קוד: מידע אנושי 22 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (22)
לפני מספר חודשים, היגעתי "במקרה" אל נושא "הדמות והצלם", ונתקעתי שם; כלומר לא ידעתי מה לעשות עם המונחים החדשים שזה עתה נגלו לעיני : דמות, וצלם. אשר על כן, החלטתי לעזוב את הנושא הזה בסטנד ביי – יום יבוא ואצטרך אותו...
וכך עשיתי; עזבתי טקסט תלוי בן כעשרה עמודים, וחזרתי אל הנושא הקודם המקורי בו עסקתי במאמר... מאמר שהתפתח בנתיים והגיע היום אל נקודת ההצלבה הזו עם הדמות והצלם. אם תרצה – כך מתנהלים הדברים במרחב חוק ההתאמה הקוסמי שגם אנחנו חלק ממנו. מה פשר הדברים...
לחובבי המטבח והבישול – דוגמה יפה בשבילם : אתה הולך להכין מתכון מורכב של סלט, עם רוטב מיוחד... ואתה מוצא מן הסתם להתחיל בהכנת הרוטב, ולשים אותו בצד עד שיגיע תורו וייכנס למתכון... הרעיון הוא הכנת חלק מסוים מהמתכון, כך שבבוא העת יהיה מוכן, ויכנס לתמונה כפריט מובן מאליו שרק יש לקחת ולהוסיף...
וכך אני לוקח את שני המונחים "דמות וצלם" המוכנים מבעוד מועד, ומוסיף אותם פשוט למתכון... והייתי רוצה להביאם לכאן כפי שהוכנו ונולדו במקור... הם נולדו כתוצאה משאלה עניינית ונוקבת אודות הרצון, ופעולתו בשטח חוק ההתאמה הסימטרית. וזה נוסח השאלה שנתקלתי בה במטבח ועבדתי עליה :
- מה זאת אומרת ניתן לרצות "כל רצון"...? האם אני יכול לרצות גם בזהב? האם אני יכול לרצות במאה עשרים ושמונה קילו זהב טהור?
- כן.
- יפה; בוא נבדוק איפוא את חוק ההתאמה הסימטרית : אני רוצה 128 קילו זהב טהור, היינו של 24 קרט.
- אתה תקבל בזה הרגע 128 קילו זהב 24 קרט, וזה אגב אחד הרצונות הפשוטים ביותר שהוצגו אי-פעם בפני מכונת היקום... מדוע ביקשת רק 128 קילו? יכלת לבקש 170 קילו, או כפול...
- אני רוצה רק 128 ומסתפק בהם.
- בסדר גמור; יש לך את מה שביקשת. יש לך אותם כבר ביד נכון?
- אין לי אפילו חצי גרם ביד.
- אם כן לא רצית 128 קילו זהב; וכאשר תרצה אותם – תקבלם עד הגרם האחרון.
- מה משמעות "כאשר תרצה אותם"?
- המשמעות : כאשר תרצה באמת ובתמים את 128 קילו הזהב.
- אתה משחק איתי... ומה רציתי?
- אולי חשבת על 128 קילו זהב, אך לא התכוונת אל הנתון הזה בכנות... במילים אחרות, כאשר כנותך ורצינותך ומהותך בתכלית ייפגשו בנקודה אחת, היינו כאשר כוונתך תיפגש עם רצונך במציאות, או אז ניתן להגיד שרצית באמת ובתמים...
- ואם איני יודע "לרצות" באופן תקני... פשוט אני לא יודע.
- אפשר לקבל סידרה של שיעורי-עזר על זאת ובחינם. גש פשוט אל הפרק הראשון של בראשית וקרא אותו.
- עד שאעשה את זאת – אפשר לקבל כמה טיפים על החשבון? אני פשוט סקרן ומלא שאלות...
- מה שתרצה... שאל.
- בוא נגיד למדתי את השיעור ואני יודע עכשיו "לרצות"... איך הרצון שלי מתקיים במלואו ובשלמותו באופן מדויק? תוכל לתת לי דוגמה על החשבון...?
- בטח שכן. את הדוגמה הזאת סיפק המתעד... פשוט שיער מראש שיבוא אחד כמוך וירצה "באופן תקני" דוגמה כזאת. הינה היא לפניך.
המתעד, השם יתברך, ביקש איפוא לתעד את אחד הרצונות האנושיים – כדוגמא אופיינית אחת מיני רבות, ובאמצעותה ביקש להציג בפני האדם הסקרן את משמעות הרצון האנושי ואיך הוא מתקיים ומתנהל בפועל. במילים אחרות, השם יתברך היה "ער" לשאלות הרבות שעלולות להתעורר... שאלות שיגיעו אף לכדי אבסורד.
וכפי שצויין, השם יתברך בחר בדוגמה אופיינית אחת מתוך רבות, ואני מדבר על הדוגמה של הרצון בלהוליד ילד. הוא תיעדה החל מרגע "היוולדה" ועד בכלל... כולל נחיתה בכל תחנה אפשרית שהרצון הזה עבר דרכה וסימן ציון דרך...
טעות לחשוב שבחר בדוגמה הזאת – כי אנחנו, המין האנושי חלק ממנה... אומנם המין האנושי קיים עד עכשיו במסגרת הרצון המקורי הראשון הזה של האדם, ורצון תקני ימשיך לעולם להיות בתוקף... אולם לא רק הרצון הספציפי הזה מתגלגל לו עד עכשיו... ולמעשה, כל מסגרת העולם הנוכחית שאנו חיים בתוכה – משקפת את מכלול הרצונות האנושיים שהצטברו ביקום עד לרגע זה – כולל הרצונות הסתמיים והמקריים והשליליים והתקניים כאחד; ואם כן אין לתת את זכות הבכורה לרצון זה או אחר בגין המשכיותו, כי כל הרצונות ממשיכים ומתגלגלים – כולל רצון הלידה!
