לזכר רועי קליין ז"ל - ה

קוד: לזכר רועי קליין ז"ל - ה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: אלברט שבות (ashabot @ walla.com)

אל:

חלק ה' (אחרון)

וכמיטב המסורת החינוכית, המורה חוזר ומתמצת את כל השיעורים הקודמים במספר מילים, עד לנקודה בה מתחבר השיעור העכשוי המעשי עם השיעורים הקודמים.

    ... ויקרא את-שמם אדם, ביום הבראם  – כאן מתחבר השיעור המעשי שלנו.

  ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד ב דמותו כ צלמו – ובשיעור השישי של הקורס הראשון (פרק ראשון) כתב:

כו ויאמר אלקים, נעשה אדם ב צלמנו כ דמותנו – את האות ב' של המילה "דמות" החליף באות כ', כנ"ל במילה "צלם". על האבחנה הזאת ומקורה עמדתי ב- "מידע" על גבי מספר עמודים... אשר על כן לא אכנס כאן לים הזה.

ושוב אל השיעור המעשי:

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו; ויקרא את-שמו שת – זו הלידה "המשותפת" האחרונה בתקופה הזו, בה אדם וחוה טיפסו ביחד על העץ, וקטפו את הפרי שלהם. גם על התיעוד הזה למעשה הוא חוזר, ואף משנה במתכוון בתוכנו משהו, בשביל להדגיש דרכו את הערך "לידה משותפת" אחרונה: כאן הוא זוקף את קריאת השם לאדם – האיש, ושם זוקף את "קריאת השם" לאישה...

וידע אדם עוד, את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת (בראשית ד, כה)

ללמדך ששניהם ביחד וכל אחד לחוד "קראו שם" הפרי; היינו סימנו את הדרך והגיעו לפרי "המשותף". גם היא וגם הוא, אותו סימון דרך, אותו הפרי.

ג ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו; ויקרא את-שמו שת. ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה; ויולד בנים ובנות. ה ויהיו כל-ימי אדם אשר-חי, תשע מאות שנה ושלשים שנה; וימת.

מכאן המשוואה המתמטית: [ " ימי שנות מגורים " = א + ב ]

או בנתונים מעשיים: [ 930 = 130 + 800 ]

במילים: [ "ימי שנות מגורים" = "חיים אמיתיים" + "תקופת גסיסה" ]

במילים מעשיים לגבי הדוגמה הראשונה של השיעור:

אדם חי בגן העדן 130 שנה. הוא טיפס בתקופה הזאת על הרים וגבעות והגיע לשיאים ופיסגות... על אחת הפסגות קטף "פרי משותף", בפרוייקט משותף שלו ושל אישתו, היינו תחת כיפה אחת, רצון אחד. אגב, לסימון הדרך זה שהגיעו אליו קראו "שת"; ומטבע הדברים גם הפרי שהגיעו אליו נקרא "שת".

לאחר תקופת הזוהר זו, באו שנות הרעב... בהן "אדם" התחיל לרדת מההרים ומהגבעות אל מורדות ונחלים ונהרות... הוא התחיל לטפס על "עץ הדעת" – יצירת כפיה של אישתו המופלאה, ולהטיל ספק בכל דבר זז! גם ביכולתו האישית! כי הרי השתכנע, או רצה להשתכנע, כי קיים הטוב והרע, ואם כן היה מקום לספק לחלחל בנפשו: האם הדבר הזה טוב הוא או רע? האם טוב הוא עבורי או רע? האם טוב הוא עבורו או לא? האם כדאי לי לאמץ אותו או לא? לרבותא: לפעמים כדאי – גם אם הוא רע לאחר, ולפעמים לא כדאי – גם אם הוא טוב לאחר.

בשלב זה, אגב, הוא גילה מונח חדש וקרא לו בשם: "האיום", ובעקבותיו גילה את עיקרון ההישרדות, ומאותו רגע רק משימה אחת העסיקה אותו וגזלה את רוב משאביו וזמנו: לשרוד! הוא החל לנטרל את האיומים עליו מכל עבר בשביל לשרוד. בתוך זאת הוא המציא כלים מתוחכמים להמשך שרידותו, ונרתם כל כולו לענף התעשיה הצבאית שהשקיע בו את כל משאביו, כי הוא ראה בפיתוח "מכונת המלחמה" את המפתח לשרידותו... מכונה זו תשתכלל ותשתכלל עד שתאיים בתורה גם על שרידותו! במילים אחרות, הוא יצר במיומנות אומן מגבלה ועוד מגבלה ונע באלגנטיות מאחת לשניה עד שהגיע למגבלת המגבלות... עד שכרע תחת מעמסת המגבלות, קרס ונפל. מת.

נכון לציין, ועם זאת, היו לו עליות וירידות, ובעיקר ירידות... כלומר הוא לא קרס בבת אחת, זה היה "תהליך" של קריסה שהתרחש על פני תקופה ארוכה, בה הוא ניהל "חיים רגילים" לכאורה, ומעבר למשימת ניטרול האיום שמילאה את רוב זמנו, הוא גם אכל, שתה, ישן, נח, נהנה מתנאי החיים "המאיימים" עד כמה שניתן. במסגרת זו הוא מצא הנאה שמקורה באינסטינקט שלו – היא ההנאה המינית; זהו המשכה של המשיכה ההיא אחר "הנקבה" שידעה לנקוב ברצונה... שנשמתה "הגדולה" איפשרה לה לטפס על הרי ההימלאיה ולהגיע עד לפיסגת הפסגות ולהתנהג שם כבביתה שלה... בחופשיות, בטבעיות, בנקל... לקפץ בין הגבעות, לטפס בין העצים ולקטוף, כל פרי אשר תרצה... האדם, אם זכור לכם מאז, עם נשמתו המחונכת הקשובה לאנלוגיה ולחישובים ולמדידות – הסתכל על הנשמה הגדולה החופשית הזאת ולא האמין למראה עיניו! הוא נדהם! השתאה! השתגע אחריה! העריץ אותה! וחיזר אחריה, תפס בשימלתה ועלה ההרה...

גם הוא רצה מאוד ומיד מהאדום האדום הזה... גם הוא רצה לטעום ובאופן מיידי מכל הבא ליד מגן-עדן; אומנם הוא היה מקובע ומחושב בעל נשמה כבושה ומחונכת, אבל הוא בן-אדם בסופו של דבר... גם הוא רוצה לטעום והרבה ומיד ומכל הבא ליד; מי רוצה לתכנן ולחשב, למי יש סבלנות... מכאן נוצרה הערצתו והערכתו וגם משיכתו... הוא זיהה בעצם היצמדותו לנקבה את טעם ההנאה, את טעם הפירות שקטף... וממבחר טעמים אלה שקטף עימה, נותר בו רק אות חלולה ומעומעמת שנטמעה בו מעצם היצמדותו לנקבה... אות זו מנחה אותו להיצמד כל הזמן אליה... זהו האינסטינקט המיני הטמוע בנו הזכרים.

וגם באישה נותרה אות חלולה – זכר להערצה "על-תנאי" שרחשה לאיש המחושב בעל המוח האנלוגי, שיכל בסופו של יום להגיע אל הפרי שכה קרוב אליה ובנקל יכלה לקטוף אותו – אך לא הצליחה לעשות זאת, כי היתה עסוקה בפיתוח רצונותיה ושאיפותיה; למי יש זמן לקטנות... אך גם קטנות אלה הן "פרי" טעים ומושך שהיא לא קטפה, אך הממזר האנלוגי ההוא כן יכל וקטף! מכאן מקור משיכתה אחריו בערבון מוגבל. וגם ממשיכה זו נותר אות חלולה שמזכירה את ההערצה התהומית ההיא לאנלוגי, לגבר שמצליח להשיג את מה שידיה לא השיגו... זהו האינסטינקט המיני שנותר במין החלש...

באופן הזה התפתח האינסטינקט של שני המינים: הזכר התגבר וכבש ומצא ועבד והמציא ועיבד, והיא חרקה שיניים ונחלשה וקטנה אף במידות, וגם האינסטינקט המיני שלה התפתח על המסלול הזה: ככל שהוא גדל וגבר כך גברה משיכתה אחריו; אך תמיד נותרה בערבון מוגבל.

