מידע אנושי 20

מקרא :

יצירה: ליצור דבר מתוך דבר, כמו שיצר השם יתברך את גוף האדם מעפר הארץ – שנברא בשלב יותר מוקדם, או כמו שיצרו אדם וחוה את ילדם קין.

בריאה: ליצור דבר ולא מתוך דבר – היינו לברוא אותו.

זה הזמן לחזור למקרא שלנו שהתרחקנו ממנו קמעה...

א והאדם ידע את חוה אשתו; –   והאדם רצה עם חוה אישתו. רצון אדם הראשון וחוה אישתו נפגשו תחת יריעה משותפת אחת. רצון ספציפי זה הוא "יצירת ילד בדמותם ובצלמם, בעל התכונות הטובות ביותר".

השאלה היא : ולאחר שעמדנו על משמעות הפועל "ידע", מדוע הקדים המתעד את ידיעת אדם על חוה? והרי גם חוה ידעה את אדם אישה, אחרת לא היתה יכולה להשתתף עימו ברצון המשותף הזה ולא יכלה להכנס עימו תחת היריעה המשותפת.

השאלה בניסוח ישיר היא : מדוע לא ציין המתעד את תיעודו בלשון הזה –   "וחוה ידעה את אדם אישה".

שאלה זו מביאה בעקבותיה עוד שאלה : ומדוע ותהר – לאו דווקא ויהר...

שאלה נגזרת ועקרונית היא : מה היא משמעות הפועל המקורי המופיע לראשונה בתורה "ותהר".

שלוש שאלות במחיר אחת : מדוע לא פגשנו בתיעוד את הניסוח הבא : "וחוה ידעה את אדם אישה, ויהר..."

אנחנו נמצאים במסגרת הפירצה... בעוד כמאה עמודים, אעמוד על פרק ג של בראשית; חטא אדם האשון. היגעתי בפרק הזה אל הפסוק הזה :

טז אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך – בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך. (בראשית, ג)

בבואי לעיין בפסוק הזה – פגשתי בקושי עצום... התוודאתי שם על הקושי הזה, ואף תיעדתי את התמודדותי עימו. הלכתי עם הקושי הזה ימים שלמים, עד שיום בהיר אחד הצלחתי לסדר את מחשבותי, בתוך 15 הדקות הנפלאות של ההליכה בבוקר אל בית הכנסת... היגעתי אל הבהירות דרך מוטיב אחד שנקרא "סדר" ; ציטוט מדברי :

"מוטיב הסדר אינו פוסח על שום מידע, גם לא על המונח עצמו שנקרא "מידע" – או בלשון המקרא "מים"; גם על כל עיקרון שעמדת עליו – כמו עיקרון ההענשה והמעניש : אין בנמצא מונחים כאלה... וכשהמתעד כתב : ארור האיש – ביקש לאמר : מבולבל האיש... ואם כן, פסיעה וחצי מבית הכנסת, מהו פשר מבול נוח וההכחדה הסיטונאית שקרתה במהלכו? והתיבה שהתבקש נוח לבנות ומימדיה המדוייקים והחיות שהוכנסו אליה... בשביל לחמוק מהמבול... מה כל זה – אם לא הענשה סיטונאית...?

-           לך אל מוטיב הסדר העקבי ואל תזוז ממנו; שם תמצא את מזורך." סוף ציטוט.

כך עמדתי על משמעות הפסוק טז שלעיל, וכך פיענחתי את תכולתו. אולם, את הפיענוח הזה לא הספקתי להקליד, כי בינתיים נקלעתי, דרך מוטיב "הסדר" אל תיבת נוח ואל המזבח שלו... ובאופן הזה נפתחה הפירצה שאנו נמצאים עדיין בתחומה...

-           ו מדוע לאו דווקא הנוסח הזה : "וחוה ידעה את אדם אישה, ויהר..."?

-           התשובה במלואה מתועדת במקרא הזה :

טז אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך – בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך. (בראשית, ג)

קשה לי לעמוד על תיעוד התשובה ולהבטיח ביאור מושלם – בלי להקדים ולעמוד על מלוא הפרק השלישי של בראשית, ולהבין לאשורו את חטא אדם הראשון, וזה עולם ומלואו; עמדתי כאמור על הפרק הזה. על כל פנים, אנסה, לצורך הבארת התשובה, לעבור בזריזות על הפרק במלואו ולצמצם מרווחים שאינם קשורים בהכרח בנושאינו.

אם הבכורה נועדה למבכריה – אזי איננו עומדים כאן על חטא אדם הראשון כי-אם על חטא חוה אימנו; זאת כי היא היא שלקחה את היוזמה ליד והתחילה בחטא... כל הזכויות שמורות לה, בכללן זכויות הבכורה.

