הגירוש מגן-עדן

קוד: הגירוש מגן-עדן בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אלברט שבות

אל:

                                                     

                                                     הגן הציבורי של חלב (אל-משתל)   

                                                                                                   -               -               -  

ידידיי שלום וברכה,

ידוע כי עיקר האמונה היהודית נעוץ בקיום עולם הבא על כל הנגזר ממנו: גן-עדן, גהינום... מי שעושה מצוות, קונה לו לאחר 120 מקום טוב בגן-עדן, ואבוי למי שעושה רע ומה שמצפה לו בעולם הבא... מאידך, רואה האמונה היהודית בעולם הזה כפרוזדור, היינו כמעבר זמני שמשמש את האדם לתקן בו את מידותיו ולקנות בהם את חייו האמיתיים והנצחיים בעולם הבא.

 אם כן, "עולם הזה" הוא מרחב "החיים הזמניים" של האדם, "עולם הבא" הינו מרחב "החיים הנצחיים", כאשר "המוות" (הסתלקות האדם מעולם הזה) מפריד בין שני העולמות. זו כאמור עיקר האמונה של הדת היהודית ושל עוד דתות; ומי שכופר בעיקרים האלה - כופר בעיקר.

נכנסנו כבר למאה ה-21, ימי הביניים מאחורינו. הדמוקרטיה היא בשורת העידן המודרני והביאה עימה את חופש הדעה והאמונה: כל אדם באמונתו יחיה... כלומר זה לא ביג דיל לכפור היום בקיום אלוהים או בקיום עולם הבא; אף אחד לא יעלה את הכופר על מוקד, ואפילו קיימת האפשרות להיות נאור וכופר וכשר ויהודי למהדרין; בחר באחת הקומבינציות, כולן תקניות.

ודווקא בגין הפתיחות הזאת, עלה קרנו של מוטיב ההגיון ומילא את מקומה של "האמונה העיוורת": אני מאמין כי אמונתי נגזרת מההגיון. גם הכופר לא נותר חייב והטעים את דבריו בהגיון ובשכל הישר.

פירצה נפרצה בדת היהודית - קוננו חכמינו את העת החדשה והתקוממו על פיתחון הפה שניתן לכופרים בשם ההגיון וגרורותיו... אולם גם עליהם לא פסחה הפתיחות, ומוטיב ההגיון חדר גם לחדרי חדריהם. רבותינו נזכרו לפתע שעיקרי הדת היהודית מבוססים גם הם על ההגיון ועל השכל הישר, ואם כן מדוע להשאירם חבויים בתוך ארבע אמות האמונה העיוורת! הבה נוציא את מוטיב ההגיון אל אוויר העולם ונראה אותו לכול! שכל העולם יידע על מה מבוססת האמונה היהודית, וכל יהודי יידע מהי דתו ועל איזה בסיס היא עומדת. מהפירצה המבורכת הזו יצאו ביאורים ודרשות עם ניחוח שונה המסבירים איך למה ועל מה... מהפירצה הזאת יצאו הרבה רבנים והצליחו בעזרת הקוד החדש של ההגיון לחדור אל מודעות האנשים ולדבר אליהם בגובה העיניים... זהו מקור המספר העצום של החוזרים בתשובה דווקא בעידן הפתיחות זה.

מהפירצה הזאת יצא גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק, נפתחו תחנות רדיו דתיות, ועידן האינטרנט נפל בזמן... ההגיון והשכל הישר יצאו לאוויר העולם לאחר שנים של מסתור. האור הצפון בדת היהודית יצא לדרך.

מהפירצה הזאת ביקשתי גם אני להשקיף על דתי היהודית, על דת אימי ואבי ודת ילדי. פתחתי את תורתי- תורת משה, את תורת אימי ואבי ורבותי, ועמדתי על ההגיון והשכל הישר פנים אל פנים; שם ראיתי עד כמה מאסה התורה במושג האמונה העיוורת, ועד כמה ביקשה להרחיקנו מגרורותיו.

אבל בנוסף ראיתי שם בתורה דבר אחר, הרחוק שנות אור מעיקרי האמונה היהודית המקובלת שגדלתי עליהם אני ואבי ומורי ורבותי. ראיתי בפרוש שגן-העדן הוא היקום שאנו חיים בתוכו, ולא צריך למות בשביל להכנס אליו; נהפוך, מי שנשאר מחוץ לשערי הגן קורס ומת. כלומר, גם בתעודת הפטירה של משה רבינו נכתב- "הנ"ל נפטר כי יצא משערי גן-עדן בכוחות עצמו ולא הצליח להחזיק מעמד מעל ל-120 שנה בחוץ". גם אבותינו אברהם יצחק ויעקב נפטרו מהעולם מאותה הסיבה, ואת תעודת הפטירה הציגה התורה לעיני כל באופן המפורט והברור ביותר, למען נראה ונלמד ונפנים...

פתחתי את התורה וראיתי עד כמה התרחקה היהדות מעיקרי הדת היהודית, דורות על דורות... כה התרחקנו מתורת משה בן עמרם. כה כפרנו בעיקרי התורה הזאת, לאורך דורות ודורות... במאמר להלן הבאתי את נוסח העיקרים כפי שהופיעו בתורת משה, שהוחלפו בטיפשות ובמצח נחושה על ידינו.  

                                                                               -              -              - 

בראשית ג 22-23 : "ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם. וישלחהו ה' אלקים מגן-עדן, לעבד את-האדמה, אשר לקח משם. ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים."

 

לדעת ולהפנים, שני פועלים שני מצבים נבדלים.

אפשר לדעת את המידע; ואפשר במקביל להפנים אותו. המצב בו אתה יודע את המידע, אינו שווה למצב בו אתה חי ומפנים את אותו המידע הלכה למעשה. אני יודע מה זה עשיר ועושר אבל אני לא יודע מה זה להיות עשיר, לא התנסתי ולצערי במצב הזה. אין ספק שהמידע שלי אודות העושר כמונח – יקבל פן אחר שלא היכרתי, אם וכאשר אהיה ביום מן הימים אדם עשיר.

אפשר לצבור הרבה מידע תיאורטי אודות עוני וחיי עוני ואומללות, אבל המידע שבפי העני המרוד אודות העוני – הרבה יותר עשיר... יש בפיו מידע מקורי, מעשי.

לדעת מידע ולהפנים מידע : המדובר בשני סוגי מידע נבדלים.

גם אני ידעתי מזמן אודות הפרשה המסעירה של גירוש האדם מגן-עדן; ידעתי את כל הפרטים אודותיה עד האינטימים ביותר... לפני כשלוש שנים היגעתי לשלושת הפסוקים שלעיל וליקטתי מתוכם את כל המידע הצרוב, זה היה בהתחלת הדרך כאשר הבחנתי בערימת המידע שבתורה ופתחתי בפרוייקט איסוף כללי, ניסיתי ללקט כל פיסת מידע, הייתי מסוקרן ומעל לכל רעב...

וכאמור היגעתי לפרשת הגירוש מגן עדן וקטפתי את כל המידע הדרוש, אולם לא העליתי את ממצאי על הכתב; לא הרגשתי שאני מוכן עדיין לעשות זאת... חסר לי היה החיבור עם הנושא.

אל שלב הכתיבה אני מגיע כאשר מתחבר אישית עם הנושא, היינו כאשר יוצא מהשער התיאורטי שדרכו השקפתי על המידע שבידי, ונכנס לשער המעשי היכן מתמודד עם המידע שבידי באופן אישי, מעשי, אם תרצה – פיסיקלי. ההתנסות האישית הזאת- היא זו שאני קורא לה "החיבור עם הנושא", ורק בשלב הזה אני מרגיש "מוכן" להעלות את ממצאיי על הכתב.

לאור רקע הסברתי זה, האם הכוונה היא להתמודד עם הגירוש מגן-עדן בשביל להתחבר עם הנושא ולכתוב עליו? האם יש להתנסות בחוויית הגירוש בשביל להפנים את המידע ולהגיע אל שלב העלאת הממצאים על הכתב?

–   כן.

כן, זהו תנאי בל יעבור בשביל הפנמת המידע; או במינוחים שהשתמשתי בהם – בשביל לצאת מהשער התיאורטי ולהכנס אל השער המעשי. במילים אחרות, גם אתה, הקורא, תצטרך להרגיש בשידור חי את חוויית הגירוש אם ברצונך לרדת אל עומק הנושא...

אם כן הבה נכיר קודם את גן-עדן לפני שנהיה מגורשים ממנו; איפה זה הגן הזה? מה זה גן-עדן?

אין מי שלא הכיר בחייו "גן" על כל הנלווה אליו : ריחות, פרחים, עצים, שבילים מלאים בעלים, ילדים רצים בין השבילים, משחקים מחבואים, עצים מכל מיני סוגים, לפעמים מלאים בפרחים ולפעמים בלי – תלוי בעונה. אנשים צועדים לאיטם, מטיילים, שוחים בטבע, מתמזמזים עימו, קולטים אותו, בוהים בו, מנהלים כמעט דו-שיח ביניהם, הם והטבע.

מספר מושבי עץ פזורים במרחב הגן, פה ושם מספר אנשים תופסים אותם, רגליים שמוטות, ידיים פתוחות, גב צונח.

הגן האמיתי שנטמע בתודעה הוא הגן שהיכרת כשהיית קטן, ששיחקת בו, שפצעת את הברכיים בו, שרצת בו ונפלת, ועוד הפעם קמת ניערת את האבק ורצת. אני יליד חלב שבסוריה והיכרתי גן כזה, שמו "אל-משתל", אני חושב שהשם בא מלהשתיל, משתלות... אתם רואים עד כמה קרובה הערבית לעברית..?

אל-משתל הוא גן העדן האמיתי. זה שטח של כ- 10 קילומטרים מרובעים, אלפי עצים מכל הסוגים, טונות של פרחים, הרבה נאפורות דקורטיביות של מים – לא זוכר כרגע איך קוראים להם בעברית, שני שערי כניסה אחד גדול ושני קטן, ואין סוף שבילים סימטאות מעברים וכיכרות. יש גם נהר שחוצה את המשתל ואפשר להשקיף עליו מאחד השבילים.

יש שם כיכר מרכזית עגולה שמשתרעת על שטח של קילומטר שלם, מסביבה שזורים עשרות מושבי העץ החומים, ושם הכיכר בעגה היהודית "כיכר השבת" ולא על שום מה...

ביום שבת בצהריים, החל מאמצע היום, נוהרים עשרות היהודים אל המשתל ותופסים בכיכר כל מושב ריק הוא או מלא. הטכניקה לתפיסת מושב "מלא" פשוטה מאין כמוה : מישהו מהחבורה מחייך לגוי הזר שתופס את המושב, ומבקש בחיוך שיזוז שני סנטימטרים לשבת על ידו. כעבור שתי דקות מצטרף למושב ובאופן טבעי עוד מישהו מהחבורה, והזר הגוי זז עוד טיפה... וכך מצטרף השלישי והרביעי עד שלא נותר למסכן כי-אם שני סנטימטרים מרובעים ומאוד צרים, או אז באופן טבעי הוא קם והולך.

המסה הגדולה ביותר מגיעה לכיכר בשלוש אחה"צ, ישירות מביהכ"ס לאחר מנחה, צעירים מבוגרים ומזדקנים יוצאים ממנחה ופונים ישירות אל נקודת המפגש. הרגליים מכוונות אינסטינקטיבית אל המשתל, ופונות אוטומטית אל עבר הכיכר שאברהם אבינו קנה, ליום אחד בשבוע עבור בניו היהודים החלבים. ושוב לא על שום מה : אומרים, באמת באמת, שהעיר חלב נקראה על שם אבראהים שחלב בה את הפרה, על כן יקראו לעיר "חלב" על שם אברהים "חולב הפרה" עליו השלום. יוצא שאברהם אבינו היה חלבי – ולא להתווכח.

הסממן המאפיין ביותר את כיכר השבת הוא קליפות הגרענים שמפצחים היהודים ונותנים לכיכר העגולה גוון חום-שחור, וגם משרטטים את כל שבילי הגישה אל הכיכר באותו הצבע, החל מנקודת האיסוף מפתח ביהכ"ס ועד לנקודת המפגש בכיכר השבת. כל הדרך הזאת צבועה במכחול חום-שחור של קליפות גרענים ופיצוחים מכל הסוגים; מכחול של אומן... אומנות יהודית מקורית לשמה.

זה הגן שגדלתי בו, אם תרצו – שגדלתי עליו. הוא נמצא ממש באמצע העיר, וניתן לקצר דרכו את הדרך אם אתה הולך ברגל למשל מהג'מיליה אל העזיזייה, ושוב נא לא להתווכח עם כותב השורות שהתנסה בכל הדרכים והגיע למסקנה הזאת.

ובכן, לחתוך את העיר דרך המשתל, היינו להשתמש במשתל בשביל לקצר את הדרך – או להאריכה לדידי המתנגדים, זה כמו לטעום חתיכת עוגה באמצע סאנדויץ' לא הכי טעים... או כמו להריח בושם באמצע עבודות שיפוץ ביוב... יש לי עוד דוגמאות אם תתעקשו.

טוב- אחתום בדוגמה מהחיים : אתה הולך ברעש העיר ועשן העיר; אתה הולך שטוף מחשבות מרעישות ומסובכות- נדמה שאין מוצא מהן... ולפתע אתה נכנס לעולם אחר, לעולם הבא! ברגע אחד אתה נכנס לעולם רגוע, שקט, יפה מקסים, מעל לכל ברור. ופיתאום הכל ברור לך וכאילו אין שום דבר בלתי מובן! אתה פותר את כל הבעיות והשאלות המציקות ביותר- ברגע אחד. הכל ברור ומובן ופתור, ויפה ומקסים, ושקט. שלווה אופפת אותך מכל עבר. זה זה השלום לו הנפש משתוקקת. תיכנסו רשמית ופיזית לגן שאתם מכירים, שגדלתם עליו... והעמידו נא את כל מה שכתבתי למבחן, למבחן התוצאה.

(זה הגן רבותי שהוזכר בפרקים הראשונים של בראשית.)   את המשפט האחרון ביקשתי למחוק לאחר שכתבתי אותו, כי חששתי שלא יובן כראוי, הוא ציורי מדי... אולם ולאחר משא ומתן מפרך החלטתי להשאירו בסוגריים, זאת כי הוא יכול להוות את החוליה הראשונה שבקצה החוט, בדרך להבנת המושג התנכי " גן-עדן ".

גן העדן זה היקום. זה היקום הפיזי כולל כדור הארץ שאנו מיישבים. זה שביל החלב וכל הגלקסיות הרחוקות והקרובות שבטווח הזיהוי שלנו ושלא בטווח הזיהוי שלנו. זה הכוכבים ואבק הכוכבים והחור השחור שבולע כל עצם שמתקרב אליו, ואתמול שמעתי שקיים גם חור לבן שפולט חומר למרחב.

ולמען הדיוק, "היקום" אינו ההגדרה המדוייקת לגן-עדן; כי כל שם באשר הוא, אם זה של עצם או של תואר, מהווה מעצם מהותו כהגדרה לעצם או למקום הנקרא בשמם, וגם השם " גן-עדן " הינו הגדרה למקום מסויים, אולם היקום ומטבעו הוא אין-סופי, וכזה אינו ניתן להגדרה, ומכאן באה ההגדרה המדוייקת התנכית :   ויטע ה' אלקים גן בעדן – מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר (בראשית ב, ח')

כלומר, כל היקום במלואו הוא עדן, ואת הגן לשימוש האדם נטע בתוך העדן, מכאן בא השם : " גן-עדן " – הגן הנטוע בעדן (ביקום). אולם עדיין עומדת ומתריסה שאלת ההגדרה : מהיכן מתחיל הגן הזה, מאיזו נקודה, ועד לאן הוא מגיע.

תשובה מדוייקת – תשובת המתעד : מקדם.

ויטע ה' אלקים גן בעדן – מקדם.

לכל נקודה במרחב, ישנה נקודה שמקדימה לה, שהיא לפניה, וגם הגן מתחיל מהנקודה שקדמה לו, מקדם. כלומר, מהיכן מתחיל גן העדן במרחב? מאיזו נקודה?

–   מקדם. החל מהנקודה הזאת ועד בכלל.

מכאן ניתן ללמוד שמידות הגן שונות הן מאדם לאדם. הגן שלי יכול להגיע עד לירח, כי פשוט זיהיתי את הירח ושם עצרתי, בעוד הגן של שמואל יכול להכיל את כל מערכת הכוכבים של שביל החלב, ומישהו אחר יכול לצאת משביל החלב ולזהות עוד גלקסיות – אולי יגיע עד החור השחור... הגן של זה האחרון איפוא הוא הגדול מכולם. זוהי איפוא המשמעות המרחבית למידות הגן, השונות כאמור מאדם לרעיהו. ואולם, קיימים עוד רובדים מלבד הרובד המרחבי, וגם הם שונים מאדם לאדם.

אני יכול כאמור לצאת עם הטלסקופ שלי למרפסת ולהגיע דרכו עד לחור השחור... בעוד מישהו אחר יכול להגיע עד לשמש ולעצור שם בשביל ללמוד את תכונות השמש ואת מה שמתחולל בה... אדם שלישי יכול להשאר על כדור הארץ בשביל לחקור אותו, רביעי יקח את החלקיק ויסע אל תוכו עד אין-סוף... האם ניתן להגיד שהגן של בעל הטלסקופ שהגיע איתו עד לחור השחור הוא יותר גדול מגנו של חוקר החלקיק הקטן ביותר ביקום, שהגיע איתו לעת עתה עד לאטום? או משל גנו של הגיאולוג? או של הפילוסוף...?

–        בהחלט לא. יתכן מאוד שגנו של הגיאולוג יותר גדול מחוקר החלל בעל הטלסקופ המשוכלל ביותר, ויתכן כמובן ההפך; מכאן "גודל" הגן תלוי במידות אופקיו. ומכאן ניתן להפיק עוד מסקנה : אין סוף של סוגי גנים קיימים ביקום, בעלי אין-סוף של גדלים.

האדם, על פי התיעוד התיאורטי עדיין, לא הוגבל בגודל הגן שבחר לעצמו, ולא בסוגי הגן שביקש לעצמו. כלומר, הוא יכל לקחת הרבה סוגי גנים עד אין סוף, גם מזה גם מזה וגם מזה, כאשר מידת כל גן וגן גם בלתי מוגבלת... זה לשון המתעד :

(בראשית ב, טז') ויצו ה' אלקים על-האדם לאמר:  מכל עץ-הגן אכל תאכל... – ללא הגבלה בנתח הגן או בסוג העץ... כאן טמועה ולמעשה תכונת הבחירה החופשית המקורית שניתנה לאדם : לבחור כמה לקחת, כמה לקטוף, לבחור בין הטוב ליותר טוב, לבחור בין הגדלים והאופקים והמידות והסוגים, לעמוד מול שורה ארוכה אין סופית של עצים ולבחור מתוכה עץ אחד נאה, או שניים, או אלף... עד לאין סוף.

בעוד, "הבחירה החופשית" הטמועה בראשינו היא הבחירה בין הטוב לרע, וכאילו יש לרע קיום וזהות, ועלינו לבחור בינו לבין הטוב, אחד משניים. טוב נעשה אם נבחר בטוב, ורע נעשה אם נבחר ברע; זוהי תמצית "הבחירה החופשית" הטמועה בלב האדם "החופשי" עד עצם היום הזה.

התורה ולכאורה מאשרת את קיום זהות הרע ואף מתעדת את תהליך היווצרותו כלהלן :

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט)

אולם כאן ממש הסתתר הליקוי הכרוני בהבנת הנקרא... ליקוי שסבלנו ממנו מעודינו, וחשבנו שהינה היא האסמכתא לקיום הרע! הינה הוא התיעוד בעטו ובניסוחו של הבורא, בכבודו ובעצמו.

אכן. קיימת אסמכתא ותיעוד מקורי, אך לא לקיום הרע, כי-אם לתפיסת החשיבה שיצרה את קיום הרע הווירטואלי, שאין לו קיום במציאות. האדם חשב ועודינו חושב שקיים הרע במציאות וניתן לנצל אותו ואף להנות ממנו. זו תפיסת חשיבה אנושית ואכן יש לתפיסת חשיבה זו זהות וקיום. האדם יצר את תפיסת החשיבה הזו, והתורה תיעדה את היווצרותה ואת תהליך היווצרותה בלב האדם.

לתפיסת חשיבה זו וללא כל ספק – יש קיום במציאות; לבעל התפיסה הזאת יש קיום במציאות; האדם הוא בעל התפיסה הזאת, הוא הישות החושבת היחידה הקיימת במרחב המציאות, ולכן ומתוך מעמדו הרם זה, ראתה התורה לעמוד על תיעוד כל תפיסות מחשבותיו שעיצבו והיתוו את זהותו, כולל התפיסה הווירטואלית שנגזר ממנה ומטבע הדברים מוצר ווירטואלי גרידא, הרע. ודווקא על תפיסה אחרונה זו, שכה התוותה את מסלול התפתחות האדם וכה השפיעה על יתר מחשבותיו – דווקא על זו ראתה התורה לעמוד בהרחבה ולתאר את תהליך היווצרותה; היינו איך הושרשה תפיסה זו בלב האדם, ואיזה מקום תפסה לה בתודעתו.

את התיעוד החשוב הזה של תהליך היווצרות תפיסת החשיבה הווירטואלית הזו – עשתה התורה על פני פרק שלם, הוא פרק ג' של בראשית, אותו נהגנו לכנות כפרק המתאר את חטא אדם הראשון; ואכן זה הוא ולא אחר חטא האדם. הוא חטא לעצמו, הוא בילבל את עצמו. הוא ברא תפיסת חשיבה שאין לה שום נגיעה ושום קשר למציאות, ובנה לה בית ומקום קבע בתודעתו; זה הוא הנחש.

על הפרק השלישי עמדתי בהרחבה בחיבור "מידע", וקטפתי ענפים קטנים מהמידע הזה לחיבורי האחרון "לזכר רועי קליין". אני בוחר להעתיק את הענפים הקטנים גם לכאן, בשביל לסגור בהם את הנושא שנקלענו אליו לעיל על מתווה "הבחירה החופשית המקורית".

הינה כי כן האסמכתא לתיעוד הליקוי ההסטורי בהבנת הנקרא, שממנו נגזרה הבנתינו הלקויה למינוח "הבחירה החופשית".

בתמצית :

ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ)

ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז)

זאת – להודיע לנו, שגם האדם וגם הבהמה וגם העוף... כולם בעלי "נפש חיה" וכולם נוצרו עפר מן-האדמה, ולכולם צורה דומה – עיניים, אף, פה, ריאות, לב... אין בין האדם וביניהם אלא " נשמת החיים ". אולם ועל אף ונשמת החיים נמצאת באדם, עצם הימצאות נשמה כזו בגופו אינה מקנה לו עדיין את "תכונת" האדם :

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה   (בראשית ב, ז') – הוא נותר עדיין " נ פש חיה " ככל חייה אחרת, שום הבדל לא יבדיל ביניהם : חייהם קצובים, מוגבלים, בלתי מהנים, קשים, מתסכלים... תאר לעצמך את תיסכול הפרה שחולבים אותה ולוקחים לה את חלב עגליה. תאר לך את הקושי שהמסכנה נתקלה בו ברגע שהפור נופל עליה להשחט, לסיים את חייה... סיום החיים של האדם אינו רחוק מהתיאור הזה.

אם כן, ומתי יהפוך האדם לאדם בלתי מוגבל שהדמיון בינו לבין החיות אינו אלא מקרי?

התשובה ולא במקרה, בפסוק הבא בהמשך, בפסוק ח' :

ויטע ה' אלקים גן-בעדן מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר (בראשית ב, ח') – ניתן לשים גם את החיה בגן-עדן, האם הדבר יעזור שתהנה מפרותיו? אותה התהייה מופנית לאדם : ואם תשים את האדם עצמו בגן עדן, האם בהכרח הוא יהנה מפרותיו האין סופיות?

וגם התשובה לשאלה הזו ולא במקרה, בפסוק הבא בהמשך, פסוק ט' :

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט') – כאן הוא ממיין שתי תפיסות-חשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית :

1-      עץ החיים בתוך הגן

2-      ועץ הדעת טוב ורע

אחד : אם תאמץ את התפיסה הראשונה ותחדור אל " תוך הגן ", הרי תפגוש מטבע הדבר את עץ החיים – הבלתי מוגבלים, האין-סופיים. כאן בנקודה הזאת אתה תעמוד על ההבדל בינך לבין כל " נפש חיה ", השימוש בפועל בנשמת החיים שנפחתי באפך – הוא אשר יעשה את ההבדל, לא עצם קיום נשמת החיים באפך.

שניים : או תאמץ את התפיסה השנייה והחלופית של " טוב ורע ". או אז תפגוש ומטבע הדברים ב– " עץ הדעת " אשר טעמה ממנו חוה ונתנה גם לאישה לטעום מפרותיו, וכאילו קיימים בגן פירות טובים ורעים, עצים טובים ועצים רעים, ורק צריך ל דעת לבחור ביניהם...

זה הדבר אשר הוליד את "הספק" (החטא) בלב אדם וחוה והביא למעשה להגבלתם, כי הם חשבו וכאילו ישנו ייצוג טבעי של טוב ורע בגן; אולם הלכה למעשה אין שום מונח כזה בנמצא, יש רק טוב, רק פירות טובים; הדעה ההיא, התפיסה ההיא מוטעית מיסודה, לכן הוא הקדים את תיעוד שתי התפיסות בזאת :

ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל – זה כל מה שיש; אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו תכולת הגן בפועל.

עד כאן. בואו נחזור אל הגן שלנו ואל המיקום שלו ביקום ע"פ ההגדרה התיאורטית של התורה.

ויטע ה' אלקים גן בעדן – מקדם. (בראשית ב, ח)

כל היקום במלואו הוא עדן, ואת " גן-עדן " לשימוש האדם נטע בתוך העדן – הגן הנטוע בעדן (ביקום).

–        ומה הם גבולות הגן הזה? מהיכן מתחיל ועד לאן מגיע?

–        מקדם. מהנקודה המרחבית שקודמת להתחלת הגן. החל מהנקודה הזאת ועד בכלל.

בדרך כלל, יש להשתמש בשני נתונים בשביל להגדיר מידה כלשהי : הבית הזה מתחיל מנקודה א' עד נקודה ב', גבולות מדינת פנמה מתחילים מדרום קולומביה ועד קוסטה ריקה. אם כן מודדים את השטח בין קולומביה לקוסטה ריקה וזהו שטחה של פנמה. אולם שני הנתונים המקובלים וההכרחיים האלה לקביעת מידות גן העדן – נעדרו מהתורה, היא סיפקה לנו נתון אחד בלבד, ולא רק זאת, כי גם הנתון הבודד הזה בעייתי הוא : גן- העדן מתחיל מקדם, מהנקודה המרחבית הקודמת להתחלת הגן דהיינו שממנה מתחיל הגן, אולם יש להצביע על המיקום המרחבי המדוייק של הנקודה הזאת בשביל שנוכל למדוד ממנה את התחלת הגן, והמיקום הזה נעדר כאמור מתיאור התורה!

מהעדר שני הנתונים האלה בטקסט התנכי, ומהנתון "הבעייתי" היחיד שסיפקה לי התורה – מסיק באופן חד משמעי את שתי המסקנות האלו :

1-     האפשרות לציין את מיקום הנקודה המרחבית שממנה מתחיל הגן – נתונה בידי האדם. יוצא שהנקודה המרחבית המדוייקת הזאת אינה קבועה במקום מרחבי מסויים, כי אם תלויה ועומדת בהבחנת האדם, היינו מאותו הרגע שמבחין בה האדם – שם היא נקודת ההתחלה, וכל הייתר הוא "מקדם". במילים אחרות, נקודת ההתחלה הזאת תמיד נמצאת על ידי, אולם כל עוד ואיני מבחין בה – אין להימצאותה שום משמעות כלפי. נקודת ההתחלה איפוא נקבעת ברגע שאני מבחין בקיום הגן, או אז אני קובע את נקודת ההתחלה של הגן שזה עתה הבחנתי בקיומו, וכל יתר הנקודות הנותרות במרחב יהיו מאחורי הנקודה הזאת, או בלשון התורה – מקדם הנקודה הזאת.