גם האינסטינקט המיני שלו התפתח על אותו המסלול: היא רגישה יותר "ממנו", שונאת יותר, מקנא יותר, בוכה יותר, מרעיפה חום אנושי יותר, מתמסרת לעצב יותר... היא גם יפה יותר; האינטואיציה שלה מפותחת יותר... אלה הן האותות המיקרוסקופיות שנותרו מכוחה הטבעי "הנקבי" לשעבר... אותות אלו נקשרו בתודעת הזכר עם המין החלש, וככל שהתרגשה והתעצבה וקינאה והרעיפה חום – כך גברה משיכתו אליה; ככל שנחלשה כך גברה משיכתו אליה... קשיחות פורצת מידי פעם במין השני, אך תמיד תישאר כנטע זר בסל הנשי, שתכולתו הטבעית – יופי, אינטואיציה, רגש, וחולשה. כן, חולשה, פיזית בעיקר.

המשיכה המינית נותרה, והפרי העיקרי ממשיכה זו נותר, אם תרצה – על פי חוק האינרציה הטבעי, כפי שהברקתי לעיל... גם ההנאה מקטיפת "הפרי המשותף" נותרה; נכון להגיד נותר ממנה אות זעירה מיקרוסקופית... כה קטנה לעומת ההנאה המקורית ההיא, האדירה... כה היו מימדיה שלא יכלה להעלם כליל והותירה סימן קטן שהלך ודעך עד שהגיע להנאה המינית בת ימינו; הנאה קצרה ומוגבלת, בה משחק עדיין מוטיב החיזור – עוד שארית זעירה מיקרוסקופית מימים עברו...
ההנאה המינית דעכה, אך עדיין היא מופיעה בספר השיאים של כל הימים; אין הנאה גדולה ועצומה ממנה עד עצם היום הזה. וגם הפרופורציה הזו הינה זכר מיקרסקופי לפרופורציה המקורית. הפרי המשותף של פעם, שנקטף מתוך רצון משותף ותחת כיפה אחת, לא היו לערכיו סוף... גם אז וגם היום.

אם כן, נחזור "לתקופת הקריסה" של אדם, כפי שהופיעה בשיעור המקורי:

ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמנה מאת שנה; ויולד בנים ובנות.

בתקופה הזאת וכאמור הוא גילה את מוטיבי האיום והשרידות, ושקע בתעשיה הצבאית... ומעבר למשימת ניטרול האיומים שמילאה את רוב זמנו, הוא גם אכל, שתה, ישן, נח, נהנה מתנאי החיים "המאיימים" עד כמ שניתן... למיותר לשכוח ולהוסיף את ההנאה המינית לסל עיסוקיו... הוא גם הוליד בנים ובנות. זה הפרי שפעם טיפס על ההרים להשיגו, ועכשיו הוא בהישג ידו ובקלי קלות, ואף בתוספת הנאה בלתי מבוטלת! אבסורד החיים שאחראי לו חוק האינרציה...

אנחנו עדיין עם "אדם" שבדוגמה. הוא נמצא בתקופת המעבר, בה התרחק מההר, והתחיל להגביל את עצמו עד שהגיע אל מיגבלת המיגבלות. זו התקופה בה עבר מ-"חיים אמיתיים" אל "חיי המוות"; זוהי איפוא תקופת הגסיסה; ונכון להגיד שהוא גסס, איבד את טעם החיים בהדרגתיות, עד שהתנתק מהם כליל. תקופה זו ילדים ארכה 800 שנה. כך המורה המסור עד לעייפה...

ובכן, כאן מתחיל לשעמם השיעור, ולסיכום המשוואה הראשונה, נא לציין במחברות ולהעתיק טוב מהלוח:

130 + 800 = 930, חזרו אחרי ילדים:

- כמה סכ"ה "ימי שנות מגורי" אדם?

- 930 המורה.

- יפה! וכמה זמן נהנה אדם מהעולם וקיפץ בין עצי גן-עדן?

- 130 שנה המורה!

- יפה מאוד! וכמה שנים גסס אדם הראשון?

- 800 שנה, פעמון ההפסקה מצלצל המורה...

- לא לא ילדים, היום אוכלים בכיתה, כי השיעור עוד לא נגמר... אז ככה, וזהירות עם הסנדוייץ' שלא ללכלך את המחברות:

ו ויחי-שת חמש שנים ומאת שנה; ויולד את-אנוש. ז ויחי-שת, אחרי הולידו את-אנוש, שבע שנים ושמנה מאות שנה; ויולד בנים ובנות. ח ויהיו כל-ימי-שת, שתים עשרה שנה ותשע מאות שנה; וימת.

- רועי, גש ורשום על הלוח את משוואת "שת".

- כן המורה. [ 105 + 807 = 912 ]

- יפה רועי! גש משה וכתוב את המשוואה הבאה.

- [ 90 + 815 = 905 ] זו משוואת "אנוש" המורה.

- שמעון נסח לי את משוואת קינן.

- [ 70 + 840 = 910 ], קינן "חי" מעט המורה; הוא חי פחות 20 שנה מאנוש אביו.

- כולכם מחיאות כפיים לשמעון.

מחיאות הכפיים נמחאו, אך בכפיים עייפות... הילדים הבינו את השיעור, והפנימו, והתעייפו מאין-ספור הדוגמאות והיד עוד נטויה... אך המורה בשלו, בנחרצות, במרץ, בנחישות, וכאילו בדוגמה הבאה ייגלה תו שהסתתר תחת מעטה הדוגמאות שעברו, ונעלם מעיני התלמידים. הוא ביקש שהם יעלו על התו הזה, שמישהו מהתלמידים ירים יד ויצעק: מצאתי תו ניסתר המורה!

עד שהגיע אל הדוגמה המעשית האחרונה, ושום יד לא הורמה עדיין... שום תלמיד לא עלה על התו הנסתר; שום תלמיד בשום דור.

המורה לוקח את הגיר ביד, ורושם על הלוח את הדוגמה האחרונה:

כח ויחי-למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה; ויולד בן. כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה'. ל ויחי-למך, אחרי הולידו את-נח, חמש ותשעים שנה וחמש מאת שנה; ויולד בנים ובנות. לא ויהי כל-ימי-למך, שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה; וימת.

המשוואה ולכאורה היא אותה המשוואה... למך חי "חיים" 182 שנים, בתוכם קטף פרי "חד הורי" בשם נח, לאחר מכאן התחיל ליפול ולהתגלגל, תקופת גסיסתו ארכה 595 שנה, היינו קרס בן 777. זה סמל הבוינג הענק של ימינו.

ובכל זאת, ניסה המורה לרמוז לנו על תו ענק שאיפיין את למך... תו שלא נמצא באף אחד לפניו; הוא נעדר גם ממי שחי יותר חיים ממנו.

למך רצה בן. כולם לפניו רצו בפרי זה או אחר, וכולם הגיעו לפרי שלהם וקטפו אותו.
כולם, ללא יוצא מהכלל, ביקשו להגדיל את כיפת ההנאה שלהם דרך הישות שתצטרף אל הקובץ הנתון ותגדיל את האפשרויות... האדם חיפש את המכנה המשותף הגדול ביותר להנאתו, את הכיפה הגדולה ביותר... אם זכור לכם – פעם הכיפה הזאת כללה רק את אדם, אחר כך התפתחה לכלול את הנקבה והזכר, לאחר מכאן "גנבה" חוה את הפטנט האלוקי ורצתה להגדיל את הכיפה הכייפית דרכו, היא ביקשה לכלול גם את קין, ואת הבל. ואת שת.

וידע אדם עוד את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: כי שת-לי אלקים, זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין. (בראשית ד, כה) – וגם היא רצתה בן; היא רצתה עוד מנוע אנלוגי שייווסת את רשת הרצונות שלה... המטרה שלה היתה אישית גרידא, הנאה אישית גרידא:

" כי שת-לי אלקים זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין " – כלומר היא ביקשה למלא את מקומו שהתרוקן של הבל: היא ביקשה להגדיל את מפלס הרצונות האנושיים על ידי הוספת עוד ישות למרחב, עוד רצון, עוד אוצר, כפי שהעידה בלידתה הראשונה:

" ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה' " – קניתי דבר, הוספתי עוד אוצר לאוצרי... ועכשיו כאשר הבל נעדר מהבמה, היא "רצתה" את שת תחתיו, סימנה את הנון צדיק על המפה, עלתה וקטפה" כי שת-לי אלקים זרע אחר תחת הבל " – וגם אדם "הסכים" עם זה והיה איתה לאורך כל הדרך, זה היה פרי משותף כפי שראינו בפסוק השלישי מפרק ה'.

