לזכר רועי קליין ז"ל - ד

קוד: לזכר רועי קליין ז"ל - ד בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות (ashabot @ walla.com)

אל:

חלק ד'

לציין, ספר הלימוד הזה, התורה, פונה לאדם שבכל דור ודור. ההשגה של הדור של אדם הראשון ולכל הדעות אינה תואמת להשגה של דורינו, לטוב ולרע, היינו בין אם האינטלגנציה הטבעית היתה אז בשיאה או בין אם היום האדם הוא בשיאו... התורה איפוא מניחה ביד כל הדורות את מלוא הכלים לרדת אל עומק המונח " ארץ " ולהבין אותו לאשורו, ולכן לא עצרה בפסוק הראשון, ולא בפרק הראשון, ולא בספר בראשית הראשון, שלבטח כלולים בו כל הנתונים הדרושים להבנת " הארץ ".

 

במילים אחרות, וגם אם הייתי "אדם הראשון" בכבודו ובעצמו או שהתמזל מזלי – או לחלופין הורע מזלי עד כדי להיות מנוי על הדור הנוכחי, המונח התנכי המלא " הארץ " הינו בהשג ידי והבנתי ובהישג האינטלגנציה הטבעית שלי; עלי רק לפתוח את ספר התורה (ההדרכה/הלימוד) וללמוד את המונח; אם ברצוני כמובן לעשות זאת.

שיטת הלימוד הנהוגה בספר הזה מיוחדת היא ומסועפת. היום יש מי שיקרא לשיטה זו "יצירתית". הנוסח הציורי שולט בה לרוב, ולפעמים גם שיטת "הסיפור" נכנסה אל חומר הלימוד, ועל התלמידלדעת לקרוא את הסיפור, היינו להבחין במסר "הציורי" הטמון בסיפור, כפי שהתבקש להבחין במסר הטמון בחיות והעופות שהופיעו בשיעורים הראשונים. מכאן עלול להצטייר הרושם המוטעה וכאילו התורה היא ספר של תיעוד, תיעוד הבריאה, תיעוד יציאת מצרים... ואין כך הדבר. יש לדעת איפוא לקרוא את "הסיפורים" המתועדים בתורה ולעמוד על משמעותם המקורית, המציאותית, האמיתית. לפעמים קליפתם הראשונה מטעה בהכרח ואין לה קשר וחצי קשר עם הסיפור האמיתי, המציאותי. דוגמת הדוגמאות היא "סיפור" עקדת יצחק. אין לעקדת יצחק "השרויה בפינו" ולמציאות שום קשר ודבר. נגעתי על קצה המזלג בסיפור העקדה בהתחלת המאמר; והסיפור ומלואו הוא עולם ומלואו.

עוד דוגמה "לשיטת הלימוד": תיעוד נח וספינתו.

בקבוצת הפסוקים להלן – התחילה התורה בתיעוד הסיפור של ספינת נוח:

ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבת לבו, רק רע כל-היום. ו וינחם ה' כי-עשה את-האדם בארץ; ויתעצב אל-לבו. ז ויאמר ה', אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד-בהמה, עד-רמש ועד-עוף השמים: כי נחמתי כי עשיתם. ח ונח מצא חן בעיני ה'. (בראשית ו')

לא אכנס לעומק הדברים, הגם ועומקם ירווה צימאון כל אדם... אולם ומגלישה שטחית בהקדמה זו ניתן להבין את הרקע עליו נולד סיפור נח. הסביבה הטבעית של נח היתה בלתי נסבלת ובלשון המעטה. ורק נח מצא חן בעיני ה'! מכל הדור ההוא. שמו מן הסתם נטמע לדורות כנוח הצדיק.

אם כן בזמן ההוא ובמציאות ההיא כפי שמתעדת ההקדמה, היתה לנח בעיה: איך אני יכול "לפרוץ קדימה" להתפתח ולחיות בחברה הקלוקלת הזאת... נוח נתקל בבעיה ולא ידע איך לצאת ממנה. והוא פנה לאלוקים ושטח בפניו: הבנתי והפנמתי את משמעות "הארץ" על כל מרכיביה ואני מבקש הלכה למעשה להשתמש "במסגרת חשיבה" זו ולהוציאה מהכוח אל הפועל; היינו להשתמש בכל הכלים המחשבתיים הנגזרים ממנה, ולפרוץ באמצעותם את דרכי קדימה בגן העדן האין סופי הזה, ביקום. אבל איך אעשה את זאת רבונו של עולם? איך אשתמש בכלים שבידי הנגזרים ישירות מהמסגרת שהעמדת לרשותי? איך אעשה זאת בפועל? והרי אני חי במרחב מקולקל מתועב שלא ניתן להשתמש בו בשום כלי... בתוך עמי אני חי, והעם הזה מושחת, מקולקל, מתועב, אירוני, הציניות נוטפת ממנו... איך אוכל להוציא את המסגרת המחשבתית שעיצבת עבורי בתוך המרחב המקולקל הזה? – זאת היתה שאלת נח.

עשה לך תבת עצי-גפר, קנים תעשה את-התבה; וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (בראשית ו', יד) – זאת היתה תשובת אלוקים. במבול המים שאתה נמצא בו, עליך לעשות מסגרת מיוחדת סגורה הרמטית לך ולכל ביתך, שלא תטבעו במבול הזה.

בלשון התנכי, "מים" זה "מידע". היום בזמן שלנו, ניתן לרדת טוב אל עומק המונח "מבול מים". המידע העומד לרשות האדם היום הוא אדיר. הוא בא אליו מכל כיוון אפשרי, מאמצעי התקשורת, מהטלויזיה, מהעיתונות, מהסיפריות, מהספרים, נדהמתי פעם כאשר קראתי את מספר הספרים היוצאים לאור במדינת ישראל מידי חודש! אם איני טועה מעל למאה! רק בישראל! כל חודש. נסה לפתוח את מנוע החיפוש גוגל באינטרנט, ולחפש ערך מסויים, למשל "חמצן". היקשתי ומצאתי מעל לשמונה מליון תוצאות! ולכל "תוצאה" קישור וכתובת שתטיל אור על הערך "חמצן", ומכל קישור אתה יכול ללכת אל עוד קישורים שיטילו עוד אור על אותו הערך. בקיצור אתה יכול לכתוב עבודת דוקטורט על "חמצן" מלחיצה פשוטה על העכבר; ים של מידע ייפתח בפניך, ולא מן הסתם קראו לאינטרנט כ-"מהפיכת המידע" החשובה ביותר בהסטוריה האנושית.

אנו חיים היום איפוא והלכה למעשה במבול של מידע. מבול, כי דווקא ריבוי המידע שזורם מכל עבר, מוביל אל המחסום האמיתי מפני המידע – עד כדי מחנק, ריקנות... השאלה היא, מהו מקור המחנק זה? מהו הדבר שמונע מלנפות את המידע, על מנת למשות ממנו את הנחוץ והנכון והטוב?

פשוט קיים גורם מעכב לניפוי המידע, ומקורו דווקא בצד הנכון והשפוי בתפיסות החשיבה הרבות והשונות, שהתפתחו בצל המידע האדיר שעטף את העולם. אין תפיסת עולם שאין בה משהו מההגיון ומהצדק. הסוציאליזם, האימפריאליזם, המרקיזם, הקומוניזם... שמאל, ימין, דמוקרטיה, פמיניזם, ליברליזם, פלורליזם, שמרנות, מתירנות, מודרניזם... אין אידאולוגיה שאין בה משהו מהטוב, מהישר, מהצדק ומההגיון...