2-      עובדת אי-ציון הנתון השני שזקוקים לו לקביעת גבולות הגן – מראה כי אין לגבולות הגן הזה סוף; יש לו התחלה אך אין לו סוף. גן העדן הוא אין-סופי.

אם כן, אני צריך להבחין בקיום גן-עדן בשביל להתחיל לחיות בו ולהנות ממנו. יש לי משימה : להבחין בקיום גן-עדן; האם אני צריך משקפיים מיוחדות? אולי עדשות מגע? אולי אולי לעבור ניתוח לייזר?

התשובה על השאלה האנושית הזאת נמצאת בפרק הראשון של בראשית, היכן התעכבתי ארוכות עליה בחיבור "מידע", ולשוא... עכשיו ברגע זה אני מבחין שהתעקשותי לעצור בנקודה הבלתי מובנת ההיא ולא להתעלם ממנה – לא היתה לשוא.

אני מדבר על ששת הימים שתוארו בפרק הראשון של בראשית, ועל היום השביעי שהשתרבב אל תוך הפרק השני. במספר הזדמנויות ציינתי כי ששת הימים שתוארו בפרק הראשון של בראשית כולל היום השביעי שבפרק השני – שבע שיעורים הם. שיעורי עזר למר "אדם" ולמרת "חוה" אישתו.

השם יתברך יצר את האדם והביא אותו אל גן-עדן. כך בפשטות תיאר זאת :

ויטע ה' אלקים גן בעדן – מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר. (בראשית ב, ח)

וכפי שהזכרנו, יש להבחין בקיום גן-עדן בשביל לקבוע את נקודת ההתחלה שלו ולחיות בו בכלל... לאדם הראשון לא היתה בעיה של הבחנה, כי הוא הובא ישירות אל מרחב גן-עדן, לא היה ביקום גן אחר... לא הכיר מרחב אחר.

ובכן האדם חי תקופה מסויימת בתוך הגן, ותוך כדי עבר עבירה. קרתה תאונה מצערת שבגללה יצא ממרחב גן-עדן, היינו ובמונח המקצועי שזה עתה למדנו – הפסיק להבחין בקיום גן-עדן – זוהי הגדרת חטאו הקדום. הוא יצא, אך שכח את הדרך חזרה; הלך לאיבוד ביקום... בתורה למשל משתמשים במונחים "מקצועיים" אחרים, כמו "נשלח" מגן-עדן, או "גורש" מגן-עדן... אולם כל הנחלים יורדים אל הים, וכל המונחים מובילים בסופו של יום אל משמעות אחת : אדם הראשון וגם אישתו היקרה חוה יצאו ממרחב גן-עדן ולא יכלו שוב לחזור אליו. הם היו אמורים לחיות חיים נצחיים במרחב הגן, אך עובדה מצערת היא שמתו בסופו של דבר... היינו לא חזרו שוב אל מרחב גן-עדן; זאת העובדה.

גם נח אחריהם נכנס קמעה למרחב גן-עדן, ויצא... מת, גווע. הוא איבד את הדרך אל הגן ולא הצליח לחזור אליו שוב. התורה מתארת בפרוטרוט את הניסיון הנואל שלו לחפש את הדרך חזרה, לנסות ולהשיג מפה שייעזר בנוני-צדיק שעליה ויחזור אל הגן... אך לשווא, הוא לא הצליח. הוא איבד את עצמו ביקום האדיר הגדול, ומת. נאסף אל עמיו, אל כל אלה לפניו שגם איבדו את הדרך... בלשונינו, הוא החזיר את נשמתו ליוצרה.

בתודעתינו, בתודעה של כל יהודי ויהודי, ואפילו בכל אלה שאינם יהודים שעיינו בספר התורה, נהוג אצל כולנו לראות ברוב הדמויות שהופיעו בתורה כדמויות עילאיות למופת, ואני חושב שאני משתמש במונח הנכון : דמויות עילאיות. אבותינו אברהם, יצחק, ויעקב. משה, אהרון... נהוג לראות באנשים האלה, כמורי דרך לחיים האמיתיים, העילאיים... כל אחד והשתלשלות חייו, והרקע שלו.       

בסופו של כל סיפור אנו פוגשים במשפט תיעודי שחוזר על עצמו כמעט באותו הנוסח, אותן המילים : ויגווע, וימות, ויאסף אל עמיו...

בדבר אחד אין לי ספק : כל הדמויות האלו היו גיבורים אנושיים ודמויות למופת, כי הם היו בין האנשים הבודדים בהסטוריה האנושית שהצליחו להכנס למרחב גן-עדן ולחיות בו.

אולם מכנה משותף אחד היה לכולם : לכולם היה סוף טרגי ומצער, כנח, כאדם, וכחוה : כולם יצאו מהגן ואיבדו את הדרך חזרה אליו. כולם ניסו ולא הצליחו לחזור אליו, כל אחד ונסיונו הנואל למצוא את הדרך חזרה אל הגן. כל אחד ואכזבתו הצורמת, כל אחד וכישלונו האנושי הטרגי; כל גיבור וסיפור נסיונו העצוב.

כולם נכשלו בסופה של דרך, ומתו. לא הצליחו למצוא את עצמם ביקום הגדול... לא הצליחו למצוא את הדרך חזרה אל הגן; הפסיקו לחיות, ומתו.

התורה איפוא מתעדת ספורים קשים מנשוא על כישלונות-גיבורים; היא מתעדת את אופן התמודדותם, ובמיוחד את דרך כישלונם; כל אחד ונסיונו, וסיפורו, וכישלונו, והטעם המר המחריד שהותיר בסוף דרכו.

ובכן, הם היו צריכים לחזור ולהבחין בקיום גן העדן, וגם אני רוצה לחזור ולהבחין במרחב; כן אני אלברט שבות וגם אתה הקורא; אין הבדל ביני לבינך, ובינך לבין משה רבינו; ובין משה רבינו לכלל עם ישראל; כולנו אנשים. איך עושים את זה? איך חוזרים אל הגן? או בלשון מקצועית, איך מבחינים בקיומו?

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. (דברים ד', מד)

תירגום : וזו המפה אשר שם משה לפני בני ישראל. זו גם התשובה לשאלה האחרונה : חוזרים להבחנה בקיום גן-עדן ונכנסים בפועל למתחם הגן דרך המפה אשר שם משה לפני בני ישראל; ושמה "תורה".

התורה היא מפת דרך מצויירת, בעלת נקודות ציון שבאמצעותן ניתן לשחזר את הדרך נקודה אחר נקודה, ולמצוא את הגן; אופס – להבחין בגן.

כבר ביארתי בשני חיבורי האחרונים, את הסדר על פיו נכתבה התורה. פיענוח קוד הסדר הזה הוא עיקרון חשוב וראשון במעלה, בשביל לדעת לקרוא את התורה. את העיקרון הזה קיבלנו כבר במילה הראשונה של התורה : ב ראשית.

ב ר אשי ת:        ברא אלקים את השמים ואת הארץ.

   (שנית):       והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על-פני תהום; ורוח אלקים מרחפת                                                על-פני המים.

  (שלישית):       ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור.

    (רביעית):       וירא אלקים את-האור כי-טוב; ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. 

  (חמישית):      ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד. 

"הפשטת הדברים בסדר הולך ויורד" – זהו הקוד. זהו הסדר שעל פיו נכתבה התורה. כלומר בפסוק הראשון בלבד ניתנה כל התורה במלואה; קיים בפסוק הזה את כל המידע הדרוש לאדם, שבאמצעותו יכול לחזור אל חיק גן-עדן. אם תרצה – הפסוק הראשון הוא מפה שלמה ומושלמת, עליה מקודדות כל נקודות הציון שכל אדם יכול להעזר בהן, בשביל למצוא את דרכו באמצעותן אל חיק גן-עדן חזרה. לאדם הזה נקרא ראובן.

ולמרבה הצער ראובן הזה לא השכיל להשתמש במפה הזאת שבידו ולקרוא את המידע הברור מאוד שעליה בשביל לחזור דרכו אל גן העדן; ושוב, המידע המלא הזה ניתן לו דרך הפסוק הראשון של התורה. פשוט הוא התעלם מהמידע הזה השרוע לפניו מתוך העצלנות לשמה.

ראובן חי תקופה מסויימת מחוץ לגדירות גן-עדן – מתוך החלטה אישית תמוהה. בנתיים ומטבע הדברים הוא התרחק מגן-עדן והנוף הזה כבר זר לו... הוא פיתח שפה שאינה בשימוש במרחב הגן... הוא פיתח דפוסי התנהגות שרחוקים ובלשון המעטה מדפוסי גן-עדן... הוא בנה את ביתו ותרבותו ושפתו וכל אשר לו הרחק ממרחב גן-עדן, הלך והתרחק עד כדי שגם המפה שהיתה בידו – כבר לא יכל להעזר בה בשביל לחזור דרכה אל גן-עדן; פשוט כבר לא הכיר את השפה ולא את הנוני-צדיק בהם שורטטה המפה הראשונה; וכך נולד הפסוק השני. כך נולד הצורך בפסוק השני, היינו במפה השנייה.

שוב, המפה השנייה כוללת ומטבע הדברים את אותו המידע ואת אותן נקודות הציון שהיו על המפה הראשונה, אולם בניסוח שונה וכלים שונים שמעודכנים למצבו הנוכחי התרבותי והאינטלקטואלי של ראובן. במילים אחרות, ראובן יכול להעזר במפה השניה ולחזור דרכה אל מרחב גן עדן, על אף המרחק הרב- התרבותי והאינטלקטואלי שהוא רשם מגן עדן.

אולם גם כאן ראובן פישל והתעצל והתרחק... הדרך לגן עדן כבר סבוכה מנשוא... ושוב היה הצורך בכלי שונה, במפה אחרת שעונה על המצב הסבוך החדש שראובן נקלע אליו. ושוב נדרשה התורה לצייר את אותו המידע אך במסגרת אחרת. כך נולד הפסוק הרביעי והחמישי... עד תום הפרק הראשון.

לכאורה, לא ניתן לשלב את המידע שבפסוק הראשון עם המידע הכלול בפסוק השני כי כל מפה פונה לראובן אחר, עם מצב אחר, בעל שפה אחרת... כל מפה ושפתה והכלים שלה... אולם, כאן מתגלמת תכונה עילאית חדשה בתורה : שתי המפות השונות והזרות למהדרין, בשפתן ובכלים שלהן, מתחברות להן כאחת ומרכיבות נוסח אחיד מובן וברור. כך נולד טקסט חדש המורכב משתי המפות – משני הפסוקים, שראובן יכול להעזר בו כמפה לכל דבר ועיקר, ובכל שלב אליו הגיע. במילים אחרות, זה עתה נולדה עוד מפה שלישית מתוך נוסח שני הפסוקים המחוברים.

באופן הזה נוצרה עוד מפה טריה מכלל המפות הכלולות בפרק הראשון, וגם משני הפרקים הראשונים, וגם כלל ספר בראשית מהווה מפה מהודרת ומפורטת לשימושו הבלעדי של האדם, וגם החיבור של בראשית עם שמות...

כך בנוייה התורה : אין-סוף של נקודות ציון; אין סוף של כלים; אין סוף של מפות ברורות, בהירות, מובנות, באופן שכל אדם בכל עידן, בכל מצב תרבותי אינטלקטואלי ושיכלי – יכול לגשת ולראות מולו את המפה הנכונה הקונקרטית.

אל הסקירה החפוזה על סדר התורה היגעתי דרך השאלה המעשית הזאת : איך חוזרים אל הגן? איך מבחינים בקיומו? איך נכנסים אליו? אני טוען והתורה טוענת שגן העדן נמצא כאן איתנו על האדמה, לא צריך למות בשביל לנסוע לגן-עדן, והרי האבסורד ההסטורי של כל הדתות – כולל הדת היהודית העכשווית : מתים כאשר הסיכוי להכנס לגן עדן מגיע לאפס; והמדובר במשוואה המבוססת על מתמטיקה. אם תרצה, זוהי משוואה העוסקת במספרים.

מאידך, המונח המקורי של "חיים" נמצא בשימוש רק במתחם גן-עדן; כלומר אדם יכול "לחיות" רק בגן-עדן. מחוץ למתחם הגן גוססים עד שמתים.

נהוג לאמר בזמנינו, שתוחלת החיים של האדם היום היא של כשבעים שנה. הם מטעימים שתוחלת החיים עלתה בימינו בזכות הטכנולוגיה וההתקדמות שרשם האדם בעידן החדש. אולם אני טוען וגם התורה טוענת שהמונח "תוחלת חיים" שגוי, והמונח הנכון הוא : "תוחלת המוות" או "תקופת גסיסה".

אני יכול לעשות עסקה אופטימית ולהחליף את המונחים המדכאים האלה דרך עסקה מפותלת אך תקנית. אני יכול לטעון שהאדם שחי מחוץ למתחם הגן הוא אדם שעומד על שערי גן-עדן ומנסה להכנס אל מתחם הגן, כי הרי טוב שם בפנים, ומי לא רוצה את הטוב לעצמו... מכאן מותר לי להחליף את המונחים, ותחת "תוחלת מוות" ו-"תקופת גסיסה" אני יכול לשים "תוחלת ניסיון" או "תקופת ניסיון". זה נשמע קצת פחות מדכה...   אך המשמעות הצורמת נותרת בעינה, חד משמעית ונחרצת : חיים מתקיימים בתוך גן-עדן, ומחוצה לו מתים. תעודת הפטירה מעידה על אסון נורא : הנפטר לא נותר לו שום סיכוי לחיות. או בניסוח משפטי תקף ויבש : וזאת לתעודה כי הנפטר לא הותיר לעצמו שום סיכוי לחיות. הוא יצא כליל ממתחם העדן- היינו מהיקום, והחזיר את נשמתו ליוצרה. האם היוצר יתן לו עוד הזדמנות? עוד צ'אנס? האם יתגלגל לעוד מסע אל היקום?

אינני יודע את התשובה כי עוד לא היגעתי אל המידע הזה, אולם אני מניח שהתשובה צריכה להיות חיובית מתוך עיקרון האין-סוף שנולדנו אל תוכו : לעדן – היינו ליקום אין-סוף, לגן העדן אין-סוף, לחיים אין סוף, וממילא גם לסיכויי האדם לחיות אין סוף. השאלה היא כמה "נגלות" האדם עושה עד שמגלה את החיים. כמה טעימות מהחיים הוא טועם בכל נגלה. כמה הוא צריך לטעום מהמתוק המתוק הזה, עד שיחליט שכדאי לו העסק הזה.

ושוב, אני טוען והתורה טוענת שגן העדן נמצא כאן איתנו על האדמה; הבה נעמיד את הטענה הזאת למבחן המעשה, כאן ועכשיו. במילים הכי ברורות, השאלה אינה היפותטית היא שאלה מעשית, המבחן חייב להיות מבחן מעשי, כי הטענה היא, ולא לשכוח, שגן העדן נמצא כאן איתנו ביקום, על האדמה, הטענה הזאת לא מותירה הרבה מקום למילים ולרווח שביניהם...

הטיעון הקונבנציונלי למשל משאיר הרבה מאוד מילים בידי הטוען, עם רווח אדיר ביניהם : אם תעשה את הטוב תלך לאחר 120 לגן-עדן. אם לא תשקר תלך לגן עדן. אם תתפלל, אם תעשה מצוות, אם תלמד תורה... אבל כמה אני צריך להיות טוב בשביל לקבל את כרטיס הכניסה לגן-עדן? כמה אני צריך להתפלל, ללמוד תורה, לעשות מצוות...

התשובה ובד"כ תלויה ועומדת במיקום אשר תזכה בו בגן עדן, יחסית למעלה שלך... אולם, ושוב, הרווח בין המילים גדול הוא ושכיח.. ועד שלא יבוא עד מעולם הבא – לא ניתן לצמצם את הרווח הזה. יש מי שתוחם את הנתונים האלה אל תוך גדר האמונה– לפקפק?! בגן-עדן...? בקיום עולם הבא? ושאלה לי אליו : מי הוציא את האמונה מחוץ לגדירות המידע? מי זקף את האמונה לקבוצת המידע הבלתי מדויק? מי שילשל את האמונה אל תיבת המידע הבדיוני? מי גרם שהמידע על שמו יתברך ילקח ישירות מהתיבה הזאת ובאיזו עזות מצח עשה זאת? מי הוא האחראי לאבסורד הזה!? מי זה בעל המצח הנחושה הזאת? מי זה הפושע הזה? מי זה המנוול? מי הוא הכסיל הזה?

אשיב במקומו : אתה הוא האחראי; וגם אני אקח אחריות, וכן כל עם ישראל לדורותיו, כולנו שותפים לשאלה התמוהה הזו; כולנו שותפים לאבסורד הזה. כולנו, כולל נביאנו וחכמינו ושרינו ומלכינו וכל יהודי ואדם. כולנו שותפים לכנופיה המאוד מאורגנת הזאת.

–        מהו האינטרס העומד מאחורי הכנופיה הזאת? מהו המוטיב שתומך בהתארגנות תמוהה זו?

–        קיים מוטיב ואינטרס ומניע ומוטו מוגדרים עד מאוד : העצלנות היא המוטיב, היא המניע, היא המוטו, היא המכנה המשותף שתומך בכל הכנופיה המאורגנת הזאת. לקבוצת העצלנים הזו היה אינטרס מובהק : לא לחשוב. לא להרשות לשום דבר לבלבל אותם : "עד כאן אני חושב", עד לגבול הנגיעה שהעצלנות יכולה להרחיק עד אליו ולגעת בו... מכאן והלאה איני חושב, אני מפסיק רשמית לחשוב. הריני להפסיק באופן מודע לחשוב.

בן סירא הטמיע בנו את האימרה " במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" – וכנופיית העצלים אימצה לה את המוטו ופתחה בשביתת חשיבה חוקית; זוהי תמצית המונח "להתעצל מלחשוב", כי בתמצית הזו הגדרה תקנית "לגבול החשיבה".

על פי "האמונה" כמעט הכלל עולמית, היינו לרוב הדתות והאמונות- כולל כמובן האמונה והדת היהודים, האדם עבר מהפך מאוד קיצוני בכל הנוגע לגן העדן ולחיים בכלל. לפי התוכנית המקורית של הבורא ועל פי התיעוד שלו, הוא יצר את האדם והביא אותו אל גן העדן על האדמה :

ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.  ח ויטע ה' אלקים גן בעדן – מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר. (בראשית ב)

כאמור, ועל פי האמונה הכלל עולמית – כולל היהודית, חל שינוי קיצוני דרסטי בתוכנית מקורית זו – זה עיקרו :   החל מעכשיו, וליתר דיוק מרגע גירוש האדם מגן-עדן, יירשמו השינויים להלן :

1.     האדם צריך למות בשביל להגיע לגן-עדן. זהו התרשים החדש: האדם נולד, חי, ומת; אלה הם השלבים ההכרחיים שעל האדם לעבור בשביל להגיע בסיומם אל גן-עדן. זהו התסריט במקרה הטוב ביותר; היינו כאשר האדם עשה את המוטל עליו בפרוזדור, וזכה להגיע אל מרחב גן-עדן.

[ התיעוד המקורי מראה תכונה הפוכה : האדם היה בגן בעודו חי, והשם יתברך הזהיר אותו כי אם יחטא מות ימות! מכאן מסקנה נחרצת : המוות הוא שלב היציאה מגן-עדן – לא הכניסה אליו. וגם אם נתפלפל ונפרש את החיים כחיי "העולם הבא" שהאדם עובר אליו בתום חיי העולם הזה, קשה להבין את אזהרת הבורא : אם אדם יחטא – הוא יוציאו מעולם הבא, ואם לא יחטא ישאירו בעולם הזה? ]

2.     גן העדן היא מקום מגוריהן של הנשמות בלבד. האדם מת בעולם הזה, גופו נותר ונקבר באותו העולם, ונשמתו, במקרה הטוב ביותר, תעלה לבדה לגן-עדן.

[ התיעוד המקורי בפרק ב' של בראשית, פסוק ז, ח, מצביע על תכונה הפוכה : היוצר יצר קודם את גוף האדם עפר מהאדמה, ולאחר מכאן שם אותו בגן-עדן. ]

3.     העולם הזה (היקום, האדמה, ישראל, פנמה, קוסטה ריקה...) הופך ומרגע חטא אדם הראשון לפרוזדור, רק טעוני-תקנה מיישבים אותו (כמין שש ערי מקלט...).

[ התיעוד המקורי בתורה מראה שאותו העולם שהאדם יישב בתקופת טרום חטאו, נותר בעיניו גם לאחר חטאו, הוא לא עבר מעולם הבא להעולם הזה, כי הוא היה בעולם הזה ונותר בו עד למותו. ]

השאלה המרכזית היא, ואם נניח שהשינויים המהותיים האלה אכן נרשמו בפועל, היתכן שאין תיעוד ולו במילה אחת אודותם? והרי ניכרת הנטיה של התורה להעמיד בפני האדם תיעוד פרטני בכל הנוגע לתולדותיו ולהתפתחותו – כולל "התפתחותו" במישור השלילי, ולמעשה במיוחד במישור השלילי, ראה תיעוד חטא אדם הראשון שנרשם על פני פרק שלם; ראה את תיעוד חטאו של קין, סדום ועמורה, מגדל בבל, ילדי נוח, עגל הזהב... הנטיה היא להבליט ולהדגיש את תיעוד הכתמים השחורים דווקא בתולדות האדם במטרה שיראו הדורות וילמדו...

השינויים, כפי שקראו לכאורה ופורטו לעיל, נגזרו מהותית ומעשית מתוך המישור השלילי, מתוך החטא... אילולא החטא – גן-העדן היה נותר על כנו, על האדמה, הגוף היה נותר כשותף קבוע לנשמה ולכל דבר, הוא היה מתענג על אדמת הגן – עם השותפה ולא פחות ממנה; בנוסף, העולם לא היה הופך "לפרוזדור" והיה נותר כגן פורח של עדן... השינויים הדרסטיים במבנים המקוריים של הבריאה, באו על עולם עקב חטאו הישיר של האדם, יש להם בית קבוע בכפר השלילי שהאדם הקים; יש להפנים איפוא את השינויים האלה, ללמוד אותם, לתעדם... הנטיה הטבעית של התורה היא לתעד מקרים מעין אלה ולהתעכב עליהם לעיונם של הדורות! הנטיה גם ההגיון תומכים בזאת; היתכן איפוא שדווקא על השינויים האלה הוחלט לפסוח בתיעוד?

–        היתכן?

–        לא יתכן. מכאן אני דוחה את עצם קיום השינויים וחוזר אל הגן שלי.

אני חוזר איפוא לשאלה שלי : איך אני מבחין בגן הזה... איך פותחים את שעריו? איך נכנסים אליו? אני צריך תשובה מעשית, כי המדובר במשהו מעשי, במרחב מוחשי, כאן על האדמה שהרגליים היציבות עומדות עליה ומרגישות אותה.

יש מי שיאמר שהלכתי רחוק מדי עם הגדרתי לגן-עדן ולמיקומו – עד לכדי סיכון... כי היצבתי הגדרה שלא משאירה שום מקום להתערבות המילים או הכוונות... שום מילה ושם כוונה לא תציל את המצב : אם גן-עדן נמצא כאן על האדמה, הראה נא לי אותו! תן לי לחוש אותו בחמשת חושי, כי הרי ועל פי הגדרתך – גן-העדן נועד לשימושו של האדם החי, לכל אדם חי באשר הוא.

גילוי נאות : אינני מנוי על בעלי האופי המסתכן... אילולא התורה הקדושה שבידי, ואילולא מילותיה המדוייקות, לא הייתי מסתכן להתקרב לנושא הזה ולא הייתי נוגע בו. אולם ובגין האופי שלי הלכתי עוד יותר רחוק עם בעית המיגון, והבטחתי לעצמי אפס סיכון, רק אז העליתי את ממצאי על הכתב; רק כאשר הפך המידע התיאורטי שבידי למידע מעשי. וכבר נגעתי בזאת בהתחלת המאמר.

במילים הכי ברורות : את הממצאים שאני עתיד לפרוש לפניכם, היגעתי אליהן גם בדרך המעשית. תכופות נכנסתי ותכופות יצאתי ממרחב גן-העדן, לרגעים בודדים. הצלחתי לגעת בתחושה העילאית שאין דומה לה, שמילים לא יתארוה. נכנסתי כאמור ויצאתי תכופות, ולא הצלחתי לאגור יותר מרגעים בדידים. לא הצלחתי; כן גורשתי.

ומהיכן הקביעה שהייתי בגן-עדן? אולי המדובר באשליה ותיעתוע עצמי? איך בכלל ניתן לקבוע הגדרה כהגדרת " גן-עדן "?!

–   בעזרתכם רבותי. אתם תיכנסו למרחב הגן ותיראו את הגן ותרגישו בו בחמשת חושיכם. אתם תקבעו את הגדרת " גן-עדן " לאחר שתגיעו אל מרחבו ותיכנסו אל תוכו. עד כמה תרחיקו לכת וכמה תשהו במרחבו– אינני יודע, אך את זאת אני יודע : זו השיטה היעילה והיחידה בנמצא שדרכה ניתן לפרוש את הממצאים.

ושוב אני מפיל את התיק על התורה, כי בלעדיה לא הייתי מסתכן ומטפס גם על הסולם האחרון הזה... הסולם הראשון נראה נמלה לידו.

במילים אחרות, התורה ידעה שמרשם הכניסה לגן-עדן צריך להיות מוצג לעיני כל, לכל אדם, באופן השקוף ביותר, הברור ביותר.

וכן עשתה.

אני מזמין אותכם איפוא להכנס לגן-עדן. הנוסחה פשוטה, למרות והמדובר בנוסחת הכניסה לגן-עדן. כל אדם יכול להבין את הנוסחה; כל אדם יכול להרכיב אותה; כל אדם באשר הוא; כל אדם ובכל רמה אינטלקטואלית, תרבותית, או שיכלית.

ולפני שניכנס לנוסחה, נא להזכירכם שוב, כל התורה מבראשית ועד לעיני כל ישראל – נועדה להעביר את אותה הנוסחה שבאמצעותה יחזור האדם לגן העדן; כל אדם ונוסחתו, כל דור ונוסחתו. נוסח הנוסחה איפוא תלוי במרחק שרשם האדם מהגן, וגם תלוי בסבך הסימטאות שעושים את המרחק הזה. הנוסחאות נרקחו באופן שגם האדם הרחוק ביותר שנמצא בסימטאות הסבוכות ביותר, יוכל להבין ולקלוט את הנוסחה שלו שתסלול את דרכו חזרה אל גן-עדן, אם וכמובן רצונו בזאת. העובדה ששום אדם עלי אדמות לא חזר מעודו לגן-עדן, מעידה ששום אדם עלי אדמות לא רצה מעודו לחזור אל גן העדן.

–        ומהו מקור היווצרות הרושם, וכאילו "הרצון" הזה היום קיים במידה כלשהי? מה נשתנה היום מכל הימים?

–        אינני יודע לענות על זאת.

עם זאת, ולמרות כל הנוסחאות והניסוחים והדרכים הרחוקים והקרובים, הסבוכים והמסובכים... ולמרות ההבדל המהותי בין כל נוסחה ונוסחה, כי הרי כל נוסחה והכתובת שלה... ולמרות כל זאת – התורה רקחה נוסחה עיקרית אחת שתאסוף תחת כנפה את כל יתר הנוסחאות הכלולות בתורה. נוסחה זו היא כמעין מכנה משותף אחד לכל יתר הנוסחאות המופיעות בתורה. ומעבר לתיאור הזה מצאתי בה עוד שני מאפיינים:

1.     הנוסחה הזו חייבת להכלל בכל הנוסחאות שבתורה ולהזדווג עימן – כתנאי הכרחי לקיומן.

2.     בעוד הנוסחה הזו בעצמה יכולה להתקיים בזכות עצמה, ללא שום שכן או שותף.       

מכאן הסקתי מסקנה : הנוסחה הזו היא עקרונית.

נעמוד איפוא על הנוסחה הזאת וניכנס דרכה לגן-עדן – פשוטו כמשמעו. "ברוכים הבאים" זה השלט שנפגוש בשער.

אחד; זה שם הנוסחה.    