וגם למך "רצה" בן; אולם, הרצון שלו נבע ממעיין אחר...

אומנם גם המעיין של למך מקורו בהנאה, והרי מהות הקיום האנושי והרצון האנושי הוא "הנאה", אולם הרצון של למך היה עמוק יותר; מהותי יותר; בניגוד לכל הרצונות האחרים שקדמו לו; כולם קטפו את הפרי המיידי, ולמך הלך אל הפרי המקורי, הוא ביקש לקטוף את הפרי שמבטיח את קיום כל גוש קטיף. הוא הבטיח איפוא ע"י הפרי שלו, עוד עונות קטיף. איש חכם היה למך.

כח ויחי-למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה; ויולד בן. – רצה בן, זכר, שזוכר... בעל מוח אנלוגי ונשמה מחונכת, שיחשב, ימדוד, שיטפס באיטיות אל פיסגה צנועה, אך יגיע אליה בסוף היום ויכבוש אותה.

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה' – למך זיהה את הבעיה שעומדת חצץ בפני רצון האדם והמשך הדרך; היא חוסמת אותו. כל הדוגמאות שראינו לעיל– אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, ואף למך עצמו... כולם חיו שנים מספר במרחב גן העדן, קטפו ממנו מעט פירות, וקרסו בסופו של דבר, גססו, מתו. אני יודע ואתם כבר יודעים וגם למך יודע מה היא הבעיה ומהו מקורה. הבעיה נולדה בנפשה של חוה אימנו, היא יצרה נחש כזה גדול ונתנה לו לחדור אל תודעתה ולהקים שם את ביתו הקבוע. אני משתמש בלשון התנכית הציורית, אך המדובר הוא בספק וכל משפחתו... אין יותר קשה מהספק כאשר תוקף אותך ואינך יכול להשתחרר ממנו; פשוט אינך מאמין יותר לעצמך, ובמקום זאת אתה מאמין בכל דבר אחר – רק לא לעצמך. או אז מתחילה מלחמת האחים בתוכך, כי לתודעה שלך עדיין יש קיום – היא לא נכחדה, הספק לא מחק אותה כליל מהמפה, והיא מנצלת את מלוא זכויותיה והקול שלה נשמע ומהדהד: אולי לא נכון... אולי לא טוב... אולי... בשלב זה מתפתח החשד, הפחד, החשש, הכעס, התיסכול; והתודעה לא מניחה לרגע, מקשה, חוקרת, מתשאלת, מחשבת סיכויים / סיכונים / אפשרויות... וכל זה בצל הספק המקורי הקטן שגדל בנתיים. זוהי מפת התפתחות הנחש; כל הזכויות שמורות לבעלים – חווה.

אם כן, הנחש הזה מתפתח בלב האדם, ונוגס מיכולותיו בהדרגה, באיטיות, הוא מגביל אותו בהדרגה, לאט לאט, כל יום ביס קטן, עד שמחסל את הכל, ומגיע לשיא המיגבלות; זוהי נקודת הקריסה; האדם מת. כן הגוף קורס, אך שנים לפני כן השותפה קורסת וסוללת לגוף את הקריסה הנעימה. את זאת אנחנו יודעים וגם למך ידע.

את האמת למך ידע קצת יותר מזה... היה לו עוד מידע מסווג שנחשף לו, ולנו אין את המידע הזה. אנו בדורינו לא יודעים מה זה לחיות "חיים אמיתיים" – במרחב גן עדן, אנו מתחילים את תהליך הגסיסה כבר בחדר הלידה בבית החולים... קשה לנו להבין מה זה "חיים" כי לא טעמנו אף פעם מהם, אפילו לא ביס אחד קטן; אבל הוא, למך, טעם וטעם, שתים ושמנים שנה ומאת שנה טעם... הוא ידע מה הוא מפסיד; אנחנו – לא; לכן התפתח אצלו מנגנון הגנה מסויים מפני הנחש הערמומי הזה... הוא לא רצה אותו בשום פנים ואופן, גם חוה ביקשה לגרש אותו בשלב מסויים, וגם אדם בעלה, וגם מתושלח ומהללאל וקינן ושת ואנוש... כולם ניהלו מלחמת חורמה עם הנחש וגברו עליו! כולם חיו עשרות השנים במרחב גן עדן וקטפו אין ספור של פירות טעימים ונאים מעציו. כולם ידעו מה זה חיים טובים, וניהלו מאבק מזויין להשגתם, וניצחו! אולם כולם הפסידו בסוף המערכה והרימו ידיים, התמסרו לכוח הנחשי הזה שבתוכם, כרעו בפניו ונפלו; מתו. הינה המורה המסור תיעד את מות כולם, אין אף ניצול אחד.

לאף אחד לא היה את הכוח להתגבר על הנחש ולשרוד; זו לא מסקנה כי-אם עובדה.

לעובדה זו נחשפו למך ומתושלח ומהללאל ואדם... אך אף אחד לא נתן עליה את הדעת, אף אחד לא ניסה לעצור ולהתעכב עליה, לבחון אותה... כי הרי המדובר בעובדה מסקרנת: הכיצד יתכן הדבר! הכיצד שהענקים מגיעים במו רגליהם וכורעים בפני הנחש! מה עוד ויש להם המון מה להפסיד...

אף אחד לא נתן את הדעת על השאלה המסקרנת הזאת... אולי היו עסוקים כל כולם בקטיפת הפירות? אולי אולי... מלבד איש אחד ושמו למך, הוא היחיד בחבורה ששם לב לאבסורד ונתן את מלוא דעתו על הקושיה.

למך הגיע למסקנה פשוטה זו: בעיה שענקים וגיבורים לא יכלו לעמוד בפניה – אינה בעיה של כוח בלבד, כי-אם של דבר אחר ויש לזהותו.

שאלה פשוטה שאל למך, וביקש מעצמו תשובה עליה:

- מתי אינני יכול להתגבר על דבר מה, למרות ויש בי את הכוח להתגבר עליו?

- תשובתו לעצמו: כאשר אין בידי מידע מספיק על הדבר הזה.

- ומתי נעדר ממני המידע הזה?

- כאשר מאבד קשר עין עם המידע הזה; היינו כאשר מאבד את המפה המקורית שדרכה אוכל להגיע אליו.

- ומה מונע ממך לחפש את המפה? – שאלה אחרונה.

- כאשר הבילבול אופף אותי מכל עבר. שום גיבור ושום ענק לא יכול לעמוד בפני הבילבול ולהתגבר עליו.

למסקנה הזאת הגיע למך. אני מכיר את הנחש אבל אין לי את כל המידע אודותיו, לכן אינני מסוגל להתגונן מפניו; אינני יכול לזהותו באופן נקודתי ומדויק, לכן אני נופל כל הזמן בפניו, ויש למצוא איפוא "מפה" שאשחזר דרכה את כל הנתונים החסרים; ואם אין מפה בנמצא, יש ליצור את "המנגנון" שיצור אותה, שישרטט אותה.

למך "רצה" מנגנון; זה הפרי שביקש לקטוף מגן-עדן. את נקודת הציון הזו קרא לה "נח"; זה שם הפרי שלו. עם לידת נח, נוצר לראשונה הרצון האנושי ליצירת מנגנון שמטרתו ומשימתו מוגדרים מראש: רוצים מפה שנחזור איתה על כל נקודות הציון שאבדו לנו בדרך... אנחנו רוצים להפסיק את רעם הבילבול ששלט בנו ובילבל את שמיעתינו וראייתינו וכל חושינו. אנחנו רוצים מפה שנחזור דרכה אל גן עדן.

אלה הם מאפייני הפרי של למך וזה שמו:

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה':

היינו, כאשר נבנה כהלכה את המנגנון הזה ונשים יד על הסוכריה המתוקה הזאת, או אז טעימה אחת מהסוכריה הזאת תספיק למחוק את כל העצב הנצבר על פני האדמה המבולבלת הזאת, שבמו ידינו צברנו, במו ידינו בילבלנו.

(המונח "ארור", להזכירכם, מצביע על אותו המידע הנגזר מהאור, אך המתקבל באופן מבולבל. בלבל אותיות אור וקבל ארור)

(השם המפורש, להזכירכם, מצויין כאשר הכוונה למהות האלוקית שנגלית לאדם דרך חוק התאמה הסימטרית)

מן-האדמה אשר אררה ה': מנגנון – שישכיח מאיתנו את העצב שפרץ מהאדמה המבולבלת, ששידרה לנו אותות מבלבלים, שבמו ידינו בילבלנו... אובדי עצות עמדנו בפני האדמה הזאת.

