבתא (או ערבה), וצפצפה. לפיכך, כדי להבטיח ידיעת הענפים הכשרים למצווה, למרות הבלבול שגרמו חילופי השמות, נותנת הגמרא את הסימנים המדויקים לאבחנה בין ערבה וצפצפה:

" ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל ".

אולם כאן מביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה סותרת את האמור לעיל, "דומה למגל כשר"! כלומר יש עץ, אשר עליו "דומים למגל" כעלי הצפצפה, ואף על פי כן הוא כשר למצווה. על כך עונה אביי, כי אותה ברייתא מדברת ב"חילפא גילא", ו"חילפא גילא כשר להושענא" (לקיים בו מצוות ערבה וקריאת "הושיעה נא!").

מה היא "חילפא גילא" זו?

"קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל

"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו, 7) מזוהה על-ידי רבים כנחל זרד, המגדל חילפא גילא ("דמירבי חילפי וגילי" - תרגום יונתן לבמדבר כ"א 12). המכיר את נחל זרד, הזורם אל ים המלח מדרום מזרח במפלים נהדרים, מכיר גם את העצים המיוחדים הגדלים על גדותיו. יש לעצים אלה עלים בני צורות שונות, בהם מוארכים-משוכים כעלי הערבה, אחרים סגלגלים-אליפטיים כעלי האקליפטוס, ועוד רבים אחרים הם "עגולים" כעלים הטיפוסיים לעצי הצפצפה.
- וכל אלה יחדו מעורבים בעץ אחד! לעץ כזה אכן יאה השם "חילפא-גילא", לאמור, יש בו עלים שונים, מהם "דמויי איזמל" (- "חלף" בארמית. ומכאן השם "חילפא") ומהם "עגולים" ("גילא" בארמית, כמו "גולה" בעברית). "נחל הערבים" הוא אפוא הנחל המגדל את ה"ערבים", העצים שהשם "ערבה" יאה להם במיוחד: שבענפיהם מעורבים עלים בעלי צורות שונות ומשונות.

עצים אלה גדלים לא רק ב"נחל הערבים", כי אם גם בכל הנחלים האחרים היורדים אל ים המלח, ובמיוחד ב"גאון הירדן". עצים אלה אופייניים גם לנהרות בבל, הפרת והחידקל. הוא שקראנו במזמור קל"ז בתהלים, "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על-ערבים בתוכה תלינו כנורותינו". ומעניין, כי שמו הבוטאני הלאטיני של עץ מיוחד זה הוא: "פופולוס אפרתיקה", ולפיכך נקרא כיום בספרי הבוטאניקה בעברית בשם " צפצפת הפרת" - עץ הצפצפה, שמקום גידולו האופייני הוא נהר פרת. זוהי אפוא צפצפה הגדלה על נהרות, שאדם מישראל רשאי לקחתה כ"ערבי נחל" למצוות ארבעת המינים, בניגוד לעץ הצפצפה הרגיל, שהוא "צפצפה הגדלה בין ההרים".

מסתבר אפוא שעץ מיוחד זה, המעורב בעלי "חילפא" ו"גילא", הוא הוא המקור לחילופי השמות ערבה - חילפא וערבה - צפצפה בעברית ובערבית, "מיום שחרב בית המקדש" ועד לימינו אלה...

סוף ציטוט. ועוד ציטוט מסכם מהתורה אשר שם משה לפני בני ישראל:

יא שם האחד פישון--הוא הסבב את כל-ארץ החוילה אשר-שם הזהב. יב וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדלח ואבן השהם. יג ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש. יד ושם הנהר השלישי חדקל, הוא ההלך קדמת אשור; והנהר הרביעי הוא פרת. (בראשית ב)

ארבע ראשים, ארבעה נהרות, ארבע דרכים, ארבע תפיסות-חשיבה. מקור ארבעת התפיסות ולמעשה – הוא שניים:

ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט) – כאן הוא מיין שתי תפיסות-החשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית:

1. עץ החיים בתוך הגן

2. ועץ הדעת טוב ורע

אולם והלכה למעשה, זה כל מה שיש בגן:

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – זה כל מה שיש, אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו כל תכולת הגן על כל פירותיו בפועל. רק פירות טובים ונאים נמצאים בו; הפירות האחרים הם "פרי דמיונו" של האדם.