בהרבה פינות בתורה הוזכרה המילה " אחד ". את היום הראשון של הבריאה קרא " אחד ", למרות והיה אמור להיקרא יום "ראשון"... זהו למעשה השיעור הקבוצתי הראשון, של האדם הרוצה לחזור למרחב גן עדן. אם תרצה – זו אחת הנוסחאות של החזרה לגן-עדן :

ויקרא אלקים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר יום אחד. (בראשית א, ה)

ביום השלישי של הבריאה, היינו בשיעור המעשי השלישי לאדם הרוצה לחזור לגן-עדן, או אם תרצה – בנוסחה השלישית של חזרת האדם לגן-עדן, הוזכרה גם המילה " אחד " :

ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד ותראה היבשה; ויהי-כן. (בראשית א, ט)

בפעם השלישית צויין שוב השם " אחד ", והפעם בתוספת האות כ'. זה נזכר בפרשת הגירוש מגן-עדן :

ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו... (בראשית ג, כב)

בעוד הרבה מאוד מקומות בתורה הופיעה המילה " אחד ", לא אציין את כולם ואסתפק בעוד שני מקורות :

כפתריהם וקנתם ממנה היו; כלה מקשה אחת זהב טהור. (שמות לז, כב) –

המדובר כאן בעשיית המנורה, ולכן צויינה המילה " אחת " במקום " אחד ", אך הכוונה היא לאותה המילה.

נותר המקור האחרון, המוכר כל כך לכל יהודי :

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. (דברים ו, ד)

מה זה אחד. לפני שאני נכנס לעומק המילה, נא להביט בשתי התמונות למטה; פשוט לנעוץ בהן את העיניים לשנייה או שתיים.

                                                 

                                                                       אחד 

                                                   

                                                      

                                                             סליל הדי.אן.איי 

 

אל דאגה, לא היה פה שום גימיק או טריק פסיכולוגי, פשוט אני עתיד להציג רעיון בסיסי המתקשר בתורו עם התמונות, ורציתי להטעין את "תמונת" הרעיון בתודעתכם כבר מעכשיו.

אחד.

אין מי שלא מכיר את המושג הטעון והאדיר הטמון במילה זו. ושלא תהיה אי-הבנה : אינני מדבר על מושג "אלוה אחד"; אני מדבר על המושג " אחד ", וחוזר ומשנן : המידע הטמון במושג הזה מבטיח כניסה אל תוך גן-עדן.

הזכרתי דבר פשוט : אין מי שלא מכיר את המושג הזה. האם משמעות הדבר- שאין מי שלא נכנס לגן-עדן?

לא; נא לקרוא את השפתיים שלי : אכן, טענתי היא שכולנו מכירים את המידע הטמון במושג הזה, אך אף אחד מאיתנו לא השכיל לעבד את המידע שבידו ופשוט להכנס בעזרתו לגן-עדן. אף אחד מאדם הראשון ועד עכשיו. ולמען הדיוק, היו מעט משכילים שניסו והצליחו לחמוק פנימה למספר שניות, ימים ואף לשנים, אך כולם נזרקו בסופו של דבר ממרחב הגן, פשוט גורשו בבושת פנים ויצאו. מדוע ואיך קרה הדבר אתם שואלים!

גם האנשים המשכילים בעלי קומה האלה הפסיקו בשלב כלשהו לעבד את המידע שבידם אודות ה-" אחד ", דבר שגרם לאקט המיידי של גירושם. גם ענקים כאברהם, כמשה רבינו כיעקב אבינו...

מה הוא המושג " אחד ", איזה מידע מכיל, ולמה כל כך קשה לעבד את המידע הזה...

האבסורד, רבותי, שהמידע שמכיל המושג הזה הוא מידע נפוץ ונהיר לכל, המדובר במידע פשוט לא קשה; לכן הזכרתי את הטענה שאין מי שלא מכיר את המושג הזה, אין יצור, אנושי או לא, שחי שנייה אחת מבלי להעזר במושג הזה.

נתחיל באדם, ביצור האנושי התרבותי, החושב. האדם הוא מכונה של קליטת מידע ועיבודו, זוהי הגדרת האדם. אנו קולטים מידע בחמשת חושינו, מעבדים את המידע הזה במוח שלנו, ומתנהלים על פיו, מתנהגים על פיו, חיים על פיו. אנו רואים מידע בעיניים, שומעים מידע באוזניים, קולטים/מריחים מידע דרך האף, ממששים חפץ וגוזרים ממנו מידע, ואף טעימת מאכל בפה מהווה פעולה של קליטת מידע, האדם קולט בחוש הטעימה מידע הקשור ישירות בהמשך שרידותו הפיזית. אנו נזהה למשל מאכל מקולקל המזיק לגוף ונדחה אותו, נקיא אותו; באותה מידה נזהה מאכל מתוק וטעים שממנו יפיק הגוף אנרגיה, ונצרוך אותו...

אנו מכונה שקולטת מידע ומעבדת אותו, זה האדם.

אותו האדם יושב ומפטפט עם חברו בבית קפה : האם אתם יודעים באיזו כמות מידע השתמש האדם הזה בשביל לשבת בבית הקפה ולגלגל את שיחת החולין הזאת עם חברו? שרשרת אדירה של מידע עמדה לרשותו ובלעדיה לא יכל להוציא את השיחה הפשוטה עם חברו לפועל. ננסה להלן לעמוד על המידע שהכילה השרשרת הזו. הבה נקרא לאיש שלנו שמעון.

שמעון ידע את כתובת בית הקפה, ובנוסף ידע אודותיו נתונים קונקרטים מקוריים. הוא ידע שזה מקום ציבורי נאה עם שולחנות כיסאות ריצוף תיקרה, יש שם סועדים ידידותיים שאין מה לחשוש מהם, וגם מלצרים ידידותיים שניתן להזמין מהם אוכל ושתיה ולשלם תמורת האוכל הזה במטבע מקובל הנמצא בכיסו. אם נעמיק לשורש המידע נוכל להוסיף גם את זאת : הוא ידע שהמאכל המוצע בבית הקפה הזה הוא מאכל של בני אדם, וגם ניתן להזמין בלי לחשוש שתיה שניתן לשתותה, שנועדה לבני אדם. היה לו גם מידע אודות בטחונו האישי בזמן שהותו בבית הקפה : אין כמעט סיכוי שמישהו יסב לו שום נזק או ישדוד אותו או יפריע לו בזמן שהוא יושב ומפטפט עם חברו...

אולם יש לדייק ולציין : כל הנתונים האלה שעיבדם והצטייד בהם מבעוד מועד נכונים הם; אך לא במאת האחוזים... הוא לא מכיר בדיוק את סוג האוכל ולא את טעמו ולא את רמת הניקיון הנהוגה במטבח. הוא לא בטוח במאת האחוזים באנשים והסועדים הנמצאים סביבו במסעדה, יתכן ויש בתוכם אנשים בלתי ידידותיים, אולי אף שודדים ורוצחים... במקום העבודה שלו למשל הוא בטוח באנשים שם הרבה יותר, כי יש באמתחתו יותר מידע עליהם.

ואכן, במקום עבודתו המצב שונה ולטובה, שם יש לשמעון שרשרת מידע הרבה יותר עשירה וארוכה מזו שעמדה לרשותו בבית הקפה. יש לו יותר מידע אודות מפת המקום הפיזית : החדרים, השטח, הכניסות, היציאות, השרותים... המידע שבידו אודות האנשים שבסביבה הוא הרבה יותר גדול מהמידע שהיה לו אודות האנשים שבמסעדה. וגם המידע אודות האוכל והשתיה שבחדר האוכל של העבודה – גדול בהרבה מהמידע שהחזיק אודות האוכל של המסעדה. הוא מכיר כאן אישית את המטבח ואת הטבח ואת כל הסועדים. מכאן הוא מרגיש בסביבה של מקום עבודתו הרבה יותר בטוח וחופשי מאשר במסעדה, כי שרשרת המידע שאסף ועיבד במשך הזמן ושעמדה לרשותו במקום העבודה, היא הרבה יותר ארוכה משרשרת המידע שהצטייד בה בבואו אל המסעדה.

אולם, ואפילו מקום העבודה הידידותי והבטוח הזה, אינו מספק לידידנו את שרשרת המידע המוצקת היציבה במאת האחוזים... שרשרת מידע זו אינה ארוכה דייה בשביל לספק לשמעון שלנו את הביטחון המלא; עדיין יש לו ספקות אודות טיב האנשים מסביבו... הוא לא ישאיר למשל את הנרתיק שלו על השולחן עד שיעשה צרכיו... אכן הוא מכיר את האנשים אך אין לו את המידע המלא אודותם. הוא מכיר את האוכל אך אין לו את המידע המלא אודות הנעשה במטבח; הוא לא נמצא כל היום במטבח...

מידע רב ביותר יש לו בבית, שם עומדת לרשותו שרשרת המידע הארוכה ביותר, אשר עמל עליה מזה זמן והרכיבה במו ידו חוליה חוליה. הוא יכנס לבית ויזרוק את הנרתיק שלו בפינה כלשהי מבלי לחשוש... לא יעלה על דעתו לפקפק בטיב האנשים מסביבו ואם נשקפת לו סכנה כלשהי מהם. הוא יגש לשולחן האוכל ויגרד את תכולתו ללא חשש שביעית... שרשרת המידע העומדת לרשותו ושעושה בה שימוש בבית, היא הרבה יותר ארוכה מזו שעמדה לרשותו במקום העבודה, ולבטח מכילה יותר מידע מזו של המסעדה ולכן הוא הרגיש הכי נוח ובטוח בבית, זאת כי השרשרת הביתית שבידו סיפקה לו כמעט את מלוא המידע הדרוש, ולכן היא השרשרת הארוכה משלושתן, בעוד ניתן למצוא שרשרת עוד יותר קצרה אפילו מזו של המסעדה, למשל שרשרת המידע הזמינה לאדם שממתין בתחנת אוטובוס : אין לו כמעט מושג אודות האנשים העומדים לידו ו/או טיבם, מוצאם, מנהגם, שפתם, דתם, השכלתם, תרבותם, מוסרם... אבל מבלי שום סוג של סליל מידע לא ניתן להתקיים ואף לא בתחנת אוטובוס ציבורית, וכך גם ידידנו שבתחנה הרכיב שרשרת קצרצרה משלו : הוא יודע למשל שיבואו אנשים כמוהו לבקר בתחנה- לא בהמות ולא חמורים. לרוב יהיו ישראלים, יהודים, דוברי עברית... לאותו ישראלי שימתין בתחנת האוטובוס בצרפת- תהיה שרשרת מידע עוד יותר קטנה... ולמי שימתין לאוטובוס על הירח יחזיק בשרשרת הקטנה ביותר!

עכשיו, תארו לעצמכם אם היה סדק כלשהו בשרשרת-מידע מסויימת, נתחיל בראשונה של בית הקפה. נתחיל איפוא בשמעון שרוצה לפטפט עם חברו בבית קפה : בוא נגיד שהוא יודע את הכתובת של בית הקפה, אך יש לו ספק מהותי בטיב האנשים הסועדים שם, פשוט אין הוא בטוח אם היושבים על ידו הם פושעים שבכל רגע עלולים לשלוף את האקדח ולשדוד אותו, או סועדים רגילים הם. או נניח שהוא יודע את הכתובת וגם את טיב האנשים אך אין הוא בטוח אם האוכל שניתן לו מלא חיידקים או לא. כלומר, הבעיה כאן היא לא הסועדים ולא האוכל, כי-אם הספק שנכנס לליבו; כי הרי אם הוא היה יודע שהאוכל מכיל חיידקים – לא היה אוכל או שהיה מסתפק בשתיה, ואם היה יודע שאנשי מאפיה רגילים לבקר במסעדה הזו – היה בא מצוייד בנשקו האישי, או שהיה בא עם שומרי ראש – אם כל כך חשוב לו לקיים את הפגישה במסעדה הזאת דווקא... מכאן, גם מידע שלילי הוא מידע שניתן לשימוש ויכול למלא חוליה בשרשרת המידע. הבעיה היא עם הספק.

תארו לכם אם הספק מילא את אחת החוליות בשרשרת המידע ששימשה את שמעון במקום עבודתו... תארו לכם אם יש לו ספק בטיב החברים שנמצאים על ידו כל היום! פשוט הוא לא יתפקד, יתקשה לעבוד...

הבעיה הכי קשה היא כאשר חוליה אחת משרשרת המידע נסדקת בבית וממלא אותה הספק! אדם שיש לו ספק בבנו או באישתו – חייו לא יהיו חיים...

אני רוצה להגיע לכאן : האדם הוא מכונה שאוסף מידע ומעבד אותו בשביל לצרוך אותו. אין פעולה שאדם יעשה, מבלי ששרשרת מידע כלשהי תגבה את הפעולה הזו. כל אדם כל פעולה בכל פרק זמן בחיים, חייב לגבש לו שרשרת כלשהי בשביל פעולה כלשהי; כל פעולה והשרשרת שלה. מכאן אני מגיע לכלל ועיקרון : שרשרת המידע של כל פעולה ופעולה, חייבת להיות רציפה מבלי שום סדק בסליל שלה, היינו בחוליות המידע שלה; חוליה פגומה מבטלת את כל הסליל ופוגמת אותו, או אז כל המידע הטמון בשרשרת מתבטל ויוצא מכלל שימוש.

הספק פוגם את החוליה ובעקבותיה את כל השרשרת; "הספק" לא "אי-הידיעה". זה הכלל החשוב מכולם.

הספק, שוב, פוגע באחת החוליות ופוגם אותה, ובעקבות זאת פוגם בכל יתר החוליות ומוציאן מכלל פעולה; היינו מוציא את כל שרשרשת המידע המקורית מכלל פעולה. נא לשנן : "הספק" עושה את זאת; לא "אי-הידיעה".

ומה גורמת "אי-הידיעה"? מה גורמת החוליה הריקה הזאת? מה קורה עם "שרשרת-מידע" כאשר מגיעים החוליות שלה אל חוליה ריקה חסרת נתונים?

–        חוליה ריקה כזו תסמן את נקודת סיומה של השרשרת. השרשרת התחילה ממקום מסויים ועד מקום מסויים, מחוליה מסויימת ועד לחוליית "אי-הידיעה". עד כאן היגעתי עם המידע שלי וכאן עצרתי, מכאן והלאה לא יודע, אורך השרשרת נעצר כאן.

אם כן, תפקיד חולית "אי-הידיעה" בשרשרת-מידע כלשהי הוא כתפקידם של מספריים : חולית "אי-הידיעה" גוזרת את השרשרת ומגדירה את אורכה. לכן מנסה האדם להאריך עד כמה שניתן את שרשרת המידע שאמורה לשמשו בכל פעולה ופעולה. ומכאן אנו מבחינים גם בהבדל בין שרשרת לשרשרת והאורך ביניהן : אני יכול להכנס לפאניקה אם אראה מישהו מדמם חזק עם וורידים פתוחים מכל מיני פינות... אני יודע שדימום חזק יכול להביא למוות, לאסון! אנסה לקרוא לעזרה, אתקשר למגן דוד, אולי אסיע אותו לבית חולים קרוב.

חובש שנקלע לאירוע כזה ולבטח לא יכנס לפאניקה ויתפקד באופן הרבה יותר מבוקר ממני : הוא ינסה להשיג חוסם עורקים ולעצור את זרימת הדם; הוא יציל אותו אם אין סיבוכים אחרים...

רופא שנקלע לאירוע יתפקד ויעבוד לפי סדר עדיפויות שיביאו את הנפגע למצב העדיף ביותר, זאת כי הוא מכיר את הסדר הזה.

בעוד כירורג שייקלע לזירת האירוע יתפקד באופן אופטימלי...

אם כן, שרשרת המידע של הכירורג היא הארוכה ביותר, אחריה זו של הרופא, החובש, והשרשרת הקצרה ביותר היא שלי, ואף השרשרת הזו הכילה מידע שיכל להספיק ולהציל את הנפגע בתנאים מסויימים.

על כן, כל אדם באשר הוא, בכל מצב ובכל זמן, מנסה בכל מאודו להאריך את שרשראות המידע שבאמתחתו, לפתוח אותן ולקשר ביניהן באופן שיוכל להתחבר לכל שרשרת נתונה על ידי הזמנתה מהמאגר שלו, וכך הוא מאריך בכל רגע נתון את השרשרת שעומדת לרשותו. זהו מאגר המידע המאוחסן במוח האנושי, הוא מורכב מאין סוף שרשראות-מידע תקינות ובגדלים שונים, כאשר כל הזמן עומדות זמינות ומזומנות לרשותו של המשתמש : בכל רגע נתון הוא אמור לשלוף אחת מהן במטרה לחברה ולהאריך דרכה שרשרת נתונה בידו. לפעמים הוא מזמין מספר שרשראות ביחד, ובין רגע מתחברות להן ומרכיבות שרשרת אחת ארוכה שעומדת לרשות המשתמש באופן יעיל ומיידי. תארו לכם אותי כאשר נקלעתי למאורע של הפצוע ועלי להצילו... תארו כמה שרשראות מידע הזמנתי בו בזמן מחדר הפיקוד – שהתחברו ביניהן באופן תקין ומסודר והביאו כמעט להצלת הפצוע. ולמרות זאת הצבעתי על השרשרת שלי כעל הקצרה ביותר מבין האחרות...

זה האדם, וכך הוא מתפתח. הוא בונה לו שרשראות מידע במידות שונות ומנסה כל הזמן להוסיף להן חוליות, להאריך אותן ולחבר ביניהן; כך הוא מתפתח. יצירתיות היא כאשר מצליח לחבר בין שתי שרשראות-מידע מסוגים שונים; אולם סוג הניסיון הזה מביא לא אחת לפגימה בחוליות המקוריות ולעקירת השרשרת המקורית... לחיבור מעין זה קוראים שעטנז.

קיים עוד "סוג" של חיבור מלאכותי, וזו אחת הפסגות שהחי בכלל הגיע אליהן, והאדם בפרט השכיל לטפס עד אליהן ולהמשיך משם מעלה מעלה.

החיבור המלאכותי הזה נולד אצל האדם בשלבי התפתחותו המוקדמים ביותר, ואני מדבר על התינוק בן יומו. בן שעתו. הוא יוצא מבטן אימו עם שרשרת מידע הבסיסית ביותר שמובילה אל הישרדותו הפיזית. הוא צריך חום מיידי ותזונה מיידית. את שרשרת המידע הזו בנה כבר ברחם אימו פנימה פנימה, ויצא אל אוויר העולם מצוייד בשרשרת בת שתי חוליות מידע בלבד : חום ותזונה; זה מה שאני צריך. קוראים למידע הבסיסי הזה "אינסטינקט", אולם אין הוא אלא שרשרת של מידע בסיסית שהתינוק בכוחות עצמו בנה, בזמנו החופשי בפנים. מי אמר שהם מטומטמים?

הוא יוצא ישירות אל חיק הטבע ולא מאבד זמן, מחפש מיידית ליישם את המידע הערוך והמזומן שבשרשרת המידע שבידו, אחרת הוא לא יזוז, הוא יקרוס, הוא מכיר היטב את חוקי המשחק, אבל נתקל להפתעתו בבעיה בלתי צפויה, וגם אם היה חושב עליה – לא היה מגיע לפיתרון הולם : ואיך אגיע לחום ולתזונה? הרי חסר כאן מידע חיוני בשרשרת המידע בת שני הנתונים שבידו הקטנה : "ואיך מגיעים לחום ולתזונה"... צריך לפעול מיד, מה עושים?

מתחברים לשרשרת-מידע מלאכותית זרה, ומשתמשים בה. מי אמר שהם מטומטמים?

ואיזו ישות הם מכירים שתוכל לספק להם את השרשרת המלאכותית ואת המידע החסר? מי היא זו ואיזו היא אשר מכירים אותה ככף ידם הקטנה?

אימא. רק את הישות הזו הם מכירים, והם יודעים לזהות אותה... מי כמוהם יודע. הם מכירים את ריחה, את גלי קולה, בחוש המגע הם מזהים את גופה, את עורה, אפילו את דרגת חום גופה. אבל עדיין יש בעיה, היא לא נמצאת בסביבה, היא רחוקה מהם, הם נמצאים בשעת יציאתם מהרחם בידיים זרות, בלתי מוכרות, והם צריכים מידית את מי שמכירים במטרה להתחבר ולהשלים דרכו את שרשרת המידע החסרה שבידם! העניין דחוף וגורלי; עניין של חיים.

אך אין לאל ידם... ידם הקטנה קצרה מלהושיע. ומה עושים?

–        בוכים.

ומתי מפסיקים את הבכי?

–        כאשר מניחים אותם על החזה של אימא. הם מזהים מיד את מחוז חפצם ומפסיקים לבכות. אני אישית הייתי עד למחזה מורכב ומתוחכם זה להלכות החיים.

נהוג לאמר שהם בוכים בגלל הנשימה הראשונה, אך לפי דעתי הנשימה הראשונה לא מדאיגה אותם כפי שמדאיגה אותם העדרותה של הישות היחידה שמכירים, ושיכולים להשלים דרכה את שרשרת המידע היחידה שבידם שתעניק להם את הצעד הראשון, את החיים.

אותו פעוט עתיד לגדול ולהתפתח... וגם הטריק המתוחכם שלו ילווה אותו. הוא ימשיך להשלים את שרשרת המידע שבידו דרך צינורות זרים, אך קרובים... הוא יסמוך על הוריו בעיניים עצומות, ויתחבר לשרשראות המידע שלהם בכל מצב אפשרי מבלי לשאול שאלות ולתחקר. באופן הזה הוא גם יזין את שרשראות המידע שבידו ויוסיף להן עוד חוליות, ויעשיר אותן, עד אשר ייצא לשוק החופשי ויקח את מלאכת הבנייה לידיים.

אותו האדם יגדל ויתפתח, והטריק המתוחכם שלו עודנו איתו לא יסור ממנו. כולנו משתמשים בשרשראות מידע זרות ומוזרות, ומשלימים דרכן חורים ריקים בשרשראותינו החסרות. לסליל המידע הזה שמכסה חורים אין-ספור בשרשראות שבידינו – אנו קוראים "מידע מקצועי" : את המידע הרפואי ישלים הרופא, וגם האינסטלטור והמהנדס והנגר...

ולמרבה ההפתעה – אם תרצה למרבה האירוניה, גם החיה נולדת עם אותה השרשרת בעלת אותן החוליות : חום ותזונה. וגם היא תשתמש באותו הטריק : להשלים את החסר אצל הישות המוכרת, תכף ומיד עם צאתה לאוויר העולם.

ישנן חיות שעושות את הצעד הראשון והחשוב הזה אפילו יותר טוב מהאדם! לאחר דקות הן עומדות על הרגליים והולכות בכוחות עצמם אל האימא בשביל לאכול ולהתחמם. ההבדל הגדול והעצום הזה בין החיה לאדם ושללא ספק נזקף לטובת החיה – מקורו בהבדל האמיתי שעתיד האדם לרשום ולזקוף לעצמו.

החיה נולדת עם שרשרת מידע אחת קצרה, אותה היא מפתחת ומשכללת באמצעות טריק החיבור לשרשרת זרה, בעזרתה ובאדיבותה של אימא. היא באה לעולם כמונו בשביל לצרוך מידע ולהנות ממנו, וגם היא יודעת שאם לא תסדר את המידע הזה באופן כלשהו – לא תוכל לצרוך אותו; המידע נצרך רק אם מסדרים את חוליותיו באופן אנלוגי רציף; זה סוד כמוס שגם החיה שותפה לו. ואכן היא מלקטת מספר חוליות בסיסיות של מידע, מסדרת אותן בשרשרת מידע תקנית ויוצאת איתה לדרך.

השרשרת הקטנה הראשונה הזאת, ולא במקרה, היא אותה השרשרת שגם האדם יוצא איתה לדרך; שתיהן בעלות אותן חוליות-מידע המסודרות באותו סדר אנלוגי. לשתי השרשראות אותה תכלית הקבועה מראש : להנות מהמידע השרוע בטבע; ובשביל להנות יש לסדר את המידע – ואת זה כבר אמרנו, אבל עוד לא אמרנו שבשביל להנות יש להתקיים; קודם כל אני צריך להתקיים! זו אומנם הנאה בפני עצמה, אולם זה גם התנאי להמשך מסע הקניות של המידע וההנאה ממנו.

אם כן, לשרשרת המידע הראשונה שיוצא איתה החי לעולם, יש ייעוד ומטרה מוגדרים : שרידותו; שרידות החי, בין אם הוא חיה בין אם הוא אדם. מכאן איפוא דרכי החי מתפצלות : האדם יוצר שרשראות-מידע חדשות ואף מאריך את השרשרת הקטנה הראשונה הקטנה שלו ומטעין אותה בעוד חוליות מידע, (מפתח דרכי שרידות מתוחכמים יותר) ומנגד, החיה נשארת עם אותה השרשרת הראשונה ואומנם מאריכה אותה קימעה בעזרת אימה והסובבים אותה, אך לא מעבר לזאת.

זהו איפוא ההבדל בין החיה לאדם : היא נשארה תקועה עם שרשרת מידע אחת, והאדם יצר לו שרשראות-מידע נוספות ונהנה מהן.

"דרכי החיה והאדם התפצלו בנקודה מסויימת".

הנחה כזו יכל להיות לה תוקף אילולא האבסורד שבמירוץ הראשון, בו ניצחה החיה את האדם בנוק אווט ברור : היא צרכה את המידע שבשרשרת שלה באופן יעיל יותר מהאדם, מהיר יותר; חיברה את שרשרת המידע החסרה שלה באחרת זרה! עשתה את הצעד החיוני והמתוחכם הזה כמעט באופן מיידי... לאדם ייקח עוד כמה חודשים לעשות את זאת. מהו סוד האבסורד? מהו למעשה ההבדל בין האדם לחיה?

כולנו בעצם יודעים את התשובה : אנחנו יצור חושב שיש לו רצון עצמי, בניגוד לחיה נעדרת החשיבה והרצון. ולמרות התשובה החד משמעית ונחרצת זו, קיים דמיון מהותי בין החיה לאדם שלא ניתן להתעלם ממנו. ההרכב הפיזיולוגי של שני היצורים, בניין האברים הפנימיים בכלל והחיצוניים בפרט : אף, פה, שיניים, עיניים, אוזניים, ידיים, רגליים, אברי המין, שתי ראות, לב אחד, כבד אחד... קשה להבין את הדמיון הזה על רקע המרחק הרב בין החיה לאדם... ישנן חיות שתוחלת חייהן כמו האדם! קשה להשלים עם תופעה אבסורדית כזו של הטבע... אבסורד כזה אמור לעניין אדם חושב כמוני; אני היצור החושב רוצה לחקור תופעה זו.

ואכן היו אנשים חושבים שתופעת הדמיון הזו משכה את שימת ליבם וחקרו אותה וגם הגיעו למסקנות. אני מדבר על האסקולה המזוהה עם עיקרון הברירה הטבעית ורעיון מוצא המינים – היא תורת האיבולוציה. השורה האחרונה שהגיעו אליה : האדם הוא חיה שהתפתחה לחיה חושבת.

יוצא שאנשי האסקולה האיבולוציונית, הגיעו לאותה ההנחה שהיצגתי לעיל : " דרכי החיה והאדם התפצלו בנקודה מסויימת "; הוא (האדם) התפתח, והיא (החיה) לא. או ע"פ הניסוח שלי : האדם, ובנוסף לשרשרת ההישרדות המקורית שיצא איתה לאוויר העולם, יצר לו עוד שרשראות-מידע רבות ומגוונות שנע איתן והתפתח דרכן, בעוד החיה נשארה תקועה עם שרשרת מידע אחת ויחידה, היא היא שרשרת המידע של הישרדותה הפיזית, אשר יצאה עימה לאוויר העולם.

אולם ושוב, ניצחון החיה על האדם במירוץ ההתפתחות הראשוני, האבסורד שבדבר לא נותן מנוחה ולא תוקף להנחה שהיצגתי לעיל ושהתורה האיבולוציונית סומכת את שתי ידיה עליה! החיה ניצחה את האדם בנוק אווט ברור : היא צרכה את המידע שבשרשרת שלה באופן יעיל יותר מהאדם, מהיר יותר, מתוחכם יותר; חיברה את שרשרת המידע החסרה שלה באחרת זרה ושיכללה אותה! עשתה את הצעד החיוני והמורכב הזה באופן מיידי, בעוד לאדם ייקח מספר חודשים לעשות את זאת. מהו סוד האבסורד? מהו איפוא ההבדל בין האדם לחיה?