אדם הראשון, בלשון ימינו, משחק בפרק עצוב זה את תפקיד "הנגרר"... וכאשר נגיע אל סימטאות הפרק הזה נראה כי הנגררות שלו לא עמדה לו בשעת השין; נהפוך, היא היתה בעוכר י ו :

יז ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך..... (בראשית, ג) – כלומר עובדת "הנגררות" שלו הינה במקום הראשון, ועולה אפילו על מהות החטא עצמו :   כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ...

מה היא מהות החטא? מה עשתה חוה? ובמה נגרר אדם אחריה?

חוה אימנו – היא האדם הראשון שנתקף בתסמונת "וישמן ישורון ויבעט"... או בלשון ימינו תסמונת "הילד המפונק" שהכל הוגש לו על מגש של כסף – ויתבלבל... אנו יודעים היום, שילד כזה חשוף לתחלואות שילדים אחרים חסונים מפניהם. ילד מפונק עלול לצאת יהיר, שחצן, בזבזן או קמצן – שערך הכסף אינו נהיר לו... אינני אומר שכל הילדים המפונקים יהיו בהכרח שחצנים ואנוכיים, אני טוען שילדים כאלה חשופים בפני המחלות האלה – יותר מילדים אחרים שעבדו ועמלו בשביל הכסף, וגם רכשו בדרך הרבה ערכים שאינם נהירים בשכונה ממול. פנקס החיסונים של ילד מפונק – לוקה בחסר; חסרים לו פשוט מספר חיסונים טבעיים שילדים אחרים מקבלים אותם באופן טבעי מבית ההורים ובסביבתם הטבעית. מוטל על הילד המסכן המפונק – להבחין בכוחות עצמו בחיסונים החסרים לו ולרכוש אותם מכיסו האישי, בכסף מלא עובר לסוחר. מוטל עליו למלא את אחת המשבצות החשובות שהוריו הבלתי אחראיים השאירוה ריקה.

חוה אימנו היתה "ילדה מפונקת". הוגשו לה כל תפנוקי החיים על מגש של כסף. כל הנאות החיים היו בהשג ידיה, ולא היה עליה אלא להושיט את היד ולקטוף אותן. או אז פעלה עליה התסמונת של "ישורון" במובנה המלא : ותשמן ותבעט. אם היה מתקיים משפט ציבורי אודות החטא שמעדה בו והייתי העו"ד שלה – הייתי מציב בראש כתב ההגנה את הטיעון המוסרי הזה : יש הבדל בין מי שפועל מתוך מניעים אישיים לבין אדם שפועל מתוך השפעה חיצונית מסיבית; וחוה אימנו היתה נתונה להשפעה מהסוג הזה , היא הושפעה מכל התסמונות השליליות הפועלות בהכרח על ילד מפונק.

אולם היא אינה זקוקה להגנתי... את ההגיון שבטיעון הזה למדתי ממנה. היה לה וויכוח אינטלקטואלי נוקב עם השם יתברך בכבודו ובעצמו אודות הנקודה הזאת, ולוויכוח הזה על כל פרטיו וחידודיו – נחשפתי בפרק ג של בראשית. חטאם, היא ואדם הראשון בעלה, הסתכם בהטלת מטבע הספק אל הזירה; מטבע חדש שלא היה בשימוש עד הרגע בו יצרו אותו במו ידם.

עד אותו הרגע, הם יכלו להגיע לכל דבר בו חפצו; פשוטו כמשמעו. גבולם היה הדמיון שלהם, ושוב פשוטו כמשמעו וכהילכתו : הגיעו לאן שרצו; השיגו את כל מה שרצו; טעמו את כל מה שרצו; קיבלו את כל מה שרצו. השאלה הנשאלת : ומה ההבדל בין הרצון האנושי עכשיו לבין רצונם שלהם? גם אני רוצה הרבה מאוד דברים אך איני יכול להגיע לכל מה שאני רוצה – מה נשתנה?

התשובה על השאלה העקרונית הזו נעוצה בעצם החטא שלהם... כלומר, אילולא החטא של אבותינו אדם וחוה – לא היה אמור להיות שום שינוי במונח הרצון : גם עכשיו יכלתי להגיע באופן ישיר לאן שארצה, ולקבל כל מה שדמיוני משיג, היינו כל מה שרצוני מצביע עליו.

ויום בהיר אחד, ומרוב רצונות ופינוקים וחוויות ומשחקים שאין להם קץ – החליטה חוה על אתגר חדש, ובעצם החליטה לשרטט תוכנית למשחק חדש, משחק מהפכני בעגה שלנו, וזוהי מהות תוכנית המשחק : לקרוא תיגר על המציאות! להתחכם עם המציאות... לשחק עם המציאות, עם הטבע... זוהי מהות התוכנית, בחר לה את השם המתאים לך.

אמרה ועשתה : היא קראה תיגר על המציאות! והיא ביצעה את "זממה" בפול גז – ברמה הגבוהה ביותר. אם נשאיל "ישות" כלשהי למציאות, וננסה לשחק עימה את המשחק הזה, היינו לעצבן את הישות הזו, להעלות לה את הסעיף, לשגע אותה, להתעולל עליה, להתעלל בה... הרי יש למצוא את "הדבר" הרחוק ביותר מאופי הישות הזאת ומטבעה וממהותה וממנהגה... – ולהדביקו לה.