אם כן קל לאדם לנטות אחר תפיסה זו או אחרת; הרבה נתיבים ייפתחו בפני השכל הישר שבו ויסללו לו את הדרך פנימה. באותה המידה – גם קל לאדם לדחות תפיסה זו או אחרת ולמצוא בה את האי-צדק ואי-ההגיון ואי-היושר... מה עוד אם היה מנוי על תפיסה אחרת או נולד אל תוכה.

השאלה איפוא היא שאלה של זרמים מנוגדים הנגזרים מתוך הרבה תפיסות-חשיבה. הניגוד הקיצוני שמייצרים אותם הזרמים הוא האחראי לתחושת המחנק והריקנות.

אני יכול להיוולד אל תוך זרם מסויים וללכת איתו בלית ברירה, או במקרה הטוב אני יכול ללכת איתו מתוך בחירתי האישית, אולם אין הדבר מונע מעיניי מלראות גם את הזרם האחר ולסטות טיפה אליו... הקריצה והפיתוי תמיד קיימים. ניתן ללא ספק לנסות ולשמור על יציבות מחשבתית, אולם יציבות זו תמיד עומדת למבחן לאורך כל הדרך, ומכאן תחושת המחנק... אני חייב להדחיק מחשבות בשביל ולמען יציבות זו, ולפעמים אף לאטום אוזניים ולסתום עיניים... מכאן נובעת תחושת אי-סיפוק התמידי שמובילה בתורה אל תחושת המחנק ובסופו של יום אל הרייקנות. האדם "האנוס" או "הבוחר" מתמודד איפוא ובלית ברירה עם המחנק הזה, ללא ליאות כל ימי חייו.

אנו חשופים להרבה מאוד זרמים בעת ובעונה אחת; היינו אנו מתמודדים בעת ובעונה אחת עם כל ניגודי הזרמים האלה, החברתיים, הדתיים, האידאולוגים, הכלכליים, הפוליטים, המוסריים... כל זרם, וכידוע, מכיל תתי זרמים וענפים ונטיות...

הוא אשר אמרתי, דווקא ריבוי המידע שזורם מכל עבר, מוביל אל המחסום האמיתי מפני המידע – עד כדי מחנק, ריקנות...

מבול! נוצר איפוא מבול של מידע, וברמה מסויימת של "מים" – מאבדים האנשים את עצמם בתוכו וטובעים, נחנקים עד מוות. זה המצב שנוצר בזמן נח, וזה המצב בעיניו שאנו חיים היום: מבול של מידע שעלול להתפרץ בכל רגע ולהגיע למפלס מסויים בו האדם נחנק למוות; טובע.

נח עמד על הבעיה הזאת וביקש לחיות – לא למות. "איך אוכל להוציא את המסגרת המחשבתית שעיצבת עבורי בתוך המרחב המקולקל הזה? – בזאת הסתכמה "תלונת" נח; וגם מהדור שלנו יכולה לצאת תלונה כזו.

עשה לך תבת עצי-גפר, קנים תעשה את-התבה; וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (בראשית ו', יד) – זאת היתה תשובת אלוקים.

בנה לך מסגרת ( ארץ) מבודדת שתעמוד בתנאי הסביבה; היינו בודד אותה מכל הסביבה. במבול בונים תיבה, ספינה... והבידוד שלה נעשה ע"י הכפר – זפת...

ואיך חיים בתוכה? איך חיים בתוך הסביבה הקלוקלת באופן מבודד! הרי לא ניתן לבודד את עצמך באופן מוחלט מהסביבה, אתה חי בתוכה... ומעבר לזאת, מי היא המסגרת שלך, היינו מי הם המנויים על מסגרת זו? ומעל לכל זאת: איך אני בונה מסגרת בתוך מסגרת? איך אני מבודד אותה מהמסגרת הקלוקלת הנמצאת סביבה באופן הרמטי? איך אני מפתח את מסגרת החשיבה הפרטית שלי ופורץ איתה קדימה, ובד בבד שומר עליה לבל תיסחף במבול שנוצר? וגם מבחינה פיזית/מעשית: המבול יכול להפוך למבול פיזי של ממש ולטרוף את כל האנושות... המידע שהביא להתפתחות האטום – יכול להשמיד את האנושות; או אז מי יערוב לעצם קיומי?

כל התשובות נמצאות באופן מפורט בפרשת נח, ומרתק בוודאי לעמוד עליה, ועל פרטי המידות המדוייקות של התיבה:

וזה אשר תעשה אתה: שלש מאות אמה ארך התבה, חמשים אמה רחבה, ושלשים אמה קומתה (בראשית ו', טו) – אלה הם מידות " הארץ " הזאת. וגם "למשכן העדות" שבנה משה רבינו במדבר לבני ישראל – ישנן מידות מדוייקות. בני ישראל שיצאו מ-" ארץ " מצרים ישירות אל המדבר היבש – ללא טיפת " מים " מקורית מתוקה, גם הם ביקשו "מסגרת" מיוחדת שתתאים לתנאי מחייתם. נא לזכור ולשנן את המשמעות התנכית של " ארץ " ושל " מים ". [ ארץ: "מסגרת חשיבה",  מים: "מידע"]

וגם לבית המקדש מידות מדוייקות. את בית המקדש בנו בני ישראל כאשר נכנסו ל" ארץ " המיועדת ישראל. וגם בארץ המיועדת הצטרכו לבקש מסגרת מתאימה ומיוחדת עבורם, שתשמור ותבודד אותם מעמים שבאו "מ ארצות " אחרות.

וגם בתוך בית המקדש ישנן מידות לכל מחלקה ועזרה, ומדרגות מפרידות בין כל עזרה ועזרה. גם להר הבית שבתוכו נבנה בית המקדש, גם להר הזה מידות מדויקות. כל מסגרת ומידותיה; כל "מסגרת מחשבתית" והמידות שלה. קיים קשר ייחסי מתמטי מדהים בין כל מסגרת ומסגרת ומרתק לעמוד עליו, אולם גם כאן לא אתעכב מפאת קוצר היריעה, ואסתפק בשרידה מהירה לכל מסגרות החשיבה המוכרות לי, לפי סדר הופעתם בספר ההדרכה, התורה:

ארץ, תיבה, משכן העדות, בית המקדש, הר הבית, ירושלים, ארץ ישראל.

אגב, גם "מזבח" הוא "כלי" למסגרת מחשבתית בעל מידות מדוייקות, אולם כלי זה נייד הוא "וגמיש" שמתאים לכל מקום וזמן, לכן לא מניתי אותו עם המסגרות שלעיל.

אם כן היה או לא היה מבול (בהגדרה הסטנדרטית)?

- לא מוחלט!

ועקדה?

- לא מוחלט.

אולם, ניתן לזהות "אב-טיפוס" סטנדרטי בכל הסיפורים המופיעים בתורה, שניתן לנצלו ולהשתמש בו במטרה לאמת את הסיפור "המקורי" ומסריו. אקרא לאב-טיפוס זה "טעם"; הטעם שנותר בפה לאחר הסיפור.