קיימת איפוא סיבה אחרת לבחירה הזו... שלעניות דעתי מתגלמת במנגנון המכנה המשותף, שפעילותו במסגרת הרצון הספציפי הזה – דינמית כל הזמן... האדם יולד כל הזמן, ומטריית המכנה המשותף של הרצון הזה משתנה כל הזמן, לכן ניתן להציג דרך הדוגמה זו את מאפיין המכנה המשותף על כל הרכביו, את המכנה "התקני" הגדול, את המכנה השלילי הקטן, וגם את האקראי הסתמי שאין לו תכלית מוגדרת... אפשר גם לראות איך עוברים ממכנה אחד למשנהו; ילד יכול להיוולד למשל תחת המטריה של מכנה משותף גדול, ולגדול תחת מטריה אחרת, או להפך... מכאן איפוא מקור הבחירה בדוגמה הזו : היא עונה על מספר מאפיינים במכה אחת.
תיעוד הדוגמה הזו על כל מאפייניה – מתחיל בפרק ד' של בראשית, עובר בפרק ה, יא, טז, כא, עד לפרק העקדה כב.
עד לפרק העקדה היגעתי – בנתיים, וראיתי בדרך עולמות שונים ומרתקים; הבה נגלה אותם ביחד.
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה' (בראשית, ד) – כאן התחיל אדם הראשון עם רצונו הספציפי – "להוליד בדמותו וכצלמו", וכבר עברנו לעיל על תיעוד "התחלת הרצון" הזה בפרק ד; אולם, ולפני שנמשיך הלאה אל פרק ה, הייתי רוצה להתעכב על שאלה תקנית שמתעוררת מאליה : מדוע בעצם לא "עזר" השם יתברך לאדם בבחירת רשימת רצונותיו – באופן שיגיע ישירות אל מעלה המדרגות מבלי לעלות אותן בהדרגה...
את התשובה על התהייה הזאת – סיפק המתעד מראש, על גב הפרק הראשון בו העביר את סידרת שיעורי העזר אודות תיפעול הרצון...
ביום השישי, כידוע, וברגע האחרון עשה את האדם...
כו ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש הרמש על-הארץ. כז ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. כח ויברך אתם אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובכל-חיה הרמשת על-הארץ. (בראשית, א)
ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – בפתיח הזה ביקש השם יתברך לחזור ולשנן ולהדגיש את "נוהל הבעת הרצון" שיש להתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר – אל הרצון המוגדר והמדויק : נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – רצון זה הינו כללי ביותר; הוא רצון גולמי... ולכן הוא קדם לבריאת האדם בפועל; בריאה שתתועד להלן בפסוק כז הבא : ויברא אלקים את-האדם בצלמו – ללמדנו ולשנן שוב ושוב : תחשוב קודם על המסגרת הגדולה של הרעיון, ורק לאחר מכאן תבנה אותו בפועל. ומהו הרעיון?
אדם בצלמנו כדמותנו: ישות עצמאית בלתי מוגבלת... זוהי ישות האדם. אדם שאפשרויות אין-סוף יעמדו לרשותו; היינו מידע אין-סופי שיעמוד לרשותו.
מושגיות ה"אין-סופי" מתגלמת במילת " בצלמנו " : אות ב קידמה את המילה הזו – ללמדך על משמעותה המדוייקת : השם יתברך מצהיר על כוונתו המדוייקת שרק הוא יכול להגדירה : אותו המידע שעומד לרשותי – יעמוד גם הוא לרשות האדם. זהו צלם אלוקים; ובצלם אלוקים המדויק נעשה האדם. שוב, נא לשים לב לאות ב שקידמה את המילה "צלם" – ללמדך על הערך המדויק אליו כיוון השם יתברך את רצונו הגולמי; ומה הם גבולות הערך הזה?
צלמנו: זהו גבול הערך : צלם השם יתברך בכבודו ובעצמו. לכן הוא השתמש באות ב כאשר ציין את הערך הגולמי, כי הוא, רק הוא מכיר את הערך הזה : ב צלמנו. באותו הערך אנו עתידים להתקל, כאשר אדם הראשון "ירצה" ללדת ילד כצלמו ובדמותו :
א זה ספר תולדת אדם... ויולד בדמותו כצלמו (בראשית, ה) – אדם הראשון גם הוא ביקש שיעמוד לרשות בנו המידע האין-סופי, ושתהיינה לו את אותן האפשרויות האין-סופיות העומדות לרשותו, אולם אין הוא יודע את גבולות הערך הזה; אין הוא יודע את גבולות האין-סוף – הגם ואותו הערך במלואו עומד לרשותו... לכן, הוא השתמש באותה המילה "צלמו" אך קידמה באות כ המלמדת על השערה שלא ניתנת לדיוק : כ צלמו, כ צלמו של האדם, כאותם הגבולות האין-סופיים העומדים לרשותו.
בעוד, את דמותו שלו – הוא רואה ויכול להגדירה באופן מדויק : הוא "רצה" ילד ב דמותו : בקומה שלו, עם אותן העניים, האף הידיים הלב הריאות... אותן הערכים המדוייקים שרואה אותן בפועל בעיניו המזויינות – רצה אותם לילד שיוליד, לכן, שוב, הוא קידם את המילה "דמותו" באות ב המעידה על ערך מלא המוכר לו באופן מלא, ערך מוגדר ומדויק.
ואחרון אחרון : "הדמות" שהכירה אדם ורצה אותה לבנו – היא המסגרת שממנה מורכב האדם. לכולנו אותה המסגרת ואותו הגוף... מידות הגוף אומנם יכולות להשתנות מאדם לאדם, אך הפרופורציה או בעברית יפה – הייחסיות בין המידות – תמיד תשמור על נתוניה המוגדרים והמדוייקים בכל גוף וגוף : לכל אדם ראש על הכתפיים שנעוצים בו זוג עיניים קרוב למצח, באמצע הפנים תחוב האף, ולמטה ממנו הפה. לכולנו אותו הרכב חניכיים, וכשנזקין נזמין את אותן התותבות מרופא השיניים והוא לא ישאל אותנו כמה שיניים צריכים. הלב אותו הלב, אותם החדרים, אותו הכבד אותו המוח, אותן הפעולות אותו המנגנון, ואפילו אותן הרגליים והידיים ומספר אצבעותיהן, לכן אני קורא לגוף האדם מסגרת, שתחוב בתוכה האדם...