התסריט היחיד בו נכללה אפשרות אבסורדית כזו של ניצחון החיה על האדם דווקא על מסלול ההתפתחות – מקורו בתורה, שם מתועד האבסורד הזה לפרטי פרטיו, בתלת מימדיו, ובנוסף מתועד הרקע עליו גדל האבסורד הזה וממנו בקע, כשרוּת להגיון גרידא – שיקלוט את האבסורד באופן תקין.

לפני כשנתיים קראתי באחת מפינות התורה אודות הנושא הזה, ורשמתי את הממצאים על דפי המאמר " מידע ", לפני שעוד היגעתי ונגעתי באבסורד ההתפתחותי שניסחתי לעיל. אעתיק להלן את הקטע הרלוונטי : (עמ' 93 – 98)

... מהי "נפש חיה"?

בשביל לעמוד על המונח הזה, הבה נלך אל המקום הראשון בו נתקלנו במונח " נפש חיה " :

כד ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה; ויהי-כן.  כה ויעש אלקים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלקים כי-טוב. (בראשית, פרק א)

שני הפסוקים האלו פותחים את עשיית היום השישי האחרון, ואנו נעמוד בהרחבה על עשיית   היום הזה כאשר נגיע אליו, אולם קפצנו לאזור לביקור חפוז, בשביל המונח "נפש חיה" שהופיע לראשונה כאן.

ויאמר אלקים, תוצא הארץ נפש חיה: אנחנו נמצאים בשלב מתקדם של עיבוד הרצון המוגדר והמדוייק. אם זכור לכם, נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק, למסקנה הזו היגענו במהלך השיעור הראשון של היום הראשון, והרצון הראשוני היה האור הגולמי הבלתי מוגדר, וממנו הלכנו אל האור הגשמי ואל החושך, היקום, היום, והלילה... כלומר נוהל הבעת הרצון נשמר בקפידה : מהבלתי מוגדר אל הפחות מוגדר, עד שמגיעים אל המוגדר המוחלט.

אנחנו כאן רחוקים כברת דרך מהיום הראשון... אנו נמצאים ביום השישי, היינו בתחום המוגדר המוחלט; ביום הזה נעשתה חיית הארץ והבהמה והרמש, וגם האדם נעשה ביום הזה; כל אלו נמצאים בתחום המוגדר המוחלט כי הם נוצרו כתוצאה מרצון מוגדר ומדוייק; אולם אף בתחום המוגדר והמדוייק הזה – נשמר נוהל הבעת הרצון בקפידה; כלומר גם כאשר הרצון שלך הינו מוגדר ומדוייק – הוא יכול לצאת לפועל רק כאשר מקדים אותו רצון יותר כללי ממנו, או לחילופין פחות מוגדר... כלומר אם הרצון שלי מסתכם בפיתה עם זעתר מאבולעפיה, רצון זה יכול לצאת אל הפועל – רק אם הקדים אותו רצון כללי באכילה; והרצון באכילה ייצא לפועל אם יקדים אותו הרצון להתקיים... עד שמגיעים בסופו של כל מסע אל הרצון הגולמי מכולם : לינוק מהאור...

אם כן גם בתחום יום השישי בו הביע השם יתברך את רצונו במהויות מוגדות – היה מקום לנוהל הבעת הרצון ולהלכתו : נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק, וכן היה :

בשלב האחרון : ויעש אלקים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו. בשלב הזה נעשו בפועל כל החיות, כל הבהמות, וכל רמש האדמה, כל אחד לחוד עם ההגדרותיו יחודיו מאפייניו והקוד הגנטי שלו.

בשלב שקדם לו : תוצא הארץ... בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה. בשלב זה הובע הרצון ליצירת חיה רמש ובהמה; באופן הכללי ביותר... רצון השם יתברך היה ברמש, חיה, בהמה... כמו שאני מביע את רצוני בכסף וזהב ואבני-חן; אך איזה תכשיט ארצה מהכסף? מהזהב... איזה ערך אמור להיות לו? איזה מודל...  

ובשלב הראשון : תוצא הארץ נפש חיה למינה. זהו הרצון הגולמי הכוללני המייצג את החבילה הכללית וייעודה. נפש חיה.

זה המקום לבחון את הרצון הזה " נפש חיה " :

נפש – ולא דומם; מכאן אני מריח את הדירוג : נפש ונשמה; מעל לנפש תמוקם הנשמה – המיוחדת לאדם החושב...

האסמכתא התומכת לדירוג הזה תבוא בהמשך, כאשר השם יתברך ייפח באפיו של האדם החושב בעל הבחירה החופשית – נשמת חיים...

חיה – שתחיה באמצעות הנפש, שתתקיים באמצעותה ותשרוד. מכאן אני מסיק את התלות המוחלטת והמוגדרת של כל בעל " נפש חיה ".

הנפש החיה תתקיים ותשרוד – אך לזמן מוגדר ומוגבל; עובדה זו נגזרת מהטבע התלותי בכלל, ומתלותה שלה בפרט.

בשביל לחדד את תכונת התלות שנדבקה למונח " נפש חיה ", הבה נעמיד מנגד את המונח האחר שהודבק ל אדם החושב : ויפח באפיו נשמת חיים. האבחנה המילולית מהמונח הזה היא : הנשמה של החיים... חיים, הבלתי מוגדרים, האין סופיים; לכן השתמש בביטוי " נשמת חיים " בכל הנוגע באדם, ולא השתמש בביטוי " נשמה חיה " המעיד על מהות מוגדרת ומוגבלת בהכרח.

המונח " נפש חיה " מייצג איפוא את תכונת המוגבלות והתלות; הוא מייצג את ההתחלה והסיום המוגדרים מטבעם. אני יודע בדיוק כמה זמן יחיה פיל, איל, אני יודע לאמוד את תוחלת החיים של הנחש, הדג, הסוס... הם נולדים, מתפתחים עד לנקודה מוגדרת וקבועה מראש, ומסיימים את חייהם בנקודה מוגדרת וקבועה מראש. הסוף הוא חלק אינטגרלי ממהותם. אם הייתי מתבקש לבחור בסמל לסיום, סיום החיים, סיום הדרך, הסיום שבאופק, הסיום שבוא יבוא... הייתי לוקח אפרוח קטן שאין לאל ידו, מצייר אותו ומדביק את הציור על טופס השאלון. גם הפיל מהבחינה הזו – אין לאל ידו... כי גם הוא, כחיה, מסמל את התלות המוחלטת בטבע, ואת הסיום המוגדר שבאופק; אולם אני הייתי מעדיף לצייר אפרוח יפה ושובב...

–         והאדם אינו תלוי בטבע? בחסדי הטבע?

–         לא מוחלט. האדם החושב אינו תלוי בחסדי הטבע; או אם תרצה – אינו תלוי בהכרח בחסדי הטבע; נהפוך, הטבע וחוקי הטבע תלויים ברצון האדם.

–         האדם אם כן מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגדרת; ואם כן, מדוע הוא נוצר דווקא ביום השישי ותחת אותה הכותרת של הרצון הגולמי " נפש חיה " – רצון המייצג את המהות המוגדרת והמוגבלת דווקא! מה פשר האבסורד הזה?

–         התשובה על השאלה שלך, סוללת את הדרך לנושא הראשון שלנו – "נושא ההנאה הטבעית" ולשלושת הפסוקים יח, יט, כ בפרק ב' של בראשית המייצגים אותו.

פשר האבסורד המהותי זה נמצא כאן :

ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית, פרק ב)

נדרשתי באחת הפינות של המאמר לפסוק הזה; זאת כאשר נקלעתי לסדר יצירת האדם : קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף.

מניסוח המקרא הסקתי לעיל, שגוף האדם נברא בשביל ולמען הנשמה : " וייצר ה' אלקים את-האדם " – אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה, אלא נפח בגוף האדם מיד לאחר שייצר אותו – את הנשמה המוכנה מראש : וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי "גוף ונשמה". עד כאן היגעתי לעיל בהבנתי אודות "נשמת חיים" של האדם. לעומק הזה ירדתי, בפסוק ז שבפרק ב של בראשית, ועכשיו אני עולה כיתה איתכם, ומגיע אל רובד אחר של הפסוק :

ז וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית, פרק ב)

אומנם הוא; האדם מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגבלת; רצונו הבלתי מוגבל הוא האחראי לתכונה הזאת; רצונו הוא " נשמת החיים " שנפחה בו השם יתברך, והיא אשר עשתה ממנו אדם בעל חופש בחירה ורצון בלתי מוגבל... כל היקום עומד לרשותו; הוא יכול להגיע לשחקים ולכל נקודה ביקום האין-סופי; הגבול שלו אכן השמים...

האדם בעל " נשמת חיים ", הינו ההפך הגמור של הבהמה בעלת " נפש חיה ". הוא חופשי והיא מוגבלת, הוא בלתי תלוי והיא מסמלת את התלות המוחלטת; הוא יכול לשאוף עד לאין-סוף הבלתי מוגדר, והיא תקועה בארבע אמות גבולותיה המוגדרות ביקום, עם קוד של סיום מוכן מראש עבורה. היא סיפור שיש לו התחלה וסוף, ולאדם יש רק סיפור התחלה, הוא יחליט איך ייכתב המשך הסיפור, והסיום יכול לשכוח ממנו – אם רק יחליט למחוק את המילה המעיקה זו (סיום) מהמילון שלו.

עם זאת, בא המתעד, והעמיד את האדם על טבע הדברים :

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, באותו קו ייצור ממנו נוצרה החיה והבהמה וכל עוף השמים... ואפילו באותו יום ותחת אותה מטריה של רצון גולמי.

ויפח באפיו-- נשמת חיים, להבדיל אותו מהחיה ומהבהמה ומכל הרמש הרומש על הארץ. אולם ההבדל הזה אינו פועל היוצא מנשמת החיים שהשם יתברך נפח באפו, כי-אם מרצון האדם החופשי שניתנה לו האפשרות להשתמש בו ולהפעילו. רצון האדם הוא אשר יקבע את ההבדל בינו לבין החיה, בינו לבין עוף השמים, בינו לבין הבהמה, ובינו לבין דגת הים.

במילים אחרות, וזוהי העובדה המצערת שנדרש השם יתברך להדגיש אותה באמצעות הפסוק הזה : אם לא ישכיל האדם להשתמש ברצונו החופשי כיאות – ייעלם כל הבדל, מהותי הוא או לא, בינו לבין כל חיה בנמצא. הוא יהא מוגבל כמוה – בעל תלות מוחלטת בטבע ובכל הסובב אותו. הוא יתקע בתוך ארבע אמותיו ביקום, וקוד של סיום מעיק ומביך יירחף תמיד מעל ראשו וילווהו לכל מקום. הוא יהא סיפור שיש לו התחלה וסוף.

ויהי האדם לנפש חיה – למרות ועל אף נשמת החיים שזה עתה נפח באפו – כל עוד ולא השתמש עדיין ברצונו ועוד לא ניתב אותו כיאות. האדם עוד לא הספיק, ברגע נפיחת הנשמה באפו, להשתמש ברצונו ולהפעיל אותו, לכן הוא נותר בנתיים עם נפש חיה פעילה, ונשמת החיים הנמצאת כבר באפו – תישאר רדומה בסטנד ביי, עד שיואיל להפעילה ולשנות דרכה את הסטטוס שלו, מאדם בעל נפש חיה, לאדם בעל נשמת חיים.

אנא קראו איתי שוב ובזהירות את הפסוק הזה :

וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה.

אמור מעתה : המונח " נפש חיה " הוא מונח מעיק ומכביד... הוא מונח מביך. הוא מונח שמזכיר את " המועקה של סיום " – של החיה המוגבלת שאין לאל ידה... שבאה אל העולם עם תאריך קבוע מראש לסיום חייה. זהו מקור התחושה המעיקה שמלווה את האדם, בסופו של כל תהליך של הנאה טבעית. השם יתברך הוא אשר נטע בנו את התחושה המוזרה הזאת על פניה, דווקא ברגעי ההנאה הטבעית. דווקא ברגעי השיא של ההנאה הטבעית, אתה נתקף בתחושת מועקה פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך ההנאה...

ברגע השיא זה, השם יתברך פונה אל האדם ואומר לו : אל תטעה לחשוב וכאילו זוהי הנאה מהנאת החיים וזה רגע השיא שלה... היעוד שלך ולמעשה – הוא להגיע אל ההנאה האמיתית הבלתי מוגבלת שאין לה סוף וגבולות, וגם לחיים שאין להם סוף; אולם אתה נמצא עכשיו במסגרת הנאה מאוד מוגבלת שיש לה התחלה וסוף, וגם חייך במסגרת הזו – הם בעלי מאפיינים מוגדרים ומוגבלים עם סוף קבוע מראש. אתה בעל "נפש חיה" מוגבלת – לא "נשמת חיים" בלתי סופית.

אתה יכול לחיות בגן-עדן ולהנות מפרותיו עד אין-סוף; חיי נצח! זוהי ההנאה הטבעית האמיתית שעליך לחתור אליה, ואני, אומר השם יתברך לאדם, לא אלאה מלהזכיר לך את זאת, בכל מקום כל זמן כל תקופה ובכל הזדמנות, עליך לחתור אל ההנאה הטבעית האמיתית הנצחית והבלתי מוגבלת, ולהפעיל כבר את רצונך האנושי ונשמת החיים שנפחתי באפך. אולם, כל עוד ולא תחתור אל עבר ייעודך האמיתי, אל עבר ההנאה האמיתית, אמשיך בתורי להזכיר לך דרך המועקה הזו שהינך חש בה כרגע : תחושה זו מסמלת אכן את המועקה של הסיום, את סיום הדרך, את נפש החיה "הפעילה" בתוכך על כל מרכיביה ורובדיה, במקום נשמת החיים הבלתי פעילה הממתינה לסיום שכפתה עליה צרתה "נפש חיה" – ואין לאל ידה. נשמת החיים האחראית על הפעלת הרצון הבלתי מוגבל במחוז האין-סופי בזמן האין-סופי, ממתינה לסיומה המוגבל והמביש והסופי; אם תרצה – זה תמצית האבסורד האנושי.  

תחושת "מועקה של סיום" הנצמדת כטפיל לכל הנאה אנושית, הינה האזהרה מפני הסיום, שבוא יבוא על כל "נפש חיה" היכן שנמצאת, ובכל מקום היא פועלת. כך תיעד המתעד את האזהרה הזאת :

יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר כנגדו.  יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם לראות מה-יּקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו.  כ ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה; ולאדם לא-מצא עזר כנגדו. (בראשית, פרק ב)

לאחר שברא השם יתברך את האדם בתוך גן של מידע אין-סופי עם חיים אין-סופיים עם אפשרות להנאה קוסמית אין-סופית…

לאחר שתיעד את שבע השיעורים, דרכם לימד את האדם והדריכו איך להפעיל את רצונו ואיך להשתמש בכלי הבלתי-מוגבל זה – הלכה למעשה…

לאחר שהראה לו מה הן האפשרויות העומדות לרשותו, ומה הן הפעולות שיכול להפיק מרצונו ועד לאן הוא יכול להגיע איתן…

לאחר שהזהירו אודות ההגבלה העצמית ומשמעות הגבלה מטופשת שכזו…

לאחר שהבהיר לו את הנגזר מפעולה תמוהה של הגבלה עצמית, ובאופן שלא משתמע לשני פנים : מות תמות! אם תגביל את עצמך בעצמך – תגביל את החיים האין-סופיים שלך ותהפכם לסופיים; במו ידיך, מתוך החלטתך אתה…

לאחר כל זאת; ולמרות כל זאת… ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו: האדם יכול להגיע למצב בו ישכח את עצם מהותו האין-סופית על כל הנגזר ממנה, מחיים אין-סופיים, אפשרויות בלתי מוגבלות, הנאה בלתי מוגבלת ואין-סופית… הוא פשוט עלול להיקלע למצב תמהוני שכזה, בו יעמוד חסר אונים ואין לאל ידו… כי אין מי שיזכיר לו את עצם מהותו האמיתית האין-סופית…   ומצב מעין זה, קבע השם יתברך, הוא לא-טוב; לא-טוב היות האדם לבדו – ללא שום עזרה או כלי-עזר שיעמדו לרשות האדם ברגע תמהוני שכזה – על אף שהביאו הוא על עצמו…

אעשה-לו עזר כנגדו.  לא אתן לו להיות לבד ברגע מצוקה שכזה – בו האין-אונות שלו מגיעה לשיאה… לא אתן לו להמשיך ולחשוב שהוא בא לעולם כשחקן בסיפור אומלל שיש לו התחלה וסוף; לא אתן לו להמשיך ולחשוב שהוא בא לעולם בשביל למות; לא אתן לו להמשיך ולהתרגל לנפש-חיה המוגבלת שנצמדה לו זה מכבר, וכאילו היא שייכת אליו מטבעה, והוא שייך אליה מטבעו… לא אתן לו להשלים עם מציאות בלתי טבעית שכזו; אעשה-לו עזר כנגדו.

אעשה-לו עזר כנגדו: אזכיר לו למי שייכת נפש-חיה, למי היא נועדה ומי הם בעליה המקוריים. אניח לו את העובדה הזאת לנגד עיניו, ואזכיר לו אותה בכל הזדמנות. אזכיר לו באותה ההזדמנות את עובדת קיום "נשמת-חיים" שנפחתי באפו והשייכת לו מטבעה; אולי יבחין בה סוף סוף, אולי יפעיל אותה.

אצרוב במוחו עובדה זו : נפש-חיה המוגבלת והסופנית המתארחת בקירבו – אינה שייכת לו במקור – היא עושה אצלו כאורחת לא יותר… נשמת החיים היא היא בת-הבית שלו; היא השייכת לו מטבעה במקור.   

וכן עשה : ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם.

ומספר רגעים לפני כן, הראה לאדם את מקור מחצבתו ותיעד זאת באומרו :   וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, (בראשית, פרק ב, פסוק ז) -   ללמדו ולצרוב בתודעתו את זאת : שניכם, גם אתה גם החיה, באתם מן האדמה; אם תרצה להתמקד רק בפן הזה – אין כל הבדל בינכם, על כל הנלווה והנגזר מזאת; על כל ההגבלות והמוגבלות הנלווים לזאת. זוהי עובדה מוגמרת; ואני מניח את העובדה הזו בתלת מימדיה בפניך וברגע זה : ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם.

אולם, אם תרצה להתמקד בפן אחר, זכות ההתמקדות פתוחה בפניך – לא פחות מזכות הבחירה הפתוחה והבלתי מוגבלת…

הפן האחר ישנו! קיים הוא ורחב… ברור הוא כשמש וכאור; בולט הוא לכל עין; גדול הוא ורחב; גלוי הוא – לא נסתר; קיים הבדל מהותי בינך לבין חית השדה ובין כל עוף השמים וההבדל הזה הינו ממשי – לא סמלי; הפן הזה מייצג את ההבדל התכליתי בין קיומך האין-סופי לבין קיום החיה הסופי והמוחלט; בין גדרותיך האין-סופיים והבחירה החופשית הנגזרת מזו לבין התלות המוחלטת הנתונה לה החיה; בין ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה מתכונת החיים שהוקצו לה, לבין ההנאה הבלתי מוגבלת שגדרותיה וגבולותיה תלויים אך ברצונך האישי.

הבה נעשה את הניסוי הזה… הבה נראה אם ישכיל האדם לנצל את הניסוי הזה… הבה נביא את החיה כהיא זו אל האדם – לראות אם יבחין בפן האחר המייצג את ההבדל הגדול בינו לבינה; הבה נראה מה יקרא האדם לפן האחר הזה – אם וכאשר יבחין בו…

הבה לראות מה-יּקרא-לו...; האם יבחין בו – אם בכלל? האם ישכיל להצביע על הפן המבדיל ולהפיק ממנו את הלקח המתאים? האם ישכיל לקרוא לפן המבדיל והמהותי זה בשמו?

ומהו שמו?

וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו: כל הבדל אשר יבחין בו האדם ויזההו עם מונח " נפש חיה " השייך כל-כולו לחיה לבהמה ולעוף השמים, המסמלים את המהות התלותית המוגבלת ובעלת תוחלת החיים הקבועה מראש – הוא שמו; או אז ניתן לקבוע שקלע האדם למטרה, הבחין בהבדל והפנים את הלקח...

זיהוי המסר הטמוע ב " נפש חיה " – נועד למעשה בשבילי, אני המעיין ברגע זה בפסוק הזה וחותר להבנת המקרא. במסר הזה סיפר לי המתעד את השם הנכון של ההבדל המהותי בין החיה לאדם : " נפש חיה ", המסמלת את התלות המוחלטת של החיה, את מיגבלותיה ואת תוחלת חייה הסופיים. ואכן, בלעדי המסר הספציפי הזה – לא היה ניתן לפענח את קוד הקטע הזה, לא את יעודו ולא את מהותו... אולם עולה כאן שאלה עקרונית מאליה : ומדוע סיפר לי, למעיין, את התשובה הנכונה ואת סוד ההבדל הנכון המתגלם בשם " נפש חיה " – ולא סיפר זאת ישירות לנבחן עצמו – היינו לאדם הראשון?! הרי הוא זקוק לתשובה הרבה יותר ממני... מדוע "ציפה" שהאדם יגיע לתשובה בעצמו?!

הוא אשר תמהתי ושאלתי את עצמי לפני מספר עמודים... מדוע לא נתן לי להציץ ולקרוא את הטקסט שלו – כולל פענוח הטקסט הזה שלפנינו – לפני שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי...

וגם לתשובה היגעתי בכוחות עצמי : כללי חוק "ההתאמה הסימטרית" – מחייבים הם ונוקשים.

הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.    

הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור : על המוח האנושי מוטלת המשימה להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת המידע ועיבודו – תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק.

קובע כללי המשחק גם כאן התעקש איפוא – ללכת לפי כללי החוק ולקיימם כלשונם וכהלכתם.

זאת ועוד : גם לאדם הראשון היה עסק עם שחקן טוב ועקשן.

וזאת וגם זאת : ב-מקרה שלי השתיל לי את "האזהרה", אם זכורה לכם, במרחב המילה ומחבי (ומח בי!) – בתקווה שאשים ליבי אליה ותשמש אותי לעת מצוא... ולאדם הראשון הביא עד אליו את האזהרה נפש חיה בכבודה ובעצמה ובכל צורותיה – בתקווה שישים ליבו אליה ושתשמשו לעת מצוא...

ובכל זאת... ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; – לחמור קרא חמור לשור קרא שור ולבעלת הצוואר הארוך קרא ג'יראפה – ולא הבחין בשום " נפש חיה " בשום הבדל! הוא ראה לנגד עיניו את כל החיות בעלות הנפש החיה, בחן אותן, קרא להן שמות, אך לא הבחין בשום הבדל… לא פיענח את האזהרה "שהובאה" עד אליו ולא הבחין במסר...

רק נשאר עם מועקה תמוהה ובלתי מוסברת – כל אימת שחלק עם עצמו רגע מהנה...

אזהרת " נפש חיה " המייצגת את "מועקת הסיום" – נותרה איפוא יתומה, ללא כתובת ללא נמען וללא קורא. אילו רק הבחין אבינו הראשון באזהרה... אילו השכיל לפענח דרכה את מועקתו... אולי כל נתיבי המסלול האנושי היו משתנים עד ימינו זה.

ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. הניסוי נכשל; המכתב איבד את נמענו. יש לנסח מכתב חלופי.

כעבור מספר מאות השנים, יבוא נוח לפענח את האזהרה ולהבחין במסר... קצת מאוחר; אך אף פעם לא מאוחר – כמו שאומרים בדורינו...

עד כאן הציטוט.

מתיעוד התורה ניתן ללמוד ולהיווכח, שהאדם הוא אשר יקבע את הנקודה ואת הזמן   בהם דרכו תתפצל מדרכה של החיה. האפשרות הזו תיכנס לתוקפה כאשר מחליט האדם להשתמש ברצונו החופשי, בנשמתו החופשיה. הוא יכול לעשות זאת היום, או מחר; זו החלטתו הבלעדית.

עם זאת, קיימת אפשרות חלופית בה האדם מתנתק במודע מנשמתו ומתרחק ממנה עד לגבולות השיכחה... יגיע הרגע בו האדם לא יהא מודע יותר לקיום נשמה חופשית באפו, וממילא לא ישתמש בה... הוא לא יוציא את רצונו מהכוח אל הפועל; רצונו יסתכם בלשרוד, לנטרל את האיומים עליו. זו שרשרת המידע הראשונה שיצא עימה האדם לאוויר העולם, וככל הנראה עמל עליה עוד בבטן אימו... והחיה גם כן.  

האפשרות החלופית השניה תכניס את האדם למירוץ חופשי עם החיה ובאותה הזירה, בה יכול להיות מנצח או מנוצח, בנקודות או בנוק אווט.       

מהו ההבדל איפוא בין האדם לחיה?

–        לא כוח הדיבור, גם לא המודעות לקיום נשמה חופשית אנושית באפינו, כי-אם הכוח להוציא את המודעות הזו מהכוח אל הפועל; זהו בעיניו כוח הרצון.

זה האדם. הוא מנסה ללא לאות לבנות את שרשרת-המידע מאוסף חוליות המידע השרועות לידו. הוא מנסה כל הזמן לזוז, והתזוזה שלו תלויה באורך השרשרת העומדת לרשותו, וליתר דיוק – שהעמיד לרשותו. הוא קולט ואוסף חוליות-מידע חדשות לבקרים ומסדר אותן באופן רציף, היינו – מרכיב מהן שרשראות-מידע במטרה להשתמש במידע שמכילות; והוא גם מנסה להתפתח כל הזמן – היינו להאריך את השרשראות האלה.

ברגע שמפסיק קו היצור הזה, או ברגע שמפסיק להשתמש במאגר הנתונים שבמחסן, או ברגע שמתחיל לבלבל בין החוליות, דהיינו לשלוף אותן ולחברן שלא על פי סידרם, הרי זו היא התחלת הקריסה שלו שתביא במקודם או במאוחר לגדיעתו משביל הזזים... מעץ החיים.

אשר על כן, המשימה של האדם היא להמשיך וליצור את השרשרת, לחברה עם חברתה ולהאריך אותה... באופן הזה הוא זז מתקדם ומתפתח; באופן הזה הוא רוכש חיים.

אבל יש לו בעיה שמעכבת את התקדמותו, שמכשילה אותו, שמביאה עד לקריסתו. וכל הזמן הוא נכשל באבן הזו, מחליק ומתגלגל לאותו הבור מטר על שניים, מאותה האבן המקוללת הזו. כל הזמן הוא קורס. כל הזמן הוא מת. סופו של כל אדם למות – אנו מטעימים, וטועים כל פעם מחדש בסיווג הבעיה.

הביטו נא עימי בבעיה מקרוב, הינה היא בתמונה שלפניכם, כבר העפתם בה מבט לעיל.

                                                  

                                                                              אחד

 

אני צריך שרשרת-מידע תקנית בשביל כל פעולה ופעולה, החל מהפעולה הפשוטה ביותר, ועד ומסובכת ביותר: לשתות כוס מים, לאכול ארוחה בבית, לקשור נעליים, לכתוב, לצייר, ללכת...

וגם לערוך קניות, לעבוד, לנהל עסק, לנהל בית, לנהל מדינה, לנהל מערכת יחסים...

טיב הפעולה, וכמובן, תלוי בטיב שרשרת המידע העומדת לרשות המשתמש, והכוונה היא לאורכה; שרשרת ענייה היא שרשרת קצרה שמכילה מעט מידע, בעוד שרשרת עשירה היא זו שמכילה יותר מידע, יותר חוליות.

ילד ישתה מים גם מכוס לא הכי נקיה שכבר שתו ממנה. תשמשו בפעולה הזו שרשרת-מידע הבסיסית והקצרה ביותר : האדם רווה את צימאונו במים ושותה אותם בכוס; שרשרת המידע שבידו לא מכילה את חוליות המידע אודות החיידקים שעלולים להימצא במים, אפשרות העברתם, דרכי העברתם...

בואו נשאר עם הילד הזה, ונזהה את חוליות המידע שבשרשרת שלו.

פעולה : שתיית מים.

שרשרת מידע : האדם רווה את צימאונו במים ושותה אותם בכוס.