למשל, הטעם שנותר מהסיפור "הסטנדרטי" של נוח הוא: מבול, לטבוע, בילבול, מוות, חידלון, תיבה קטנה ובטוחה...

צריך להשאר בפה אותו הטעם, גם לאחר שרידת הסיפור המקורי בעל המסרים המקוריים. מבול, בילבול, רייקנות, מחנק, קריסה, חידלון, ומסגרת חמה וקומפקטית שתציל מגהינום זה.

עקדת יצחק: להקריב בן אהוב ולשחוט אותו! באכזריות! בידי אב אוהב... זו המסגרת הסטנדרטית; זה הטעם שנותר בפה... והאמינו לי שהטעם שנותר בפה לאחר שרידת הסיפור המקורי, האמיתי, מר יותר מזה...

להזכירכם בהליקופטר שמורידים ממנו אדם באמצע הדרך לפיסגת ההימלאיה, כאשר האיש הזה אינו מוכן נפשית ולא פיזית למעמד... הוא לא התמודד מעודו עם משימה כזאת, ועכשיו נמצא כעובדה מוגמרת באמצע הרי ההימלאיה! לטפס למעלה – לא התכונן לזה... ולחזור אחורה? פשוט יתגלגל ויתרסק!

דינו איפוא כמעט נחרץ.

אברהם אבינו התבקש להוריד את בנו אהובו בהליקופטר באמצע הר המוריה. הטעם שנותר בפה, אותו הטעם ההוא... אותו "אב טיפוס".

הנחש שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת. על אושיות הנחש הזה עמדתי לעיל בקיצור, ובחיבור "מידע" באריכות. זו התכונה הווירטואלית שלבשה את חווה, התנחלה בנפשה וחיבלה בה, ועדיין מחבלת ומבלבלת את נפש האדם באשר הוא; זהו הספק וכל צאצאיו שהשתלט על נפש האדם ולא הרפה מאז...
זה " הנחש ", הערמומי שמתקדם באיטיות אל קורבנו ולופף אותו... זה הנחש המסוכן שהולך על גחונו ומתנהל בכבדות, וטוחן עפר ועוד עפר כל חייו...

אותו "אב-טיפוס" של הנחש...

אני הולך לחזור קילומטרים אחורה... אל מימדי חוה בעלת האקולייזר המלא, הנשמה האדירה... ואל אדם, הזכר, שהאקולייזר שלו הגיע חסר מהמפעל, שיוכל לחשב ולמדוד ויגיע בסוף היום אל חפצו, מבלי לתעות בסבך מחוזות הנשמה הבלתי סופיים שעלול לאבד את דרכו האנושית בתוכם.

בעוד נותרה נשמת הנקבה על כנה, והאקולייזר שלה נותר מלא... זאת במטרה שלמשבצת החסרה בזכר יהיה קיום וייצוג בסביבה, אחרת ייאבד האדם את הדרך חזרה אל ביתו הטבעי... שלא ישקע בהכנותיו וחישוביו האנושיים, ויאבד קשר עם כור מחצבתו– מחוז האין-סוף...

את כל הסיבוב הזה עשיתי למען הבהרת הביטוי התנכי " פרו ורבו ", שנועד להדריך את האדם באופן סלילת דרכו בגן האין-סופי, ביקום... גם ברכת " פרו ורבו " של העוף ושרץ המים – כוונה לאדם, שיתבונן בעוף הכובש את השמים, וגם בשרץ הממלא את המים ובכל אשר במים: כה רבים הם, כה חופשיים, כה פעילים, כה זריזים, כה סוגים... גם אתה אדם, כבוש את השמים, כבוש את המים – את כל תחומי המידע, תהא פעיל, חופשי כעוף, עדין כדג... קח מלוא חופנך פירות והרבה; פרו ורבו...

ובלשון המדריך (בראשית א, כח): ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ.

ולפני כן הפציר בהם: ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה

ולמי אמר את זאת?

למי שברא בצלמו, לזכר ולנקבה, שישלימו האחד את השני, ויגיעו לצלמו; עד צלמו, עד למסגרת האין-סופית זו.

כך תועד שיעור ההדרכה, על פי הסדר הזה:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. כח ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. (בראשית א) – היש ניסוח מופשט וברור מזה?

אם כן, יש לנו בריאה – יקום, גן עדן; יש לנו אדם – זכר ונקבה, כלומר יש לאדם הזה את כל הכלים הנחוצים לחיים מהנים פוריים בלתי מוגבלים ואין-סופיים בגן העדן, במרחב האין-סופי. יש לנו איפוא את אדם וחווה; מה הם עשו בכלים המשלימים – היינו המושלמים שעמדו לרשותם?

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה' (בראשית ד', א)

והאדם ידע את-חוה אישתו – הוא הכיר אותה. ידיעתו זו אודותיה היתה מושלמת. ידיעה זו, לציין, הינה התנאי הבלעדי לחיים המשותפים ולמודל החברתי שנטמע בהם עם נסיבות בריאתם. הם נבראו בשביל להשלים האחד את השני, בנסיבות אלה נבראו.

במילים אחרות, אדם הראשון ידע אודות "האקולייזר" המלא של אישתו, וגם הכיר בחיסרון שלו... הוא ידע את מה שאנחנו יודעים עכשיו: הזכר צריך "לזכור" בשביל להתפתח ולפרוץ קדימה, דבר שמגביל בהכרח את נשמתו ומחנכה לסטות ממסלולה הטבעי וממאפיניה המקוריים; נשמת הזכר מתחנכת לחיות במרחב בר הגבלות ולהתנהג בהתאם בניגוד לטיבעה; ובמקביל הוא ידע שלצידו נמצאת נשמה פתוחה ומקורית ללא שום הגבלה. הוא ידע שבלעדי הנשמה החופשית הפתוחה הזו – לא יוכל להרקיע שחקים ולפרוץ את מרחבי האין-סוף... את כל הנתונים האלה "הוא" ידע אותם, וגם "הוא" עיבד אותם, "והוא" הוא שהגיע למסקנה הנחרצת החד-משמעית זו: יש לעבוד איפוא יחד עם "הנקבה" שלידי ולשתף פעולה איתה על מנת לנצל את מלוא הפוטנציאל הטמון בשתי הנשמות, לחיים בלתי מוגבלים בגן העדן האין-סופי, ביקום.

למסקנה החשובה הזאת הצליח להגיע אדם הראשון, הודות ליכולת הניתוח האנלוגי שלו.

בעוד, "היא" לא ידעה זאת. "היא" לא ידעה את סודות הנשמה שלצידה, לא את מאפייניה ולא את חסרונה גם לא את יתרונה – היינו את "הפוטנציאל" החיוני הטמון בה, כי דווקא בגלל "החיסרון" הזה, יכל אדם הראשון להפעיל את המנגנון האנלוגי של המוח שלו, ולהגיע דרכו אל המסקנה החשובה שלעיל. הנקבה היתה עסוקה בשלה, בדמיון האין-סופי... ברצון האין-סופי הבלתי נשלט והבלתי מוגדר מטבעו... שאלה אחת העסיקה אותה: "לאן להגיע"; לא – "איך להגיע".

אם כן, והאדם ידע את-חוה אישתו, הוא היה המחזר; הוא זה שלקח על עצמו את התפקיד הרשמי הזה מאז בריאת העולם. (וגם בראי ממול ניתן לראות ולהפנים את התופעה הזו: תפקיד המחזר בכל המרחב הוא לזכר, גם בעופות גם בחיות גם בים... שנראה את התופעה הזו מולינו, שנעמוד עליה ונבחין בשורשיה).