המזבח, כפי שראינו לעיל, הינו מסגרת להכרתינו בסוד נשמתינו, הרחוקה שנות אור מנפש החיה והבהמה המוגבלות... אנו עומדים על המסגרת הזאת ומכריזים על הכרתינו זו בריש גלי...
בעוד כמאה עמודים – כן עודינו במסגרת הפירצה... – אגלה את סוד תיבת נוח שלמעשה לא מדובר בתיבה ולא ביאכטה כי-אם במסגרת! עליתי על סוד התיבה ממידותיה המדוייקות הייחסיות למידות המשכן – גם הוא האחר מסגרת.
"מסגרת" היא ארבע הצלעות המעוצבות ייחסית לגודל התמונה... למעשה ישנן אין-סוף מסגרות שונות שזהותן משתנה – ייחסית לצורתן ההנדסית ולמספר הצלעות שלהן : המסגרת המרובעת היא הנפוצה ביותר, אחריה בא המשולש, המחומש, המשושה, העגול... כל צורה הנדסית והמסגרות הנבדלות שלה : המרובע למשל יכול להיות ריבוע, מעוין, מלבן, או מקבילית; אלה הן הצורות המוכרות ביותר, אך למעשה ישנן אין-סוף צורות שניתן לייצרן מארבע צלעות – שמעתם על "דלתון"? "טרפז"?... כפי שניתן להרכיב אין-סוף צורות מעיגול : צורה עגולה, תמונה בייצית, מסגרת גלית נעולה...
אם כן, כאשר מגדירים מסגרת, לא ניתן להסתפק בהגדרת משפחתה ההנדסית – (ריבוע, משולש, עיגול...), אלא יש לזהות את אב הטיפוס ההנדסי אליו היא שייכת; מרובע : ריבוע, מעוין, מלבן... / משולש : שונה צלעות, שווה צלעות, שווה שוקיים...
כניסתי לעולם ההנדסי – תקל עלי הצגת שאלה שהיא בגדר של נעלם שמסתתר תחת הרבה שכבות...
הבה נניח שהצלחנו לזהות את "מסגרת האדם" ואף הצבענו על האב-טיפוס שהיא שייכת אליו. גילינו מסגרת בת ארבע צלעות השייכת למשפחת המלבן : כל זוויותיו ישרות בנות ° 90, בעל שני זוגות של צלעות נגדיות מקבילות ושוות, ואנו יודעים אף את מידותיהן.
אם כן, אנו מכירים כבר את זהות "המסגרת של האדם" ונתוניה, ולאימות הדברים – הלכנו אל מספר "אנשים" ובדקנו את הנתונים שבידינו עליהם : אכן, גילינו את אותה המסגרת : לכולם זוויות ישרות בנות ° 90, שני זוגות של צלעות נגדיות מקבילות ושוות, והיחס בין מידות הצלעות של המלבנים השונים – הוא אותו היחס לאב-טיפוס של המלבן שבידינו; כלומר הגדלים יכולים להשתנות אך צורת המלבן והיחס בין מידות צלעותיו ישארו על כנם. אותו הדבר, אותו המודל, אותה הצורה, אותה המסגרת; דמות אחת.
ואכן זו התמונה הנראת בשטח : לכל "בני האדם" ראש ממוקם בין הכתפיים, נעוצים בו זוג עיניים קצת מתחת למצח, המרחק בין עין לעין שונה מאדם לאדם, אך הוא נתון יחסי התלוי בגודל הראש, ולכן ניתן להגיד שהוא נתון ייחסי שווה אצל כל משפחת האדם. כך גם כל שאר המידות של איברי הגוף : כולם שווים באופן יחסי בין כל בני האדם, וביחס לאב הטיפוס שבידינו. לכן אני קורא לגוף האדם כמסגרת, שתחוב בתוכה האדם...
אותה המסגרת, אותה הדמות... ואם כן, אני מבין כבר לאיזו "דמות" השם יתברך התכוון, כאשר "רצה" לעצב את האדם... אני מכיר אפילו את המידות היחסיות המדויקות של הדמות הזו, וכך אני מגיע לשאלה העלומה שלי :
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – מדוע קידם את הדמות (המסגרת) באות כ? אנו יודעים בדיוק על איזו מסגרת הוא מדבר, ואנו מכירים אף את מידותיה! זיהינו אותה ואת כל נתוניה היחסיים! זיהינו את מסגרת האב טיפוס! אנו יודעים כי זהות המסגרת אינה נתון התלוי בגודלה כי-אם בנתוניה היחסיים, ואת הנתונים האלו זיהינו! היה עליו לכתוב : נעשה אדם בצלמנו ב דמותנו – עם האות ב שתצביע על דיוק והתאמה בין דמותו לדמות שמבקש לעצב לאדם; כפי שעשה עם "הצלם" וקידם אותה באות ב – בכדי להצביע על אותה התכונה האין-סופית, המדוייקת, שתעמוד גם כן לרשות האדם.
מתוך השאלה-תהייה זו – אני מגיע לנתון הזה : השם יתברך לא דיבר על המסגרת "ההנדסית" הזו שתיארתי לעיל... הוא אינו רואה את גוף האדם כמסגרת בפני עצמה; ואף שלח לנו מספר רמזים נוספים התומכים בזאת : לא לכולנו אותו סוג דם, צבע עיניים, עור... היינו הנתונים של סוג הדם וצבע העיניים – אינם מתואמים עם צלעי המסגרת, דבר שמרוקן את המסגרת מתוכנה באחת... כללי המסגרת יכולים להתקיים, רק כאשר היחס בין כל הצלעים שווה בכולם – לא כאשר שווה ברובם. בתחום ההשתלות למשל, ידוע כי לא כל איברי התורמים מתאימים להשתלה, ורק לעתים רחוקות נמצאת התאמה בין התורם לנזקק.
ובכל זאת, ולפני שאנו פוסקים את פסיקתינו ופוסלים את האפשרות המצביעה על גוף האדם כמסגרת, הבה נציץ שוב בגוף המתואם הזה... אותו מחזור דם לכל בני האנוש – נשים וגברים כאחד; בתנאים אופטימלים – לכולנו אמור להיות אותו לחץ דם, אותן פעימות לב בכל דקה, אותו קו בריאות... אותו מנגנון מופלא, אותה מערכת עיכול, אותן מיצי עיכול, אותה מערכת הזעה, וגם אותם מימדים אותן המידות אותו היחס.