"המושג" הרחוק ביותר ממהות המציאות בימים ההם ובזמן ההוא היה "הספק"; לא היה קיום למונח הזה, לא היה מובן המונח הזה... הדמיון של חוה הרקיע שחקים של ממש בשביל להגיע לחדות כזו, בשביל להגיע למונח הספק... ושוב, היא ביקשה את "הדבר" הזה רק למען המשחק, כמו שיש לך ציפור יפה ביד, ואתה מבקש להתעלל בה ולקצץ לה את הכנפיים, רק למען המשחק...

והיא קיצצה את הכנפיים של המציאות : המציאה את הספק! הביאה את הספק עד למציאות, ועשתה בו שימוש! הוציאה את הספק מהבויידעם של הדמיון הווירטואלי שלה, הביאה אותו עד למציאות המעשית, וביקשה לראות איך המונח החדש הזה פועל במרחב המציאות המעשית; מה הוא מעולל...

בפועל, היא יכלה להשיג כל דבר שרק חשבה עליו, די לה היה בלרצות... ורק לשם המשחק – הטילה ספק ביכולתה זו. אמרה לעצמה בפעם הראשונה את המשפט המאגי הזה : אולי אינני יכולה!

ולפתע קרה משהו חדש ומעניין : באותו הרגע, אכן, השתנתה המציאות והכילה את הספק בהתאם לחוק ההתאמה הסימטרית. במילים אחרות : רצית ספק – קיבלת ספק. רצית ילד – קיבלת ילד; רצית – הישגת! הכל באותו המחיר ונשקל באותו המשקל : חוק ההתאמה הסימטרית .

משמעות הרצון הספציפי של "הספק" בשטח : הפעולה בה הטילה חוה "ספק" – לא התבצעה ולא יצאה אל הפועל; כבקשתה. הטילה ספק ביכולתה להרים סלע מסוים, ואכן היא לא יכלה להרים את הסלע.

מבסוטית חוה מהמשחק שלה ומההשג, היא ביקשה לחזור אל חיק חוק הטבע ולנטוש את הצעצוע שזה עתה עשתה בו שימוש משעשע ומהנה, וקראה דרכו תיגר על המציאות... אולם ובעקבות רצונה החדש זה "לנטישת הספק והחזרה אל חיק המציאות" – קרה עוד משהו חדש שהפתיע אותה : היא לא הצליחה לחזור אל המציאות כהווייתה הידועה לה, ושהתרגלה אליה משכבר הימים...

במילים אחרות : היא לא שלטה על המציאות; בפעם הראשונה בחייה! אם לדייק – לא באותה הקלות בה התנהלו העניינים לפני כן. שליטתה על המציאות הפכה להיות שליטה חלקית. לפתע פיתאום גילו את הבושה... לפתע נתקלו בפחד; היה עליהם להתמודד עם תחושות חדשות כמו עם החשש, פחד, כעס, אכזבה, ובעיקר עם האי-אונות... הגורמים הזרים הללו נכנסו לפתע אל חייהם והפכו להם את הקערה על פיה... הם לא הבינו את פשר העניין; לא הבינו את   מקור העניין; לא הצליחו לעמוד על הסיבה שגרמה לתופעות המוזרות האלו; הסיבה בפני עצמה היתה מורכבת – אף לחוה ולבעלה, והיה צורך בהתערבות השם יתברך בכבודו ובעצמו, שייפענח להם את מורכבות הבעיה שזה עתה נתקלו בה וחסמה בפניהם את הדרך חזרה אל המציאות המקורית.

השם יתברך הסביר להם פשוט את מהות הספק ואת המשמעות המעשית הנגזרת ממנו : עיכוב עד מוגבלות בהתנהלות חייהם, עד לרמה של מוגבלות שיא שתוביל לכיליון. הוא אמר להם, במילים מפורשות, את זאת : הספק נכנס כבר לחייכם ועשה בכם שפטים... המצב אומנם עגום – אך המים עוד לא נשפכו כליל על הריצפה וניתן עדיין להציל את המצב... ניתן להתמודד עם הספק ואף לנצח אותו ואת כל משפחתו הענפה בעזרת "המודעות"; זהו הנשק היחיד שבעזרתו ניתן להלחם באוייב הזר הזה שנכנס אל חייכם, ואף לחסל אותו, ובאופן הזה לחזור אל המציאות המקורית.

מילת הקוד החדשה, איפוא, היא "המודעות". לדעת את הכל אודות הספק, מהו מקורו, לדעת אודות משפחתו הענפה הקשורה אליו בקשר דם – היינו כל המיגבלות הנילוות והניתלות בזנב הספק – כחשש, פחד, כעס, קינאה, עצב, שקר... ועד למיגבלת המיגבלות, המוות.