חוליות-מידע שהרכיבו את השרשרת :

0 המודעות של הילד להיותו אדם. (1)

0 המודעות של הילד למהות המים – זיהוי המים. (2)

0 המודעות של הילד למהות הכוס – זיהוי הכוס. (3)

0   המודעות של הילד לתחושת הצימאון. (4)

0 המודעות של הילד לתחושת הרוויה. (5)

הסתפקתי בלהבליט כאן רק חמש חוליות-מידע בסיסיות ששימשו את הילד בפעולת השתייה, אולם ולמעשה, מספר החוליות שלקחו חלק בפעולה פשוטה כזו הוא הרבה מעבר לחמש חוליות... המדובר במספר כמעט אין-סופי של חוליות שקשה לעמוד עליו, ושהילד התחיל ללקטן מרגע היוולדו.

הילד הרכיב שרשרת מידע = קלט את המידע ועיבדו = אסף את חוליות המידע וסידר אותן באופן רציף.

מכאן, פעולת "עיבוד מידע" היא פעולה פשוטה של "סידור" חוליות-מידע : לקחת את החוליות הרלוונטיות ולסדרן באופן מסויים; באופן הזה נוצרת שרשרת, אם תרצה – תוכנה. הילד השתמש בתוכנה הזאת ושתה מים. זוהי שרשרת המידע המסודרת (התוכנה) שעמדה לרשות הילד בפעולתו זו.

יתכן, וחמש החוליות שהצבעתי עליהן לעיל אינן אלא שרשראות מידע בפני עצמן, שכל אחת ואחת מהווה שרשרת-מידע תקנית שכבר הורכבה וסודרה בעבר ממספר חוליות-מידע. "מודעות הילד לתחושת הצימאון" איפוא, אינה אלא שרשרת מידע מוכנה ומזומנת שהילד שלף מהאוצר שלו וסידרה עכשיו בשרשרת יותר גדולה.

וגם השרשרת המסובכת והגדולה של "פעולת השתייה" שלפנינו, יכולה להכנס לשרשרת אחרת ולהגדיל אותה, ע"פ רצונו וטעמו של הילד... (שתיית מים לאחר אכילת משהו מר).

וכך אני מגיע לזיהוי התכונה העיקרית בעיבוד מידע אנושי, היינו בבניין שרשרת מידע תקנית : תכונת הרצף. אני חייב לסדר את חוליות המידע באופן רציף בתוך השרשרת – אחרת לא ניתן להנות מהמידע שבתוכה והיא תצא מכלל שימוש. תאר לך אם הייתי שותה את המים לפני אכילת המאכל המר... או אם הייתי מוזג את המים לפה ולאחר מכאן מביא את הכוס...

אם כן, אני צריך ללקט את המידע הנכון, ולחברו בתוך השרשרת ברצף הנכון.

נחזור שוב אל הילד ששתה מכוס משומשת, בגלל חוסר המידע שבידו...   הוא אומנם הרכיב שרשרת מידע תקנית והשתמש בה (שתה מים בכוס להרוות צימאונו), אולם היה חסר לו עוד חוליות מידע חשובות אודות החיידקים שעלולים להימצא במים, דרכי העברתם, תוצאות נלוות...

הבה נקרא למידע החסר הזה שנעדר מקומו בשרשרת של הילד : חולית אי-הידיעה, או החוליה הריקה.

החוליה הריקה הזאת ולמעשה, מסמנת את סופה של שרשרת המידע שהרכיב הילד : עד כאן הוא ידע; עד כאן הגיע היידע שלו. אולם משלים האדם בדרך כלל את מקום החוליה הריקה הזאת באופנים שונים : האבא של הילד יכול למלא לו את החוליה הריקה: ילד! לא שותים מכוס משומש! עלול להיות בו חיידקים...

ניתן להגדיל את השרשרת ולמלא את החוליה הריקה ע"י רכישת יידע, לקרוא, לעיין, ללמוד... באופן הזה האדם מרחיב את האופקים שלו, או בלשונינו – מאריך את שרשרת המידע שלו, כאשר לאורך שלה אין סוף...  

קיים עוד אופן מקובל, דרכו ממלא האדם את "החוליה הריקה" בשרשרת המידע שלו, והוא השימוש בשרשראות-מידע זרות לזמן מוגבל, או בשמו המקובל : השימוש בשרות מקצועי. זהו חיבור מלאכותי לשרשרת מידע זרה לתקופה מסויימת ולמטרה מוגדרת : כמו מידע רפואי, הנדסאי, צבאי, היסטורי, גאוגרפי...

סיכום ביניים : זיהינו עד עכשיו תכונה עיקרית אחת ושתי חוליות.

" תכונת הרצף " : בלעדי תכונה זו לא ניתן להרכיב שרשרת-מידע – לא ניתן להרכיב חיים; ושתי החוליות הן : " חולית הידיעה " – היא החוליה שמרכיבה את שרשרת המידע, דרכה אנו נעים וחיים... וחולית אי-הידיעה – היא " החוליה הריקה ", שלא הדאיגה כל כך את האדם למרות והיא קובעת את סוף השרשרת שבידו – היינו את מיגבלתו בפועל, והרי ניתן למלא את "החוליה הריקה" באופן מלאכותי ולהמשיך הלאה... ניתן להגיע ולמלא את החוליה הריקה ביום מן הימים, ואף ניתן למצוא לה תחליף מיידי אם העניין דחוף; החיים לא מפסיקים.

הבעיה היא עם חולית הספק.

חולית הספק מנטרלת כל שרשרת-מידע אשר תהא ומרוקנת אותה מכל תוכן. היא מנטרלת את כל חוליות המידע הנמצאות בתוכה, ומוציאה אותן מכלל פעולה. היא תתפקד כסרטן ממאיר הנכנס לגוף שרשרת המידע : תחסום את החמצן והתזונה מיתר החוליות עד שתביא לקריסתן.

קל למלא חוליה ריקה. וכמו שהזכרתי, ניתן לעשות זאת ע"י ייעוץ, או ע"י לימוד ורכישת יידע, ואף ניתן למלא אותה באופן מלאכותי וזמני – אם הדבר לא סובל דיחוי...   בעוד קשה למצוא מילוי הולם לחולית הספק, כי בתוכה נצרב מידע עיקש ופתלתל שקשה לפינוי; היא תתנהג כדייר מוגן שמתנגד בכל תוקף לכל דבר! זוהי תכונת הספק.

נחזור בפעם האחרונה אל הילד הרך ואל חמשת חוליות המידע ששלף מהמחסן והרכיב מהן את השרשרת שלו. הוא רצה בסך הכל לשתות מים! תארו לכם אם חולית הספק נכנסה והתנחלה בתוך אחת מחוליות האב הללו.

המודעות למהות המים : לא מזמן שתה בטעות ערק וכה צרב לו בפה... עכשיו הוא בספק אם המדובר באותו החומר המעיק או לא...

המודעות למהות הכוס : לא מזמן הפיל כוס דומה שחתכה את ידו והתמלאה דם... הוא בספק אם המדובר באותה הכוס הפריכה והבלתי ידידותית או לא...

מזל לילד שהוא ילד, ושאפשר וסביר לשכנע אותו וללמד אותו את ההבדל בין ערק למים, ובין כוס שבורה לכוס שבירה. או אז הוא ישתה וימשיך עם השרשרת המקורית שלו.

הבעיה היא עם הבוגר הייציב שהספק התנחל לו בסלון הבית, והוא נמצא בספק אם הבן שלו הוא גנב שגונב גם מהתיק שלו, ואם אישתו בוגדת בו עם השכן! ואם הבת שלו ממתינה שיישן בשביל לברוח מהבית... הבעיה היא לא בחוסר הידיעה ולבטח לא בידיעה, כי גם ידיעה מרה היא ידיעה שניתן להתכונן לה... הבעיה היא בספק שהתנחל בלב הידיעה : האם בני הוא גנב? ובעצם אולי הוא לא גנב! האם אישתי בוגדת? אולי היא טהורה ונקיה יותר ממני! ואולי אולי לא. ולספק הזה עתיד טוב ושורשים וילדים גם נכדים, וכולם יצאו בין רגע לעולם : לכן היא חייכה כאשר היגעתי, בשביל לכסות על משהו... וככל הנראה תנסה להרעיל אותי ולהתפטר ממני! מי יודע – אולי כבר עשתה זאת בארוחה הטעימה שהגישה לי...

מה שבטוח, הבוגר והייציב הזה ומעכשיו והלאה, יתקשה לבנות שום שרשרת מידע בביתו שלו ומכל סוג שהוא, וגם פעולה של שתיית כוס מים – יתקשה להוציא לפועל, כי הוא לא יוכל להרכיב ולו שרשרת מידע אחת בעלת חוליות רציפות, מבלי שחולית הספק תסתנן ותפסיק את רציפותן. בסופו של דבר, הבוגר שלנו יעדיף לשתות גם את כוס המים מחוץ לביתו; עד לזאת הוא יגיע, הספק יחלחל גם אל שרשרת המידע הפשוטה הזו וינטרל אותה.

לציין, אינני מדבר על חולית הספק הטעונה בדיקה... כי זו "חוליית ידיעה" לכל דבר, ועתידה להיות וודאית בכל אופן ומצב. המדובר בחוליית הספק בעלת שתי הקצוות, הברורות עד מאוד לספקן...   

אז מה היה לנו... חולית ידיעה, חולית אי-ידיעה (ריקה), וחולית ספק. אלה הן החוליות שמשמשות אותנו בהרכבת שרשראות החיים, בכל פעולה ופעולה, החל מהפשוטה ביותר ועד למסובכת ביותר.

הבאתי לעיל מספר דוגמאות מופשטות שגזרתי ממציאות נתונה, להבארת תפקיד שרשראות המידע בחיינו והחוליות שמרכיבות אותן, והמציאות לבטח יותר מורכבת, אך זהו היסוד.

אני זוכר שקראתי פעם בהקדמת המחבר לספר "מסילת ישרים" את המשפט הזה : "לא באתי להגיד לכם דבר חדש כי-אם באתי להזכיר לכם דבר ישן". במשפט הזה נזכרתי עכשיו כאשר היגעתי לחולית הספק ולשרשרת המידע בכלל... כולנו מכירים את השרשרת הזאת וכולנו מכירים מקרוב את חולית הספק ומנסים להתרחק ממנה עד כמה שאפשר ואף להשמיד אותה אם אפשר.

אדייק בכל תיבה ואות מהמשפט הבא : רוב חייו של האדם עוברים בנסיון לסילוק חולית הספק משרשרת המידע שבידו, ובמעט הזמן שנותר לו הוא בונה את שרשרת המידע המאויימת ומנסה להאריכה, אך בעיקר לגונן עליה. חיי האדם מסתכמים בהתמודדות עם החוליה הממאירה של הספק; התמודדות שכמעט ממלאת כל רגע של חיים.

טבעו של האדם הוא לחפש את חוליות המידע, ולסדרן ברצף בתוך שרשרת. אנו משתמשים למעשה במונח הזה : תן לי לסדר את המחשבות שלי. אני מנסה לסדר את המחשבות שלי... הכוונה שלנו היא לא למחשבות בעלמא כי-אם לסדר ממש את חוליות המידע שבידינו : קודם 1, אחר כך 2, 3, 4... הסדר הנכון הוא זה שנותן לנו את התמונה המלאה, את הביג פיקצ'ר שבאמצעותה נבקש להתמקם ולהחליט; ולמעשה בקשתינו היא לאתר ולנטרל חולית-ספק כזו או אחרת שהסתננה בין החוליות, או עלולה להסתנן בעתיד – ולהפריע למהלך הפעולה. התמונה המלאה תאפשר לנו להבחין בחוליה כזו.

אנו מחפשים תמיד את המידע המלא, והרי אין בנמצא "מידע מלא" כי תמיד ניתן להוסיף עליו... לכן נכון להגיד שאנו מחפשים את השרשרת הארוכה ביותר, היינו את שרשרת המידע בעלת חוליות-רצופות רבות ביותר. ככל והשרשרת ארוכה כך הגמישות שלנו תגדל, בתוך מרחב הפעולה של שרשרת המידע שזה עתה יצרנו.

אבל וכמו שציינתי, יש לנו בעיה בתהליך יצירת החיים, ואנו יודעים מלידה לזהות את הבעיה ולסלוד ממנה. אנו מזהים את הכוח ההרסני של הספק, שיכול לנפץ לרסיסים כל שרשרת מידע שחודר אליה, יהא גודלה אשר יהיה. רופא בעל ספק לא יכול לעבוד, מנתח עם ספק לא יכול לנתח, טייס בעל ספק לא יכול לטוס...

מאידך, אנו מזהים את השרשרת הרצופה הנקיה מכל חולית-ספק, ונמשכים אליה; אם תרצה – באופן ספונטני, אינסטינקטיבי... "אמינות" היא צורה של שרשרת מידע רצופה ונקייה מכל חולית-ספק. כנות, נאמנות, מהימנות, מקצועיות, הגינות... כל אלו הם ביטויים להעדר הספק. כולנו נמשכים אחר בעלי התכונות האלו ומבקשים את חברתם, גם פושע שפל יבקש משותפיו אמינות וכנות... כל אחד מאיתנו יבקש להתחבר עם אנשים כאלו ולקשור את קשריו ואת עסקיו ואת חייו עימם, ובסוד ליבו הוא מבקש בעצם להאריך את שרשרת המידע שלו מבלי להסתכן בחדירת חוליה זרה אליה שעלולה להרוס את כל השרשרת. הוא פוחד מחולית הספק. הוא מבקש רצף ללא הפרעה.

כולנו חוששים מהספק שעלול לחדור אל שרשרת המידע שלנו ולהרוס את הרצף שלה, ועם החשש הזה אנו מתמודדים באופנים שונים ומשונים... חולית הספק נכנסה לשרשרת המידע וחיבלה ברצף שלה... יש לטפל בבעיה! יש מי שמנסה להחזיר את הרצף שהתערער- באופן מלאכותי : ע"י השקר למשל. הוא משקר לעצמו ומאמין לעצמו, או משקר לאחרים ומצפה שיקנו את החוליה החלופית שלו להחזיר את הרצף לקדמותו...

יש מי שמנסה להחזיר את הרצף המעורער ע"י מעשה רמאות, זיוף, התחזות, חנפנות, התרפסות, צביעות... כל אלו מנסים ליישר את שרשרת המידע ולהחזירה לקדמותה באופן יצירתי.

ישנן עוד דרכים יצירתיות ועוד אנשים יצירתיים... יש מי שמחליט להתמודד עם הספק באופן ברוטלי : לגנוב, לשדוד, לגזול, ואף לרצוח ולאנוס... אולי המעשה הנועז הזה יחזיר את הרצף אל השרשרת המעורערת!

אולם רובנו המכריע מתמודד עם חולית הספק הממאירה באופן הנלעג ביותר והנפוץ ביותר : הדחקה. אני יודע שיש כאן ספק אך אתעלם ממנו; פשוט להתעלם ולהמשיך עם אותה השרשרת המקורית בלי לתת את הדעת על חולית הספק המבצבצת מתוכה. תוחלת החיים של שרשרת כזו, ומטבע הדברים, אינה ארוכה, והיא תקרוס ותביא לקריסת בעליה במקודם או במאוחר, שאלה של זמן. וככל והשרשרת   המודחקת ארוכה, כך משקל והשלכות קריסתה.

לדוגמה, אני יכול להתעלם מחולית הספק המבצבצת משרשרת היחסים עם אישתי- שכאמור עתידה להתפרק במקודם או במאוחר, באופן שבשלב כלשהו אמצא את עצמי בעל תואר "גרוש"; גרוש מכל החוליות של השרשרת החמה ההיא שהתפרקה לרסיסים...

אם נלך לדוגמה הפשוטה של "איש שרוצה לשתות מים" ויש לו ספק אודות רמת החיידקים שבמים... ובכן התעלמות מחולית ספק כזו יכולה להביא מחלה על האיש הזה, כי אם היה מחליט לתמודד עם חולית הספק, היה מגלה חולית מידע אודות החיידקים שהסתתרה בשרשרת המידע המקורית, או אז היה משתמש בחולית-מידע זו ונוקט בצעדים הדרושים... ואם ימשיך ויתעלם, המחלה תסתבך ותביא לקריסתו הסופית; הוא לא ישתה יותר מים.

אני הולך להשתמש בעוד דוגמה, שעל פניה תיראה תמהונית, אולם היא מהווה את דוגמת הדוגמאות של השרשרת הארוכה ביותר של כל אדם, בה ההתעלמות מחולית-ספק מסויימת מביאה אל התרסקות השרשרת הארוכה ביותר זו, כלומר מביאה לקריסת בעליה; למות בעליה.

שרשרת המידע הארוכה ביותר היא שרשרת החיים. האדם מתחיל לבנות אותה מיום היוולדו, ובה מכניס ומחבר כל יתר שרשראות המידע הקצרות והבינוניות שהצליח ללקט ולבנות במהלך חייו. השרשרת הזו קורסת בסופו של יום בגלל חולית ספק אחת, שהאדם מדחיק ומתעלם ממנה מיום היוולדו : ספק מהו תפקידי בחיי, האם אני נשלט או שולט בחיים שלי!

למעשה, קל לפתור את הספק הזה ולהגיע אל החוליה שמאפשרת את המשך השרשרת שלנו. "אני שולט בחיי – אינני נשלט", ולכן ומטבע הדבר אחליט להמשיך ולהאריך את שרשרת המידע שבשליטתי עד לאין סוף. אולם החלטה כזו היתה מביאה בעקבותיה עוד חולית ספק גדולה מחברתה, עימה יתבקש האדם להתמודד : האם אני יכול להוציא את שליטתי לפועל או לא!

שני סוגי אנשים התעלמו מחולית הספק הבסיסית אודות מוטיב השליטה : המאמין הדחיק את הספק הזה והשליך אותו על אלוהים : השלט בידו, הוא יחליט מתי יבוא יומי... אולם ובזאת יצר במו ידיו עוד חולית-ספק מאיין, שלא היה לה מקום בשרשרת המידע המקורית! הוא השחיל עוד חוליה סרטנית והוסיף שמן למדורה : וכי מדוע אלוהים הטוב והמטיב ירצה במות האדם? הרי הוא בעצמו כתב ציין והדגיש את זאת :

העדתי בכם היום את-השמים ואת-הארץ – החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים – למען תחיה אתה וזרעך. (דברים ל, יט)

הדברים בדברים – מדברים בעד עצמם... היתכן איפוא שאלוהים מחזיר את הכדור למגרש שלי בחזרה? שהשלט בידי דווקא? מה זה משחק פינג פונג?

גם מחולית הפינג פונג הזו מתעלם המאמין, והפעם בצירוף הסבר : הכוונה – ובחרת בחיי העולם הבא. אולם לא ניתן להתעלם מהספקות הרבות המתגלעות מהטיעון הזה : מוטל עלי למות בשביל לזכות בעולם הבא! אולם הנטיה הטבעית בלחיות – נוגדת במקרה דנן את הנטיה בלזכות... חולית הספק בשלב הזה עולה כיתה ועוברת אל כיתת האבסורד : למות בשביל לחיות? או לא! אם גהינום בלבד היה בעולם הבא, הייתי מיישב איכשהו את הספק, אבל הבעיה שגם גן-עדן "על פי המקורות" נמצא בעולם הבא, ואם כן מה אני רוצה עכשיו ברגע זה : לחיות או למות?! התהייה הזו מותרת גם לבן מאה ועשרים: מה אני צריך : למות או לחיות!?

להזכירכם, אנחנו נמצאים בשרשרת המידע הגדולה ביותר. טענתי לעיל שהשרשרת הזו קורסת בסופו של יום בגלל חולית ספק אחת, שהאדם מדחיק ומתעלם ממנה מיום היוולדו : ספק מהו תפקידי בחיי, האם אני נשלט או שולט בחיים שלי!

המאמין דוחק את חולית הספק הזו לפינה ואף מנסה לתת הסברים בינוניים להתנהגותו זו ומוסיף שמן למדורה : יוצר לו עוד חולית-ספק מאיין שעתיד להתעלם ממנה וליצור לה עוד אחות קטנה – יש מאיין.

"הלא מאמין" מצהיר בראש מורם על אמונתו : אני כפוף לתהליך דטרמינלי שחדלוני ייקבע על פיו. על השאלה "האם אני נשלט או שולט בחיי" – יודע לענות בתוקף : אינני שולט, אני נשלט. הוא שולל את קיום חולית הספק, ומצביע על התהליך הדטרמינלי שחייו מתנהלים ומסתיימים על פיו.

יוצא שהוא מזהה את התהליך שחייו מתחילים ומסתיימים על פיו; ובתהליך, ככל תהליך ניתן לשלוט! אם אני מזהה תהליך – אני יכול גם לשלוט בו. ואף אם אינני מזהה את התהליך ב-ה' הידיעה, ורק מזהה "תהליך" מסויים שחיי מתנהלים על פיו, הרי אני יכול להניח הנחה תקפה שביום מן הימים אזהה את התהליך הזה ואפענח אותו, וגם הנחה תקנית כזו תוביל אותי לאותה הקביעה : כאשר אזהה את התהליך – אשלוט בו! וכך אני חוזר ובלית ברירה אל אותה החוליה המטרידה שלי : ספק מהו תפקידי בחיים, האם אני נשלט או שולט בחיי!

נחזור אל דרכי התמודדות האדם עם חולית הספק הסרטנית, שחוסמת כל שרשרת-מידע שנכנסת אליה, ע"י זה שהיא מרוקנת חוליה אחת של השרשרת מהמידע שלה, וגורמת בזאת לעירעור כל חוליות המידע שבשרשרת ולשביתתן. פעם ידעתי אם אישתי בוגדת בי או לא, ועכשיו נכנס הספק לשרשרת היחסים ועירער את ידיעתי: אולי היא בוגדת ואולי היא צדקת; ולמעשה אחת החוליות שבשרשרת התרוקנה מהמידע שלה בגלל הספק הזה ונוטרלה, ובעקבותיה נוטרלו כל יתר החוליות שבשרשרת ויצאו מכלל פעולה; לא ניתן עוד להשתמש בהן : אומנם עדיין נותר ביתר החוליות אותו המידע, אולם הרצף של המידע הזה התבלבל, התערער, ומידע ללא רצף אינו בר שימוש. השרשרת מחזיקה חוליות מידע מסודרות באופן רציף, ולכן כאשר מתערער הרצף הזה אנו אומרים שהשרשרת התפרקה ויצאה מכלל פעולה.      

לכן האדם חושש מפני חולית הספק ומתמודד איתה באופנים ואופנים שונים, ע"י הרחקתה מכל שרשראות המידע שמחזיק בהן.

ניתן להיווכח מהסקירה החוזרת לעיל, שבעיית הספק ולמעשה היא בעיה של חוסר מידע; דהיינו אם הייתי ממלא את חולית הספק במידע הנכון, הכל היה חוזר על מקומו בשלום, ושרשרת המידע היתה ניצלת מאיום ההכחדה. במסקנה הפשוטה הזו הבחין האדם וניצלה באופנה ההפוך : הוא הזמין במו ידיו חולית ספק, החדיר לתוכה מידע תקין בר שימוש, ויצר לו שרשרת מידע תקינה לכל דבר שיכולה לשמש אותו עד שחולית הספק תתפוצץ ותפוצץ איתה את כל השרשרת. האדם השתמש בהפרש הזמן הזה שנוצר, וקרא לו "זמן של חסד".  

באופן הזה יצר את האילוזיה, את האשליה, את התעתוע העצמי, את ההטעיה העצמית, את ההונאה העצמית, את תקוות השוא, את הכזב והשקר העצמי, ואת הבלוף העצמי. הוא נהנה מכל שרשראות המידע "התקניות" האלה שהחדיר להן במודע את החוליות "התקניות" אך הזמניות שלו, ונהנה כאמור מכל רגע של זמן החסד שעמד לרשותו, עד שהחוליות "התקניות" התפוצצו לו בפנים, ופוצצו לו את כל העסק... האשליה התנפצה – אנו אומרים, ומזהים בזאת את רגע התנפצות חולית הספק ובעקבותיה נחווה את התנפצות כל השרשרת. או אז מגיע השלב של מפח הנפש, של ההתאכזבות, ההתמרמרות, של הייאוש והתיסכול...

הבה נניח לרגע מחולית הספק, ונחזור אל האדם- רגע לפני שהזמין את חולית הספק ההרסנית הזו. הבה נחזור אל האדם המתחבט בעל הלבטים הזה; מהו רצה בעצם? לאן הוא רצה להגיע? מה התאמץ לעשות?

הוא התאמץ להרכיב שרשרת מידע רצופה, אך היה חסר לו מידע. הוא התלבט איך להגיע אל חולית המידע הזו, ובסוף נפלה החלטתו הגורלית על חולית הספק הזמנית. והוא טעה בגדול! ראינו במו עינינו את רגע התנפצות האשליה והאכזבה שנחל... אולם הבה ננתח את הטעות שלו, דהיינו את החלטתו הגורלית : מדוע הוא החליט להשלות את עצמו? מה הוא רצה בעצם להשיג?

הוא רצה להשיג כסף! או אהבה! או כבוד! הוא רצה להשיג בעצם שרשרת מידע מוכנה ומזומנת בעלת ערך מוגדר, היינו שרשרת שיש לה התחלה וסוף, כאשר כל החוליות שלה מוכרות לו עד האחרונה שבהם. הוא רצה להשיג את השרשרת המלאה הזאת ולהעמידה לשימושו האישי המיידי. הוא רוצה אהבה עכשיו ומיד, ורואה את הבחורה שלו בתוך השרשרת, איך היא נראית, איזה שיער, איזו קומה, ואולי הוא אף מזהה את שמה וכתובתה ואת הבושם שלה.

הוא יזהה עוד חוליות מידע רצופות בשרשרת הזאת, שהרצף שלהן יגיע ויוביל עד מחוז חפצו : אהבה ושמה "שרה". הוא יזהה למשל את חולית התואר האקדמאי שעליו לרכוש בדרך לשרה... ישנה עוד חוליה "להיראות טוב", גם חולית "הכיס המלא" מבצבצת מתוך שרשרת המידע שמזהה אותה במלואה על כל החוליות שמרכיבות אותה.

הוא לוקח את חוליית המידע של "להיראות טוב", פותח אותה ונפתחת בידו "שרשרת" לא חוליה! בוחן אותה שוב ושוב ונוכח שמדובר בשרשרת-בת אומנם, אולם היא שרשרת-מידע תקינה לכל דבר בעלת חוליות מידע רצופות משלה, ואף רבות... מתוכן, למשל, חוליית הדיאטה, ספורט, מכון כושר, אוכל בריא, משמעת עצמית...

לוקח לשם הספורט את חולית הדיאטה ליד, ופותח לראות שוב עוד שרשרת ארוכה רבת חוליות, כאשר כולן מסודרות באופן רציף רציף...

חוזר אל שרשרת האב, אל שרה, ושולף ממנה הפעם את חולית התואר האקדמאי... ושוב הוא פותח ומה רואות עיניו... סוללות סוללות של חוליות מסודרות היטב באופן רציף כמובן, לכל חוליה שם מסודר, תחת כל אחת ואחת מצטופפת שורה ארוכה של חוליות-בת... ומהר מבין את הרמז : אלה הן שרשראות לא חוליות...

חוזר העקשן אל שרה הארוכה, ושולף הפעם את חולית "הכסף", ומה רואות עיניו... הפעם אחסוך ממכם את הפרטים.

וכך הוא מגיע למסקנה הפשוטה הזאת : הדרך אל שרה ארוכה מנשוא... ובעצם, הניסוח הנכון הוא : השרשרת של שרה ארוכה מנשוא... אבל הוא רוצה את שרה עכשיו ומיד! אין לו זמן ולא אורך רוח לעבור על כל החוליות שבשרשרת ולטפל בכל אחת בפרד. וכך הוא מגיע למסקנה הזאת : יש לקצר את השרשרת הארוכה של "שרה" ע"י צימצום החוליות שמכילה.

–        ומה ניתן לשים במקום החוליות האלה? הרי שום פעולה לא תצא לפועל מבלי שרשרת מידע תקינה בעלת חוליות-מידע רצופות ומלאות; חוליה ריקה באמצע תוציא את כל השרשרת מכלל פעולה, ואת זאת ידידנו יודע היטב! אם כן מה הוא ישים במקום החוליות שמבקש לצמצם?