ואכן, המנגנון הזה התחיל לצאת מהכוח אל הפועל עם לידת נח. אז פרץ המבול, מבול המידע אם זכור לכם... ונח ביקש מפלט ממנו; ביקש מסגרת שתאפשר לו מרחב פעולה בתוך המחוז המקולקל שנמצא בו... כך נולדה תיבת נח, וכך עתיד להיווצר משכן העדות – עוד מסגרת שתאפשר פריצת דרך בתנאי יובש של מדבר... כך פרצו מתוך אותו המנגנון – כל יתר מסגרות החשיבה: הר הבית, בית המקדש, ירושלים, וארץ ישראל – היינו מסגרת החשיבה "ארץ" ישראל.

כל המסגרות האלו פרצו מתוך הרצון האנושי, שעלה לראשונה אל המרחב ע"י למך החכם; כמו שכל האנושות נוצרה מתוך הרצון האנושי המשותף הראשון של אדם וחוה. רצון אנושי תקני יכול רק להמשיך; הוא לא ניתן לעצירה.

במנהרה הזאת נוצרה התורה; במנהרה של המנגנון בו "רצה" למך; ואילולא רצון זה לא היה מקום לתורה. היא ניתנה על הר סיני לעם "שרצה" בה. כלומר, רצונו של עם ישראל הוא המשכו הטבעי של רצון למך...

התורה היא מפה, ומפה זו כוללת את כל המידע שחיפש למך, ואחריו נח, ואברהם, ויצחק, ויעקב, ונביאינו, ועם ישראל. על המפה הזו ניתן לשחזר את כל המידע הדרוש, והמטרה: לסלול את הדרך חזרה לגן עדן; הדרך שאבדו בה כה גיבורים ונבונים וחכמים...

ועכשיו יש בידינו מפה מסודרת ותקנית. הייתי רוצה לעמוד עליה; מה מאפיין אותה? ובעצם אני רוצה לדעת, איך היא יכולה להחזיר את האדם לגן עדן? איך היא הולכת לעשות את העבודה? מהו הפטנט?

המשימה היא להחזיר את הנשמה למסלולה הטבעי; והפטנט פשוט: תחזיר אותה אל התנאים המקוריים שלה והיא תעשה את העבודה. תחזיר לה את "הזכר" שלה, את המנוע האנלוגי... רק דרכו ניתן לעבד ולחשב ולשחזר את הנתונים שהתבלבלו והלכו לאיבוד על פני הדורות; זה מרחב הפעולה של "הזכר" לא של הנקבה... אשר על כן, זו משימתו של "הזכר".

הבה ניצור איפוא את מרחב הפעולה האידאלי והאופטימלי ביותר עבור הזכר, עליו יוכל לפתח באופן היעיל ביותר את המאפיין העיקרי שלו, שהגיע עימו למרחקים ואף קטף דרכו פירות בלתי מבוטלות מהגן, ללא עזרתה של הנקבה שלידו... שם המאפיין הזה: המוח האנלוגי.

מוחו האנלוגי של הזכר כמעט ושבת, מאז התקרית בה כה נמשך אחר חוה, עד כדי לטעום מידיה דבר שלא נבדק מבעוד מועד על ידו! מעץ הדעת טעם אומנם האדם, אך מעולם הוא לא הוכשר על ידו; מעולם לא נבדק על ידו לעומק; אילו רק היה בודק ולו לרגע – יכל להבחין ללא ספק במוזרותו ולדחותו על הסף. המידע שקיבל מחוה אישתו אודות פירות העץ הזה היה מידע בדיד, לא רציף, בימינו קוראים לסוג המידע הזה "מידע דיגיטלי", כמו המידע שמשחררים מהדיסק הקשוח של המחשב: אין צורך בעיבוד המידע הזה כי הוא מידע בדיד, אמין לכאורה, מעובד לכאורה, שכבר עברו עליו מומחים לעניין ונבדק מראש על ידם. באותו האופן התקבל המידע "הנקבי" אצל אדם הראשון: הוא ידע את חוה, הכיר את מעלותיה; היא נקבה בערכים המיוחדים והגדולים ביותר, הטובים ביותר, הטעימים ביותר... לכן הוא היה תופס כל הזמן בשימלתה ומטפס איתה על כל גבעה... מכאן מקור משיכתו האדירה; זה מקור החיזור ההיסטורי המטורף אחריה.

אינני מנסה לטטא את חטאו של אדם... הינני מנסה לשחזר את הבמה עליה ביצע את חטאו, ומהבמה הזו נעדר מוחו האנלוגי. מוח זה התחיל להתרגל ומאותו רגע לעבוד על התדר הדיגיטלי, לקבל מידע בדיד, בלתי רציף, לא בדוק, או ליתר דיוק – כאילו בדוק... לכאורה נכון... אולי נוח, אולי הגיוני...

המטרה איפוא היא להחזיר את הזכר אל מסלולו המקורי, היינו אל המוח האנלוגי שלו, שמוליך מטבעו אותות אנלוגים, מקבל וגם מעבד אותן באופן אנלוגי...
נסה לשלוף מהמוח מילה כלשהי שאתה צריך ושנמצאת בשיר מסויים, וראה את המאפיין האנלוגי לנגד עיניך: אתה תמצא את המילה רק אם תחזור על כל מילות השיר או על כל הקטע, ואז המילה מופיעה. זה התדר האנלוגי.

המשימה אם כן היא להחזיר לזכר את המוח האנלוגי היעיל שלו, ושישתמש בו הפעם נכונה.

זוהי התורה. זה מידע וזה חוברת הדרכה וזה מפה מסודרת ומקצועית, אולם ומעל לכל זה מכשיר טכני לפיתוח המוח האנלוגי. התורה היא מכון לפיתוח התכונה האנלוגית במוח האנושי. המידע שבה הוא דלק אנלוגי שנצרך ע"י מנוע אנלוגי... זו הסיבה שלא ניתן להגיע אל המידע שבתורה ע"י קריאה אלא ע"י עיון, ובאופן הזה הצרכן מפתח את מוחו האנלוגי יחד עם צריכת המידע, ובד בבד מעיין במפה שמובילה אל הדרך חזרה... כלומר שלושה ציפורים במכה! ואישית מעדיף את הנוסחה הזו: גם יפה גם אופה גם עשירה.

משהו אישי... אני חי בפנמה ועובד באזור הסוחר החופשי של המדינה. יש לי מידי יום כשעתיים נסיעה עד מקום העבודה, שעתיים הלוך ושעתיים חזור. טירוף. מצאתי יום אחד פטנט להתמודד עם הטירוף הזה... עיסוק בקריאה, פשוטו כמשמעו. נסע איתי באותו יום בחור בשם אריאל עבוד, ועל ידו מונח היה ספר משניות, ביקשתי רשות ולקחתי אותו ליד. עניין אותי והתחלתי לעיין, ובאמת הפטנט עבד והזמן עבר מהר... היגענו וביקשתי מאריאל להשאיל לי את הספר לכמה ימים; בכיף – ענה לי.

וכך התחלתי את הרומן שלי עם המשניות. הספר שהושאל לכמה ימים נותר בידי חצי שנה, ומספר ימים לפני שסיימתיו, התעניינתי אצל אריאל אם יש לו את החלק השני, וגם אותו השאיל לי בכיף.

עברו כשנתיים בתוכם גרפתי כארבע חמש חלקים, עד שהיגעתי יום אחד להחזיר-להחליף, ולאכזבתי החלק הבא בתור אבד לו! את הודעתו קיבלתי כאסון, כי התמכרתי, כן זו המילה, התמכרתי! עוד באותו ערב נסעתי לכולל היכן מוכרים ספרי קודש, וקניתי את כל הסידרה, 13 ספרים בסך הכל. זו המתנה היפה ביותר שקניתי אי-פעם לעצמי ושמחתי בה...

אני רוצה להגיע לשורה הזאת: אני מכיר את הדת היהודית מאז ילדותי, למדתי בחלב בבית ספר דתי, וכבר בכיתה ו' התחלתי עם הגמרא ומשנה... המידע הטכני האדיר של התורה מוכר לי זה מכבר, אומנם היתה הפסקה בת כעשרים שנה בה הייתי חילוני, אולם סוג המידע הזה לא זר לי, מוכר לי היטב, אבל דווקא עכשיו עם המשנה של אריאל זיהיתי משהו חדש במידע הזה... משהו שנמשכתי אליו אינטיאוטיבית.