את כל המיגבלות האלו שם השם יתברך תחת מכנה משותף אחד, וקרא לו "בילבול". האדם יכנס בעקבות הספק למערבולת של "בילבול". במערבולת זו הוא יפגוש את הפחד והחשש ואת כל חברי המשפחה המכובדת הזו. אמור מעתה : אני פוחד – משמע אני מבולבל; אני חושש – היינו אני מבולבל; אני משקר וגונב ואף רוצח – משמע אני מבולבל. כלומר לא הבילבול מביא אותי לרצח כי-אם אקט הרצח עצמו הינו פעולה של בילבול עצמי. יש בילבול קל ובינוני וקשה וקריטי : יש גניבה ושוד ואונס ורצח...   זהו המסר העיקרי של פרק ג- בראשית, שתיעד את חטא אדם הראשון. מסקרן לקרוא את המסר המדויק הזה באותיות ציוריות יפות וקולעות.

אותי סיקרנה לא פחות שיחת הוועידה בין אדם, חוה, והשם יתברך, בה ניתחו את הרקע שעמד עליו החטא... אדם הראשון, ולאחר שהשם יתברך פרש לפניו את מהות החטא שמעד בו – הודה בעובדות אך לא בחטא! זו הפעם הראשונה בה משתמש האדם בנפתולי המונחים המשפטיים ודיקדוקם.

אדם הראשון תלה את החטא שלו בלחץ החברתי שנכפה עליו : אכן, נגררתי אחר אישתי ומעדתי, אולם מי כפה עלי המודל החברתי הזה – שהלחץ החברתי נגזר ממנו? הלא אתה אלוקים?

חוה בתורה הרחיבה את יריעת האישום וכללה בו את חבילת המידע "הפגומה", שהשם יתברך העמיד לרשותם. הציטוט להלן יסביר את טיעונה :

"היא ביססה את טיעונה על המילים האלה : תכונת הספק החשד החשש... או בשמה המקצועי – תכונת "הניחוש" שרקמה עור וגידים בנפשה – הינה תוצאה טבעית למכלול המידע הנמצא במרחב, שהגיעה אליו וקטפה ממנו. היא טוענת טענה פשוטה למדי : במרחב נמצא מידע, והיא הגיעה אל המידע הזה, קטפה אותו, עיבדה אותו, ועיבוד זה – נשא את הפרי הזה : ספק, חשד, חשש, פחד, צער, הגבלה... מכאן, עיבוד המידע עצמו – הזמין את "הנחש" לרקום עור וגדים בנפשה... משמע – הפגם והמוגבלות נמצאים בעצמות המידע.

ומה לך כי תלין עלי – פנתה חוה אל השם יתברך : הנחש השיאני, ואוכל..."

תשובת השם יתברך הסתכמה בלהעמיד האדם על מקור טעותו, וגם כאן אצטט קטע נרחב מעמודים עתידיים... (עמדתי על פרק ג של בראשית במלואו לאחר הפירצה...)

"...וכך פנה השם יתברך אל אדם וחוה, ותיעד את פנייתו זו מעל דפי פרק ג של בראשית :

האדם טעה בזיהוי מקור המודל החברתי ובזיהוי מקור הנחש (הספק וכל משפחתו...).

במודל החברתי תלה את המעידה שלו, ובמידע תלה את יצירת הנחש; לתכונה קרא אובייקט, ולאובייקט קרא תכונה. טעות זיהוי פשוטה...

"המודל החברתי" לא נוצר כמידע מוכן מראש וכעובדה מוגמרת על ידי השם יתברך, כי-אם שורשי "הבחירה החופשית" שהושרשו באדם, הם שהביאו ליצירת "המודל החברתי" במתכונתו ובמימדיו הנוכחיים.

האדם איפוא שירטט את המודל החברתי שלו מתוך בחירתו החופשית גרידא ועל פי אמות מידותיו; ועל כן משימת ההתמודדות עם הסביבה והאחריות על ייחסי הגומלין עימה – מוטלות עליו.

וגם חוה "סבלה" מאותה התסמונת : היא ראתה במידע כאובייקט בעל השפעה תקפה, ולכאורה אין לה אלא לקבל את חבילת המידע הזו על כל צורותיה צירופיה ופגמיה... ואכן הוא הדבר : אילולא הבחירה החופשית של האדם – היה עליו לקבל את סל המידע כפי שהוא, כבהמה וכחייה וכעוף השמים וככל רמש הרומש על הארץ...

אולם, "הבחירה החופשית" היא זו שפתחה בפני האדם את אפשרות עיבוד המידע, ושינתה עבורו את הסטטוס של "המידע" – מאובייקט מקובע שיש לקבלו כמו שהוא, לנתון גמיש שניתן לעבדו וליצור באמצעותו אין-סוף נתונים משתנים. עיבוד המידע איפוא הוא אשר יצר את "הספק" עבור חוה והאדם; ניתן אם כן לאתר את הפגם ולזהות אותו – באופן העיבוד, לא "בחבילת המידע".