אם כן, והחל מרגע הידיעה שנולדה במוח האנלוגי של הזכר, הוא התחיל לחזר אחריה, היינו ביקש להצטרף אליה לכל מקום, לכל מסע, בכל שאיפה, בכל פעולה... זו הגדרת החיזור: הרצון להיות עם בן הזוג; וליתר דיוק: לנסות ולהיות עם בת הזוג; כי אינך יכול לכפות את רצונך זה ללא הסכמת הצד השני, ללא רשותו; ללא הרצון שלו... הבאת "הרצון המשותף" אל הפועל, איפוא, הוא מד הצלחתו.

ותהר – ותטפס על ההר; זוהי משמעות הפועל " ותהר ". המורה מראה לנו את מסלול נשמת הנקבה, איך היא עובדת, איך היא פועלת, מהיכן היא פועלת...

לפני הכל, לפני הלידה וכל המשתמע ממנה: ו תהר – היא עלתה אל ההר, ושם למעלה בפיסגה הגתה ברצון שלה, בלידה. נכון להגיד, בפיסגת ההר היא נקבה ברצון שלה. היא נקבה בדיוק נמרץ מה היא רוצה!

ולא לשכוח לרגע: ותהר, כאשר אדם נמצא עימה, ברשותה, בהסכמתה.

בני הזוג הזה הסכימו ביניהם להביא "רצון משותף" אל הפועל; אולם הרצון האמיתי הוא של הנקבה, והזכר רק הצטרף אל המסע הזה – לעשות "רצון משותף". אשר על כן, המנחה הוא "הנקבה", הרצון המקורי הוא של הנקבה, ערך הרצון הזה נקבע ע"י הנקבה; אם תרצה – הנקבה היא אשר נקבה בערך המדויק של הרצון המקורי.

ושוב, איך היא נקבה ברצון הזה? איך היא הגיעה אליו? מה עשתה בשביל להגע לערך שלו?

ותהר – היא טיפסה על ההר.

על משמעות ההר עמדנו בפתח הדברים. זכור לכם גידי והמשימה שלו...?
ובכן אני מוצא לנכון להביא קטע קצר על הגדרת המונח התנכי " ה ר ", מפינתו של גידי שכתבתי לעיל:

"... אמרתי לו: בזה הרגע גילית את המונח " הר " על כל מובניו. הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה – שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה השם, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?

השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוהים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי או שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.

את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה."

ותהר – חוה טיפסה על ההר. היא ביקשה להגיע לפיסגה ולהתחבר שם למעלה עם ישות השם בכבודו ובעצמו; ומהות ישות כלשהי הוא רצונה.

היא התרכזה בשבילי ההר וטיפסה בנחישות, בזריזות, בכוח – לא בהליכה רגילה, והגיעה אל הפיסגה. הגיעה אל פיסגת הפסגות; הגיעה אל הרצון האלוקי המקורי והתחברה איתו; ביקשה אותו, רצתה אותו, רצתה עותק מדוייק ממנו לעצמה; עד לכאן הגיעה.

רצון השם המקורי היה בריאת ישות שתקבל את המתת שלו, את הנתינה שלו, ובשביל שהישות הזו תוכל לקבל את המתת השלמה שלו, הוא יצר לידה עוד ישות – מעין כלי משלים...

ויברא אלהים את- האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו.

ובשביל שהישות הזו אשר ברא (האדם) תוכל לקבל את המתת השלמה שלו, הוא עשה את הפעולה המשלימה הזו:

זכר ונקבה ברא אתם.

מהפעולה המשלימה זו נוצר מעין "כלי משלים" ביד הישות המקורית, שבאמצעותו תוכל לקבל את מלוא המתת שלו. לא "הנקבה" היא הכלי המשלים, כי-אם "זכר ונקבה" ביחד הם הכלי המשלים.

חוה ביקשה "כלי" נוסף, שבאמצעותו יתקיים הרצון הגולמי שלה במלואו: שיהיה כלי משלים שיוכל לקבל את הרצון הגולמי שלה.

לציין, חוה לא נקבה ברצון הגולמי שלה, כי-אם ביקשה עבורו "כלי" שיוכל להכיל את הרצון הגולמי שלה במלואו.

ותהר – עלתה אל ההר; הגיעה אל הפיסגה; והתחברה עם רצון השם. ואדם לצידה, בכל זמן הטיפוס, יד ביד...

ותלד את-קין – הרצון שלה התקיים, כהווייתו, מתוקף חוק ההתאמה הסימטרית: רצון אנושי כן מתקיים כהווייתו, וכל היקום "מתיישר" באופן סימטרי עם הרצון הזה. היא ילדה ילד, יחד עם אדם, מתוך הרצון המשותף של שניהם יחד.

ברצון משותף אומנם עסקינן, אך היא היא אשר ילדה, היא לבד; הילד נוצר בתוכה: היא היתה אם כל חי. כך אדם הראשון העיד עליה:

ויקרא האדם שם אשתו חוה: כי הִוא היתה אם כל-חי. (בראשית ג, כ)

ותלד – ותביא את רצונה אל הפועל.

ואלה הם מאפייני "הרצון" אשר נוצר: העתק מדוייק לשניהם ביחד, העתק מדויק לאדם, אותה הדמות, אותו הצלם – היינו אותה המסגרת.

אותה הקיבולת: הזכרית, או הנקבית, היינו העתק מדוייק לאותם הנשמות שלהם, הנשמה הזכרית המוגבלת, או הנקבית המלאה.

לרצון הזה ניתן שם התואר "ילד", כי גם פרי רצונה, בדומה לה, יכול לשכפל את עצמו וללדת: ילד יולד, וגם הוולד שלו יולד...

חוה רצתה "כלי" שבאמצעותו יתקיים כל רצון עתידי אשר תרצה בו במלואו.

בכוחות משותפים היגענו הלום... כך קבעתי לעיל. ללא אדיסון לא יכלנו להגיע אל המטוס; וללא ניוטון אינשטיין לא היה מגיע אל תורת היחסות, וגם תורת הקוונטים לא יכל להיות לה קיום; כל אחד, כל מדען, כל אדם, תרם את המדרגה עליה עלה חברו ובנה את המדרגה השניה והשלישית והרביעית ועד הלום. עד הרגע בו אני אוחז בסלולר ומודיע לאישתי איפה בדיוק אני נמצא ועם מי...

זהו איפוא נוסח התגלית החשובה מכולן שהאדם הגיע אליה. בלעדיה לא היה לנו היום כלום; כמעט כלום.

שם התגלית: לידה.

שם המדען: חווה.

השתתף בתגלית: אדם.

נוסחת התגלית: והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'.

תיעוד התגלית: פרק ד' של בראשית, פסוק א'.