המשהו הזה, המוטיב הזה אקרא לו "טפח". טפח היא יחידת מידה קדומה למדידת אורך, בה השתמשו התנאים והאמוראים במשנה ובגמרא. אורכה כרוחב ארבע אצבעות האדם כאשר ידו קמוצה. מדידה זו משמשת לקביעת מדידות במצוות שונות, כמו סוכה, שטח עירוב...

הטפח וכאמור הוא ארבע אצבעות. על חצי אצבע יכולה להיות מחלוקת בין רבי יהודה ורבי אליעזר, או רבי טרפון, או רבי מאיר... אנשים משכמם ומעלה בעלי רמה שיכלית ואיטלקטואלית גבוהה וחדה... אנשים אלה ירדו אל דקויות ונימוקים במחלוקת על חצי אצבע, או על מיכסה של קופסה, או על כמות התבן הנכנסת בתרמיל... הם ייכנסו למחלוקת שתתפרש על פני עמודים ופרקים, בה יגייסו הנימוקים החדים והמלוטשים ביותר. לאחר עיון מעמיק בהסברים האלטרנטיבים ובוויכוח הערני ורב התהודה שהתנהל, לא נותר אלא להשאר עם פה פעור נדהם מיכולת הניתוח החדה שגוייסה למשימה.

לאותם דקויות של מחלוקות יכולים להגיע גם אנשים אינטלקטואלים ועייפים, בשביל להפיג את השיעמום שלהם, או כמו שאומרים, בשביל לשרוף את הזמן בוויכוח אמיתי איכותי. וויכוחים מהסוג הזה שכיחים היום בפורומים השונים ברשת האינטרנט.

השאלה הנשאלת: האם זוהי התורה? חומר לוויכוח רציני...?

ואני אגע ישירות בתשובה: החומר של התורה הוא מידע מסווג שנועד להחזיר את צרכניו למרחב גן-עדן. אין ספק שגם "חצי האצבע" שעמדה במרכז המחלוקת בין רבי יהודה ורבי אליעזר – מהווה חלק אינטגרלי מהמידע המסווג הזה. כלומר המידע נמצא בנתון הזה: "חצי אצבע". וגם "בחוטי הציצית" וגם "בסוגיהם", וגם במידות המדוייקות של הסוכה, וגם בכמות המים השאובים של המקווה...

הקושיה איפוא, מדוע לומדים את המידע הזה וממיתים עצמם באוהלה של תורה--ולא מגיעים לשערי גן עדן...

- כי הם קולטים את המידע הזה באופן מבולבל. ושום גיבור ושום רב ושום אינטלקטואל לא יכול לעמוד בפני הבילבול ולהתגבר עליו; הוא צריך מפה שתחבר בין שרשראות המידע שבידו.

למסקנה הזו, אם זכור לכם, הגיע למך. הוא ביקש את מנוחת הנפש. הוא ביקש מקום שינוח עליו, שיתן לו ביטחון. הוא ידע שיש בידו את כל המידע ואף ידע לעשות שימוש נכון במידע הזה... אולם בד בבד הוא חשש לאבד ביום מן הימים שליטה על המידע הזה ולהתחיל לקלוט אותו באופן מבולבל, או אז גם יעבד את המידע באופן מבולבל ויגיע לקריסה... למוות. הרי טובים ורבים וענקים ממנו מתו לפניו וקרסו. הוא רצה מפה קבועה בפינה קבועה בבית שיוכל לחזור אליה בכל רגע של בעיה, של בילבול...

או אז קטף כרצונו פרי ושמו נח. מאז נוצר הקיום לרצון האנושי הבסיסי ביותר: מקום בטוח שניתן לחזור אליו כל אימת ויש בלגן בקליטת המידע. כלומר ביקש האדם להתחכם ולקנות לעצמו פוליסת ביטוח מפני אי-אלו פשלות שיגרום... כי הרי הוא האחראי לפישול בקליטת המידע; אבל וככל ילד מפונק ביקש עוד סוכריה על החשבון...

רצה וקיבל. קיבל מסגרת חשיבה שתסדיר לו את המידע המבולבל. נח קיבל את התיבה המתאימה בדיוק למידותיו; היינו שתאפשר לו לסדר דרכה את המידע המבולבל שהתרוצץ במרחב. הוא רצה לקלוט את המידע הזה באופן מסודר בשביל להנות ממנו ולקטוף את פירותיו. רצה וקיבל.

עד שבאו בני ישראל. הם באו מארץ מצרים, היינו ממסגרת חשיבה נחותה, כה נחותה... הם ביקשו לצאת ממנה; רצו לצאת מארץ מצרים; רצו מסגרת חשיבה מיוחדת תפורה למידתם, שיקלטו דרכה באופן נכון ומסודר את המידע הרב שיש בידם, שכה התבלבל בארץ מצרים. רצו וקיבלו. קבלו "מסגרת חשיבה" חדשה ומצוחצחת מהקופסה; קיבלו את "ארץ" ישראל. אולם והפעם הם קיבלו את המסגרת הקבועה שלהם דרך כלי זמין ונייד, מעין כל פעם שאתה רוצה מים, גש אל הכלי והשתמש בו. גם לנוח אגב היה כלי נייד וזמין ושמו "מזבח".

אם כן, הכלי הנייד שדרכו "מוזגים את המים" הוא התורה. התורה איפוא היא מסגרת ניידת וזמינה. ומדוע אני צריך כלי נייד?

פשוט יותר נוח לשימוש... יותר זמין.

לאחר סקירה חוזרת זו, נחזור אל הקושיה שעלתה לעיל: מדוע ממיתים עצמם באוהלה של תורה--ולא מגיעים עדיין לשערי גן עדן...

עודני מתעקש על אותה התשובה: כי קולטים את המידע של התורה באופן מבולבל.

- ולמה? איך!

- כי הם שכחו כל הזמן ובכל הדורות, שמה שבידם זו מסגרת: "מסגרת חשיבה". כלומר, קודם כל אני צריך להגיע אל המסגרת, ורק לאחר כך לקרוא את המידע שמכילה.

בעיה טכנית גרידא, ואף אחד לא שם לב אליה, וממלא לא יכל לתת עליה את הדעת... בעיית זיהוי: התורה היא כלי נייד של "מסגרת חשיבה", וכמובן, ישנו מידע רב בתוך המסגרת הזו... מידע אדיר שנותר מיותם ולא נקרא. מכאן, ואילו ידעו לזהות את הבעיה, היו יכולים לקרוא ולעיין ולהתעדן על המידע המענג הזה, כרטיס כניסתם לגן העדן.

אילו ידעו לזהות את התורה, כשם עצם לכל דבר שעומד לזיהוי, היו מזהים ומן הסתם את שלושה השלבים שהיו צריכים לעבור בשביל להגיע אל המידע של התורה ולקרוא אותו:

1. לקרוא להבין ולשנן את שיכבת המידע הראשונה של התורה; היינו את המידע הנוכחי המוכר לנו, זה שאנו לומדים אותו ושוקדים עליו, ומדקדקים בו, ומתפלפלים עימו, וממיתים את עצמינו באוהלו. זה "הטפח" "וחצי אצבע" וחוטי הציצית והמידות המדוייקות של הסוכה, וגם כמות המים השאובה למקווה...

2. בשלב הזה אנו מגיעים בשעה טובה אל המסגרת המיוחלת, ונכנסים אליה כדיירים מוגנים וחוקיים; מרגישים אותה, נוגעים בדפנותיה, מבלים במחיצתה, מתרגלים לחיות בתוכה. בשלב הזה אנו כבר כשירים להכיר את המסגרת שלנו באופן אינטימי מבפנים. השלב הזה ולמעשה בא מאליו, הוא אוטומטי... כל מי שלומד את שיכבת המידע הראשונה של התורה – מגיע אל השלב הזה ונכנס אל "המסגרת". זוהי בעינה ההרגשה החמה ואף המוזרה קצת – שמלווה את הלומד ואופפת אותו מכל עבר. האם זוהי השכינה וזיוה?

כן, זוהי זיו השכינה שלובשת כל מי שדעתו התיישבה עליו. זו בעינה המודעות למרחב חוק ההתאמה הסימטרית. זוהי ההרגשה העילאית הנלווית לכל מי שהשתמש כהלכה במוחו האנלוגי והגיע לישוב דעתו.