שלוש אפשרויות עומדות לרשותו :

1.     להשלים את רצף החוליות בפועל; היינו לטפל בכל חוליה וחוליה בפועל.

2.     לסמן את החוליות "הבעיתיות", ולהזמין במקומן חוליות "זמניות".

3.     לא לעשות מאומה.

ושוב, רובינו המכריע בוחר במודע באפשרות השלישית, אך מקבל על עצמו לכאורה את גזרת הגורל... עם זאת, לכולנו ברור וידוע כי לגורל אין יד בזאת וזו היתה בחירתנו החופשית : לא לעשות מאומה. וכך אנו מגיעים בכוחות עצמינו אל כל תחושות המרירות למיניהן : תיסכול, אכזבה, ייאוש...

ממשיכים עם האפשרות השלישית, וממשיכים להתעלם מהמודע שלנו; לא עוצרים באדום, ונדבקים לתחושה הממכרת "אין לאל ידינו"... מתמכרים לה ומשתכנעים בקיומה; מתרחקים יותר ויותר מהמודע שלנו : אינני יכול לעשות מאומה! הגורל התאכזר לי! באופן הזה אנו מגיעים אל הפחד והחשש מהעתיד הבלתי ידוע... כי הרי השתכנעתי כבר בחוסר אוניי, ונותר לי להמשיך באותה הדרך אל הבלתי ידוע, היכן וכאמור אני פוגש את החרדה, הפחד, החשש, את הבהלה והדאגה... כל התחושות הללו נגזרות מהבלתי ידוע ומוצאם משם.

הדאגה ומטבעה תגרום לצער, הבהלה תוריד אותנו עד סף היגון, והחרדה תביא עלינו את העצב...

ובסך הכל ביקשנו לקצר את השרשרת... ביקשנו לצמצם את חוליותיה... ובסך הכל החלטנו לא לעשות כלום בנידון, זה כל מעשינו, וראה לאן היגענו!

וכך אנו מגיעים לתחנה האחרונה, אל הכעס! אל הזעם.

ובניגוד ליתר התחושות, הכעס שלנו מבוסס! אנו עומדים על בסיס איתן וכועסים :

אנו כועסים כי לא הצלחנו להגיע אל מחוז חפצינו. כועסים על מר גורלינו... כועסים על כי עמדנו חסרי אונים מול שרשרת ארוכה כאורך הגלות, מבלי היכולת להזיז חוליה אחת ממקומה! הרצף הזה מעייף, מתסכל, ומעל לכל מעצבן.  כעסנו על כי מצאנו את עצמינו במצב הזה, במצב של חוסר אונים משווע : רוצים אך לא מגיעים.

כעסנו מאוד על עצמינו, כי המודע שלנו לא הניח לנו לרגע... אתם זוכרים את הראשונה שבשלושת האפשרויות? יכלנו להשלים את רצף החוליות ולטפל בכל חוליה בפועל... האפשרות הזו צרובה במודע שלנו שגם ממנו ניסינו להתעלם, אך המודע הזה בשלו וכאילו בעל ישות נפרדת מאיתנו... הוא דוקר אותנו ומעיק עלינו ולא מניח לנו! ואנו קולטים את המועקות הללו ונדקרים וכועסים כיאות – על עצמינו.

אנו נתקפים חדשות לבקרים בתחושות כעס רבות ומגוונות, מאי אילו שמוצאם במר גורלינו, ואי-אילו שמוצאם בחוסר אונינו, או אי-אילו שמוצאם במועקותינו ודאגותינו וחרדותינו, וגם מאי אילו שמוצאם במודע הדוקר והבלתי נלאה שבתוכינו... אנו מתחבטים ומתבלבלים בגורם הכעס ובמוצאו. אנו מתלבטים בשאלה אבסורדית : האם מותר לנו לכעוס על עצמינו?

הבילבול מושל בתחושותינו וגם במעשה ידינו. (עיין דברים כח, היכן עושים סדר בבילבול הזה)

בספר דברים פרק כח כתובים הדברים האלה :

טו והיה אם-לא תשמע בקול יהוה אלהיך, לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום – ובאו עליך כל-הקללות האלה והשיגוך.  טז ארור אתה בעיר; וארור אתה בשדה...

זו הפעם הראשונה שאני כותב את שם השם באותיות מלאות. בזו הפעם אני מרשה לעצמי לעשות כן, כי שם השם נדרש כאן לבמה. מה הקשר בין שם השם לשרשרת המידע שאני מדבר עליה?

בפעם העשירית, אבקש ממכם לנעוץ מבט בתמונה הזאת :

                                  

                                                  אחד                                                                              

 

זו השרשרת. זאת בעינה שרשרת המידע שאני מדבר עליה. היא מורכבת מחוליות-מידע, כל חוליה קשורה בחברתה.

האדם, ציינתי, זקוק לשרשרת מידע תקנית בשביל להוציא כל פעולה ופעולה מהכוח אל הפועל – תהא הפעולה הפשוטה ביותר : שתיית מים, קשירת נעליים... "שרשרת- מידע" בסלנג של היום, היא "תוכנת-הפעלה" העומדת מאחורי כל פעולה ופעולה, וככל ושרשרת המידע ארוכה – כך גמישות האדם במרחב הפעולה הנגזר ממנה. רופא יותר גמיש מאדם רגיל בפעולת הצלה... הוא לא ייכנס לפאניקה ויתפקד ביעילות אפילו עם סוכריה בפה!

עמדנו לעיל על שתי תכונות המאפיינות שרשרת מידע : רציפות ואורך. השרשרת עצמה מורכבת מחוליות מידע רצופות, באופן שסיום השרשרת נקבע ע"י החוליה הריקה; מכאן חולית-מידע חייבת להיות מלאה וממוקמת במקומה הנכון והמדויק בשביל להוות חלק אינטגרלי מיתר החוליות שמרכיבות את השרשרת.

זאת ועוד : בעוד חוליה ריקה בכוחה להגדיר את אורך השרשרת ולסמן את סופה, חולית-הספק יכולה להוציא את השרשרת מכלל פעולה בכל מקום אשר נמצאת – גם אם תונח באמצע השרשרת או לקראת סופה.     

שלוש חוליות איפוא, משמשות אותנו בהרכבת שרשראות החיים, בכל פעולה ופעולה, החל מהפשוטה ביותר ועד למסובכת ביותר : חולית ידיעה, חולית אי-ידיעה (ריקה), וחולית ספק.

האדם ומשחר ימיו ביקש להתפתח ולהתקדם ע"י הארכת שרשרת המידע שבידו, אם זה באופן מעשי אינדיבידואלי, אם זה באופן קבוצתי-חברתי, או באופן מלאכותי-זמני – כדוגמת השימוש בשרשראות המידע של אנשי המקצוע למיניהם...

מאידך הצבעתי גם על בעיה מהותית המתגלמת בחולית הספק, שחודרת אל שרשראות-מידע אקטיביות של האדם, מנטרלת אותן ומוציאה אותן מכלל פעולה. האדם מעביר את רוב חייו בהתמודדות עם הבעיה הזו, אולם התמודדות זו ולרוב מסתכמת בהתעלמות מחולית הספק והתכחשות לעצם קיומה. באופן הזה הולכות ונשמטות שרשראות פעילות מלוח הפעילות של האדם, והופכות לאיטן לשרשראות מנוטרלות; חולית הספק משביתה אותן. באופן הזה גם מנוטרלת שרשרת החיים של האדם, נשמטת מלוח הפעילות, ויוצאת מכלל פעולה.        

ולפעמים האדם בעצמו הזמין את חולית הספק. הוא ביקש להשיג את תכונת הרצף ע"י הזמנת חולית הספק הזמנית... לכן הוא שיקר, רימה, התחזה; והתבדה... חולית הספק התנפצה לו בפנים.

ולפעמים הוא שיקר ורימה ורצח ואנס בגלל שאצה לו הדרך להשיג את התכונה השניה בשרשרת; את אורכה... לא היה לו את הסבלנות ולא את הסיבולת לבנות את השרשרת המלאה על כל חוליותיה, ומצא את הדרך לצמצם באופן מלאכותי ויצירתי חוליות "בעיתיות" בשרשרת נחוצה... חוליה בעייתית ושמה "פינחס" צימצם – רצח; שרשרת ארוכה כאורך הגלות ושמה "שרה" השיג בין רגע – אנס; חוליה נחוצה שובצה במקומה הרצוף והמדויק בשרשרת ע"י שקר, רמאות, התחנפות...

בסוף יום העבודה שאלתי את האדם : מהי שרשרת המידע האידאלית עבורך?

ענה לי בזה הלשון : שרשרת-מידע הארוכה ביותר, שאין בה חולית ספק.

זאת אומרת, שאם אציב את האדם בפני שרשרת מידע רצופה שלאורכה אין סוף ואין בה חולית ספק אחת, הרי בזאת אני מציב אותו בתוך גן-עדן. זוהי הגדרת " גן-עדן ".

אחזור על אותן המילים : אדם שנמצא בגן-עדן, נמצא בעצם על יד שרשרת מידע רצופה שלאורכה אין סוף ואין בה חולית ספק אחת.   אדם כזה יכול לעמוד מול השרשרת הזו, להצביע על נקודה מסויימת בתוכה ולהתברג בה, פשוטו כמשמעו : להבקיע את השרשרת מכל נקודה שיבחר בה, ולפלס לו דרך משם. ועליהום... דרך צלחה! דרך בטוחה, אין בה חולית ספק אחת. אין בה שום מיכשול. זו השרשרת האידאלית – בדומה לעיר האידאלית בדיאלוג אפלטוני... זו גן-עדן.

אני רוצה לחזור כאן אל תחילת המאמר, היכן תיארתי את הגן :

ריחות, פרחים, עצים, שבילים מלאים בעלים, ילדים רצים בין השבילים, משחקים מחבואים, עצים מכל מיני סוגים, לפעמים מלאים בפרחים ולפעמים בלי – תלוי בעונה. אנשים צועדים לאיטם, מטיילים, שוחים בטבע, מתמזמזים עימו, קולטים אותו, בוהים בו, מנהלים כמעט דו-שיח ביניהם, הם והטבע.

מספר מושבי עץ פזורים במרחב הגן, פה ושם מספר אנשים תופסים אותם, רגליים שמוטות, ידיים פתוחות, גב צונח.

זה בעיניו גן-עדן. חופשי... אתה נכנס אליו בכל רגע, מכל מקום, ישנן אין-סוף כניסות ושערים. לוקח לך שביל ומטייל לאיטך, נימשך לריח מסויים ומתקרב אליו, יש שם עץ, קוטף ממנו, טועם, ושוב ממשיך הלאה בשביל, מתקרב לעוד עץ וקוטף עוד פרי. אינך חייב לקטוף ואף מהעץ הנאה ביותר, ואף לא את הפרי המוסכם עליו והטעים ביותר; אתה בוחר לך את הפרי ואת העץ ואת השביל, וגם את שעת הקטיף... בזמנך החופשי; שום לחץ, משום סוג שהוא משום כיוון... אינך כפוף לשום הגבלה או הגדרה, אתה תקטוף את העולה על רוחך, כל כמות מכל סוג בכל זמן.

זה גן העדן: שרשרת-מידע רצופה וארוכה עד לאין-סוף, ללא שום חולית ספק. אתה מתברג מכל חוליה אשר תרצה, ומסמן לך את אורך השרשרת על החוליות הרצופות שלה וגוזר! קוטף.  לא רק ארוכה השרשרת הזאת, היא גם עבה, יש בה הרבה ענפים, הרבה שבילים... אתה מטייל איפוא בין השבילים, ומתנדנד ביניהם, פעם לפה ופעם לפה. פרי מכאן ופרי משם.

זו גן העדן רבותי, עליה נחת אדם הראשון. זוהי שרשרת המידע שעמדה לרשותו, וזו בעינה אותה השרשרת שעומדת לרשותינו גם בדור הזה, ברגע זה, ובמקום הזה. שום דבר בשרשרת לא השתנה, שום נתון שום חוליה, מאז אדם הראשון ועד הרגע הזה, עד היום הזה, עד המקום הזה.

זה בעיניו גן העדן, שמשדלת אותנו התורה לחזור אליו, ומלמדת אותנו איך לעשות את זאת. אם תרצה, התורה היא חוליה אחת מתוך חוליות השרשרת של גן-עדן, דרכה ניתן לבקוע את השרשרת ולהתברג, לנחות ישירות אל תוך מרחב הגן; לנחות בדיוק באמצע.

שאלת המליון : והלכה למעשה – איך ניתן לעשות את זה? איך להתברג היום בגן- עדן? איך להתברג בשרשרת-המידע האין סופית שאין בה חולית ספק אחת? איך לעשות שימוש בשרשרת המידע הזו?

הבה נלך אל התורה ונבחן אותה במבחן המעשה. הבה נראה אם התורה חשבה על המבחן המעשי ומה היא אמרה בנידון. אני רוצה להכנס לגן-עדן עכשיו ומיד : מה עלי לעשות?

תשובת התורה :

–        תתברג בשרשרת המופיעה בפסוק ט', בראשית :

יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד – זו היא השרשרת; בה אתה יכול להתברג ומיד.

לזיהוי השרשרת, הבה ניעזר במקרא המונחים של התורה, ובהזדמנות אחרת נשאל אותה מדוע השתמשה במונחים ולא במילים פשוטות...

מקרא :

מים: מידע.

שמים: שרשרת.

אחד: רציף.

ועכשיו לאימרותי, מחבר השורות : אני אתן לכם להכנס דרך השרשרת הזאת אל מרחב גן-עדן, עכשיו- ממש עכשיו בשביל להוריד כל ספק מניסיון של הטעיה ומשחקי-מילים, ולאחר מכאן נלך להשקיף על החומר הנותר אודות השרשרת הזאת.

ישירות אל השרשרת... איך נאתר אותה? איפה היא?

התורה ענתה ישירות על השאלה הזאת, ונתנה לנו קוד לכניסה מיידית :

ידי רועדות. יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד: כל המידע שביקום נמצא באופן רציף בשרשרת.

כל מידע, בכל ענף, בכל מקום ביקום, בכל פרק זמן, נמצא בפועל מחובר ומסודר באופן רציף, תחת שרשרת אחת ארוכה ללא סוף.

עוד שאלה : לא הבנתי! איך אכנס מיד אל השרשרת הזאת?

הפעם אני אשיב : לא הבנת! אתה כבר נמצא בתוך השרשרת, אין שום מידע שהוא מחוצה לה, גם אתה בעצמך לא יכול להיות מחוצה לה; הבעיה שאתה חושב שהינך מחוצה לה...

–        ואיך אני מת וחדל להתקיים – אם הינני חלק מהשרשרת האחידה ולא יכול להיות מחוצה לה?

–        אכן אתה במהותך חלק מוגדר מהשרשרת האין-סופית, ואתה מכניס אל החלק המוגדר הזה את חולית הספק שבכוחה לנטרל אותו ולהוציאו מכלל פעולה. או אז בא בעל חנות המידע ומשבץ אותך שוב בתוך השרשרת, באותה החוליה ממנה יצאת, ושוב אתה מכניס מיוזמתך ומרצונך החופשי את חולית הספק אל שרשרתך הקטנה בה אתה מהלך חופשי ושולט ללא עוררין, ושוב השרשרת שובתת בגלל חולית הספק שלך ויוצאת מכלל פעולה... במילים אחרות, אתה משחק כל הזמן במעגל סגור, היינו בשרשרת מידע מוגדרת שאתה חלק אינטגרלי ממנה ואינך יכול להיות מחוצה לה; הבעיה היא, שוב, שאתה חושב שהינך מחוצה לה...

–        ואיך אשתחרר מהמחשבה הזאת, היינו איך אכנס בחזרה אל מרחב שרשרת האב האין-סופית שאני מנוי עליה ואשתעשע בחוליות שלה?

–        ע"י מבחן המעשה. כנס לשרשרת ובחן אותה מקרוב. בחר חתך פרקטי-מעשי מהשרשרת ובחן אותו תחת עדשה מגדלת; זה אפשרי וניתן לעשות זאת באופן אישי ומיידי. אעזור לך להלן במשימתך זו.

אני כותב השורות נכנסתי אל עומק שרשרת האב, וראיתי מקרוב את הבלתי יאומן. הבעיה היא שמהר מאוד יצאתי, לא החזקתי מעמד, חזרתי מהר אל חולית הספק, וגורשתי...

עם זאת, נותרתי עם מספר רשמים שיכלו לעזור לי בשביל לחוות שוב ושוב את חוויית הכניסה אל המרחב היפה והאדיר הזה; וגם את חוויית הגירוש היה עלי לחוות כל פעם מחדש...

אתחיל ברשמים שעזרו לי בכניסותי החוזרות ונשנות, ומטבעם יכולים גם לעזור לקורא בכניסתו הראשונה...   משם אעבור אל חוויית הגירוש הבלתי נעימה בעליל, אל להט החרב המתהפכת...

ולמרות ששרשרת המידע שלי האישית היא חלק אינטגרלי משרשרת האב האין- סופית, אולם הכניסה אל מרחב שרשרת האב תעניק את ההרגשה וכאילו אתה עושה פעולת התחברות ממשית; אתה מתחבר לשרשרת גדולה רצופה ועצומה... וכך אני מגיע לנקודה הראשונה והעיקרית ברשמיי : המודעות להיותי חלק מהשרשרת הגדולה – היא האחראית לתחושת ההתחברות. ואומנם "המודעות" שלנו לכל דבר בסביבה היא זו שמעניקה לדבר הזה משמעות. אני יכול לשים תפוח בידו של מישהו יושן : האם לדידי היושן הזה ישנה משמעות כלשהי לתפוח שידו אוחזת בו? כלומר "המשמעות" בפני עצמה מקורה במודע שלנו לא במהות התפוח; ואומנם ברגע שיתעורר – המודעות שלו תתעורר איתו, ולתפוח שאוחז בידו תהיה משמעות תכליתית : הוא יכול לאכול אותו, לשחק בו, לזרוק אותו לפח הזבל, לתת אותו מתנה למישהו, לשמור אותו בכיס, או פשוט להתעלם ממנו. אולם ואפילו אם יתעלם מהתפוח ולא יעשה שום פעולה הקשורה בו – המודעות שלו לא תתעלם מהאירוע; התפוח עצמו כבר נקלט בתודעה, נפתח לו תיק מסודר ואוחסן, ועשוי להפתח בכל רגע בעתיד.

מכאן, ברגע שאדע שאני חלק משרשרת המידע האין-סופית – אכנס אל מרחב השרשרת האדיר ואתחבר אליו בפועל. או אז יתאפשר לי להנות מהחוליות הרצופות השרועות עד לאין סוף לפני, ולקפץ ביניהן ולהשתעשע... או אז אנצל את השרשרת הארוכה שאני חלק ממנה. זו היתה הנקודה הראשונה והעיקרית, ומהנקודה הזו ייגזרו מטבען עוד נקודות משנה.

אני יודע שאני חלק מהשרשרת האדירה והרצופה עד לאין סוף... אני נמצא בפנים בתוכה, מה אני רואה? אם הפעלתי כבר את המודעות שלי בנידון, אזי גם כל יתר חושיי כבר נכנסו לתמונה והופעלו : מה אני רואה משם? מה אני שומע, מה מרגיש... איך אני מעבד את התמונות שאני רואה ואת הקולות שאני שומע ואת התחושות שאני מרגיש...

שום דבר לא השתנה בראייה שלי, שום תמונה מוזרה או יוצאת דופן... הכל מתנהל באותו האופן שהתנהל מתמול שלשום, שום אירוע חריג לא נקלט, אני הולך לעבודה, חוזר ממנה, אוכל, יושן מתעורר, נפגש עם אותם האנשים, מתמודד עם אותם הבעיות, ואותם הנושאים שעניינו אותי לפני כן – מעניינים אותי גם עכשיו. אבל לא אפטור את עצמי מבלי כלום... כי בכל זאת משהו כן השתנה : פעם השקעתי הרבה מאוד מאמץ מחשבתי בסדר הדברים, ועכשיו לא. כלומר פעם חשבתי מה יכול להיות ב- א', ומה אם אזוז עד ב', ואיך ייראו הדברים מנקודה ג', איך זה ישפיע עלי, ואיך אני אמור להתמודד בעקבות מצב כזה... ואם וכאשר...

אשקר אם אגיד שסדר הדברים כבר לא נוגע לי... כי למעשה זה אחד הדברים שמאפיינים אדם חושב : לנסות ולראות מספר צעדים קדימה... לתכנן, לכלכל את הצעדים לפי השכל הישר... לנסות ולראות את העתיד, ולבנות את התחזית הנכונה לפי זאת... עם זאת יש לציין שלא כל הדברים והמקרים צריך לראות אותם כמה צעדים קדימה בשביל לכלכל את צעדינו העתידים לפי זה... רוב הדברים שהאדם נדרש להם בחיי היום יום לא עוברים במסלול התיכנון והתחזיות, ואנו יודעים בדיוק מה יקרה בעקבותם : אם אני צמא תופס כוס ושותה מים : לא מתכנן ולא מנסה לחזות מה יכול לקרות לאחר שלב שתיית המים, כי אני יודע ששתיית המים תרווה את צימאוני, לא צריך לתכנן או לחזות את שלב הרווייה...

לצד הדברים הברורים האלה שהאדם לא נדרש לתחזיתם ולתיכנונם, ישנם עוד דברים ברורים אך יותר מורכבים שדורשים תיכנון והפעלת החוש השישי לראיית העתיד, אחרת לא ניתן לשלוט בהם... כמו חינוך הילדים, אני יודע שילדי יהיו אנשים טובים ומועילים אם אחנך אותם טוב על פי המידות הטובות והידועות, אבל אני נדרש לחזות מראש מה יקרה אם אשים אותם בבית-ספר א' או בשני ב'; זה לא רק תלוי ברמת הלימודים כי-אם ברמה המוסרית של בית הספר, ברמת המורים, התלמידים.. מצד שני אני צריך לחזות מה יקרה אם אשים אותם בבית-ספר אחר שהרמה המוסרית שלו על מוריו מחנכיו ותלמידיו עולה על הבית-ספר הראשון, אך רמת החומר הלימודי נמוכה בהרבה מהראשון. דילמה בעלת משקל ותלויה כל כולה בטיב התחזית : מה יכול לקרות אם אקבל החלטה א', ומה יכול לקרות אם אלך על ב'; יש לקבל החלטה.

ולצד הדברים הברורים והמורכבים, ישנם דברים לא ברורים וסבוכים עד מאוד : באיזו מניה אשקיע את כספי! זו דוגמת הדור... בספקולטיבית, שמרנית, ממשלתית, אולי בהיי-טק... ואף אם אחליט להשקיע בשמרנית ביותר, אדרש למספר תחזיות עתידיות שעל פיהם ייבנה תיק ההשקעה שלי, לכאן או לכאן.

בואו נרד מסולם המניות הגבוה של הדור, ונלך אל העם ואל דבריו... מה אם אפוטר ממקום העבודה, אבזבז את החסכונות, ואסתבך בחובות... מהיכן נאכל אני ומשפחתי? והרי התחילו כבר במלאכת הפיטורים במפעל, וככל הנראה התור שלי מגיע!

אינני פועל במפעל, אני עצמאי מבוסס : מה אם אתן אשראי ללקוח בעל מפעל טקסטיל הגדול ביותר בוונצואלה, וצ'אווץ ישתגע וילאים לו מחר את המפעל! וכבר היו דברים מעולם... מצד שני, מה אם אפסיד את הלקוח הטוב ביותר בענף הטקסטיל ולא אמכור לו, וברקע המשבר הכלכלי המאיים על כל העולם וגם עלי... ומה אם צ'אווס לא ילאים וכבר כמה חודשים לא שומעים ממנו...

אני מציג לכאורה דילמה עסקית שגרתית, אולם יכול והמדובר בדילמה של החיים : טעות שיקול עסקית יכולה להביא להסתבכות עסקית, יותר מאוחר להסתבכות עם הבנקים, אחרי הבנקים תבוא ההסתבכות עם השוק השחור, מאפיה, בריחה, איומים, ואולי רצח... מסלול החיים יהפוך צד.

"פעם השקעתי הרבה מאוד מאמץ מחשבתי בסדר הדברים, ועכשיו לא" – כך ציינתי לעיל; ועכשיו אוכל להסביר.

פעם, השקעתי הרבה מחשבה על העסקה הזאת עם הוונצואלאני : לשלוח סחורה או לא? נו מחר הוא יתקשר ואני חייב לקבל החלטה! פעם התעוררה אישתי בשלוש בלילה לראות אותי עירני ומתוח, חושב רק על צ'אווס...

גם היום אינני מוותר על המחשבה השיגרתית המקובלת בנושא הוונצאולני, אך את צ'אווס לא מכניס למיטה שלי, כי אין לי כבר צורך בו : אתמול קיבלתי את ההחלטה ע"פ השכל הישר שלי ושלחתי את הסחורה; העסקה יצאה לפועל וצ'אווס לא יגע בענף הטקסטיל.

פעם חששתי מפיטורים ולא ישנתי לילות, היום ישנתי כמו תינוק כי התפטרתי לפני שבוע ביוזמתי מהמפעל, לטובת תפקיד דומה במפעל אחר; איזה תיזמון...

פעם הרווחתי במניות וגם הפסדתי לא מעט; היום אני לא מתקרב לענף ספקולטיבי, כי אני חי במרחב בו הספקולטיבי הוא עצם זר.

תמיד רציתי חינוך טוב לילדי ותמיד שקדתי על זאת, אולם החרדה מכל צרה שלא תבוא שעלולה לפגוע בם או בעתידם – כבר לא תוקפת אותי, כי אני נותן להם את החינוך הטוב ביותר ועושה כמיטב יכולתי, לכן אני יודע שהם מוגנים מכל צר ואוייב ושום צרה לא תבוא עליהם; אין מקום לחרדה ולדאגה.

אם אתבקש לסכם את ההבדל בין פעם להיום, אומר את זאת : פעם נכנסה חולית הספק בשרשרת המידע שלי, וכל הדאגות והחששות שאפפו אותי היו ולמעשה צורות ואופנים להתמודדותי עם חולית הספק הזו, תוך ניסיון נואל וטבעי לסילוקה מהשרשרת; והיום שרשרת המידע העומדת לרשותי נקיה מחולית הספק הזאת.

אני רוצה להגיד שפעם חששתי ממקריות, מאקראיות, מיד הגורל, והיום יודע אני שאין מונח כזה במציאות, אין מקריות, אין מקום ליד הגורל בשום שרשרת-מידע תקנית – כל עוד היא שומרת על תכונת הרצף שלה, היינו כל עוד ושרשרת המידע קיימת; כי אם תכונת הרצף מתערערת ע"י חולית-ספק שחודרת בין שורותיה – כל השרשרת עתידה להתערער במקודם או במאוחר, והיא תחדול להתקיים בעליל.

מכאן השימוש במונח "יד הגורל" שפעם נכנס ללקסיקון שלי, ביטא את האימפוטנציה בהתמודדותי עם חולית הספק, כאשר במעמקי התודעה שלי, היכרתי בעובדה שהשרשרת שלי הנגועה בווירוס הספק, עתידה לשבוק חיים בכל רגע נתון, והייתי זקוק למונח זמני שישקף את המתרחש בזמן החסד שנותר עד לרגע קריסת השרשרת. כך היגעתי למזל, למנת חלקי... ליד הגורל, יד המקרה, כוח עליון, גזרה מהשמים, צירוף מקרים... כך הכרזתי על : "המשהו הלא צפוי"!

למקריות איפוא אין קיום! אנו חיים בתוך רצף וכפופים לו בפועל, ואף מזהים את הרצף הזה ומתנהגים על פיו עד לנקודה בה מאבדים קשר-עין עם הרצף; דהיינו עד לנקודה בה מאבדים את החשבון... ואז נופלים לזרועות הגורל ביוזמתינו ומרצוננו הטוב. מתמסרים לו. כאן בנקודה הזאת נמצא השער הראשי של גן-עדן.

אני מדבר על הנקודה בה מאבדים את החשבון, כאשר לא ניתן כבר לעקוב אחר הרצף... לא רק המוח האנושי יתקשה בנקודה מסויימת במשימת המעקב, גם מחשב-על מכני יתקשה בשלב כלשהו לעקוב אחר הרצף ולעבד את נתוניו בהתאם... ואז מה עושים? מהי החלופה לזרועות הגורל? ואז...!