חוה, במילים אחרות, רצתה להגדיל את מרחב הפעולה של נשמתה – מקור דמיונה ופריונה, ולהעניק למרחב זה את מאפייני "האין-סופיות" על ידי יצירת עוד ישויות כמותה והוספתם אל המרחב המקורי. היא העתיקה בפשטות את "הפטנט" האלוקי: השם הוסיף עוד ישות ל-"אדם" והפך אותו מ- אחד לקומבינציה של שניים – במטרה להרחיב את מרחב המחיה של נשמת האדם ולהאדיר אותה... וגם היא ביקשה להשתמש באותו "הפטנט": להוסיף בפשטות עוד ישויות למרחב, באופן שהמכנה המשותף של רצונות כל הישויות ביחד – יגדל בהתאם ויצור כיפת רצונות אדירה שרק תגדל ותגדל, כי כל הישויות משכפלים את עצמם כל הזמן ומתרבים, ופורים... האדם לא מפסיק ללדת.

זה היה רצונה המקורי במציאות המקורית. לציין, עתיד אותו הרצון לפעול בעוכרה, כאשר יצירת כפיה הווירטואלית תעלה לבמה ותאיים על שרידותה... היא עתידה לנטרל את איומו הבלתי פוסק... את איום הרצון המקורי שלה – עליה! היא לא חשבה על מיכשלול זה כאשר יצרה במו ידיה את הספק – הפרי הרשמי של עץ הדעת "טוב ורע". את המיכשול הטכני הזה, ולמעשה, רק אדם הראשון בעל המוח האנלוגי יכל לנבא, אך ידו קצרה ולא עזר.

ותלד את-קין - קראה ליצירה הזאת "קין", מדוע?

ותאמר קניתי איש את-ה' – כי הישגתי "איש" במרחב "חוק ההתאמה הסימטרית" האלוקי – היינו מרחב המחיה של קיום הרצון האנושי בפועל. איש זה, ישות זו ומעכשיו תצטרף למרחב הרצונות שלי ותגדיל אותו, תגדיל את הכיפה... תגדיל את מרחב האפשרויות של הרצונות האנושים.

קניתי – נוסף לאוצר שלי...

אם כן, פעולת "החיזור" של אדם הראשון אחר חוה, נבעה מתוך המוח האנלוגי שלו; הוא "ידע" אותה ולכן הוא חיזר אחריה והצטרף אליה; הצטרף אל רצונה.
היא טיפסה על ההר והגיעה עד פיסגתו, והוא אחריה... משתאה.
היא התחברה עם מהות השם, עם הווייתו, עם רצונו; והוא אחריה... משתאה.
היא נקבה ברצונה, בפרי שווה לפרי האלוקי – לא פחות... והוא אחריה, משתאה.
עד שקטפה את רצונה, את הפרי הנאה הזה, והוא מביט בה, משתאה, נדהם – עד היכן הרצון שלה יכול להגיע... מופתע מהכוח האין-סופי זה, תמוה, מתפלא... כמעט במבוכה.

זה מקור המשיכה המינית, האינסטינקט המיני, זהו מקור האקט המיני האנושי. הזכר מחזר, משתאה, מעריץ, מתרגש, מגיע עד לאורגזמה, עד לשיא... רגע זה מייצג את רצונו האדיר בפרי המשותף, ובו בזמן מייצג את המציאות הנפשית בה שרוי הזכר, הנדהם, השותף, המשתאה, הנבוך... הוא כה רוצה לקיים את חלקו ברצון המשותף, כה ממהר לקיים את העסקה המשותפת זו, כה משוכנע בעסקה, כה מעריך את כדאיותה, כה רוצה לקיימה... וככל שותף אחוז אמוק הוא נותן את כל אשר לו, שם את כל תכולת כיסו על השולחן, מאחד עד עשר, עד אלף, מליון, מליארדים של חלקים – רק שהעסקה תצא אל הפועל.

בעוד הנקבה ועד לרגע הזה יודעת לנקוב ברצונה ויודעת לנקוב בחלקה, היא זו שעיצבה את הרצון, היא זו שנקבה בערכיו... היא זקוקה לביצית אחת ויחידה – לא יותר. דפוס התנהגותי זה יחזור על עצמו גם בתוך רחמה של האישה, כאשר מליוני הזרעונים רצים אחוזי אמוק אל עבר הביצית, המלכה, שמבקשת רק אחד מהם, את החזק ביותר, את הכנה ביותר, הוא יהיה שותפה לאורך כל הדרך, וכל היתר נדחים; בלתי כנים הם, בלתי ראויים.

קיימת גם משיכה מינית נשית, מצד הנקבה. מה היא מעריצה בזכר? מהו מקור משיכתה לזכר?

הזכרות שבו. המוח האנלוגי שבו. היא רואה מולה את המעלות הנגזרות דווקא מהנשמה המחונכת הכנועה הזו, שדווקא בעזרתה הוא יכול להגיע להשגים ולמרחקים. הזכר הזה מציב לו מטרה ומגיע אליה! הוא מחשב ומודד ומתכנן ובודק ומזיע ומגיע! מגיע בסופו של יום אל מטרתו; דבר שאינו נעדר מתבונת הנקבה, אך אינו בהכרח בר השגה, כי ידידתינו וכאמור עסוקה עד מעל הראש במרחב האין-סופי שלה; אין לה זמן לחישובים ומדידות... אולם עצם יכולת הזכר להגיע אל הבלתי מושג בפועל מבחינתה – מהווה למקור הערצה מצידה. היא מעריצה את היכולת הפיזית שלו, את עקביותו, נחישותו, סבלנותו, הזיעה שלו... היא מעריצה את מלוא סל היכולות הללו, ולו בגין מבחן התוצאה: הוא משיג את מטרתו בסוף הדרך – הגם ומטרות אלו כה צנועות בשבילה; אולם אליהן אין ביכולתה להגיע...

מכאן איפוא מקור משיכתה, שתמיד נדבק בה שם התואר "על תנאי"... הערצתה ומשיכתה הן בדרך כלל מעשיות מדי... הן מהולות בנימה של זילזול מוסתר – כה מושרש, כה מובן... היא מביטה על הנשמה הזכרית המוזרה מהקומה העליונה... היא מביטה על הנשמה הזכרית הכבושה, המחונכת, שוויתרה מזה זמן על מאפייניה הטבעיים לטובת מוח אנלוגי מגושם, זר, שחוסם בגסות את התכונות הבסיסייות של הנשמה שבאה איתם מהבית... היא בוהה בתופעה מוזרה זו ותוהה... וגם מעריצה.

מכאן האינסטינקט המיני הזכרי המתפרץ, הבלתי נשלט... ולעומתו האינסטינקט הנשי המחושב, המעשי, הנשלט בהחלט.

אדם הראשון ידע את חוה ונמשך אחריה. אגב גם היא "ידעה" אותו ומכאן מקור משיכתה, אולם הוא נתן לידיעתו ביטוי מעשי, מתוך בחינת כדאיות אנלוגית גרידא – כפי שרק הוא יודע לעשות... מכאן מקור החיזור הבלתי נלאה...

מאידך היא ידעה ידיעה מהולה בתהייה... לכן הידיעה שלה שהיתה על תנאי – לא פילסה לה מקום במרחב המעשי. הזכר מחזר אחר הנקבה; זו עובדה מוגמרת.

אדם הראשון ידע את חוה אישתו, והוא חיזר אחריה והשיג את רצונה ואת הפרי המשותף הזה. מעניין מאוד לעקוב אחר הרצון המשותף הזה ולבחון מספר נקודות ציון דרכו, עד זמנינו זה.

נקודת הציון הראשונה – שוביניסטית היא בהחלט, כי היא מחזירה את הכדור אל מגרש הזכר, ומחזירה לו את היתרון, שקיבל אותו בעמל ובזיעה על פני ההסטוריה, מתוך אופי נשמתו המחונכת, החסרה...