וגם אלברט איינשטיין ונילס בוהר במחשבותיהם השוטפות ובוויכוחיהם המדעיים – גם הם הפעילו את המנוע האנלוגי שלהם, לחצו על הדוושה והעפילו אל ההרגשה העילאית האנושית הזאת של ישוב הדעת. אולם מרחק של "טפח" בלבד הפריד ביניהם לזיו השכינה; טפח אחד.

איינשטיין ובוהר לא נכנסו אל "המסגרת החמה" בפועל למרות והיו כשירים לזאת, בעוד רבי אליעזר ורבי יהודה שקיימו דיון מעמיק על הטפח האחד של תחום העירוב – נכנסו אל המסגרת. ההבדל הוא שהתנאים לא הגבילו את אורך השרשרת האנלוגית שלהם; הם הלכו עם השרשרת הזו עד לאין-סוף... הם התמזגו באופן מושלם וכנה עם המציאות וכל טפח ממציאות זו היה לו משמעות של "מקום" בעיניהם – כולל הטפח וחצי האצבע... לכן לא רק מרחב המציאות שעגנו בו לא היה מוגבל בשום מדידה, אלא גם כל מרכיב ומרכיב מהמציאות – לא היתה לו הגבלה ולא מדידה ולא סוף.

בעוד איינשטיין ובוהר חתכו שרשרת אנלוגית אחת מהמציאות והלכו עימה עד הסוף. לשרשרת זו לא היה קשר הכרחי ומחייב עם יתר השרשראות שהרכיבו את המציאות.

נחזור אל "השלב" בו היגענו אל המסגרת והרגשנו בה. נחזור איפוא אל תנאינו וחז"לינו וכל יהודי שלקח את ספר התורה ביד ולמד אותו. אני מדבר על התורה שבעל פה ותורה שבכתב, היא היא "התורה".

נכנסנו אל המסגרת בפועל, ותחושת חום אפפה אותנו, הודות לתכונה "הזכרית" שפיתחנו דרך קשת המידע הראשונה של התורה. התמזגנו באופן מושלם וכנה עם כל טפח מהמציאות, ומוחינו הסתגל לעבד מידע אנלוגי ולהגיע אליו באופן הזה; אנו כבר כשירים ומוכנים לשלב השלישי, בו ניתן לקרוא את המידע המסווג של המסגרת הניידת; התורה. יש לנו כבר מסגרת חשיבה שדרכה נוכל להעיף מבט במפה ולקרוא את המידע שמכילה בעיניים מזויינות.

3. מקבלים את שערי גן עדן ליד. חוזרים אל אותה התורה ואל אותן המילים, וקוראים את המידע המסווג שמכילה "המסגרת" בעיניים אנושיות. שם נפגוש במידע חדש שבד"כ אין לו קשר עם המידע שהיה נהיר לנו פעם. פשוט מעיפים מבט במפה האבודה ומזהים את נוני הצדיק שעליה. זו המפה שעיני למך נשואות היו אליה, וביקש לשמור אותה על המדף בבית ולחזור אליה כל אימת והבילבול גבר עליו.

אולם קרתה וכאמור תקלה טכנית; עם ישראל לא ידע לזהות את "שם העצם" של התורה. הוא לא ידע שהתורה היא "מסגרת חשיבה" שיש להגיע אליה ורק לאחר מכאן לקרוא את המידע שבה. אי-ידיעה זו גרמה לשיבוש בקליטת המידע:

אומנם עם ישראל לא הגיע אל השלב השלישי, אולם הוא הגיע אל השלב השני ועבר אותו בהצלחה; זיו השכינה היה על ראשו. הוא למד תורה, ומוחו האנלוגי הגיע לשיאו, עימו הגיע לישוב הדעת, ונכנס בפועל אל מתחם המסגרת החמה, הגם ולא היה מודע לקיומה.

עם ישראל לא היה מודע לקיום המסגרת, אך הוא חש את קרני החום שלה, ואת הקרינה הזו שייך ובצדק למהות המידע שלמד.

עם ישראל לא היה מודע לקיום המידע המסווג של המסגרת, אך עצם מיקומו בתוך המסגרת זיכה אותו לקלוט מידע חלקי ומסווג שטיפטף מכותליה; והוא קלט כאמור את המידע החלקי זה, וניסה לעבד אותו ולחברו עם מקור המידע היחיד שהיה מודע לקיומו – הוא הוא קליפת המידע הראשונית שלמד בתורה. כך התחיל תהליך השיבוש בקליטת המידע. נביאיו ניבאו וכוהניו פסקו ומפרשיו פירשו וקלטו מידע בדיד ובלתי סדיר, וכך חזרו באותה מנהרת הזמן האנלוגית שהביאה אותם הלום – חזרו מאות הקילומטרים אחורה, אל עידן קליטת המידע הבלתי סדיר והבדיד ועיבודו בהתאם... כך הלך והתרחק מעיניהם השלב השלישי, שטפח קטן באמת הפריד ביניהם, והיה אמור להיות בהישג ידם... מפתחות גן העדן אמורים היו להיות בידם. זו הבמה עליה התפתח ושיגשג השיבוש בקליטת המידע וגם בעיבודו.

כך קובעו מושגים שגויים, שנולדו מתוך המידע המשובש שנקלט, וטעות הייחוס היתה בסיסם, כגון גן העדן, גהינום, עולם הבא; חיי עולם הבא; החיים שלאחר המוות; עבודת השם יתברך; הנחש של חוה, האתרוג – עץ הדעת; תיבת נוח האבודה; המבול; בית המקדש; ארץ ישראל הקדושה... ואיך לשכוח את "התורה הקדושה". זו, לציין, רשימה חלקית ביותר.

אינני מתיימר לשרוד ולהגדיר את הרשימה במלואה ואת כל המושגים והמונחים התורתיים; הינני ניצב על אם הדרך– אך בהתחלתה, ורק טיפה קטנה טעמתי מהאוקיאנוס השקט...

ח ויאמר אלקים אל-נח ואל-בניו אתו לאמר. ט ואני הנני מקים את-בריתי אתכם, ואת-זרעכם אחריכם. י ואת כל-נפש החיה אשר אתכם, בעוף בבהמה ובכל-חית הארץ אתכם; מכל יצאי התבה, לכל חית הארץ. יא והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט') – דוגמית קטנה מהאוקיאנוס האדיר.

ברית: זהו "עיקרון ההתמדה" של הרצון האנושי; עיקרון הנגזר מחוק ההתאמה הסימטרית שאומר:

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מבחוק הזה.

משמעות המילים: האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה; גבולו הוא השמים. הוא יכול להעזר בדמיון, ומוחו האנושי יעזור לו לשעוט בדמיונו הכי רחוק שאפשר, באופן שכל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, יתאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו.
במילים אחרות, כל מה שקורה במרחב – נגזר מתוך הרצון האנושי; האדם מעצב את המציאות, עושה אותה, הוא גורם לדברים להתרחש; ובכלל הדברים האלה – החיים, חייו, והמוות– מותו.

ברית: זו פוליסת הביטוח לעיקרון ההתמדה הפועל במרחב. על פוליסה זו חתום השם יתברך, והמוטב הוא האדם: רצונך האנושי, ומרגע הגהתו, ימשיך להתקיים במרחב, בצל חוק ההתאמה הסימטרית.

מבול: כולנו כבר יודעים את משמעות המונח.

נוסח הברית / וזאת לתעודה:

והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט, יא):

בעל הרצון המקורי: למך.

נוסח הרצון המקורי:

כט ויקרא את-שמו נח, לאמר: זה ינחמנו ממעשנו, ומעצבון ידינו, מן-האדמה אשר אררה ה' (בראשית ה, כח)

למך רצה מפה שיחזור דרכה על כל נקודות הציון שעלול לאבדן בדרך... הוא רצה להפסיק את רעם הבילבול שעלול לשלוט בו ולבלבל את שמיעתו ראייתו וכל חושיו. הוא רצה מפה שיחזור דרכה אל גן עדן.

ובניסוח ישיר:

וכאשר ייבנה המנגנון שממנו תיגזר "המפה"; וכאשר נשים יד על הסוכריה המתוקה הזאת, או אז טעימה אחת מסוכריה זו תספיק למחוק את כל העצב הנצבר על פני האדמה המבולבלת הזאת... עצב שבמו ידינו צברנו, ונתונים שבמו ידינו בילבלנו.