ואז נכנסים לשער גן-עדן בעזרת קוד סודי... והוא עצם הידיעה אודות קיום שרשרת האב הרצופה, שאני האדם חלק ממנה.

לפני שאיבדתי את החשבון כאשר עוד הצלחתי לעקוב אחרי הרצף, התנהגתי בהתאם וקלעתי למטרה; כלומר הצלחתי להוציא את רצוני מהכוח אל הפועל כי היכרתי את רצף הדברים והצלחתי לעבד את הנתונים ולהתנהל ע"פ זה.

בשלב מסויים כאשר שרשרת המידע ארכה והתרחבה והסתבכה – איבדתי כבר את החשבון ואת המעקב אחר רצף הדברים, אולם נותר בידי עדיין נתון חשוב בר שימוש, שיכול לשמש חלופה למידע הקודם שנשלט על ידי ושעיבדתי אותו, כאשר השרשרת היתה עוד קצרה וקומפקטית...  

הנתון הוא : גם לאחר שאיבדתי את המעקב אחר הרצף בשרשרת המידע שאני מנוי עליה – הרצף ממשיך באותה השרשרת. כלומר אני יודע את תוצאת המשוואה מראש בשרשרת המידע שלי! ואם כן אני יכול לנתב את התנהגותי ע"פ המידע המוקדם הזה, וכאילו עקבתי אחר הרצף ועמלתי בשביל להגיע אליו...  

באותו האופן הגיע האדם לתחזית מזג האוויר, הוא ידע את רצף הדברים מראש. ובאותו האופן הגיע האדם אל כל התורות וניסח אותן ע"פ העיקרון הזה : "תורה" היא מי שמאפשרת תחזית מדויקת; היה ולא תעמוד בתנאי הזה – ישלל ממנה כתר התורה! וגם התיאוריה המוזרה שההגיון הבריא דוחה אשר תעמוד בתנאי הזה – תוכתר כתורה ותיכנס לשימוש מיידי! ראה תורת הקוונטים.

תורה היא מי שמאפשרת תחזית מדויקת, היינו תשקיף מדויק לרצף הדברים מראש. זה התנאי שהציב האדם לאימות מחקריו ותורותיו : לדעת את רצף הדברים מראש. הוא גילה את המושכלה הזאת והטיב לעשות בה שימוש בפועל, גילה דרכה תורות ועקרונות שהתפתח דרכם ושיגשג, אך לא השכיל ללכת עם המושכלה הזאת עוד טיפה, ולהכניסה לשימושו האישי, המאוד אישי... היא יכלה להוריד מעליו הרבה דאגות וחרדות וחששות וחלחלות ופחדים ומה לא – מעומס ההחלטות שראה בהן כהרות גורל.

גם לאחר שאיבדתי את המעקב אחר הרצף – הרצף ממשיך. אני יודע את תוצאת המשוואה מראש. אני יודע מה יקרה לכן אני מוגן מהפתעות. אינני מדבר על עקומות מוסריות... אני מדבר על דברים פרקטים, מעשיים, יום יומיים, לטווח הבינוני, הארוך, בכל תחום, מצב או עת.

קוד הכניסה לגן העדן הוא טריק פשוט עד לעייפה...   להמשיך ולצעוד לפי השכל הישר שלך, להמשיך ולקבל החלטות לפי השכל הישר שלך ותו לא, פשוטו כמשמעו.

כן גם לפני כן מחוץ לגן-עדן הלכת לפי השכל הישר, אולם לפני כן הספק ליווה אותך – ועכשיו לא; עכשיו אתה צועד לבד עם השכל הישר על מסלול נקי מספק. זה כל ההבדל בין השהות בגן-עדן לבין השהות מחוצה לו.  

אנו נמצאים מחוץ לגן העדן, כי אנו פועל וצועדים ומקבלים את כל החלטותינו בצמוד לחולית הספק ובנוכחותה. אנו יכולים לצעוד נכון או לא, לקבל את ההחלטה הנכונה או לא, אולם נוכחות חולית הספק במגרשינו תכתיב לנו את נוהל המשחק ויש לו כללים ברורים : להאיט, להזהר, לעצור, לחשוב, לשנן, לבדוק שוב, ולפעמים לדאוג, ולחשוש ולפחד... יתכן וההחלטה השקולה ביותר תצא שגויה בעליל ותגרום לכאוס, זו אפשרות סבירה בעולמינו.

למרבה האירוניה, אנו מזדהים עם הכללים האלה ומשייכים אותם לחלק הישר שבשיכלינו. יש לשקול בכובד ראש! להזהר לבדוק שוב ושוב ואף לדאוג ולחשוב פעמיים לפני שמקבלים החלטה...

אני שואל את השכל הישר : ומדוע יש להזהר ולהשמר ולחשוב פעמיים ולשקול שוב ושוב לפני קבלת החלטה?

עונה לי : כי יש להסיר מעל השולחן כל צל של ספק, ולהבטיח את תוצאות ההחלטה שלא תהיינה שגויות.

–        ואיך תקבל את החלטותיך עם שולחן נקי מספק?

השכל הישר : פשוט! אשב על שולחן הדיונים מבלי להזהר ולבדוק שוב ושוב, ולדאוג ולחשוש ולחשוב פעמיים... כל הכלים האלה ירדו מהשולחן, ויהפוך משולחן של קבלת החלטות לשולחן דיונים של הבאת רצונותי מהכוח אל הפועל.

לפני כן עמדנו בפני ההחלטה– איך נביא את רצונותינו מהכוח אל הפועל, ועכשיו אנו עומדים גם בפני "החלטה", אולם בעלת אופי אחר : אילו רצונות נביא מהכוח אל הפועל. זה ההבדל בין המרחב בו אנו חיים, לבין החיים במרחב גן-עדן.

אם כן, קוד הכניסה למרחב גן העדן הוא, להמשיך ולקבל החלטות בדרכים המקובלות לפי השכל הישר :

לשלוח את הסחורה לוונצואלה או לא לשלוח? (החלטה : לשלוח! השכל הישר מצביע בעד זה; אין ספקות שיעכבו את ההחלטה).

להתפטר ממקום העבודה לטובת המקום החדש או לא? (החלטה : להתפטר! בא לי לשנות... כך מנחה אותי שיכלי הישר; זו החלטה טובה – אין ספקות בעקבותיה).

אלה היו דוגמאות של ההחלטות מהסוג השני, בעלות "האופי האחר" : מה הוא הרצון שאביאו מהכוח אל הפועל...

אבל ישנה עדיין בעיה קטנה : קשה לקבל את ההחלטות האלה, קשה עד מאוד לקבל אותן; וגם אם אצליח לקבל אחת או שתיים מההחלטות האלו – קשה לי לקבל את כולן; היינו קשה לאדם לנתב את מלוא החלטותיו למסלול השני בעל "האופי האחר"...

הבעיה מתעוררת כאשר אני דוחה את אחת ההחלטות של "הסוג השני", ומקבל אותה ע"פ המסלול הראשון, דהיינו, במקום ההחלטה "מה אני רוצה להביא מהכוח אל הפועל" – אני חוזר אל חיק ההחלטה "איך אני יכול להביא מהכוח אל הפועל"...   או אז אני מזמין שוב ובמו ידי את חולית הספק המאוסה, ומכניסה לאחר כבוד אל השרשרת שלי... ומשמעות הדבר קשה מנשוא : אותה השרשרת שקיפצתי בחופשיות בין חוליותיה ובחרתי אי-אילו רצונות שהבאתי דרכה אל הפועל, היינו אותה השרשרת שעברתי כברת דרך איתה במרחב גן-עדן – מועמדת עכשיו להכחדה, כי חולית הספק חדרה שוב אל תוכה.

ומדוע כל כך קשה לקבל את "ההחלטה" בעלת "האופי האחר"? והרי כל מה שעלי לעשות הוא להצביע על הרצון שברצוני להורידו מהמדף, ושאין ספקות בעקבותיו כי הרי השרשרת שלי רצופה היא עד אין סוף, ואני מנצל את תכונת הרציפות הזו שתבטיח את קיום רצוני – כל עוד והוא נגזר מהשכל הישר שלי. מה כל כך קשה בלקבל החלטה כזו מתוקה מדבש...

תשובה : ואיך אני יכול לשלוח את הסחורה לוונצואלה! איך אני יכול להתעלם ממה שקורה בוונצואלה! מתחוללת שם מלחמה של ממש, בה הקומוניזם הפאשיסטי מנצח מידי יום ביומו! רק לפני שבוע הלאימו ליהודי עשיר את רוב נכסיו; ומה יקרה אם ילאימו גם ללקוח שלי את נכסיו כאשר הסחורה שלי אצלו...

איך אני יכול להתפטר ממקום העבודה הבטוח שצברתי בו וותק של שבע שנים שלמות! איך אני יכול להתעלם מתקופת המשבר הכלכלי הקשה שלא פוסח על שום חלקה בשום פינה בעולם! כל המפעלים מתחילים לפטר עובדים ואני אתפטר ממקום עבודתי לטובת תפקיד במפעל אחר? ומה יבטיח לי שלא יפטרוני אחרי חודש מהמפעל השני...

איך אני יכול להתעלם מהסביבה, מנתונים כבדי משקל... איך אני יכול להמשיך בשקט ובשלווה עם ההחלטה "אילו דברים ארצה היום להביא מהכוח אל הפועל", וכאילו אין עוד אפשרות שניה המנוגדת לרצונותי!

איך אני יכול להמשיך ולעמוד על "ההחלטה" שלי – מבלי להתנגש עם עצם הסבירות לקיום אפשרות מנוגדת לרצונותי! והרי סבירות כזו עלולה להמיט עלי אסון אם לא אתחשב בה בעליל... איך אני יכול להתעלם מקיום "האפשרות השניה" – זאת השאלה הקשה.

ומצד השני, איך אני יכול להתעלם מקיום השרשרת הרצופה שאני יכול לשחות בתוכה כדג... אינני מדבר על ביטחון בהשם... אני מדבר על תופעה טבעית של הטבע. אני מדבר על תופעה טבעית שניתן לשים תחת עדשה מגדלת ולבחון אותה ואת תוצאותיה הישירות בכל רגע נתון, בכל יחידת זמן.

אני מדבר על תופעה שניתן לעקוב אחריה בכל פעם מחדש, וניתן גם להתנסות בה וגם לנסות אותה; והשאלה היא – איך אני יכול להרשות לעצמי לצאת מתחום השרשרת הזו ולו לרגע אחד! איך אני יכול לוותר מרצוני על החום הטבעי הקורן ממנה... איך אצא מרצוני הטוב ובמו רגליי מגן-עדן?  גם זו שאלה קשה מנשוא...

אני מדבר רבותי על אדם שהתנסה בשתי השאלות הקיצוניות האלה- המנוגדות בתכלית הניגוד. אני מדבר על אדם שהתנסה בשני המקרים, כאשר כל מקרה מייצג את המעמד ששואב אותו אליו כמגנט, וכל מעמד נמצא בקצה ההפוך והמנוגד...

תארו לכם אדם הנמצא בשדה מגנטי גדול ואדיר, בעל שני קוטבי משיכה מנוגדים הפועלים באותו הזמן על אותו האדם,  כאשר כל קוטב מושך אותו אליו בכוחות אדירים...

שני קוטבים, שני כוחות, שני ניגודים, שני מעמדים : השכל הישר מול ישוב הדעת, ההגיון הבריא מול הרציונליות, החשיבה מול הסבירות, הפיתוי מול המשיכה, הפתי מול התמים.

רק פתי יחשוב על הרעיון של גן-עדן...

רק פתי יוותר מרצון על הרעיון של גן-עדן...

לאן להכריע?

איך מתמודדים עם ההכרעה הזו. מה מרגישים ברגעים כאלה, כאשר אנו נמצאים על סף ההכרעה? מה מרגישים כאשר קול ההגיון קורא משני הכיוונים, באותה עוצמת קול : אתה פתי! אינך שקול! אתה מאבד את השכל הישר ואת ההגיון הבריא; אתה מוותר על הרציונליות... היכן נמצא האדם ברגע מביך כזה? היכן בדיוק עומד? מה מרגיש?

תשובה מדוייקת למצב האנושי המביך והמנוגד הזה מצאתי כאן :

כב ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם.  כג וישלחהו ה' אלקים מגן-עדן, לעבד את-האדמה, אשר לקח משם.  כד ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים. (בראשית ג')

וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת. שתי השאלות המנוגדות שנתקל בהן האדם, אלה הן שני הכרובים. ופניהם איש אל אחיו... כל אחד משני הכרובים מייצג את המעמד המנוגד בתכלית הניגוד למעמד השני המקביל. לכן פניהם איש אל אחיו, כל אחד מביט באחיו בהשתאות וכאילו אומר לו : השתגעת...?

בעשיית ארון העדות נזכרו אותם הכרובים, כאשר כל כרוב נמצא בקצה המנוגד לאחיו... ופניהם איש אל אחיו. הבא נעיף מבט חטוף שם :

יח ועשית שנים כרבים זהב; מקשה תעשה אתם, משני קצות הכפרת.  יט ועשה כרוב אחד מקצה מזה, וכרוב-אחד מקצה מזה; מן-הכפרת תעשו את-הכרבים, על-שני קצותיו.  כ והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה, סככים בכנפיהם על-הכפרת, ופניהם איש אל-אחיו; אל-הכפרת יהיו פני הכרבים.  כא ונתת את-הכפרת על-הארן מלמעלה; ואל-הארן תתן את-העדת, אשר אתן אליך.  כב ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים, אשר על-ארון העדת – את כל-אשר אצוה אותך אל-בני ישראל. (שמות כה)

נא לשים לב למשפט האחרון שגם תחתיו מתחתי קו : " ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים " – במילים אחרות : אתה יכול לשמוע אותי ולהבין אותי – אך מבין שני הכרובים; כלומר רק כאשר תגיע למעמד המנוגד הזה ותעבור את מבחן "שני הכרובים" בשלום, או אז תוכל לשמוע את דברי מעל הכפורת...

אולי ונחזור אל הקטע הזה בהמשך. בנתיים נחזור אל בראשית ג, ואל התשובות המדוייקות שמצאנו לשאלותינו : היכן נמצא האדם ברגע מביך כזה, כאשר מחפש בתוך המודע שלו את השכל הישר, את ההגיון, את הרציונליות, שיעזרו לו לבחור בנתיב הנכון להחלטה הנכונה... ולהפתעתו הוא מוצא שם במעמקי המודע שני נתיבים מקבילים ומנוגדים, הנתמכים באותו שכל ישר ובאותו ההגיון...

השאלה – והיכן נמצא האדם ברגע מביך כזה? היכן בדיוק הוא עומד? שאלתי ועניתי : הוא נמצא בשדה מגנטי גדול בעל שני קוטבי משיכה מנוגדים שכוחותיהם האדירים פועלים עליו בו בזמן, וכל קוטב מושכו אליו בכוחות אדירים.  

תשובה לאותה השאלה מצאתי בסוף פרק ג של בראשית. היא היתה הרבה יותר קצרה ומתומצתת משלי :   

וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים – דהיינו : היכן בדיוק הוא עומד?

הוא עומד בדיוק על הנקודה ממנה מתחיל מרחב גן-עדן : " מקדם ", היכן נתקל לראשונה בשני " הכרובים ".

ומה מרגיש ברגע מביך כזה – שאלתי, מהו מתחולל בקירבו ברגעים כאלה...

שאלתי ועניתי במשפטים ארוכים במספר עמודים... כמצויין לעיל. וכאמור, תשובת התורה יותר מתומצתת וממוקדת משלי.

השאלה : מה מתחולל בקירבו ברגעים קשים כאלה.

תשובה : את להט החרב המתהפכת. זהו תיאור התורה; ממוקד, מדויק ומתומצת. זה מה שמתחולל בקירבו. הוא מרגיש על בשרו את החרב הלוהטת שמתהפכת על שני צידיה כל הזמן, ללא הפסק.

הוא מהרהר כל הזמן : ומה אם הנתיב השני הנכון? ומה אם אוותר על הנתיב הזה לטובת הנתיב האחר? יתכן ואפסיד בגדול! יתכן ואפסיד את הרציונליות שלי, את ההגיון הבריא שעמלתי עליו כל הזמן, ואני לא באתי לעולם בשביל להפסיד; באתי להרוויח! להרוויח את החיים, להרוויח כל רגע בחיים ולא לבזבז זמן.

פתחתי את המאמר בשלושת הפסוקים המסיימים את פרק ג של בראשית, והמייצגים למעשה את הנושא של המאמר : " הגירוש מגן-עדן ". נגעתי כאן על קצה המזלג במספר מונחים שנדרשתי אליהם מתוך הפסוקים, וחזקה עלי לעבור על שלושת הפסוקים במלואם ועל פי סדרם; זו תכלית המאמר וזה מה שאעשה.

הסברתי עד עכשיו מספר נושאים אודות גן-עדן והמרחב שלו, ואת זאת עשיתי בעטי ובניסוח שלי. אותם הנושאים מתועדים בתורה ואני הולך לגעת בהם שוב דרך פסוקי התורה, אך באופנים שונים ובניסוח הרבה יותר קצר וקולע. אנסה להיצמד לניסוח התורה המדויק, באופן שהסחורה תועבר ישירות מהיצרן לצרכן.

האובייקט שלנו הוא פרשת הגירוש מגן-עדן, ומיוצג בתורה ע"י שלושת הפסוקים (כב, כג, כד) המסיימים את פרק ג של בראשית. לא במקרה, שלושת הפסוקים מופיעים בהמשכו של פרק ג המתאר את חטא אדם הראשון... חטא שבגללו גורש מגן-עדן.

החטא, ולא במקרה, הוא הזמנת "חולית הספק" אל שרשרת המידע של האדם, ביוזמתו ומרצונו החופשי. את המעשה "האלים" הזה עשה האדם בחברת אישתו חוה ובעזרתה האדיבה. תיאור המעשה, תיאור שלביו, מה התחולל בקירבם, מה הירהרו, איך הירהרו, איך הגיעו לשלב בו בנו במו ידיהם את חולית הספק והכניסוה לאחר כבוד אל השרשרת הארוכה – להרוס אותה, להביא את הסיום שלה, להכחיד אותה, לסיים את החיים בעזרתה... לא מן הסתם אני קורא למעש הזה "אלים"; ואל המעשה הזה הגיע האדם בשלבים; אל התהום הזה ירד האדם בשלבים; האדם, היינו, הגיע אל מותו בשלבים, ואל השלבים האלה מתארת התורה בפירוט, יורדת אל מעמקי תודעת האדם, ומשדרת משם בשידור חי. התיאור המפורט הזה מוגש לנו על מגש של כסף בפרק ג של בראשית, עליו עמדתי בחיבור "מידע". היגעתי עד פסוק כא, ועצרתי; לא רציתי להמשיך ולחתום עם פרשת הגירוש, כי עוד לא הייתי מוכן.

היום אנחנו עומדים יציבים לפגוש את פרשת הגירוש, ומוכנים ומזומנים לקראת פסוק כב. הרבה מאוד מושגים ומונחים נחוצים מאחורינו, שיעזרו לנו להבין את הפסוקים להלן.   

ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם.

אנחנו יודעים מה זה אחד: תכונת הרציפות. וזה תוכן הפסוק : האדם עשה את הטעות שלו והכניס את חולית הספק לשרשרת המידע; זיהם אותה, והיא מועמדת ברגע נתון להכחדה. האדם כרגע חי על זמן שאול ומבקש לנצלו, להנות ממנו עד כמה שאפשר... והרי הוא ביקש ועשה בשביל להגיע אל הזמן השאול הזה. הוא ביקש להשיג את תכונת הרצף ע"י הזמנת חולית הספק הזמנית... לכן הוא שיקר, רימה, התחזה; והתבדה בסוף... חולית הספק התנפצה לו בסוף היום בפנים.

אחד, כידוע לנו, זו תכונת הרצף הנמצאת והמאפיינת כל שרשרת מידע.

כ אחד : זה כאילו... כאילו הישגתי את הרצף. את המושג "כאילו" היכרנו ע"י הגשש החיוור. זוכרים את ישראבלוף? כאילו...?

ובכן,

ויאמר ה' אלקים: הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע – האדם כבר לא נמצא בתוך השרשרת הרצופה (כי שרשרת המידע שלו כבר נגועה בווירוס הספק שבעצמו החדיר אליה) אלא הוא חושב בטעות שהוא שומר על תכונת הרצף; הוא נמצא איפוא במצב של הזיה, אשליה, תעתוע עצמי... הוא לא נמצא בתוך השרשרת על תקן ה-" א חד " כי-אם על תקן " כ אחד ".

להל"ן המשך התיאור : מצב הזוי זה נותן לאדם לראות בתוך שרשרת המידע שלו שני מצבים, שתי חוליות : חוליה רעה בלתי רצויה, וחוליה טובה רצויה ומבוקשת, ולכן האדם קובע בהזיונו : יש לבחור בחוליה הטובה המבריקה. אולם הבחירה קשה... יש וחוליה רעה לכאורה – אך טובה בשבילי עכשיו, ויש חוליה טובה על פניה – אך לא עוזרת לי ברגע זה. לכן הבחירה קשה אך אפשרית.

ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם.

אולם, ממשיכה התורה ומבקשת להכנס לעוד מצב נבדל, שעלול האדם להקלע אליו.

עדיין אנו נמצאים עם אותו האדם שהכניס את עצמו לצרות, ובחר בחולית הספק. הוא יצא ממרחב גן-עדן באמצעות השרשרת הנגועה האומללה... שבכל רגע אמורה להתפרק.

אותו האדם שגזר על עצמו הכחדה מרצון ועוד רגע קט אמור גזר הדין האכזרי הזה לצאת אל הפועל ולהתבצע, הוא בן מוות! ובדרכו אל הגרדום, הוא עוצר רגע אחד ומהרהר : אבל איני רוצה למות לעזאזל... אין זה רצוני. ממשיך עוד מספר צעדים ועוצר; ושוב ממשיך. עולה לגרדום בכוחות עצמו, לופת על צווארו את החבל, ולוקח נשימ אחרונה לפני ביצוע הדין. ולפני ביצוע הדין עוצר שוב, ומהרהר במלוא כובד הראש : איני רוצה למות; רצוני ולכל הרוחות לחיות; הוא שולף את החבל מעל צווארו וזורק הצידה.

בזה הרגע הוא חוזר אל השער הראשי של גן-עדן, ועומד על הפתח. זוהי בדיוק הנקודה ממנה מתחיל מרחב גן-עדן וקראנו לה לעיל " מקדם ".

זהו התיאור המדוקדק לשלבי חזרת האדם הזה אל מרחב גן-עדן. לציין, הוא עוד לא חזר, רוצה לחזור, רוצה להכנס שוב, הוא עומד על הפתח. מה קורה מנקודה זו והלאה. תיאור מדוקדק :

ועתה פן-ישלח ידו: זה השלב הראשון, בו יורד מהגרדום, וחוזר בכוחות עצמו אל כיוון השער...

ולקח גם מעץ החיים: השלב השני. "עץ החיים" נמצא בתוך הגן, אולם הוא נמצא בחוץ. הוא מתקרב " לעץ החיים " אך לא נוגע בו, כי אין ביכולתו לגעת בו, הוא נמצא מחוץ לתחום... אשר על כן הוא מנסה להתקרב ולקטוף, מהרהר באפשרות הכניסה מחדש למרחב הגן. מאידך, ולצד האפשרות הזו, קיימת ומבצבצת האפשרות השניה המנוגדת... להתרחק מהגן ומכל הבבלת הזה... פתי אני? שרק אבחר ברצון... ואיפה ההגיון שלי? איפה השכל הישר? הרציונליות...

אבל, מצד שני, הוא רק ירד מהגרדום, והתקרב בכוחותיו המחודשים אל שער גן-עדן, והינה הוא עומד ומבקש גם מעץ החיים... הוא מבקש להתקרב גם מההגיון שבקצה השני, גם מהשכל הישר הניצב בקצה השני ומושך אותו פנימה, אל תוך השער...    

דהיינו, הוא רוצה לטעום גם מהפרי השני – ההוא שריחותיו מגיעים עד אליו, והוא יכול ממש לגעת בו – רק אם ירצה, רק אם יחליט, הוא נמצא צעד ממש מהאפשרות הזאת : ואכל וחי לעלם! צעד אחד בלבד מפריד בין עולמו המוגבל לבין עולם הנצח.

כאן אנחנו מגיעים לפסוק כג, ולמונח חדש שאעמוד עליו בהמשך באופן מפורט, אולם ובשביל לא לקטוע את שירשור הדברים, אסכם את המונח במספר מילים קצרות, ואני מדבר על המונח של "שם השם". משמעותו כאן ובכל הטקסט התנכי : שרשרת המידע האין-סופית והאחידה, היינו הרצופה.   

ולהמשך התיאור המדויק של ידידנו העומד בהיסוס על השער : להכנס? או לא? כדאי? בטח שכדאי, אבל ההגיון לעזאזל – מה אעשה איתו... השכל הישר מושך אותי לכאן ולכאן ומנדנד אותי, מעיק עלי...  

יוצא, ידידנו שוב חוזר אל סורו, ואל חולית הספק שיצר זה מזמן והחדיר אל השרשרת הראשונה... אבל הוא היה כבר בסרט הזה, והוא חוזר כאן על אותו התהליך שהתחולל בפעם הראשונה בגן- עדן, כאשר יצא משם בכוחות עצמו... וכך קבלו בפעם השניה את ידידנו המתדפק על שערי גן-עדן, בשידור חוזר...

ושוב :

וישלחהו ה' אלקים מגן-עדן – שרשרת המידע שזה עכשיו נכנסה אליה חולית הספק, הקיאה את בעליה ממרחב הגן.

ולאן הקיאה אותם? לאן שלחה את הבעלים המכובדים?

לעבד את-האדמה   (שוב אנו נתקלים כאן במונח חדש " האדמה ", הוא הפרי המוגמר שהאדם שואף לו ורוצה אותו, אם זה מתוך מרחב גן העדן, או אף מחוצה לו. זוכרים את הסחורה שרצה ידידנו לשלוח לוונצואלה? הוא ביקש החלטה : לשלוח או לא... עם זאת, בתוכו הוא רצה לשלוח, כי הוא רצה לקיים את העסקה הזאת עם אחד הלקוחות החשובים ביותר ודווקא בתקופת משבר קשה כזו... "האדמה" איפוא זו קיום העסקה; קיום הרצון המוגמר שלו כפי שביקש שיתהווה... על אותו המשקל, ושוב אם זכור לכם, הרצון להתפטר מהמפעל לטובת תפקיד חדש במפעל אחר, ואפילו בתקופה קשה של משבר... " ה אדמה " היא – קיום הרצון המוגמר שלו בפועל, היינו התפטרותו וקליטתו הנוחה במפעל השני לשביעות רצונו...)

שוב אל השאלה : ולאן הקיאה אותם? לאן שלחה את הבעלים המכובדים של השרשרת הנגועה?

לעבד את-האדמה – אינך בטוח בקיום העסקה? יש לך ספק אם צ'אווס ילאים ללקוח שלך את המפעל ותפסיד את הכסף...? מה יהיה בעקבות התפטרותך מהמפעל שכה בא לך להסתלק ממנו? יש לך ספקות מה יהיה איתך בעקבות התפטרות זו...?

אם כן תלך בנתיב הנגדי. תעבד את הנתונים ותשקול אותם. תשקול אם כדאי לך ללכת עם הרצון שלך או לא. במילים אחרות : תתמודד עם הספק שלך; זה מה שנותר לך לעשות : לעבד את-האדמה; היינו להגיע אל "האדמה" דרך עיבוד הנתונים. במילים אחרות, להתמודד עם חבילת הנתונים שהספק הסתנן אליה, ואז להגיע אל ההחלטה בנוגע לרצון המקורי- "האדמה". אולם אין זה סוף התהליך, כי הספק ימשיך לבעבע וללוות את ההחלטה שתתקבל.