מקור כל התפיסות והדרכים והנחלים איפוא, הוא הנחש ההולך על גחונו, שיצרה חוה אימנו יש מאין, ועודינו מהתל בנו, עד רגע כתיבת שורות אלה.

מהגיחון הזה ניתן להגיע רק אל הפרת.

תזכרו זאת בכל הזדמנות! קבלו מסר זה על כל צורותיו ואופניו; הפנימו אותו. תחקקו בסלע את מספר- 4, שלא תפסיקו לרגע לשאול ולחקור לכל דורותיכם: ולמה דווקא ה- 4!

מכאן אני רוצה לחזור אל הפסוק הראשון של התורה, בו, טענתי, דחס המתעד את כל התורה ואת כל מסריה.

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מי שמבין את הפסוק הזה לאשורו, טענתי, יכול לסגור את התורה, לקרוץ לעצמו וללכת הביתה.

במילה הראשונה מסר לנו את אחד מכלי העזר החשובים ביותר שישמשו אותנו בהמשך להבנת ספר ההדרכה הזה; הדרכה למי שאיבד את הדרך חזרה לחיים, לגן... למטרה שלשמה הוא קיים.
בראשית:...; שנית:...; שלישית:.... כך תשתמש בתורה.

המילה הראשונה איפוא היא "כלי עזר", או "הוראות שימוש"; בלעדיה לא היה ניתן להשתמש בתורה.

אחריה מופיע הפועל " ברא ". ברא – יש מאין.

- למה ברא?
- "מתוך מידת הנתינה שלו".
- ולמי יתן?
- "לי ולך שקוראים את המילים והטקסט. אנחנו "המשתמשים" היחידים הנמצאים במגרש"

לכן לא מופיע "האדם" בפסוק הכולל הראשון; כי הטקסט בעצמו נגזר מקיום האדם. הכל נגזר מקיום האדם, כולל כל הבריאה וגרמיה. "מקום" האדם איפוא נמצא בכל דבר, בכל מסר, בכל פסוק, בכל אבן... אם תמצא אבן ותבקש לעמוד על "מציאותה" – תחקור את האדם הנמצא על ידה. "מקום" האדם איפוא הוא "המובן מאליו", בעוד "המקום" של כל יתר הגורמים תמיד הוא בסימן שאלה:

- מדוע נמצא "הדבר" הזה במקום הזה?
- התשובה תלויה באדם שנמצא על ידו.

המילה השלישית מרחיקה לכת ומחייבת אף לסמן את מקומו של מי ששם את האבן שם... אפילו מקום הבורא בעצמו אינו "מובן מאליו" ואינו שווה למקומו של האדם!

האדם, שהמקום שלו מובן מאליו, שהטקסט נמצא לפניו ועושה בו שימוש איש קורא: בראשית ברא. כאן הוא עוצר ושואל:

- ומי ברא?
- "אלקים".

שוב, השאלה "ולמי ברא?" אינה תקנית, כי רק ישות "אחרת" שתימצא בזירה יכולה לשאול שאלה כזאת, ובנמצא אין מחוץ לאדם שום ישות אחרת.

האדם ממשיך בקריאת ספר ההדרכה, ושואל:

- מה ברא?
- "את השמים. את כל היקום שנמצא סביבך"
- ואיך אשתמש בזה?
- "לכן הוא כלל בבריאה "גם" את הארץ. היינו את " מסגרת החשיבה "; זוהי המשמעות המילולית ל-" ארץ ".