עודינו בפרק הרביעי, היכן תועד האדם כאשר טיפס מעלה מעלה על ההר, והגיע עד לפיסגת הפסגות... תיעוד זה זוקף את ההשג הנעלה מכל לאישה, בעלת מימדי הנשמה האדירה, שרק במימד כזה יכול האדם להגיע לפסגות כאלו ולכבוש אותן. בפרק הרביעי אנו פוגשים בתיעוד יצור הפרי המשותף והראשון במספר של חוה ואדם: חוה בעלת הנשמה האין-סופית, ואדם בעל נחישות האין-סוף.

עודינו בפרק הרביעי, והמתעד ממשיך לתעד עוד רצונות ולידות:

ב ותסף ללדת, את-אחיו את-הבל

יז וידע קין את-אשתו, ותהר ותלד את-חנוך

כ ותלד עדה את-יבל

כב וצלה גם-הִוא ילדה את-תובל קין

כה וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת

ולקראת סיום הפרק, בפסוק האחרון, אנו פוגשים להפתעתינו בתיעוד מסוג שונה:

כו ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל לקרא בשם ה'.

לראשונה, הזכר יולד! והוא מטבע הדברים נותן את השם. מה פשר הדברים...

פשר הדבר הוא שהנקבה בשלב הזה יצאה ממשחק החיים כמעט כליל, התמסרה למציאות הווירטואלית שיצרה במו ידה, וויתרה מרצון על המרחב של חוק ההתאמה הסימטרית, נכנעה והרימה ידיים. וגם הזכר "הנגרר" התמסר וויתר ונכנע, אך הוא עשה את זאת בשלב יותר מאוחר, בגין תכונת הזכרות שבו – המוח האנלוגי והנשמה המחונכת.

אדם הראשון ניגרר אחרי חוה בטיפוסה אל ההר, תפס בשימלתה ועלה. הגיעו שניהם ביחד עד לפיסגה וקטפו "פרי משותף" אלוקי; זה הפרי המשותף הראשון שנקטף מגן-עדן. אכן, בלעדיה לא היה מגיע עד לשם, דווקא בגלל המוח האנלוגי שלו ונשמתו המחונכת, המוגבלת. אולם וכאמור הוא הגיע! הוא טיפס וקטף ונעם לו... "הפרי המשותף" שנקטף יש לו מן הסתם את אותן התכונות של הקוטפים; גם הוא "אדם" כמוהם; הוא למעשה חלק מהם, חלק חי מהם, לכל ילד יש את תכונות אביו ואימו ביחד... הפרי המשותף הזה איפוא, יש לו את אותן התכונות הבלתי מוגבלות של הוריו, הוא עתיד לחיות חיים בלתי מוגבלים בגן העדן הבלתי מוגבל, ולקטוף ממנו בתורו פירות עד אין סוף... קין, הפרי המשותף של אדם וחוה, הוא חלק אינטגרלי מאדם וחוה, ובעצם הוא שיכפול מדויק של שניהם ביחד – דבר שמייצר לכאורה ישות אחרת בעלת אופי אחר, נשמה אחרת...

אולם שוב, ואפילו אדם וחוה, הזכר והנקבה, אין הם אלא שיכפול מדוייק של נשמת אדם המקורית, שלא יכלה לקיים את יעודה המושלם ביקום, בגין בעיה טכנית של נשמתה שהתרגלה לחיות לצד המוח האנלוגי; היא התחנכה לחיות לצידו, דבר שהגדיר את אופקיה וממנו נגזרה הגבלתה בפועל באופן שעלול בהחלט להכשיל את יעודה המקורי המוגדר על ידי הבורא "צלם אלוקים", היינו לחיות במסגרת בלתי מוגדרת ובלתי מוגבלת... ולכן השם חילק את אותה הנשמה המקורית של "אדם" למרכיב בן שני נתונים במקום אחד, באופן ששני הנתונים ביחד יוכלו לקיים את יעוד הנשמה המקורית. אמור מעתה: זכר + ונקבה = אדם. זהו "אדם" המקורי שנברא בצלמו, ובשביל שיוכל למלא את יעודו ולחיות בצלמו, נתן בידו כאילו שני כלים; אולם נכון להגיד – יצר אותו בשני כלים; זכר ונקבה.

הפרי שחוה ביקשה וקיבלה הוא שיכפול מדוייק "לפטנט האלוקי" שדרכו נפתרה בעיה הטכנית של "אדם" המקורי, אולם לחוה לא עמדה "בעיה טכנית" שהצריכה פיתרון, אלא רצון אנושי גרידא להגדיל ולהאדיר את עצם ההנאה מהחיים ע"י שיכפול הפטנט האלוקי ויצירת כיפה יותר גדולה של יצור ההנאה. למשל, סביר להניח שהפרי המשותף של אדם וחוה ביחד יותר גדול מפרי אחר – אילו היה של אדם לחוד או של חוה לחוד. אם כן, ובשביל ליישם את המסקנה הזו בפועל, היא רצתה להוסיף עוד חלק למשוואה המקורית, הוא הוא הפרי המשותף שנקרא "קין". אמור מעתה: אדם + חוה + קין = אדם. [כאשר קין = אדם + חוה]

ובכל אופן, רציתי להפיק מכל הסקירה הזו את הנתון הזה: לקין, הפרי המשותף של אדם וחוה, יש את אותן התכונות האנושיות הבלתי מוגבלות של מי שרצו בו, הוריו; כי הוא הרי חלק מהם. הפרי המשותף הזה איפוא, עתיד הוא לחיות חיים בלתי מוגבלים בגן העדן האין-סופי, וגם הוא בתורו עתיד לקטוף מהגן פירות אין סוף...

אותה המסקנה בניסוח אחר: הפרי המשותף נצחי הוא. הרצון המשותף נצחי הוא. אותו הרצון ומרגע הגהתו ע"י חוה, הפך להיות חלק קבוע ואינטגרלי מהמציאות. היא והוא התניעו, והרצון שלהם יצא אל מרחב המציאות, ולא עצר מאז לרגע, עד עצם היום. לכן כולנו יולדים עד עצם היום הזה. אם תרצה – זהו עיקרון האינרציה: כל "רצון" ישאף להשאר במקום הוא נמצא; אם במנוחה – ישאף להשאר במקומו, ואם בתנועה – ישאף לשמור על מהירותו.

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן, ויקרא את שמו אנוש; אז הוחל לקרא בשם ה'
(בראשית ד, כו)

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן – השרביט של "הרצון המשותף" נותר בידי הזכר; הנקבה בשלב הזה יצאה ממשחק החיים כמעט כליל, התמסרה למציאות הווירטואלית שיצרה במו ידה, וויתרה מרצון על המרחב של חוק ההתאמה הסימטרית, נכנעה והרימה ידיים. וגם הזכר "הנגרר" התמסר וויתר ונכנע, אך הוא הגיע לשלב הזה קצת יותר מאוחר, בגין תכונת הזכרות שבו – המוח האנלוגי והנשמה המחונכת.