מעבודתי הנוכחית בחנות של בגדי גברים למדתי, כי אין הכרח למדוד את המכנסיים; ניתן לדעת את מידת המכנסיים ממדידת אמת היד או ציר הצוואר : מודדים את פתח המכנס לרוחב עם אמת היד; אם המידה מתאימה אזי המכנסיים טובים, לא צריך למדוד אותם... כנ"ל עם הצוואר : לופתים את רוחב המכנסיים סביב הצוואר : אם מידת המכנסיים נכונה – רוחבם אמור ללפות בדיוק את הצוואר ללא עודף או חיסרון. אני משתמש הרבה בצורת המדידה הזו כאשר יש לחץ והחנות מלאה... מה עוד וחדר המדידה שלנו הוא השרותים ובד"כ הם תפוסים... כלומר קיים יחס קבוע בין מידת האמה והצוואר לבין מידת המותניים, אצל כל האנשים, בכל העולם.
וכמי שעובד בענף ההלבשה, עליתי פעם על טבלה מעניינת של מידות הגוף האופטימליות, המקשרת ביחס קבוע בין הגובה, המשקל, הצוואר, הביצפס, האמה, שורש כף היד, חזה, מותניים, אגן, ירך, ברך, ושוק.
עבודתי הנוכחית בבגדים ועיסוקי הנוכחי במאמר הזה, הביאו אותי לרעיון אלגנטי עדין ודק, שרק בתנאים הנוכחיים – יכלתי לעלות עליו...
כן קיים יחס קבוע בגוף האנושי, העונה על כל תנאי המסגרת והמזכה אותו בתואר הזה : הגוף האנושי הינו "מסגרת" קבועה שהשם יתברך תחב את האדם בה. זו מסגרת אנושית הקושרת את כל המין האנושי. אילו עוד מסגרות אנושיות אנו מכירים?
הבית : המסגרת הזו נרקמת מסלון ישיבה, שולחן, מטבח, שרותים, חדר שינה, כלי אוכל, ואוכל. כל הבתים בעולם שותפים למסגרת הזו.
בית הכנסת : גם הוא מסגרת שתוחמת בתוכה מספר אלמנטים קבועים : סידורים, טליתות, ספר תורה, מזוזה בדלת, כיסאות מסודרים, תיבת חזן, שרותי גברים ונשים, ומטבחון קטן. זוהי "מסגרת בתי הכנסת" בכל העולם.
מטוס : טייס, תא טייס, דיילת, שרותים, כיסאות מסודרות, מטבחון קטן. זוהי "מסגרת מטוס הנוסעים" האנושית בכל העולם.
בית-ספר : חדרי לימוד, חדר מורים, מורים, מנהל, מגרש דשה, כיסאות לימודים, שולחן מורה, חדר אוכל, מטבח, שרותים לשני המינים, שער ושוער. וזו "מסגרת בתי הספר" בכל העולם.
מסגרת התמונה : ותמונה או ציור בתוכה... זוהי מסגרת "התמונות האנושיות" בכל העולם.
גוף האדם : ראש, צוואר, לב, כליות, ידיים, רגליים... זוהי "מסגרת הגוף" האנושית בכל העולם.
אני מבחין במכנה משותף אחד לכל המסגרות האנושיות : כל המסגרות נועדו לשמור על תכולתן : בבית אני שומר על הפרטיות שלי; בבית הכנסת על דתי ואמונותי; במטוס על הביטחון שלי; בבית הספר על החינוך שלי; מסגרת התמונה שומרת על התמונה עצמה שלא תיקרע או תתבלה; ומסגרת הגוף שומרת על האדם שבתוכה.
אני חש בדאגה סמויה החבויה בתוך כל המסגרות...
אני דואג לפרטיות שלי – לכן אני תוחם את עצמי ואת משפחתי אל תוך המסגרת הסגורה של הבית; אני דואג כמעט מקנא לאמונותי, ולכן בניתי לי את מסגרת בית-הכנסת; אני דואג לחינוך ילדי, כי בלי חינוך מינימלי ובלי לדעת קרוא וכתוב – ילדי יאבדו את עצמם לדעת בתוך העולם הרחב... לכן החלטתי לשלוח אותם לבית הספר, למרות המסגרת הנוקשה שלו. אני דואג לתמונה ומבקש לשמרה, לכן אני עושה לה מסגרת.
את המסגרות לעיל עשיתי לי בעצמי; כל מסגרת והדאגה שלה... מלבד מסגרת אחת והיא "מסגרת הגוף האנושי" : השם יתברך "דאג" לגוף שלי, יצירתו, ולכן עשה לו מסגרת.
אחזור למכנה המשותף שעמדנו עליו לעיל, המוביל אל "דאגה" סמויה העצורה בתוך כל יוצרי המסגרות... אכן, מצאתי מזור לפרטיות שלי ובניתי לי את הפיתרון באמצעות בית בין ארבע אמות, אך תחושת הדאגה שנפתרה בנתיים – סוחבת אחריה עוד תחושה נגדית מוזרה בפני עצמה : אני חש חנוק בבית השומר על הפרטיות שלי; אני חש צורך לצאת מהבית החוצה, ואם לא אטפל תדירות בתחושה הזאת – אשתגע! אני אשתגע אם לא אצא מידי פעם לרחוב! הרבה אנשים מרגישים מצוקה לאחר מספר שעות במסגרת המטוס – על כל הנוחיות והסעודות והסרטים שמציע... מי לא מכיר את התחושה של השיחרור מבית הספר... מידי יום בסוף הלימודים; מידי שנה בסיום שנת הלימודים; וגם בסיום הבגרות... הנטיה היא להשתחרר מהמסגרת – גם ממסגרת מקובלת ונוחה... קיים דחף פנימי חזק לפרוץ את המסגרת ולהשתחרר ממנה, לא להשאר לעד בתוך גדרותיה, לא להתמכר לה... אני יכול אף לשייך את הנטייה הזו אל קבוצת האינסטינקט האנושי... וכך עולה אל כס ממלכת האבסורדים – האבסורד הגדול מכולם : אתה בונה מסגרת בשביל להשתחרר ממנה! האם האינסטינקט המנוגד הזה איפוא – הוא סטיה?