נוסח הברית (התעודה) בתירגום סימולטני אונליין: הרצון המקורי של למך ימשיך להתקיים ולהדהד במרחב. אשר על כן וכתוצאה ישירה מזאת, לא יהיה עוד מבול מתמשך של מידע, שהאדם יטבע בתוכו ולא ידע לצאת ממנו, כי תמיד תהיה מפה ניידת וזמינה בקירבת מקום שהאדם יכול להעזר בה ולעמוד שוב על אם הדרך; וזהו למעשה רצונו המקורי של למך; רצון שימשיך להתקיים ולהדהד במרחב.

נח הפעיל את הפוליסה ונהנה מרצונו המתמשך של למך, אביו. הוא ביקש תיבה וקיבל.

עם ישראל הפעיל את הפוליסה באמצעות צד שלישי (משה רבינו), ונהנה מהרצת הרצון המתמשך הזה. הוא ביקש מסגרת וקיבל אלף: משכן, בית המקדש, הר הבית, ירושלים, "ארץ" קבועה ושמה ישראל; ועוד כלי מחשבתי נייד ושמו תורה...

בעזרת הכלי המחשבתי הנייד נשמרה התכונה "הזכרית" שבאדם, והתדר האנלוגי האנושי לא סר מהמרחב. כלי מחשבתי זה לא הפסיק לייצר תדרים אנלוגים מקוריים ותקינים על פני כל הדורות האנושיים. זהו מקור הקיום המתמשך של כל משפחת האדם, וזהו גם מקור קיומו הבלתי פוסק של עם ישראל – היצרן הראשי והבלתי נלאה לתדר האנלוגי האיכותי; קו ייצור זה לא פסק מעולם; קיום עם ישראל לא פסק מעולם; וגם קיום האנושות לא פסק בעקבותיו; הברית האלוקית עם האדם עמד במבחן התוצאה:

והקמתי את-בריתי אתכם, ולא-יכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול לשחת הארץ. (בראשית ט, יא) – אומנם לא השכיל האדם לנצל את הברית הזאת ולקבל חזרה לידיו את מפתחות גן העדן, אולם את המנהרה לגן העדן חצב במו ידיו, ונוכחותו בה לא פסקה מעולם. "ברית" זו נחתמה איפוא בין שני צדדים, והתקיימה כתיקנה על ידי שניהם.

עוד דוגמית מהאוקיאנוס האדיר והשקט, ועודינו עם המונח "ברית":

ט ויאמר אלקים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמר--אתה וזרעך אחריך לדרתם. י זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך: המול לכם כל-זכר. יא ונמלתם את בשר ערלתכם; והיה לאות ברית ביני וביניכם. יב ובן-שמנת ימים, ימול לכם כל-זכר--לדרתיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכל בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. יג המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך; והיתה בריתי בבשרכם, לברית עולם. יד וערל זכר, אשר לא-ימול את-בשר ערלתו--ונכרתה הנפש ההוא מעמיה: את-בריתי הפר. (בראשית יז)

אנו חוזרים אל "הרצון האנושי המשותף" הראשון ביקום.

והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה' (בראשית ד', א)

עמדנו בעמודים הקודמים על משמעות הרצון המשותף הזה, מקורו והמשמעות שלו. אדם וחוה רצו להרחיב את יריעת רצונותיהם המשותפת, ע"י יצירת עוד ישות שתיצטרף אליהם ותיכנס איתם תחת אותה היריעה, וכך תגדיל את כיפת הרצון המשותף של "האדם" ותרחיב את אופקיו, הן במחוז הנקבי, והן במחוז האנלוגי, הזכרי. זה הפרי הראשון שקטפו במשותף, לו קראו קין, ואחריו קטפו את הבל, ואת שת... הם טיפסו אל המחשבה האלוקית שיצר את הזכר והנקבה במטרה להשלים את מרחב האפשרויות העומדות בפני האדם, והם העתיקו מחשבה אלוקית זו וקטפו אותה לעצמם; הגיעו עד להנאה אלוקית, עילאית, שאין דומה לה, ועוד ידם נטויה...

הנשמה האדירה והבלתי מוגבלת של חוה, היא שנקבה את ערך הרצון הזה, ואדם הצטרף אל המסע העילאי זה וקטפו ביחד פרי ועוד פרי. אם כן, הפרי היה משותף, אך מי שהגה את הרצון הגולמי הזה – הוא אשר ינהיג אותו בעתיד ולכל הימים... האישה הרה ויולדת ומניקה את הילוד ומטפלת בו לאורך כל ההסטוריה האנושית.

וכפי שהזכרנו, חוה שידעה לנקוב ברצונה – היא זו אשר ירדה ראשונה מהבמה הרציונלית – ודווקא בגלל אותה הנשמה הבלתי מוגבלת, שהמציאה את הספק ביכולתה, וביססה במו ידיה את יסודות הגבלתה. וגם עם "המצאה" זו הלכה עד הסוף, ולא הצליחה לעצור גם כאשר הגיעה אל מגבלת המגבלות; אל הקריסה והמוות.

ואדם אוחז בשימלתה לאורך כל הדרך, לחיים ולמוות, עומד משתאה מיכולותיה; עד אשר נותר לבד על הבמה, והצליח בעזרת מוחו האנלוגי להמשיך ולהחזיק כברת דרך, ולקטוף אף את אותו הפרי שפעם נקטף במשותף עימה.

אולם ובשלב מאוחר גם הוא התמסר אל המציאות הווירטואלית והטיל ספק ביכולתו; מוחו האנלוגי התנוון וקרס, והוא בעקבותיו.

נותר על הבמה אדם, אדם פשוט, זכר ונקבה שמו; אך ורק שמו. לא זכר שזוכר היה, ולא הנקבה שנוקבת ברצונה... נותר אדם מוגבל ומשותק, שמרחבו לא עולה על מרחב החיה שאיתו; נותר אדם שמתכונן לקריסתו מרגע לידתו.

ועל אף זאת, הרצון האנושי הראשון והמשותף, המשיך לרוץ במרחב ולא הפסיק לרגע על פי העיקרון המנחה – רצון אנושי ימשיך להתקיים ולהדהד במרחב. האדם המשיך ללדת בנים ובנות; המשיך לכאורה לקטוף פירות להנאתו העילאית...
מהנאה זו לא נותר כי-אם אות מיקרוסקופי שקוראים לה בימינו "אינסטינקט מיני"; היא ההנאה המינית המוקצבת, בה משתתף הזכר המחזר, והנקבה החלשה המעריצה על תנאי...

לציין ולזכור: רגע לפני הקריסה, האדם התעלה על עצמו, ורשם נקודת ציון ראויה לשמה. הוא ניבא את קריסתו, עמד על מקורה, ורצה את התרופה שתצילו מידי עצמו... הוא בנה ברצונו זה את יסודות המסגרת, שבבוא היום יהנה מקרני החום שלה שיאירו לו את הדרך חזרה אל הבסיס היפה ממנו הידרדר; אל גן העדן, היכן השפע האלוקי וההנאה העילאית.

והינה מתוך רצון מתמשך "וחכם" זה – נולדה המסגרת המיוחדת, התורה. משימתה היא להאיר בקרני החום הנפלטים ממנה, את הדרך חזרה למי שרוצה לחזור אל חיק הגן, לטייל ולקפץ בין שורות עציו הארוכות, ולקטוף להנאתו את פירותיו הטעימים, העילאים...

מתוך הפירות הללו, ישנו פרי אחד שכבר נקטף וניתן לטעימה מיידית... זה הפרי המשותף הראשון של אדם וחוה. אלה הם הבנים והבנות שאנו "קוטפים" היום עם הנאה מיקרוסקופית, ויש לחזור אל מימדי ההנאה המקורית ולשחזר אותה; לזכור אותה, לזכור את מימדיה.

נקודת החזרה ומטבעה מתחילה מאותה נקודה נחותה אליה היגענו. עלינו להיות מודעים איפוא לנקודת השפל אליה היגענו ועליה אנו עומדים. זוהי הערלה; הדבר המיותר המאוס הזה. מיותר היה חטאינו... מאוס היה הספק שנכנס לליבנו. זר וערל הנחש שהתנחל בנפשותינו; איתו עברנו כברת דרך והיגענו עד הלום, עד להנאה מיקרוסקופית זו – "עילאית" בלשונינו.