עד כאן ספר התורה במלואו. הוא הביא את האדם אל "כדור הארץ" ואמר לו לך תהנה מהיקום, מהגן, מפירותיו... הינה שמתי אותך כאן על הכדור הזה, כאן יש כל מה שאתה צריך. כלומר, הכדור הזה ולמעשה הינו "מסגרת" שתמצא בתוכה את כל הכלים הנחוצים בשביל לפרוץ קדימה... הכלים האלה הם פיזיים, מציאותיים, יש בכדור הזה גבולות, יש בו חמצן, יש בו אבנים, חיות, בהמות, עופות, דגים, ימים, כל מה שתמצא על הכדור הארץ הזה – מדוד הוא לצורכי קיום גופך הפיזי, אולם אותם הכלים הפיזיים יכולים לעזור לך גם בשאלה החשובה שתיתקל בה: "ואיך אני אפרוץ קדימה?"

בשביל לענות על השאלה הזאת אתה צריך לחשוב; ובשביל לחשוב אתה זקוק למסגרת חשיבתית – מעין במה עליה תקיים את הדיון ותגדיר אותו. ובכן, הבמה הזאת נמצאת כאן לידך, סביבך, הבט בכל הסובב אותך: הבט בעופות, בימים, בדגים שבתוכם, ואף בשרצים וברמשים ובכל הקיים. העוף – ישרה עליך המחשבה להתעופף... כן אפשר לעוף! האדם והלכה למעשה השתמש ישירות בהשראה הזאת. הבט בגבולות היבשות שנרקעו בתוך המים... יש להם מידות וגבהים ואורך שניתנים למדידה. יש למדוד לפעמים בשביל להגיע אל הדבר הבלתי נמדד...

אותם יבשות מרוחקות הם האחת מהשניה ויש את הסקרנות הטבעית לגלות אותם; זהו כמעט צורך אינסטנקטיבי הטמוע בנשמתך. גלה אותם! סע אליהם! הבט בדגים הגדולים שבתוך הים איך הם שוסעים את הים לאורכו ולרוחבו... אף אתה יכול, ואף לעלות עליהם... והלכה למעשה הם היו ההשראה הישירה ליצירת הספינות הגדולות והאדירות שבהם חוצים את האוקיאנוסים. גם המטוסים והחלליות עברו את הנשר והעוזיה...

הבט באריה, בנמר! הבט בנחישות בתלת מימדיה... הם נחושים אומנם אך נחישותם מגיעה עד לאכזריות, עד לטירוף; זו המסגרת שעליך להתבונן בה ולמדוד באמצעותה את הנחישות.

הבט ממקומך מלמטה בירח ובשמש ובאורות הקטנים של הכוכבים בשמים... זה היקום, זה האין סוף... גלה אותו; לנשמתך הטובה אין סוף וגבולות, וכאן תמצא את מזורה, ביקום שסביבך שגורם לך לחוש את "מסגרת" האין-סוף... אבל וכמו שאמרתי לך, בשביל להגיע אל הבלתי מוגבל והבלתי מוגדר, יש למדוד ולחשב ולהגדיר... את זאת וכאמור למדת מהגבולות היבשתיים שנוצרת אל תוכם...

הבט שוב בחיות בעופות ובמיוחד בדגים אשר בתוך הים. הבט וראה איזה רבים הם ופוריים וחיים ונהנים מהמקום שהוקצה עבורם. תחום מחייתם גדול הוא ואדיר, כל הים הגדול עומד לרשותם, אבל גם לים ישנו גבול מוגדר, ולגבולותיך אין הגדרה. להנאתם יש גבול אך להנאתך אין סוף. תעשה איפוא שהנאתך מהגן, מהיקום, מכל הסובב אותך, שהנאה זו תהיה מרובה, פורייה – היינו שתביא בעקבותיה עוד ועוד... שלא תעצור ולא תתעכב בשום פינה, שתהיה הנאה מקסימלית; אל תסתפק במועט, תקח מלוא חופנך והרבה. אל תסתפק במחוז אחד, ולא בענף אחד, כבוש עוד מחוז ועוד ענף, ישנם אין-סוף מחוזות וענפים ומחלקות... זוהי משמעות ברכת "הפריה ורביה" שהשרצים והדגים זכו בה... היא כוונה לאדם שיתבונן בה, שישתמש בה ככלי חשיבתי לכל דבר.