אינני מסתפק כאן בלהצביע על אבסורד, כי-אם על בילבול סמוי שלבש חליפה של אינסטינקט : נטיה לבנות מסגרת, ונטיה לנטוש אותה...
יעידו על הבילבול הזה – הרבה מאוד סטיות, שמקורן בנטיה האינסטינקטיבית לפריצת המסגרת... ההומוסקסואליות הינה סטיה אנושית שמקורה הוא "הנטיה" לפרוץ את המסגרת הסקסואלית המקובלת...
תכונה זו של "פריצת מסגרות" בולטת במיוחד וניתנת לזיהוי בחתך גיל ההתבגרות, וזאת כי נעדר מתבונת הגיל הזה – הטכניקות המתוחכמות להסתרת התכונה זו... הבילבול הנגזר מהתנהגותם "הבלתי מובנת" – צף כשמן מעל המים.
ומעבר לזאת... הרבה סטיות חברתיות (כבגידה, אלימות, פשע...) מקורן בהתמסרות לדחף מוזר לפריצת המסגרת... כמסגרת החוק והסדר למשל...
בשלב הקריטי הזה אליו הגיע האדם המבולבל – התערב השם יתברך ואמר את דברו : נטייתך לבניית המסגרת – אינה סותרת את נטייתך לפריצת המסגרת. במילים אחרות, אתה צריך אכן לשאוף לצאת מהמסגרת, אחרת תשאר תקוע בתוכה והדבר יעמוד בפני התפתחותך ויעצור את התקדמותך; ומאידך, ללא המסגרת – לא היית מגיע אל העמדה הזו ממנה ביקשת לזנק הלאה...
מכאן, המסגרת הינה "מקפצה" שדרכה קופצים אל עבר המרחב.
המסגרת, בלשון אחרת, הינה אמצעי טכני לכל דבר, שעוזר לנו להתקדם בצעדים כפולים וזריזים אל עבר יעדינו – במקום צעדים רגילים וכבדים... וכפי שציינתי לעיל, יכל למשל, אדם הראשון לבדו, ליצור ילד פרי רצונו ולהביאו באופן "עצמאי" לעולם :
כז ויברא אלהים את-האדם... זכר ונקבה ברא אתם. – כלומר עם מלוא חבילת האפשרויות המוכרות לנו : זכר או נקבה... לכל נברא בנפרד – עמדו לרשותו שתי האפשרויות : או ללדת לבדו במסגרתו האינדיבידואלית האישית, או ללדת עם בן זוגו במסגרת חדשה גדולה יותר, הנקראת בפינו "מסגרת המכנה המשותף הגדול".
אדם הראשון יכל "לרצות" בילד פרי בטנו לבדו; אולם הוא החליט על האופציה השניה : לפתח את הרצון הזה תחת המטריה של המכנה המשותף הגדול; כך, הוא חשב, יכול להגדיל את מימדי הרצון הספציפי הזה, בתנאי שימצא ערוץ פעיל ומשותף לרצון הזה אצל "אדם" אחר… ואכן הוא מצא את חוה, ושניהם גם יחד עמדו תחת כיפת הרצון המשותף הזה… "המסגרת" הזו איפוא שימשה את האדם כאמצעי טכני שדרכו קפץ בצעדים רחבים אל עבר "רצון" בעל מימדים גדולים יותר ומפותחים יותר; ומכאן כל ניסיון ליציאה מהמסגרת הזאת – מהווה כירייה מטופשת ברגליים, וכנסיון לנסיגה מהמכנה המשותף הגדול אל עבר האפשרות האינדיבידואלית הצרה, וזוהי הטיפשות בהתגלמותה.
"מסגרת הגוף והנשמה" הינה דוגמה נוספת למסגרת "טכנית" שמשמשת את בעליה כמקפצה טכנית לכל דבר… הנשמה גם הגוף "חיפשו" ישות שיוכלו דרכה לפתח את רצונם בלהנות מאוצר האין-סוף העומד לרשותם… הם ביקשו מסגרת שניתן דרכה לבנות מכנה משותף גדול ורחב יותר; וכך מצאו האחד את השני – בעזרת מתווך בעל רצון משלו…
ניתן כמובן להחליט לצאת מהמסגרת הזו ולפרק אותה, וגם החלטה מעין זו תהווה את הטיפשות בהתגלמותה, כי במקרה הטוב תחזיר את האדם בעל המסגרת המשותפת – אל רמת החיה בעלת "הגוף ללא הנשמה" עם האפשרויות המוגבלות מאוד העומדות בפניה, ובמקרה הרע מסגרת זו תתפרק ותפסיק לפעול; תחדול להתקיים; וזו יריה מאוד כואבת ברגל...
"האדם" נכון להיום נמצא באמצע – בין המקרה הטוב לרע, היינו עם מסגרת פריכה מאוד הקרובה יותר אל המסגרת "על-תנאי" של החיה המוגבלת, ועם נטיה מוכחת אל עבר פירוק סופי של מרכיבי המסגרת המקורית; היינו אל עבר המקרה שהוגדר לעיל כרע ואומלל, כאשר המסגרת הפריכה מתפרקת מאליה ומפסיקה את פעולתה המשותפת כליל; המכנה המשותף הגדול נעלם.
מכאן אני מגיע לנוסחה זו : הנטיה הטבעית של "יציאה מהמסגרת" מבטא במקור את השאיפה להרחבת המכנה המשותף הגדול.
הנטיה הטבעית של "יציאה מהמסגרת", תתן את ביטויה איפוא ביציאה מעולם צר מימדים, אל עולם רחב יותר, בעל מימדים גדולים יותר.
המסגרת, היינו, היא הסולם שעולים על מדרגותיו אל המרחב הגדול – אל המכנה המשותף הגדול… דרך הסולם הזה אפשר כאמור לעלות, אפשר לרדת; וגם אפשר ליפול באחת – ישירות מהמדרגה עליה עומדים.