עד כאן הציטוט הרחב מפרק עתידי, ונותר, להשלמת התמונה, להכנס לאושיות החטא ולברור את תוצאותיו; עד היכן הגיעה שרשרת החטא הזו? עד היכן ניתן להרחיק לכת ולהגיע עימה? עד היכן הגיעה בפועל חוה עם החטא הזה?   

עמדנו לעיל על התחלת השרשרת הזו. היא התחילה ממשחק "תמים" משעשע שביקשה חוה אימנו להשתעשע עימו... היא ביקשה להפריך את המציאות וליצור את הספק. היא ביקשה בעצם לאנוס את המציאות בעזרת אפקט הספק הווירטואלי. ולאן הגיעה עם המשחק המשעשע הזה...

התחלת פרק ג של בראשית מתעדת את המשחק הזה. ניתנה לנו שם רשות נדירה לגלוש ולחתור עד עומק נשמתה של חוה ולהאזין לתת המודע שלה... אנו עתידים להאזין לשיחה אישית ביותר שניהלה חוה אימנו עם עצמה.

יש להקדים ולציין שהשם יתברך "חזה" את המשחק של חוה, והזהיר אותה ואת האדם בכלל מפני המשחק המסוכן הזה, ומתוצאות הרות אסון שעלול להמיט עליהם. את זאת הוא עשה במסגרת "הוראות שימוש לצרכן" שחילק לאדם רגע לאחר נחיתתו על האדמה... הוא הקדים ופנה אל האדם בלשון חד משמעית :

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו – מות תמות. (בראשית, ב)

לא נצלול כאן אל עומק הדברים... הם יתבארו ויפורטו במקומם – בעוד כמאה עמודים... נסתפק איפוא בערכים המרכזיים של הטקסט :

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל  – קח את המידע ועבד אותו; קח מכל הבא ליד; כל חבילת המידע עומדת לרשותך.

יז ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו: – אולם מהמידע הווירטואלי שמפריד לכאורה בין הטוב לרע – אל תאכל! אל תיכנס מהדלת הזו...

במילים אחרות : אל תיכנס לעולם הווירטואלי של הספק על כל החבורה הנמנית עליו...

כי ביום אכלך ממנו – מות תמות – חד משמעית. הספק יוביל אל החשש, ממנו אל הפחד, אל הנקמה, ציניות, גניבת הדעת, כעס... כל אלה הם גורמים מגבילים – עד אשר תגיע בסוף הדרך, על כורחך, אל ההגבלה הבכורה מכולן : אל החידלון, המוות. אתה תזמין במו ידך את ההגבלה הזו; את קריסתך.

כך השם יתברך... כך הוא הקדים והזהיר את האדם מפני מפולת המפלות, ומבעוד מועד.

וכך חוה... כך היא שיכנעה את עצמה... כך היא בשיאו של המשחק, כאשר נהנתה כל כך מכל רגע של המשחק, והגיעה עד שיכרון חושים...

א והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר אל-האשה, אף כי-אמר אלקים – לא תאכלו מכל עץ הגן.  ב ותאמר האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן נאכל.  ג ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.  ד ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון.  ה כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.   

חוה מדברת אל עצמה, היא מנסה לשכנע את עצמה... מנסה לנטרל את הפן המציאותי שבה ולעבור אל הפן הווירטואלי, אל הספק וחבורתו... זוהי למעשה מטרת המשחק. הפן הווירטואלי הזה שחוה מנסה לעבור אליו, נקרא בלשון המקרא "נחש", כלומר תכונת "הניחוש", אני מסופק, מפוקפק, מנחש...

והנחש היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים – המתעד מבקש להתחיל בהגדרה כללית לתכונה הזו שאך הגיחה בהזמנת האדם ונכנסה לנפשו. וזוהי הגדרתה : והנחש – והתכונה הזו שנקרא לה מעכשיו בשם הקוד "נחש",   היה ערום, מכל חית השדה... – תכונה זו היא רייקנית, פשוט סתמית, ריקה... תכונה זו כאשר תגיע אל האדם ותתנחל בנפשו – תרוקן אותה מכל תוכן... או אז ההבדל בינו לבין חית השדה ישאף לאפס, ואולי חית השדה אף תעלה עליו. בלשון הציורית הנפלאה הזו הגדיר השם יתברך את תכונת הספק, הפיקפוק, הניחוש...

ויאמר אל-האשה – היינו ויאמר הנחש אל האשה. כאן מתחילה חוה לחשוב עם עצמה... כאן אנו מתחילים לחדור אל תודעתה.

אף כי-אמר אלקים – לא תאכלו מכל עץ הגן – היא שואלת ומשיבה לעצמה, וכאילו הדייר החדש שהגיע (הנחש) והתנחל בנפשה – אומר (לה) את שלו : אז מה אם השם יתברך הזהיר אותנו מפני הספק ומפני העולם הווירטואלי... וכי מה יכול לקרות... לא שווה לנסות? בואי ננסה לטעום מהאדום האדום הזה...