ולשת גם-הוא – תיעוד "הלידה" האחרון היה בפסוק כה' הקודם:

וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: (בראשית ד, כה)

ולשת גם-הוא יֻלַּד-בן – נקטף עוד פרי מגן עדן, והפעם נקטף ע"י שת בלבד, הוא רצה בו בלבד, ללא שיתופה של אישתו. לא כדוגמת תיעוד הלידה הקודמת, היכן נקטף הפרי ע"י אישתו של אדם ובשיתופו. ובניסוח המקורי: גם שת קטף פרי – "בן".

השאלה המתבקשת: ומה היה איפוא חלקה של אישתו של שת בלידה הזו? הרי הילד יצא בכל זאת מבטנה...

תשובה: היא ילדה ילד ככל אישה שיולדת היום, ללא שום רצון מקורי, בלי לטפס על שום הר...
אך שת לעומתה רצה בילד הזה, התכוון לו, טיפס על ההר והגיע עד לפיסגה, שם למעלה התחבר עם ישות השם – עם רצונו; שת רצה להגדיל את מרחב הפעולה של נשמתו – מקור דמיונו ופריונו, ולהעניק למרחב זה את מאפייני "האין-סופיות" על ידי יצירת עוד ישות כמותו והוספתה אל המרחב המקורי.

הוא רצה וקטף: יֻלַּד-בן.

איך יצא רצונו אל הפועל?

דרך חוק ההתאמה הסימטרית. אישתו היתה לשליח (מלאך) שהביא את רצונו עד אליו והניחו בפניו. במילים שוביניסטיות אחרות: אישתו שימשה במשחק הזה ככלי לכל דבר.

יעברו הימים, וגם הזכר יצטרף כשליח למשחק החיים, ועל זאת נעמוד להלן; אך לפני כן נסיים ביחד את תיעוד "משחק החיים" הפרטי של שת:

ויקרא את שמו אנוש: (בראשית ד, כו)

ובתיעוד "הלידה" האחרון בפסוק כה' הקודם:

ותקרא את-שמו שת: (בראשית ד, כה) – זו נקודת הציון של יוזם הפרוייקט, והוא אשר יסמן אותה בכתב ידו. "קריאת שם" בעגה התנכית היא סימון דרך לכל דבר. זוהי נקודת הציון שהאדם מסמן אותה כאשר מגיע להישג כלשהו, בשביל לדעת מהיכן להתחיל בפרוייקט הבא...

ובנוסף, זוהי גם נקודת מנוחה ראויה לציון, שגאה בה האדם, גאה בהישגו, לכן הוא מסמן אותו ואף עושה לו מסגרת נוצצת...

אז הוחל לקרא בשם ה' – אנו חוזרים גם כאן למונח "קריאת שם":

- מתי קוראים בשם השם?

- כאשר מגיעים עד לפיסגת השם. מי לא ירצה לסמן הישג כזה?

אז הוחל – ולפני כן לא היה צורך ב-"קריאת השם"; זו המשמעות המדויקת.

אני חוזר אל המשמעות הראשונה של "קריאת שם": סימון דרך. לנעוץ נ.צ בכל פינה שמגיעים אליה עם ההישג ביד; זאת בשביל לדעת להיכן לחזור בסיבוב הבא; היינו מההישג המסומן הזה.

גם מפה היא ביטוי לסימון דרך. מתי באמת אדם פורש מפה לידו ומעיין בה?
התשובה פשוטה: כאשר אינו מכיר את הדרך. כי אילו הכיר את הדרך, לא היה לו צורך בשום מפה... אינני רגיל להשתמש במפה כל יום בחזרה הביתה...

אז הוחל – כאשר נוצר הצורך בסימון הדרכים וחישוב ותיכנון הדברים... לפני כן הדרך היתה מוכרת, אדם רק הצטרף אליה... חווה הכירה את ההר ככף ידה, נשמתה שאפה אל הפיסגה, התחברה אליה בטבעיות, זה היה הבית שלה, היא באה משם... קטיפת הפרי מהגן היתה עבורה פעולה של מה בכך.

אז הוחל לקרא בשם ה' – אולם כאשר "שת" נותר לבד ללא נוכחות "הנקבה" בזירה, אז הוחל לקרוא בשם ה'. עדיין יכל אומנם לקטוף ולנקוב בערך הפרי אשר ירצה, אך היה עליו לעבוד בשביל זה, הדבר לא בא לו מאליו. היה עליו להזיע, להתאמץ, לחשב, להתכונן, אולי אף לנטרל עכבות... בל נשכח שגם עליו פעל החטא – הספק וכל תולדותיו... היה צריך לסמן הרבה נוני צדיק, לטפס עד למרחק מסויים וליפול, להתגלגל מסיבה זו או אחרת, או אז לחזור שוב אל אותה המפה ואל אותו הנון צדיק ולטפס משם שוב, ולהתגלגל, ולא להתייאש, ולחזור! ושוב ושוב... עד שמגיע למעלה וקוטף. ומי כמוהו יודע לעשות את זאת, לשרטט ולסמן ולחשב ולהתגלגל ושוב לחזור ולחשב ולהזכר... אני מדבר על הזכר, בעל המוח האנלוגי, והנשמה המחונכת.

פעם ניהלתי דיון מעמיק עם ד"ר מילשטיין אודות המידע האנלוגי והדיגיטלי... טענתי שניתן להגיע לידיעת האלוקים רק דרך הצינור האנלוגי – לא הדיגיטלי. ובשביל לעמוד על המונחים אנלוגי ודיגיטלי, אביא להלן קטע קצר מהדיון, בו תיארתי את המונחים:

" אנלוגי ודיגיטלי הם שני סוגים נבדלים של אותות בהולכת מידע. דיון הוא במה שעליה מוליכים מידע, לכן ניתן לנהל דיון בשיטה אנלוגית או בשיטה דיגיטלית. כידוע, אות אנלוגית היא אות רציפה, בעוד אות דיגיטלית היא אות בלתי רציפה, בעלת ערך סיפרתי מוגדר, ומכאן בא השם שלה הלועזי: "דיגיטלי" – סיפרתי. הדוגמה הטובה ביותר לעמוד על הנבדלות בין שתי האותות היא דוגמת הרדיו הישן בעל הטיונר שמסובבים אותו עד להגיע לתחנה הרצויה, בעוד במקלטי הרדיו החדישים, משתמשים בשיטה הדיגיטלית: רוצה 99.4 FM? בלחיצה אחת אתה מגיע אל התחנה הזאת או לכל תחנה אחרת; אין את הצורך בללכת אל הטיונר בשביל לחפש את התחנה."

הסקירה הזאת טובה בשביל לעמוד על שני המונחים המנוגדים: אנלוגי ודיגיטלי. אני טענתי כאמור, שניתן להגיע אל ההכרה האלוקית דרך הידיעה האנלוגית, הרציפה, הסדירה; לא הדיגיטלית הבדידה, הבלתי רציפה. ד"ר מילשטיין טען את ההפך והתחלנו להתאגרף... ניתן להגיע אל הדיון דרך הכתובת זו: http://www.global-report.com/um/?l=he&a=194668

נזכרתי היום בדיון הזה ובטענה שלי, כאשר היגעתי עד לכאן, עד "שת" ולתיעוד שנדבק לו: "אז הוחל לקרא בשם ה' ".