בלשון אחרת : אפשר להתפתח ולהתקדם הלאה, אפשר לחזור אחורה בתהליך הדרגתי שלילי וכואב; ואפשר גם לעצור במקום ולחדול באחת להתקיים.
בלשון עוד יותר ברורה : אפשר להשתמש במסגרת כמנוף, אפשר להשתמש בה כמסלול החלקה במורד המדרון; ואפשר גם להשתמש בה כמצוק להתאבדות יצירתית.
במילים פשוטות ונוקבות : אפשר לפתח את הנטיה הטבעית שלנו של "יציאה מהמסגרת"… ואפשר לעצור את הנטיה המבורכת זו שנטועה בנו עמוקות, בגלל בעיה טכנית פשוטה של אי-הבנת המונח המקורי "יציאה מהמסגרת"...
את נפלאות "המסגרת" – גילו אבותינו מזמן... לא היה חולק על הכוחות האדירים הטמונים בה. זאת ועוד : גם לא היה חולק על זהות הנטיה של "היציאה מהמסגרת"... כולם בירכו על הנטיה הזו וזיהו את הכוחות הנגזרים ממנה... אסור לעצור ולדרוך במקום, יש להתקדם כל הזמן ולשאוף לצאת מהמסגרת הנוכחית אל עבר המרחב האין-סופי...
המחלוקת היחידה שנתגלעה ביניהם, היתה באופן הביצוע... איך יוצאים מהמסגרת אל עבר המרחב הגדול? איך נוגעים בשמים? איך מבצעים את המשימה הזאת הלכה למעשה.
היה מי שאמר : יש לצאת פשוטו כמשמעו מהמסגרת; לפרוץ אותה – לא משנה הדרך, ולהגיע בדרך זו אל השמים... זו האסקולה הראשונה בעלת התיזה הראשונה.
והיה מי שאמר : המסגרת הינה המנוף שדרכו ניתן לצאת אל המרחב, אם תרצה – לפרוץ דרכו את המרחב. יש לעלות איפוא דרך הסולם של המסגרת השמיימה... זוהי האסקולה השנייה והתיזה השנייה.
תיעוד התיזה השנייה נמצא בחבילת הפסוקים האלה :
י ויצא יעקב מבאר שבע; וילך חרנה. יא ויפגע במקום וילן שם, כי-בא השמש, ויקח מאבני המקום, וישם מראשתיו; וישכב במקום ההוא. יב ויחלם, והנה סלם מצב ארצה, וראשו מגיע השמימה; והנה מלאכי אלקים, עלים וירדים בו. יג והנה ה' נצב עליו, ויאמר, אני ה' אלקי אברהם אביך, ואלקי יצחק; הארץ אשר אתה שכב עליה – לך אתננה ולזרעך. יד והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה; ונברכו בך כל-משפחת האדמה, ובזרעך. טו והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר-תלך, והשבתיך אל-האדמה הזאת: כי לא אעזבך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר-דברתי לך. טז וייקץ יעקב משנתו, ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה; ואנכי לא ידעתי. יז ויירא, ויאמר, מה-נורא המקום הזה: אין זה כי אם-בית אלקים, וזה שער השמים. (בראשית, כח)
אנו נתחיל בתיעוד תולדות האסקולה הראשונה והתיזה שלה, הנמצאת בחבילת הפסוקים האלו :
א ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. ב ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ג ויאמרו איש אל-רעהו, הבה נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה; ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה להם לחמר. ד ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים, ונעשה-לנו שם: פן-נפוץ על-פני כל-הארץ. ה וירד ה' לראת את-העיר ואת-המגדל, אשר בנו בני האדם. ו ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות; ועתה לא-יבצר מהם, כל אשר יזמו לעשות. ז הבה נרדה, ונבלה שם שפתם – אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ח ויפץ ה' אתם משם על-פני כל-הארץ; ויחדלו לבנת העיר. ט על-כן קרא שמה בבל; כי-שם בלל ה' שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם ה' על-פני כל-הארץ. (בראשית, יא)
א ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. – ההתחלה היתה, על פניה, מעודדת...
בשביל להבין את הדברים, עלינו להכיר את הקונטקסט של הדברים... היינו הרקע או הבמה עליה התרחשו הדברים.
אנחנו נמצאים בתקופה הנושקת לתקופת חטא אדם הראשון. כעבור כמאה עמודים, אעמוד בשתי רגליים יציבות על התקופה הזאת, ואכנה אותה "כתוקפת מעבר", היינו התקופה בה התחיל האדם להתרחק מחוק ההתאמה הסימטרית; אך לא ממש להתנתק ממנו... אסביר את הדברים באופן כללי.
הפרק השלישי של בראשית מתעד את חטא אדם הראשון; חטא שמסתכם בהכנסת הספק לחייו... ניתן לתאר את חטא אדם הראשון כסימפטום האיש שהרוויח מליון דולר בטוטו : זה עתה יצא ממשרדי הטוטו ובכיס שלו שיק על סך מליון דולר! לא עוברות חמש דקות והוא מוציא את השיק מהכיס, מעיין בו וקורא : נא שלמו לפקודת דני לוי סך של מליון דולר בלבד. מקפל את השיק ומכניסו לכיס. כעבור שתי דקות – מוציא שוב וקורא... וכך עד שמגיע לגן ציבורי, תופס מושב ריק ומתנחל בו. תוחב את ידו לכיס להוציא את השיק... ולקרוא; אולם הפעם ולאחר קריאתו – לא מחזירו לכיס אלא משאירו בידו, כי מה הטעם להחזירו – אם רק כעבור שניות עתיד הוא לעיין בו שוב...
באופן הזה עוברות להן שלוש השעות הראשונות, מאז שקיבל את השיק לידיו – עד להתנחלותו על המושב בגן הציבורי. הדקות הבאות ירשמו עירעור מה בנפשו של דני : תאמינו או לא – הוא מתחיל לפקפק בסכום הרשום על השיק שבידו. האם זה מליון דולר או ש.ח? ואם זה דולר – האם המדובר בשער היציג או השחור? ומה עם מס הכנסה – כמה ישאר לו לאחר ניכוי מס הכנסה : 200 אלף? 230 אלף? כל כך מעט ישאר לו? זאת, למרות שנאמר לו מפורשות במשרדי הטוטו כי הזכייה שלו פטורה מכל מס, אבל מי מאמין לפקידים האלה... כך עוברת לה השעה הרביעית.