ותאמר האשה אל-הנחש: – שוב, היא שואלת ומשיבה לעצמה, וכאילו משיבה לדייר החדש שזה עתה הביע את דעתו...

ותאמר האשה אל-הנחש: מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון. – היא משיבה לדייר החדש ואומרת לו : אבל השם יתברך הקדים והזהיר אותנו מפני ההרפתקה הזו... הוא הזהיר אותנו מפני העולם הווירטואלי המסוכן עם הניחוש והספק והכל... הוא אמר לנו בפרוש – וכאילו היא חוזרת ומשננת את דיברי השם יתברך מילה במילה : מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.

הבה נראה אם היא שיננה את דיברי השם יתברך נכונה. הבה נראה אם זכרונה לא בגד בה. הבה נראה את רמת הדיוק של חוה אימנו. הבה נעמיד דברים על דיוקם, ולצורך זה נביא כאן ועכשיו את נוסח דיברי השם יתברך בנידון, מילה במילה :

טז ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן אכל תאכל.  יז ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו – מות תמות. (בראשית, ב)

אנו רואים לכאורה את אותו הנוסח... אך רק לכאורה. נעמוד להלן על התרמית המתוחכמת הראשונה בהסטוריה, ולא לשכוח : המדובר בתרמית עצמית.

השם יתברך : מכל עץ-הגן אכל תאכל.  ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו:  כי ביום אכלך ממנו – מות תמות.

חוה : מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.

מצא את ההבדל. מצאו נא איתי את ההבדל, וישנו הבדל מהותי, עמוק, מרתק...

ההתחלה היתה מעודדת : אכן, השם יתברך אמר " מפרי עץ-הגן נאכל ", הבעיה מתחילה מכאן :

חוה : ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו... – אני שואל את חוה אימי מכאן מעל הדפים האלה : זה מה שאמר השם יתברך? זהו נוסח אימרתו? זוהי כוונתו?

לפני שנעמוד על התרמית, הבה נעמוד על משמעות "הציטוט" של חוה אימנו :

ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו... – היינו, השם יתברך מצווה "לכאורה" על האדם ואומר : ואת המידע אשר בתוך הגן, היינו אשר נמצא עמוק עמוק בתוך הגן שלי – אל תתקרב אליו ואל תיגע בו! פן תמות!

ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – לשים לב לאות ה' המקדמת את המילה העץ : ומפרי ה עץ אשר בתוך-הגן – כלומר, השם יתברך מצביע על מידע מסויים ומוגדר, לכאורה, ואומר לאדם : אל המידע המוגדר הזה אל תתקרב; זה לא בשבילך.

ולא רק זאת... השם יתברך, ע"פ חוה אימנו הנאה, אינו מסתפק להצביע על מידע עלום ומסויים שיש לו עניין להרחיק את האדם ממנו, אלא מדייק ומשתדל להגדיר את סוג המידע הזה – שהאדם לא יטעה חלילה ויתקרב אליו! או אז יקרה אסון! ולהלן נעמוד על אושיות האסון הזה.

השם יתברך אם כן, וע"פ פרשנות חוה, מגדיר, לכאורה, עבור האדם, את מאפייני המידע העלום הזה שרוצה להרחיק את האדם ממנו בכל מחיר : המידע הזה נמצא בתוך-הגן. כלומר, ניתן להגיע אל המידע המסויים (המסוכן) הזה רק אם תעז ותעמיק אל עומק הגן, אל עומק המידע... שם נמצא המידע המסוכן הזה.

השם יתברך, אליבא דחוה, מבקש איפוא מהאדם שיהיה שטחי, שלא יתעמק, שלא ישאל שאלות מיותרות, שלא יחקור יתר על המידה. שיעבד את המידע הנמצא בקרבת מקום, על המעגל הקרוב אליו, אבל שלא ירחיק לכת...

השם יתברך, אליבא דחוה הנאה, הגביל את האדם; והגבילו עד מאוד. הוא אף שירטט לו גדרות וגבולות ומרחקים :                       

אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו – כלומר יש לנו כאן הגבלה המהווה איסור מוחלט, וישנו בנוסף גדר לאיסור הזה. כמו, להבדיל, הגדרות שהתקינו חז"ל עבורינו... איסור חלב ובשר למשל : ע"פ התורה אסור לאכול לבשל ולהנות מבשר וחלב : בשר של בהמה – לא של חיה ועוף; כלומר מותר בהתר גמור ע"פ התורה לאכול חלב עם בשר של חיה ושל עוף; אולם באו החכמים והציבו גדר למצווה היפה הזאת : הם אסרו עלינו גם אכילת בשר חיה ועוף עם חלב, מהטעם ההגיוני – שמא ביום מן הימים ובדור מן הדורות, נקל ראש באכילת חלב עם בשר של בהמה – מתוך ההרגל... ההרגל לערבב חלב עם בשר עוף וחיה. ואכן, מי יודע היום ההבדל בין חיה לבהמה...? כלומר רעיון "הגדר" בו השתמשו רבותינו ז"ל, היה מוצדק כעיקרון.