שת, הזכר, היה צריך לאמץ את השיטה האנלוגית הרציפה בשביל להגיע עד לפיסגה ולקטוף... רק מפה מסודרת ורציפה יכלה להבטיח לו לפרוץ את דרכו מעלה מעלה, לטפס וליפול ושוב לקום על הרגלים ולטפס ולהתגלגל ולעבור את כל העכבות והמיכשולים שהיה חשוף להם ומושפע מהם.... ומפה כזו יכל לשרטט רק הוא בעצמו, ולציין עליה את כל סימוני הדרך שהכיר. הוא עבד בשיטה האנלוגית הרציפה. מוחו היינו פעל על השדר האנלוגי, הוליך אותות אנלוגים רציפים.

ומאז הרבה אנשים "זכרים" התחילו לאמץ את השיטה של שת, השיטה האנלוגית, שהמוח האנושי פועל עליה. אז הוחל לקרא בשם ה'.

והינה ישירות לאחר תיעוד נקודתי זה, שמטרתו היתה לתעד את החשיבה האנלוגית שאימץ לו האדם הזכר, מגיע פרק ה' ומפרט ומדגיש את השיעור הקודם. מי השתמש בחשיבה האנלוגית, כמה זמן זה ארך, ומתי וויתר על החשיבה הזו וקרס; היינו מתי נכנע, הצטרף לקהל אימו הנקבה, וכרע תחת עול ההגבלה העצמית שגזרה על עצמה.

קריסת האדם אגב, לא מתרחשת בבת אחת, לא ביום אחד, לא של הזכר גם לא של הנקבה, האדם נכון להגיד – גוסס; זוהי איפוא קריסה מתמשכת...

בפרק ג של בראשית, קיים תיעוד לשלבי החטא, איך נכנס "הנחש" אל לב חוה, ואיך ניהלה מעין וויכוח ענייני עימו (עם עצמה): האם יש קיום לטוב ולרע? האם כדאי לאמץ את דפוס החשיבה הזה? האם יש לו תכלית?...היא הגיעה בדיון העצמי הזה עד למהות האלוקית ופסקה: אלוהים מכיר בעובדת קיום הרע, והוא מנסה להסתיר את העובדה הזאת ממני! מסקנה: גם הוא מבקש לנטרל את האיום שלי עליו! בשלב מסויים נכנס אלוהים לדיון, ושאל והקשה וענה ונענה... מכאן שחווה טיפסה בין לבין על ההר ויכלה אף להתחבר ולהקשיב... עד שהתגלגלה ממרום ההר אל תחתיתו, ופעולה זו ארכה זמן. פעולת קריסת האדם היא פעולה מתמשכת שיכולה לארוך שנים, בהם ולמרבה האירוניה האדם "מת", כלומר הוא נמצא בתהליך של הגבלה עצמית בו מגביל את עצמו בהדרגה עד שמגיע אל המוות.

מכאן יש לבודד את תקופת "החיים האמיתיים" ואורכה, מתקופת "חיי המוות" ואורכה. בחיבור "מידע" נתקלתי בהבחנה הזאת במקום בלתי צפוי; אצל פרעה מלך מצרים! כאשר פוגש את יעקב – אביו של יוסף בשיחת ההכרות.

ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב את-פרעה. ח ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. י ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה. (בראשית, מז')

הבחנה:

1. " ימי שני חיים ": אלה החיים האמיתיים.

2. " ימי שני מגורים ": אלה סך שנות "המגורים" בעולם שכוללים בתוכם שתי תקופות:

      א. "החיים האמיתיים" – בהם האדם פורה ומתרבה ומטפס על ההר...

      ב. "חיי המוות" – או תקופת הגסיסה, בה האדם מתרחק מההר, ומתחיל להגביל את עצמו עד שמגיע למגבלת המגבלות...

מכאן המשוואה המתמטית: [ " ימי שנות מגורים " = א + ב ]

כידוע, במשוואה מתמטית בת שלושה נתונים, ניתן להסתדר גם עם נעלם אחד ולהשלים את המשוואה עם השניים הנותרים. כאמור, את המשוואה הזו מצאתי בניסוח שאלת פרעה, ועמדתי על שני נתוניה הנותרים בניסוח תשובת יעקב. מכאן הסקתי שגם פרעה מודע היה למושג "החיים" ולכל המונחים הקשורים בו, כמו "גן-עדן", "יקום", "עץ חיים", "עץ דעת", "חטא", "הר", "גסיסה", "מיגבלה", "מוות", "פרי", "הנאה", "ארץ", "חוק ההתאמה הסימטרית", "זכר", "נקבה", "אדם", "גוף אדם", "נשמה", "לידה"...

בפרק ה' איפוא, ישירות לאחר שהודיע לנו על הלידה "החד הורית" הראשונה שהמוח האנלוגי של "הזכר" איפשר אותה, ועל אימוץ "השיטה האנלוגית" ע"י "הזכרים" שבתקופה ההיא מתוך "צורך השעה", זאת כי מי שניתן היה לתפוס בשימלתה ולטפס איתה על ההרים – התחילה לרדת כבר מהבמה... אם כן וישירות לאחר שיעור מתועד זה לפרטי פרטיו, מדביק המורה בזנב השיעור – עוד שיעור מעשי בזמן אמת עם שמות ונתונים ותאריכים ריאלים, שייעזר בהם התלמיד ויתרגל דרך נתונים אמיתיים אלה את השיעור הקודם.
בפרק ה' המורה מפרט לנו מי השתמש בשיטה האנלוגית, כמה זמן השתמש בה – היינו כמה זמן הוא "חי", וכמה זמן חי בלעדיה – היינו כמה זמן ארכה הקריסה שלו. וככל מורה מסור – עד לעייפה לפעמים, הוא לא מסתפק בשני הנתונים המספיקים ללא ספק, אלא משלים את המשוואה בגיר שבידו ומציין על הלוח את התוצאה הסופית של המשוואה. ילד אחד מרים יד ואומר: המורה! אבל אנחנו יודעים כבר את התוצאה, אין צורך... אך המורה העקשן משתיק אותו עם היד וממשיך בשלו, וכותב על הלוח כל משוואה ומשוואה על שני נתוניה והתוצאה הסופית! תפנימו ילדים! תעתיקו!

וזה נוסח השיעור המעשי המשעמם קימעה, כי כבר הכל ברור כשמש, הפנמנו והבנו טוב טוב את השיעור הקודם... אבל אין מה לעשות, צריך להשמע להוראות המורה, הוא יודע מה הוא עושה:

בראשית פרק ה':

א זה ספר תולדת אדם: ביום ברא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אתו. ב זכר ונקבה בראם; ויברך אתם, ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם. ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו; ויקרא את-שמו שת. ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה; ויולד בנים ובנות. ה ויהיו כל-ימי אדם אשר-חי, תשע מאות שנה ושלשים שנה; וימת.

ובכל זאת... אוסיף גם משלי מעט הבהרות:

כמיטב המסורת החינוכית, המורה חוזר ומתמצת את כל השיעורים הקודמים במספר מילים, עד לנקודה בה מתחבר השיעור העכשוי המעשי עם השיעורים הקודמים.

... ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם – כאן מתחבר השיעור המעשי שלנו.

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו – ובשיעור השישי של הקורס הראשון (פרק ראשון) כתב:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – את האות ב ' של המילה "דמות" החליף באות כ ', כנ"ל במילה "צלם". על האבחנה הזאת ומקורה עמדתי ב- "מידע" על גבי מספר עמודים... אשר על כן לא אכנס כאן לים הזה.

...המשך החלק האחרון (ה')