השעה החמישית קריטית : הספק נכנס לראשו והתנחל בו : הוא כבר מסרב להאמין לעיניו... אין לי מליון דולר גם לא מליון גרוש... כל הטוטו הזה הוא סתם חרטה ברטה, צוחקים על האנשים ואף מעניקים להם שיקים שלא שווים את הנייר שלהם...
אולי נסחפתי קצת עם המשל... אך המטרה שלי היתה להבליט את סימפטום הספק, כאשר נכנס בראש האדם ומתנחל בו – ללא שום סיבה ללא שום הגיון שניתן להשען עליו...
להדגיש, אינני מתאר במשל את "התהליך" שהוביל אל הספק, כי-אם את רמת הספק עצמו, את מהותו... אדם הראשון הגיע אל רמת הספק הזו ואף עבר את ידידנו דני מהלוטו ורמת הספק שהגיע אליה...
אדם הראשון חי בגן-עדן. לפניו נפרש מידע אין-סופי – מעובד ומוכן שרק צריך להושיט את היד ולקטוף אותו... במילים אחרות, הוא יכל להגיע אל כל נקודה ביקום, אל כל חפיסת מידע ביקום, רק צריך לרצות – זה כל מה שהיה עליו לעשות : ל-ר-צ-ו-ת. אם נחזור למשל שלנו, ביד דני האומלל היה שיק של מליון דולר, והיה עליו רק ללכת לבנק ולפרוע אותו... אולם אדם הראשון לא היה בידו שום שיק, גם לא היה צריך להטריח את עצמו עד הבנק, כי מספיק היה שירצה בכל סכום שינקוב בראשו – והכסף כבר היה בכיסו : זהו בעינו חוק ההתאמה הסימטרית; ואדם הראשון השתמש בחוק הזה כלשונו וכהלכתו.
עד שיום אחד הגיע אל גן ציבורי, התיישב לו על המושב בפינה ופיקפק בכל מערכת יכולותיו האין-סופיות... הוא הטיל ספק; היום אנו משתמשים בפועל "להטיל" – להטיל ספק... אולם במקרה של אדם הראשון – נכון להגיד : המציא ספק; יצר ספק. תהליך יצירת הספק המוזר הזה, מתועד במלואו בפרק השלישי של בראשית, וכאשר נגיע אליו תיווכחו, שרמת הספק של דני שלנו מהלוטו היא הרבה יותר "עדינה" מהרמה הגסה שהגיע אליה אדם הראשון וחוה אישתו. דני אולי סבל מסימפטום של מחלה נפשית... אך אדם הראשון הגיע אל הספק שלו עם שיא כוחותיו הנפשיים...
יצירת הספק והטלתו אל המגרש – השפיעה על מהלך החיים השוטפים עד לכדי שינוי במערך ההחלטות הבסיסיות ביותר : אדם שמסופק אם יש בכיסו מליון דולר, אינו מתנהג כאדם שיודע שהוא שולט על מליון דולר... זה האחרון יהיה החלטי על כל המשתמע מכך, הוא בעל שליטה על מליון דולר וזה הרבה מאוד כסף... הרבה כוח יש בידו, והוא משתמש בכוח הזה הלכה למעשה ומוציא אותו לפועל; בעוד השני יהיה ספקן ומערך החלטותיו ישקף את זאת. הוא יאבד הרבה מאוד מכוחו, למרות שבכיסו תחובים מליון דולר אמריקאי – אותו הסכום של הראשון...
אולם ולמען הדיוק, "כוחו" של זה האחרון אינו נגזר מעצם העובדה שהוא חורש על מליון דולר כולל האפשרויות שנפתחות בפניו הודות למליון דולר הללו... כוחו האמיתי הוא בזיהוי רצונו : ברצונו לחרוש על מליון דולר וברצונו לנצל את כל האפשרויות הנלוות לזאת. במקרה של אדם הראשון למשל, הוא "רצה" את האפשרויות, ומליון הדולר עמדו בכל רגע לרשותו, בשליחות מנהיג חוק ההתאמה הסימטרית, בשביל לקיים הלכה למעשה את רצונו.
זוהי המשמעות המופשטת של חוק ההתאמה הסימטרית : אתה צריך "לרצות", ורצונך זה יתקיים; כל שעוני המערכת הקוסמית יכוונו – ברגע הגהת רצונך, באופן שהרצון זה ייצא אל הפועל. היקום, בשעת הפעלה תקנית של רצון האדם – הינו עבד נרצע לרצון האדם. אולם יש כאן בעיה שלא חשבנו עליה : היקום הזה הינו מכונה אוטומטית המזהה כל רצון אנושי בקוסמוס ומוציא אותו לפועל; כל סוג של רצון, אף הרצון השלילי, וגם הרצון הסתמי – שנעמוד על מאפייניו בהמשך. וכאן אני מגיע "לאגדת" האדם שבד בבד עם הבעת רצונו – הספק נכנס אל ליבו... מדוע הספק הזה מחבל ברצונו? מי "מספר" למכונה הטכנית של היקום אודות הספק הזה, ובכלל איך נכנס הספק הזה לשעוני המכונה של היקום ומשנה את כיוונם?
ובכן, שעוני היקום אינם מזהים ספקות ולא חששות, הם מזהים אך ורק רצונות ומביאים אותם אל מחוזם... הבעיה היא האדם עצמו שהביע את רצונו, ובד בבד הירהר בספק... ההירהור הזה מביא עימו רצונות שליליים וסתמיים שגם אותם מזהה היקום ומוציאם, בד בבד, אל הפועל... הבעיה היא, שהרצונות (ההירהורים) הנגזרים מהספק – סותרים מטבעם את מהות הרצון המקורי. במילים אחרות, האדם עם הספק שלו, מייצר כוחות עם זרם מנוגד לרצונו המקורי, הולך נגד הזרם של עצמו... או כמו שאומרים במחוזינו – יורה לעצמו ברגליים...