ביום השמיני, יום לאחר שעברתם את מלוא שבעת שיעורי ההדרכה הראשונים וניכשלתם בהם, ואת עצם היום האפל הזה תזכרו ותציינו. בעצם היום הזה התחילה נפילתכם התהומית במדרון אפל וחשוך, בו נפרדתם מההנאה העילאית, ומהפרי האלוקי. את עצם היום הזה תציינו לדורותיכם, בזכרכם, באלה שלא זכרו את מעלתם, את מוצאם, את ייעודם... באלה שלא השכילו להשתמש במוחם האנלוגי, בשפתו האנלוגית... באלה שלא ידעו לנצל את תדריו האנלוגים.

המול לכם כל-זכר – נתקו את הערלה הזרה הזאת מכל זכר; כרתו אותה! התנתקו ממנה.

ובן-שמנת ימים, ימול לכם כל-זכר —לדרתיכם. – כרתו את העורלה הזאת בעודה באיבה, כבר ביום השמיני. היום התשיעי רחוק הוא מהיום השביעי, ומשבע השיעורים שנטשתם ולא נתתם את דעתיכם עליהם...

זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך: – "ברית" זו תיקרא ברית, אם תישא את חתימתי וחתימתכם כאחד: ביני וביניכם, ובין זרעך אחריך.

זאת בריתי – אשר תשמרו: בתנאי וכאשר תשמרו...

ומהו הברית?

הוא הוא אותו ברית: זו פוליסת הביטוח לעיקרון ההתמדה הפועל במרחב. על פוליסה זו חתום השם יתברך, והמוטב הוא האדם: רצונך לחזור אל קטיפת הפרי המשותף ואל ההנאה המקורית ממנו – ימשיך להתקיים במרחב, בצל חוק ההתאמה הסימטרית.

וזאת לתעודה: היהודי לדורותיו קיים את הברית הזו; הוא הכין את חלקו במסגרת, שתיפתח בפניו את הדרך חזרה אל המרחב המקורי הקדום. "ברית" זו נחתמה איפוא בין שני צדדים, והתקיימה כתיקנה על יד שניהם.

"ערווה" – זה עוד מונח תנכי שנשר מהערלה...

ו איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה: אני ה'.
ז ערות אביך וערות אמך לא תגלה: אמך הִוא, לא תגלה ערותה.
ח ערות אשת-אביך לא תגלה: ערות אביך הִוא.
יב ערות אחות-אביך לא תגלה: שאר אביך הִוא.
יג ערות אחות-אמך לא תגלה: כי-שאר אמך הִוא.
יד ערות אחי-אביך לא תגלה: אל-אשתו לא תקרב, דדתך הִוא.
טז ערות אשת-אחיך לא תגלה: ערות אחיך הִוא. (ויקרא יח)

הערך האינציקלופדי של המונח "ערווה": מערומים, מבושים, זימה, הפקרות, פריצות. זהו אזור אברי המין.

מהערך האינציקלופדי ומהמשמעות הנגזרת מהציווי התורני, אני מגיע למסקנה חד משמעית: "ערווה" – זה מונח שמבטא השפלה ובושה; שלא מוסיף גאווה לבעליו...

השאלה היא, ומדוע מותר לאדם לגלות את ערוות אישתו? והרי ללא גילוי ערוותה – לא יהיו לו בנים ובנות...

ובכן התשובה נמצאת בגוף השאלה: הוא הוליד בנים ובנות וגילה בזאת את ערוותו ואת ערוות אישתו... הם גילו את מבושיהם, וזה הסוד המביש שלהם. זה היה אמור להיות הפרי המשותף של הרצון שלהם, שנקטף מגן העדן ושטיפסו על ההר להשגתו; זה היה אמור להיות מקור גאוותם ונחת רוחם... הוא היה אמור לדעת אותה והיא אמורה היתה להרות, לטפס על ההר והוא איתה... אך שום דבר מכל אלה לא היה, לא הר ולא טיפוס ולא ידיעה ולא גאווה גם לא רצון – לא משותף גם לא בודד. זהו איפוא מקור ההשפלה שלהם, וזהו מקור הבושה שלהם. זה מקור זימתם ופריצותם. הם נתפסו איפוא במערומיהם, אך רק לעצמם גילו את זה... את הסוד המעליב והמביש הזה – רק שני בני הזוג ראו.

ערות אשת-אחיך לא תגלה: ערות אחיך הִוא! – זה הסוד האישי והמביש של אחיך! ומה לך לגלות אותו?!

ערות אשת-אביך לא תגלה: ערות אביך הִוא! – זה סודו וזו בושתו ובושת אישתו.

איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה: אני ה' – אל תגלה את ערוות ביתך ואל תוסיף בילבול לבילבולך: היא אמורה להיות "הפרי" שלך... ולנישמת ביתך הנקבה – בן זוג זכר אחד ויחיד; שתי הנשמות שמשלימות אחת את השניה - אין הם אלא נשמה אחת; השכחת? [ אדם = נקבה + זכר ]

ומהיכן לי שהיא שלו והוא שלה?

- אני ה' – אני בראתי את האדם; [ אותם ].

אני יודע שגם המונח "נידה", "טומאת הנידה", "טהרת הנידה", טומאת היולדת וטהרת היולדת... כל המונחים הללו קשורים הם בנושא הרצון האנושי המשותף, או ליתר דיוק – אינם קשורים ורחוקים מהרצון האנושי, שכבר אינו רצון ואינו משותף... הולדת הבנים והבנות היא בסך הכל פעולה נגזרת מהאינסטינקט המיני של האדם – ותו לא; זה מקור הערווה האנושית.

אולם ומידי פעם, מופיע מאי-שם ניצוץ אחד מקורי ואציל, שגם אדם וחוה בתקופת טרום חטאם – היו מזהים אותו וגאים בו... ניצוץ כזה היה מזוהה ישירות עם הרצון המשותף שלהם, על כל המשמעויות הדקות הנגזרות ממנו.

הזכורה לכם המשוואה הזו? [אדם + חוה + קין = אדם]

הבה ניזכר במקור המשוואה הזו. השם חילק את אותה הנשמה המקורית של "אדם" למרכיב בן שני נתונים במקום אחד, באופן ששני הנתונים ביחד יוכלו לקיים את יעוד הנשמה המקורית. אמור מעתה: זכר + ונקבה = אדם. זהו "אדם" המקורי שנברא בצלמו, ובשביל שיוכל למלא את יעודו ולחיות בצלמו, נתן בידו כאילו שני כלים; ונכון להגיד – יצר אותו בשני כלים; זכר ונקבה.

הפרי שחוה רצתה בו וקיבלה אותו, הוא שיכפול מדוייק "לפטנט האלוקי" שדרכו נפתרה בעיתו הטכנית של "אדם" המקורי; אולם בפני חוה לא עמדה שום "בעיה טכנית" שהצריכה פיתרון, כי-אם רצון אנושי גרידא להגדיל ולהאדיר את עצם ההנאה מאופקי החיים ע"י שיכפול הפטנט האלוקי ויצירת כיפה יותר גדולה, תחתיה יפעלו כל קווי היצור של ההנאה הגלובלית. סביר להניח, למשל, שהפרי המשותף של אדם וחוה ביחד יותר גדול מפרי אחר – אילו היה של אדם לחוד או של חוה לחוד. ובכן, ובשביל ליישם את המסקנה הזו בפועל, חוה רצתה להוסיף עוד חלק למשוואה המקורית, הוא הוא הפרי המשותף שנקרא "קין". אמור מעתה:
אדם + חוה + קין = אדם. כאשר "האדם" = אדם + חוה, וגם קין = אדם + חוה. (כי קין הוא פרי וחלק אינטגרלי מאדם וחוה כאחד).

במילים אחרות: "האדם" = כל האנושות. כולל הסיני גם האיטלקי והרומני...

זו המשוואה המקורית שאדם וחוה, ובעצה אחת ביקשו להגיע אליה. זה היה רצונם המשותף והמקורי; רצון שעודינו פועל במרחב. קשה לרדת אל עומק המשוואה, אך מופיע מידי פעם ניצוץ אחד שמזהה אינסטיקטיבית את המשוואה זו ואף מתחבר עימה באופן רציונלי. זה היה רועי קליין ז"ל שראינו בהתנהגותו סטיה ברורה, אולם הוא ראה לנגד עיניו משוואה מתמטית אנושית פשוטה: אחד שווה – פחות מפלוגת חיילים.

כדאי שילדיו ידעו את מקור "סטיית" אביהם. כולנו זיהינו את הסטיה, והוא עמד בודד מול כולנו, ולא הבין על מה המהומה: בסך הכל פתר משוואה מתמטית פשוטה.

אלברט שבות - פנמה