"הארץ" שנחת עליה האדם היתה ועודינה "מסגרת מחשבתית" שיש בה כל מה שנחוץ לפריצת האדם. כל הכלים האלה מדודים הם, מדוייקים, מחודדים, הם עוצבו לשימושו הבלעדי והמיוחד של האדם.

אבל האדם נכשל בקליטת המסרים האלה והבנתם. נכון להגיד – התעצל מלעשות זאת. הרים ידיים מהר כמעט מיידית עם הגעתו לאדמה. הוא פנה אל ה' ואמר: אני לא מבין איך להשתמש בכלי מחשבתי זה שהעמדת לרשותי. אין לי שום רעיון איך להתפתח ולפרוץ מעבר למקום בו אני נמצא.

או אז, זו היתה תשובת אלקים: לא הבנת? לא קלטת? לא הצלחת להשתמש בארץ שהעמדתי לרשותך? לא ירדת לסוף המסגרת המחשבתית שבידך? אם כן קבל הסבר יותר רחב למסגרת המחשבתית שלך.

והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים מרחפת על-פני המים (בראשית א, ב) – סוף ציטוט התשובה, עליה עמדתי ב-"מידע".

שוב הגיע האדם למבוי סתום, ושוב פנה...

ושוב נענה ע"י האלקים:

ויאמר אלהים, יהי אור; ויהי-אור (בראשית א, ג) – וגם על תכני התשובה הזו עמדתי ב- "מידע".

היום הראשון, הוא השיעור הראשון, בו אוסף המידע של "המסגרת המחשבתית" המפורטת שנשלחה לאדם; לאותו האדם שנכשל ולא קלט את המידע של "בראשית".

היום הראשון איפוא, הוא קובץ המידע שהרכיב את השיעור הראשון. לזכור שהמדובר במידע אודות "המסגרת המחשבתית", או בשמה התנכי "הארץ".

כך השיעור השני – היינו היום השני, השלישי, עד השישי, שם נחתם פרק לימודי ראשון, הנקרא פרק א', בו נתחם כל המידע של התורה אודות " הארץ " – "המסגרת המחשבתית " של האדם.

וגם כאן הגיע האדם למבוי סתום, וכך נולד הפסוק הראשון של הפרק השני וכל פרק ב'. וכן עד לפסוק ולמילה האחרונה של התורה.

לציין, ספר הלימוד הזה, התורה, פונה לאדם שבכל דור ודור. ההשגה של הדור של אדם הראשון ולכל הדעות אינה תואמת להשגה של דורינו, לטוב ולרע, היינו בין אם האינטלגנציה הטבעית היתה אז בשיאה או בין אם היום האדם הוא בשיאו... התורה איפוא מניחה ביד כל הדורות את מלוא הכלים לרדת אל עומק המונח " ארץ " ולהבין אותו לאשורו, ולכן לא עצרה בפסוק הראשון, ולא בפרק הראשון, ולא בספר בראשית הראשון, שלבטח כלולים בו כל הנתונים הדרושים להבנת " הארץ ".

במילים אחרות, וגם אם הייתי "אדם הראשון" בכבודו ובעצמו או שהתמזל מזלי – או לחלופין הורע מזלי עד כדי להיות מנוי על הדור הזה, המונח התנכי המלא " הארץ " הינו בהשג ידי והבנתי ובהישג האינטלגנציה הטבעית שלי; עלי רק לפתוח את ספר התורה (ההדרכה/הלימוד) וללמוד את המונח; אם ברצוני כמובן לעשות זאת.

...המשך חלק ד'