אדם הראשון הפך איפוא מהחלטי לספקן, ואיבד הרבה מאוד מכוחו ומעוצמתו, אך התהליך האומלל הזה לא התרחש ברגע קט אחד, גם לא מהיום למחר, אלא הוא התרחש באיטיות, בתהליך הדרגתי.
הספק אם כן הוטל לזירה, אך לא במלוא עוצמתו... מידי פעם האדם תחב את היד לכיס והוציא ממנו את חבילת הכסף הירוקה ואף הוציא מספר שטרות והשתמש בהם, ביזבז, קנה, טעם את טעם החיים פה ושם... אם לתרגם את המילים האלה למונחים מקצועיים, אדם הראשון, ולמרות הספק שנולד בו זה עתה – השתמש פה ושם בחוק ההתאמה הסימטרית, ואף הצליח מידי פעם להתעלם מהספק ולהביא את רצונותיו אל הפועל. ההתעלמות מהספק הפכה עם הזמן למשימה של ממש, עד כדי שהיה צורך להחליף את פועל ההתעלמות להתגברות... אמור מעתה, שבשלבים מתקדמים ומידי פעם, אדם הראשון הצליח להתגבר על הספק וליצור את האווירה המתאימה לשימוש בחוק ההתאמה הסימטרית. נוצר אם כן תהליך מעניין של "חילוף חומרים" : הספק גזל בעורמה ובשיטתיות משטח חוק ההתאמה הסימטרית וצימצם אותו, ולחילופין צץ החוק לפתע מאי-שם וכיסה את עין הספק הרעה ואף איים לעקור אותה... אולם לא היה ממש באיום הזה, כי חיש מהר הספק חזר לשטח ונגס בעוד חלקה משטחי חוק ההתאמה הסימטרית.
ניתן כבר היה לזהות תהליך של נסיגה בחוק ההתאמה הסימטרית, עם מגמה ברורה של העלמותו המוחלטת של החוק מהשטח. כוונתי – להעלמותו מהתודעה האנושית; כי החוק בפני עצמו קיים ושריר מאז ולתמיד; הוא לא יכול להעלם... וכמובן, ככל והספק גדל – כך תהליך העלמותו (מהתודעה האנושית) תפס תאוצה והתעצם. ובכל זאת... המדובר בהעלמות שטח אדיר מימדים, ואני מתכוון לשטח המחיה של חוק ההתאמה הסימטרית השולט בכל המרחב, בכל כדור הארץ... חוק ההתאמה הסימטרית מייצג במהותו את הטבע; זה חוק הטבע... לכן, סביר הוא שתהליך העלמותו מהתודעה יהיה איטי והדרגתי, למרות ועל אף כוחו של הספק, שהלך וכבש את מקומו הווירטואלי בתודעה, והחליף את המציאות הטבעית – היינו את הטבע בכבודו ובעצמו, במציאות ווירטואלית...
אם כן, התקופה אשר נפרש עליה התהליך ההדרגתי של העלמות חוק התאמה הסימטרית – נקראת בלשון שלי " תקופת המעבר ". תקופה זו התחילה מרגע חטא אדם הראשון, ונמשכה על פני דורות רבים, שניצוציה הגיעו עד לפרעה בזמן יוסף. המתעד דאג לציין לנו את נקודת הציון הזו בסיפרו, ואני קלטתי אותה ועתיד להביאה כלשונה בהמשך.
ויהי כל-הארץ שפה אחת, ודברים אחדים. – למיותר לציין איפוא, שהתקופה בה אנו נמצאים "כאן" היתה כלולה בתקופת המעבר. במילים אחרות, חוק ההתאמה הסימטרית היה ידוע ומוכר, ועדיין לא נשמע מוזר לאוזן האנושית... היה אף מי שהשתמש בו מידי פעם, כמו נוח ואחדים מילדיו, גם על זאת קיים תיעוד שנעבור עליו בהמשך.
ויהי כל-הארץ שפה אחת – כאן אנו חוזרים אל "המסגרת" שלנו שהתרחקנו ממנה קמעה לטובת הבארת ביטוי "תקופת המעבר".
וכמו שציינתי לעיל, את נפלאות "המסגרת" – גילו אבותינו מזמן... מה עוד והמדובר "באבות" שחיו בצל תקופת המעבר, ואף הכירו את חוק הטבע ההוא שהולך ודועך אומנם, אך היה מי שהתעקש להחיותו מידי פעם... די היה להימנות על הדור ההוא שהכיר את החוק הזה – בשביל להצביע על רמת השגתו השיכלית שקשה בדורינו אף להעריך אותה... והראיה על זאת היא הכרתם וזיהויים לכוחות האדירים הטמונים במסגרת, וכפי שאמרתי, לא היה חולק על העובדה הזו, גם לא היה חולק על זיהוי הכוחות הנגזרים מהיציאה מהמסגרת... כולם בירכו על הנטיה הזו... אסור לדרוך במקום, יש להתקדם כל הזמן ולשאוף לצאת מהמסגרת הנוכחית אל עבר המרחב האין-סופי...
המחלוקת היחידה היתה איפוא באופן הביצוע... איך יוצאים מהמסגרת אל עבר המרחב הגדול; איך נוגעים בשמים. אנו נמצאים כרגע בחברת הקבוצה הראשונה, ומנסים לעמוד, באמצעות הטקסט התיעודי שלפנינו, על התיזה שלהם. הם הלכו בראשונה ע"פ הספר וקיבלו את ההחלטה הנכונה : לבנות מסגרת; להיות ביחד, לקבץ את כל הכוחות שבאמתחתן ולהפעילן תחת מכנה משותף גדול; הם הכירו את היתרון במכנה הזה, בעיקרון הזה.
אם כן, בעיקרון הזה, כל-הארץ היתה שפה אחת; כולם היו שותפים לעיקרון הזה ולהגיון שבו.
והלכה למעשה : הם הביאו את העיקרון הזה מהכוח אל הפועל : הפכו את כל הדברים – אחדים: איחדו את הכוחות... ו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.