ועל אותו העיקרון הלך השם יתברך – אליבא דחוה... הוא שם גדר לאיסור החמור שלו :

לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:

האיסור המפורש המוחלט : לא תאכלו ממנו – לא לעבד את סוג המידע הזה.

גדר לאיסור הזה : ולא תגעו בו – ומתי עלולים לגעת בו? כאשר מתקרבים אליו...

במילים אחרות, השם יתברך מבקש מהאדם שיבנה לו שטח מת – המפריד בין המידע האסור והמידע המותר, כך שגם לשטח מת זה – אסור לו להתקרב, ובאופן הזה יבטיח שלא יעבור את החומה ויגיע עד לשטח האסור בהחלט.

השאלה ששאלה את עצמה חוה בשלב הזה היא : וכי מדוע? מהו מקור האיסור הזה? מדוע השם יתברך אוסר על האדם אף להתקרב לשטח האסור? מה מחביא שם? שמא מחביא משהו?

היא שואלת את עצמה ומיתממת – וכאילו נעלמה מעיניה התשובה בשלב זה : אינני יודעת! אינני יורדת אל סוף דעתו של השם יתברך בשלב זה, וגם הוא בעצמו העדיף להטיל על העניין איפול מלא, ולהסתפק באיום התמוה הזה : פן-תמתון!

חוה לוקחת נשימה, וחוזרת מהר אל עצמה... לא לא... משהו כאן לא מסתדר לי... אני חייבת לפתור את התעלומה הזו; אני חייבת להגיע אל הנתון הזה שהשם יתברך העדיף להשאירו בגדר של נעלם. היא נתנה בשלב זה את זכות הדיבור לנחש שבה – לתכונה המהפכנית שזה עתה קרמה עור וגידים בנפשה, והכוונה כאמור לתכונת הספק, הפיקפוק, הניחוש... "הנחש".

ויאמר הנחש אל-האשה:  לא-מות תמתון – לא לא לא... מסתתר כאן משהו מעבר לאזהרה ואיום... האיפול אודות הסיבה העומדת מאחרי כל זה – אומרת דרשיני! האיפול שהעדיף השם יתברך להסתתר מאחריו – אומר דרשיני...   

המרחב בין אזהרה לאיום – מִטשטש בשלב זה, וחוה מתבייתת על משמעות אחת ונוטשת את רעתה החלופית : לא באזהרה מדובר – כי-אם באיום : השם יתברך מאיים עלינו מסיבה השמורה עימו, ועלי להתחקות אחר הסיבה הזאת : מהו מקור האיום הזה? מה מסתתר מאחריו.

לא-מות תמתון – המדובר וככל הנראה באיום בעלמא... השאלה היא : מהו מעמד "המאיים"? כלומר מתי בוחר המאיים לאיים?

שאלה וענתה לעצמה : כאשר המאיים חושש ממשהו, ומבקש להגן על עצמו מפניו על ידי האיום. ומהו "המשהו" הזה?

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.

הדובר הוא : הנחש... התכונה שהתנחלה כבר בנפש חוה. ולמסקנה הזו הגיעה חוה בעזרת הנחש – התכונה הזו :

היא העמידה את עצמה על אותה המדרגה עליה עומד השם יתברך, ודיברה בקול רם אל עצמה : השם יתברך חושש מפני; חושש מהאדם שיגיע אל עומק המידע ויגלה את הטוב ואת הרע ואת הספק... השם יתברך חושש למעשה מהמשחק האינטלקטואלי שאני משחקת בו כרגע; ולכן הוא ניסה מבעוד מועד לאיים עלי שלא אפרוץ לתחום הזה... אולם הינה פרצתי נכנסתי ושיחקתי ופיקפקתי וחקרתי ולא קרה כלום! נהפוך הוא : נפקחו עיני! גיליתי את הרע שלכאורה אין לו קיום...

כך ביקש השם יתברך להחדיר לנו : אין רע בנמצא... ולמעשה, אין זו אלא קביעה בעלמא... ואין בקביעה הזו כי-אם אחיזת עיניים : ישנו קיום לרע! וניתן גם ניתן להפיק הנאה מהרע! אני נהנה מהגזל שגזלתי. אני נהנה מהגניבה שלא היתה ברשותי ועכשיו עברה אל רשותי. אני מנצל את החפץ שגנבתי – דבר שלא היה נהיר לי לפני הגניבה. על אותו המשקל – אני יכול לגנוב את הדעת ולהנות מגניבתי זו.

מכאן המסקנה הבסיסית : עדיף להיות הגונב מאשר הנגנב. עדיף להיות המערים מאשם המערימים עליו. עדיף להיות השקרן מאשר שמשקרים לו וגונבים את דעתו; עדיף להיות בעל הכוח מאשר המסכן...

ומכאן נגזרת עוד מסקנה בסיסית ועקרונית : ישנו מקום לגונב ומקום שני לנגנב, ומתוך המסקנה הקודמת, יש להתחרות על המקום העדיף ולתפוס אותו, אחרת יוותר לך המקום הנחות; כמו במשחק הכיסאות המוסיקאלים : אין מקום לשניים... מכאן נגזר עיקרון הכדאיות : כדאי לתפוס את מקום הגנב מאשר ליפול במקום הנגנב. כדאי להיות בעמדת כוח תמידית, מאשר להפסיד את העמדה שלך לטובת עמדה נחותה – ואין זה כדאי...

יש להיות, היינו, במעמד התגוננות תמידי, ובשביל לשמור על המעמד הזה, יש לאיים על כל הסובב אותך באופן תמידי ולנצח אותו בנוק אווט, אחרת תנוצח ותעבור אל הצד הנחות... באותו הרגע נולד עיקרון השרידות הפועל בעולמינו עד עצם היום הזה. באותו המעמד נולדו ניצוצותיו של "כוח הרצח" וההגיון שבו : לחסל אחת ולתמיד את מי שמאיים עלי, כי אין מקום לשנינו ביקום. באושיות העיקרון הזה עתיד להשתמש קין, בנה של חוה, ובעתיד הרחוק העיקרון הזה יתפתח ויכלול את "ההגיון" בחיסול מי שאינו מוצא חן בעיני, לא רק מי שמאיים עלי.

אם כן, כל שרשרת המידע העקרונית החיונית וההגיונית הזו, מוכרת היתה ללא ספק לאלוקים, וזהו בעינו המידע שביקש השם יתברך להרחיק את האדם ממנו. והמניע של אלוקם :

כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע: במילים אחרות : שלא נאיים עליו.

למסקנה המסכמת הזו הגיעה חוה : אלוקים איים על האדם לבל יתקרב אל מעגלי המידע הפנימיים – "אל תוך הגן", בשביל למנוע מהאדם את עצם המחשבה על קיום הרע והטוב, היינו על עצם קיום עמדת הכוח והעמדה הנחותה... השם יתברך ביקש שהאדם לא ידע מקיום אופצית הגנב וכך ממילא לא יידע מאופציית הגונב. באופן הזה, ביקש אלוקים לשמור על עמדת הכוח שלו לתמיד, בלי שאף אחד יוכל לערער על עמדה זו או לאיים עליה.

"אלוקים חושש מהאדם" – זוהי השורה האחרונה אליה הגיעה חוה, אם כל אדם. כה רחוק הלכה... והוא אשר אמרתי : היא עמדה על אותה המדרגה של השם יתברך; שם שיחקה... מהמקום ההוא הגיעה אל מסקנותיה. ולפני שנבחש במקום עליו עמדה חוה – נושא מרתק ומעניין בפני עצמו, הייתי רוצה להחזיר חוב קטן לחוה אימנו, הגם ומאוחר קימעה...

מקור כל המסקנות והאבחנות שהגיעה אליהן חוה, וכפי שראינו, הן שתי מילים קטנות שנתקלה בהן חוה ומשכו את תשומת ליבה...

"בתוך הגן" – אלה הן שתי המילים הבעייתיות... מדוע ביקש השם יתברך להרחיק את האדם "מתוך" גנו? מדוע למנוע מהאדם לחקור ולהעמיק... תמוה! תמוה עד מאוד.

מהתמיהה הזאת התחילה את מסעה, שאלה את השאלות הנוקבות, והגיעה אל המסקנות הנגזרות.

שתי מילים, לא יותר... הן האחראיות למהפכה המחשבתית האנושית.   

ושוב אל חוה : מפרי עץ-הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו:  פן-תמתון.

למה אלוקים ביקש להרחיק את האדם מתוך הגן! למה! למה?

תשובה : תרמית עצמית! פשוט משחק מילים. וכמו שהבטחתי – התרמית הגדולה בהסטוריה.

המינוח שהשתמשה בו חוה " בתוך הגן " אינו מינוח חדש; קדם והשתמש בו השם יתברך בפרק השני של בראשית :

ט ויצמח ה' אלקים מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע – כלומר אם ברצונך להעמיק אל תוך הגן ולדעת מה נמצא שם, הרי תמצא שם את החיים; היינו החיים המהנים שהבטחתי לך. במילים אחרות, ואם תרצה להגיע אל החיים הצרופים – עליך להעמיק ולחדור אל תוך גן המידע, שם תמצא את הנאתך, את מבוקשך.

במילים הכי ברורות : השם יתברך הניע את האדם לחקור ולבחוש ולהעמיק; הוא המליץ לו לעשות את זאת, ואף תלה בזאת את חיי האדם; אם תחקור ותעמיק ותגיע אל תוך הגן – תמצא את החיים... ההפך הגמור מניסוח חוה : ומפרי העץ אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו: פן-תמותון. זהו ההסבר הכללי.

 
...המשך לפרק (21)