לעבד את-האדמה, אשר לקח משם. – לא לשכוח שהתיאור מתייחס לידידנו שחזר שוב אל אותו התהליך שעבר בפעם הראשונה בגן- עדן, ויצא משם בכוחות עצמו... הוא חזר ועמד על פתח אותו השער ממנו יצא בעבר; ולכן המתעד מזכיר לו את התהליך שעבר עליו... ידידי, תצטרך לעבור את אותו התהליך, לעבד את אותם הנתונים ולהגיע אל אותה "האדמה" הנגזרת מהם. "האדמה" הקודמת שלך נלקחה משם.

היגענו לפסוק כד האחרון. התורה ממשיכה ומתארת את מצב הביש אליו ירד האדם הזה, ועתה הגיע תור הרגשות והתחושות... מה הוא חש? איך הוא מקבל את התהפוכות האלה... היציאות החוזרורות ונשנות מגן-עדן, והניסיונות לחזור אליו, ההמתנה הדרוכה בשער הניצב בנקודה, ממנה מתחיל מרחב הגן... הניסיון לחדור פנימה ולקטוף פרי מתוק... הגעגוע לחום הממכר של הגן, והתיסכול מעצם השהייה בחוץ... איך הוא מרגיש עם מזג האוויר הקריר שם בחוץ?

תיאור מדויק : הוא מרגיש כמי שבעטו בו זה עתה מבפנים וגירשו אותו החוצה.      

ויגרש את-האדם: או במשפט שלם : ויגרש "השם" את האדם. הוא גורש מתוך "שרשרת המידע" והוקא מתוכה החוצה... זו הרגשתו האיומה שם בחוץ.

ומי נמצא איתו שם בחוץ בקור העז? מי נמצא על ידו?  

וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים – שניים במספר, כאשר כל אחד נמצא בכיוון ההפוך ובקצה הקיצוני. כל אחד מסתכל בפרצופו של השני ולועג לו.

הכרובים האלו לא אמורים היו להיות, ולמעשה כולנו יודעים שאין דבר כזה במציאות, אין כרובים ואין שער לגן-עדן ואולי גם אין מונח שנקרא "תוך גן-עדן" או "מחוצה לגן-עדן"! כי הרי קיימת רק שרשרת מידע אחת רצופה שכל היקום וגם אנחנו מנויים עליה – היא היא גן העדן האין-סופי בעלת חוליות המידע הרצופות והאין-סופיות... הכל, כולנו נמצאים בתוך השרשרת הזו, ואם כן אין שום דבר מחוצה לה; שום מושג, שום מונח.

עם זאת, האדם היצירתי יצר דבר מה בדמיון שלו והציב אותו מחוצה לה! דבר זה ומטבעו יכול להיות רק ווירטואלי כי הרי פרי הדמיון הוא...

זה הספק ומוצריו... זו חולית הספק הווירטואלית שהחדירה בכוח אל השרשרת, וביקש להנות מפרותיה ולהתענג על הזמן השאול שנותר לו... זה עץ הדעת : לדעת אם טוב או רע! לדעת איזה נתיב לקחת! לבחור בטוב שהכי מתאים לי...

שני הכרובים שהתבקש משה רבינו לפסל מעל לארון העדות הם שני פסלים, אם תרצה – הם שתי דמויות בעלות תמונה תלת ממדית. כלומר מנוי וגמור איתנו שהמדובר בחפץ ווירטואלי שאין ולא יכול להיות לו קיום במציאות. ואף הכרוב המושך לכאורה פנימה לגן העדן – אין לו קיום, גם אין שער רבותי, הכניסה חופשית ללא תשלום. האדם בנה את השער ואת הכרובים ואנס את עצמו להיות כפוי להם.

באופן הזה הוא הגיע אל ההרגשה הקשה מכולן, הנגזרת גם היא מהאינוס העצמי... הוא נמצא בחוץ בקור, מנסה להכנס, דוחף את עצמו פנימה, מבקש את החום, וברגע אחד נסוג שוב אחורה מבלי להבין מה הוא עושה שם בסביבה... כי הרי זה מקומם של ההזויים – קבע!

ושוב חוזר על עקבותיו, ומתמסר אל השדה המגנטי הנגדי ואל הקוטב המושך פנימה... וממנו אל המעמד הנגדי ואל ההתמודדות עם השאלה הפשוטה והמתסכלת, הסובבת סביב שני גורמים אנושיים : רווח-הפסד. כמה אני עלול להפסיד ומה אני יכול להרוויח. האם עכשיו אני מפסיד או מרוויח? השאלות האלה לא נותנות לו מנוח, ומקשות, ודוקרות בבשר החי של אדם נבוך, אובד עצות, מבולבל...        

האדם הנבוך והמבולבל הזה מרגיש את להט החרב המתהפכת, מרגיש אותה על בשרו החי, כל עוד הוא נמצא קרוב לשער, היכן פועל השדה המגנטי ושני קטביו.

... ועוד חושב שהכרובים והחרב וכל המופע הלוהט הזה נועדו לשמר את-דרך עץ החיים; לשמור על השער... הזוי שכמותו.

ויאמר ה' אלקים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעלם. וישלחהו ה' אלקים מגן-עדן, לעבד את-האדמה אשר לקח משם. ויגרש את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרבים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמר את-דרך עץ החיים. (בראשית ג' – כב, כג, כד)

הייתי רוצה לסקור שוב איתכם את מונח המפתח " אחד ", ולבחון ביחד תופעה יחודית : עד לאן הלכה התורה בשביל להטמיע בתודעתינו את יסוד המונח "אחד". מה עשתה התורה בשביל להכניס אותנו חזרה אל השרשרת הארוכה האין-סופית, באילו אופנים היא השתמשה לשם זה, עד לאן הרחיקה...

אחד: רצף. זו תכונה אחת מתוך שתי התכונות המאפיינות כל שרשרת-מידע : רצף ואורך. זאת ועוד : אם אני האדם מזהה את תכונת הרצף של שרשרת המידע ומצביע עליה, הרי זיהוי זה שווה במשקלו לידיעת קוד הכניסה לגן-עדן.

להזכירכם, "גן-עדן " – זה המרחב של החיים. מחוצה לו קורסים, מתים, או לחילופין גוססים – עוברים תהליך של קריסה.  

להלן העקומה של קוד הכניסה לגן-עדן :

                                          

                                                             אחד

         

דמיינו לעצמכם שרשרת אין-סופית כזו שבתמונה, בעלת חוליות מידע רצופות ומחוברות עד לאין סוף...   זו גן-עדן. מי שמעתיק בתודעתו את התמונה הזו – מעתיק עימה את קוד הכניסה לגן-עדן.

אם כן באיזה קלות ניתן להשיג את קוד הכניסה. ולמעשה אין מי שלא ראה את הקוד הזה, אך אף אחד לא הבחין בו, דורות על גבי דורות.

להלן אותה העקומה במילים :

שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד.

כתבתי את שם השם באותיות מלאות, כי בזו הפעם אני נדרש לשם הזה.

מה זה בעצם "שם"? מתי נותנים שם לדבר מה, או לחפץ כלשהו... בשביל מה נותנים שם?

ניקח שם העצם "שולחן". משמעות השם הזה היא : אני האדם היגעתי להכיר את השולחן. במילים יותר מפורטות : היגעתי להכיר את "הדבר" הזה וקראתי לו "שולחן", או נתתי לו את שם הקוד "שולחן".

נשאלת השאלה : ומדוע לא הסתפקתי בהכרתו? מדוע בכל זאת נתתי לו שם מסויים? מדוע נתינת השם נחוצה לי?

–        כי באופן הזה אני מסמן את הנקודות שהיגעתי אליהן בשרשרת המידע, ויודע מה הצלחתי להשיג עד עכשיו ומה עוד חסר לי...

אם כן, אני קורא לדברים בשמם בשביל לסמן אותם ולדעת מה הם בשבילי, מה הישגתי איתם, במה ישמשו אותי...

אני חוזר אל שם השם ושואל, מה אני אמור להשיג בידיעת השם הזה? במה ישמש אותי? היכן אסמן אותו בשרשרת המידע שלי?

משה רבינו נתקל באותן השאלות, וכמעט ניסחן באותן המילים...

יג ויאמר משה אל-האלהים, הנה אנכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אמר אלהם. (שמות ג) 

על השאלה התקנית הזאת נענה :

יד ויאמר אלהים אל-משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. (שמות ג)

אהיה – זה שם השם.

אות א' העומדת בראש השם " אהיה " היא אות של פועל עתיד ובלשון יחיד : אזמין, ארוץ, אמתין, אקנה...

הפועל שקדמה לו האות א' וסימנה את קיומו העתידי, הוא פועל "להיות". יוצא שהשם הזה אומר : אני עתיד להיות.

אולם השם הזה לא עונה על השאלה של משה, כי עדיין לא ברור לו מה אמור להשיג בידיעת השם הזה? במה ישמש אותו! היכן יסמנו בשרשרת המידע?

מכאן למדתי את חילוק המשפט, כאשר החלק הראשון נועד להסבר מהות השם, ובחלק השני נקב את השם המפורש.

בחלק הראשון איפוא ניתן מענה מדויק לשאלת משה, דרך ההסבר הנלוה למהות השם.

אהיה אשר אהיה:

אהיה הראשונה : אני עתיד להיות. אתה יודע עכשיו שאני עתיד להיות.

אשר: ועוד "ידיעה" נוספת תדע עכשיו, שתתקשר מטבעה עם הידיעה הראשונה. "אשר " זו מילת קישור.

אהיה השניה : אני עתיד להיות.

מכאן, מסביר אלוהים למשה, אתה יודע עכשיו שתי ידיעות אשר עתידות להתקיים בעתיד ושמתקשרות ביניהן דרך ההווה; ואילולא הקשר הספציפי הזה שהתקיים דרך "ההווה", יכל להיות קץ לידיעה הראשונה : "אני עתיד להיות" ומיד לאחר מכאן להסתיים, לקרוס...

לכן, קיום החיבור בין שתי הידיעות בזמן ההווה, הוא אשר נתן תוקף גם לידיעה הראשונה וגם לשניה. מכאן, משמעות השם המפורש היא : "אני הוא המשכו של ההווה אל העתיד האין-סופי".

"המשכו" היינו הרצף שלו, כי הרי המשך ללא רצף לא יכול להתקיים, ומכאן מגיעים לניסוח המפורש של השם המפורש :

" אני הוא שרשרת המידע הרצופה האין-סופית " . במילה אחת : " אהיה ".

אם כן, ואילולא ההסבר שקידם את ציון השם, לא היה ניתן להבין את משמעות השם, מה עוד והוא מורכב ממילה אחת ומשמעותה עלולה להטעות בעליל...

לכן ולאחר שרידת ההסבר נקב בשמו : ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם.

כאמור, הוא דיבר בלשון יחיד, לכן הוא נקב בשם " אהיה ", וכאשר אנחנו נוקבים בשמו, אנו אומרים : " יהוה ", כלומר מקדמים את הפועל להיות באות י ' : הוא – יזמין, ירוץ, ימתין, יקנה... הוא יהוה.

אולם, וע"פ שפת הקודש התקינה, היה עלינו לקרוא לו : "יהיה"! מדוע גנבנו את ה- י' לטובת ה- ו'?

–        בשביל לחקוק את ההסבר שקדם לציון שמו – בכל שמותיו שעתידים לצאת מפינו. ההסבר המפורט הזה חקוק לדורות בשם המפורש " יהוה " : הוא ימשיך להיות באופן רציף, החל מההווה ועד לעתיד האין-סופי.

  י – הוה

ימשיך – מההווה.

מה אני אמור להשיג בידיעת השם הזה? במה ישמש אותי! היכן אסמנו בשרשרת המידע?

–        אני משיג את המידע אודות תוכנית האב של היקום בו אני נמצא, וממקם את עצמי בה. בזאת אני מזהה את שרשרת האב האין-סופית, ומזהה את שתי תכונותיה : רצף ואורך. מכאן הדרך קצרה אל גן העדן... קוד הכניסה בכיס שלי.     

זה המידע שהיה חסר למשה, ושניסח את שאלתו על פיו.

ויאמר משה אל-האלהים, הנה אנכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אמר אלהם. (שמות ג, יג)

–         יהוה.

השאלה הבאה : ומה זה " אלהים "?

–        המדריך, המורה, המנחה, המלווה, זה שמלמד אותך ומקנה לך ידע.

מקורות :   הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים (שמות ד, טז)

              לא יהיה לך אלהים אחרים על-פני (שמות כ, ב) : אל תקח מדריכים אחרים, מורים אחרים שמתיימרים להקנות לך ידע...

על-פני: על פני המידע הרצוף שבשרשרת האב... כלומר, אל תקנה מידע שאינו מתיישב עם הרצף שבשרשרת האב... מידע כזה עלול להגביל את תנועתך בתוך השרשרת עד להביא ליציאתך מעל פניה... היינו עד להביא לקריסתך.

התורה היא ספר הדרכה, ומי שכתב לנו אותה הוא מורה מוסמך שכבר היכרנו את השם שלו.

נחזור עם המידע שבידינו אל קוד הכניסה לגן-עדן, במילים :

שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד (דברים ו, ד)

הפרוייקט שלי הוא לסקור את מונח המפתח " אחד ", ולבחון דרכו תופעה יחודית : עד לאן הלכה התורה בשביל להטמיע בתודעתינו את יסוד המונח " אחד ". מה עשתה התורה בשביל להכניס אותנו חזרה אל שרשרת האב הארוכה האין-סופית, אל גן העדן... באילו אופנים השתמשה ועד לאן הרחיקה בשביל להשיג מטרתה זו...

אשר על כן, לא אתעכב על שתי המילים הראשונות " שמע ישראל " הקשורות ללא ספק לתוכן המונח, אך אני עלול, להבארתן, להתרחק מעצם הנושא. אסתפק אם כן לציין שהדברים הנאמרים מכוונים לבני ישראל :

שמע ישראל: שמעו נא והפנימו...

יהוה אלהינו: אתם תמצאו את ההדרכה ואת ההכוונה וההנחיה אך ורק מתוך שרשרת האב; היינו כאשר תמקמו את עצמיכם בתוכה ועל פי רצף חוליותיה; או אז תונחו ע"י הרצף שבה אל מחוז חפצכם.

ואף אם תאבדו הדעת או את הדרך חזרה למחוז חפציכם, ותחפשו בנרות דבר שינחה אותכם, מפה או מורה דרך...   וגם אז תוכלו לחזור אל שרשרת המידע הזו, שתשמש אותכם כמפת דרכים וכמורה דרך שמושיט יד ברגע של איבוד הדעת, של איבוד הדרך...

ומדוע...

יהוה אחד: כי השרשרת הזאת היא רצופה. אם תרצה – זו התשובה הטכנית היחידה בנמצא.

אני רוצה להמשיך עם הפרוייקט המיוחד, ולבחון את הרגע בו נולד המונח "אחד".                       

ג ויאמר אלהים יהי אור, ויהי-אור.  ד וירא אלהים את-האור כי-טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.  ה ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בקר- יום אחד. ( בראשית א)

כאן נולד ה- אחד. כלומר כאן נולדה הנחיצות להעביר את רעיון ה-" אחד " למשתמש – לאדם, שיפנים אותו, שישתמש בו... כאן נולד גם רעיון העזר של השבת! ושל הטומאה והטהרה והמיקווה והחגים וראשי החודשים והשמיטה והיובל... כאן נולדו עשרת הדיברות; ואסביר את עצמי להלן.

אציין שוב את זאת מראש : לא אתעכב על כל מילה ומונח, ואיישיר מבט לפרוייקט שלי באופן שלא אתרחק ממנו... חשוב לשמור על מידע רציף וישיר.

עמדתי בחיבור "מידע" על שלושת הפסוקים שלעיל, והספיקו לי כמאה עמודים לסכם אותו... אני מספק בזאת רמז למי שמתעקש להתעכב על כל תיבה ומונח בהמשך...

הכל התחיל באור, מהאובייקט הזה, מהמהות הזו...

אם תרצה את התואר הנרדף של מידע– הרי זה האור. אור זה רצון, וגם חיבה זה רצון, אהבה זה רצון, חמלה... את כל האור הגולמי הזה לקח השם יתברך, שם אותו בחבילה אחת, וביקש להפוך אותו למטבע עובר לסוחר שיהיה בר שימוש, שישתמשו בו, שיהנו ממנו... גם בנו, באדם נמצאת התכונה הזאת : יש בנו את התכונה לשתף מישהו במשהו טוב שבידינו. עשיתי אוכל טעים – אחפש מישהו שיטעם ממנו, שיאכל איתי... עליתי על רעיון יפה – אשתגע אם לא אמצא מי שאחלוק עימו הרגע הזה, או את הרעיון הזה... אני מנסה להתחקות אחר הרצון האלוקי שמהותו להפוך את האור למטבע עובר לסוחר שניתן לשימוש, להנאה...

אם כן, הוא לקח את האור והפך אותו לחוליות של מידע, באופן הזה הפך את האור לרעיון ממשי, עשה לו מסגרת ממשית, כך נולדה שרשרת האב של המידע, כי הרי ניתן לממש את החוליות שבה, ניתן לעבד אותן, להנות מהן...

בין היתר, הוא חתך חלק מהשרשרת הזו והפך את המידע שבו למשהו גשמי, לחומר... זה החלק החומרי של המידע, זה היקום שברא, וידוע לנו כבר שהחומר במהותו הוא מידע, אבן זו מידע, כיסא זה מידע מעובד, מטוס מושבת זה מידע שהיה מעובד. החומר האורגני של החי – הוא מידע מעובד; היקום זו שרשרת ארוכה של מידע, ואנו מגיעים לחלקים מסוימים ממנה ומגלים אותם, כאשר קצב הגילוי שלנו תלוי ברצף השרשרת שהצלחנו לחשוף; וכמובן ככל והשרשרת שהצלחנו לחשוף ארוכה- כך מתרחקות נקודות הציון שלנו ביקום. כך הגיע האדם לירח : הוא אסף הרבה חוליות מידע והצליח לחברן ברצף ולבנות מהן שרשרת שניתן להבריגה בתוך הרצף הקבוע של השרשרת הארוכה...

נחזור אל שרשרת האב שזה עתה נולדה... כאן בשלב הזה נדרש מעצם קיום השרשרת – הרעיון של הניתוב, של ניווט, כיוון תנועה... היינו של קביעת נתיבים בתוך השרשרת, התוויית דרך, כיוון... כי הרי במה תועיל השרשרת ללא נתיבים שניתן לגלוש בהם... לדרוך עליהם, ללכת בתוכם.

אדם פעם ראשונה במנהטן שבניו יורק ללא מפה – הוא אדם אבוד... כל רחוב בדבר העצום הזה הוא עיר בפני עצמה... לכן מחלקים את העיר לשדרות ורחובות ונותנים להם מספרים ושמות, וגם את הבניינים הצפופים בתוכם ממספרים ונותנים שמות. ואף על פי זאת, יש להצטייד במפה, אחרת תלך לאיבוד...

עם זאת, אדם שנולד במנהטן אינו צריך מפת עזר ולא מורה דרך, כי הרחובות שלה צרובים במוחו והוא יכול לנוע בתוכה עם עיניים עצומות. ואף אם ירחיק מספר רחובות מהבית שלו – הוא לא יצטרך נקודת ציון או סימן דרך שייעזר בהם למצוא את הדרך חזרה... העיר הזאת בשבילו ברורה כשמש, מובנת מאליה...

לזאת רציתי להגיע : "נתיבי" שרשרת האב הגדולה נועדו בשביל תושבים זרים – לא בשביל הילידים... היתה תקופה שהאנשים היו מודעים לקיום שרשרת המידע וחייהם התנהלו בתוכה, על פי הרצף של חוליותיה... אומנם הם יצאו לעיתים מתוכה והתרחקו ממנה, אך תמיד יכלו לחזור ללא שום הדרכה או ניתוב... הם הכירו את נתיביה ודרכיה ככף ידם. אדם הראשון למשל לא היה זקוק לשום ניתוב או מסילות... שרשרת המידע הרצופה היתה מובנת מאליה בשבילו, הוא יצא מתחומה תדירות ואף התנתק מכל מגע עם חוליותיה, הוא ואישתו עימו, אך הם יכלו כמובן לחזור ולחיות בתוך החממה שלה בכל רגע נתון, וכן גם את זאת הם עשו תדירות; כי שוב, קיום שרשרת האב היה צרוב בתודעתם תחת שם הקוד "מובן מאליו".

האדם הלך והתרחק משרשרת המידע הרצופה עם הזמן. הלך והתרחק מתכונותיה, מהרצף והאורך, עד שניתק כל מגע עימה, עד שרעיון קיומה היה לו זר. התיק הזה שהיה צרוב במוחו תחת השם "מובן מאליו" – הלך ודעך עד שנעלם כליל מהתודעה האנושית. אבותינו הראשונים עוד הספיקו לפתוח את התיק הזה ולעיין בו – הגם וכמעט נמחק מתודעתם, אך הם השכילו לחפור כה עמוק עד להגיע אליו ולעיין במה שנשאר מהקבצים...  

וכמובן גם משה רבינו פתח את התיק הזה, והכיר מקרוב את תכולתו. הוא הכיר את שרשרת האב הרצופה והאין-סופית וביקש להעביר את המידע החיוני הזה לבני ישראל; כך נולדה התורה. הוא לא כתב אותה ולא ניסחה, אלא קיבלה ככתבה וכלשונה ישירות מתוך חוליות המידע הרצופות של שרשרת האב. פשוט התמקם בתוכה במקום הנכון, הגיע אל החוליה הנכונה והעתיק. הוא רק יכל להעתיק את המידע, הוא לא יכל ליצור אותו.

במילים אחרות, משה רבינו יכל ללא ספק לכתוב ולנסח תורה פרטית משלו כמעין התורה של מרקס, אך לא יכל לנסח בעצמו את התורה הקדושה. תורת מרקס למשל התוותה תבנית אידאולוגית בחיים, אך התורה הקדושה התוותה את החיים עצמם, לא דרך מסויימת בתוכם...

מרקס עיבד מידע ויצר תורה, ולא נותר לצרכן שלו אלא לצרוך את המידע המעובד הזה, ואולי לשפר באמצעותו את חייו. באופן הזה אנו צורכים את כל המידע המעובד האנושי, וכך גם צורכים את המידע של כל התורות האנושיות ומתפתחים דרכם.  

זו איפוא ההבחנה : בעוד הצרכן של מרקס צורך מידע מעובד ונהנה ממנו, הצרכן של התורה חייב לעבד את המידע שקולט ממנה בשביל לצרוך אותו. הצרכן של התורה יכול בהחלט לוותר על משימת עיבוד המידע שבה, ולהסתפק בקריאת המידע שבתוכה, להנות ממנו ואף להפיק ממנו תועלת כפי שהפיק מתורתו של מרקס, אולם ההבדל שוב הוא בעיקרון הצריכה : הוא יהנה בהחלט מהמידע אך לא יצרוך אותו.

מכאן נגזרת קביעתי שלעיל : משה רבינו יכל לנסח מידע מעובד המיועד לצריכת המשתמש, אך לא יכל לנסח מידע גולמי שהמשתמש יעבד ויצרוך; הוא יכל לנסח משוואה מתמטית מושלמת ממספרים קיימים ולהעמידה לרשותי, אך לא יכל ליצור את המספרים שאני המשתמש אעבד אותם, ואצור מהם את המשוואה הפרטית המושלמת שלי.

נשאר עם משה רבינו ועם שרשרת האב האין-סופית שזה עתה נחשף אליה, וביקש להעביר את המידע החיוני הזה לדורו, לבני ישראל, כך נולדה התורה – קבעתי לעיל, והכוונה היא כך נולד הצורך לחשיפת הנתיבים וכיווני התנועה בתוך שרשרת האב. פעם לא היה צורך בנתיבים האלה, כי רמת הכרתם ע"י האדם היתה בדרגת "מובן מאליו", ועכשיו כאשר השרשרת הזו נמחקה מתודעתו – יש הצורך בחשיפת הנתיבים וכיווני הדרך בתוך השרשרת; האדם זקוק למפה הזאת; זאת התורה. היא נולדה עם לידת השרשרת ובצמוד אליה.

נחזור לרגע לנקודת הזינוק, לאור, ומשם נמשיך. השם יתברך ביקש להפוך את האור למטבע עובר לסוחר, שיהיה בר שימוש, ומכאן נגזר קיומה של שרשרת המידע השלמה, המחולקת לשני חלקים : חלק אחד נותר על כנו, מידע צרוף ורצוף, ועוד חלק שהפך למידע חומרי גשמי, וזה היקום שלנו; אלה הם שני הנתיבים הראשיים.

וכפי שהזכרתי, הצורך ברעיון הניתוב נוצר עם הרעיון הצרוף של האור, וככל שהסתעף הרעיון הזה, כך הסתעפו נתיביו, וסימוני הדרך הצמודים לכל נתיב ונתיב.

כך זה נראה בפועל :

ויאמר אלהים יהי אור, ויהי-אור.   – זה הרעיון הכללי שממנו התחיל הכל, וממנו נגזר הכל...

וירא אלהים את-האור כי-טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החש ך.   זה הנתיב הראשון, עמדתי עליו בחיבור "מידע"... 

ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה   – אלה הם שני סימוני הדרך הראשונים הצמודים לנתיב הראשון. (פרטים "במידע")

  ויהי-ערב ויהי-בקר – אלה שני סימוני הדרך מס' 2 הצמודים גם לנתיב הראשון.

  יום אחד – לפנינו עוד 6 ימים, שבעה הם בסך הכל, ואם כן היה עליו לציין יום "הראשון", אך הוא התעקש על ה- "יום אחד " בשביל להעביר לנו את השיעור הראשון אודות מונח המפתח " אחד ". זו למעשה יריית הפתיחה במשימה הראשית של התורה : להטמיע בתודעתינו את יסוד המונח "אחד", הראשון מבין שתי התכונות המאפיינות שרשרת מידע : רציפות ואורך. את המאפיין השני "אורך" לא התעכבה עליו, כי הוא טמוע מראש בתודעתינו, כולנו מכירים בתכונת האין-סוף... מי יכול להצביע על גבולות היקום... וגם תכונת "האחד" היתה חקוקה פעם וצרובה, אך היא נמחקה מזמן מתודעתינו, מאז חולית הספק הראשונה נכנסה אל שרשרת המידע שלנו, חיבלה "ברצף" שלה והשמידה את כל יתר החוליות, וכל השרשרת קרסה... כך נמחק "האחד" מתודעתינו, והתורה התעקשה להחזירו הביתה.

אם כן, זה לא היום הראשון, זה השיעור הראשון; זה "האחד" – לאמר : כל הרעיון הכללי הזה של האור כולל הנתיב שנפער ממנו וארבעת סימוני הדרך שהוצמדו אליו, כל המידע הזה נצרר בתוך חבילת מידע באופן " רצוף "; או בלשון המקרא " אחד ".

בלשון ציורית אחרת: המידע המושלם שהונח על סדר היום הזה היה רצוף, אחד.

אולם היה עוד רעיון מקורי בשיעור הראשון, שביקשה התורה להעבירו אל כתובתו, אלינו.

הצורך לסמן, לחלק, להגדיר, לכוון. הצורך להתמקם.   כולנו מכירים את התכונה המוזרה באדם שנחשפת במלוא מערומיה כאשר מבקש לבחור משהו! לבחור נעליים, חולצה, קורנפלקס, משחת שיניים... הוא מתלונן על שאין כל כך הרבה מבחר... אין מה לבחור! ובלית ברירה הוא בוחר מהנמצא ולוקח את המוצר הכי טוב והכי נאה. המוזר הוא שכושר הבחירה שלו דווקא יורד ככל והמבחר גודל, ואז הוא בוחר את הפחות טוב מבלי להתלונן...

את הקורנפלקס הכי טוב אכלתי לפני כחמש שנים, כאשר היו איזה שלוש ארבע חברות שייצרו אותו בשלל טעמים, ובחרתי באחד מהם... היום יש לי בעיה עם הילדים ועם אישתי וגם עם עצמי : כמעט תמיד אני נופל בפח, מנסה להיות יצירתי וקונה את הכי לא טעים, ואת הכי משמין, ואת הכי יקר... הסיבה פשוטה : פעם עמדתי בפני שלוש ארבע סוגים, בחרתי את הטוב ביותר וקלעתי; היום אני עומד בפני קיר שלם של קורנפלקסים, שרק מחשב עם מעבד נתונים יכול לבחור...

לא ללכת לאיבוד, לא לאבד את כושר הבחירה, ולא לאבד את טעם ההנאה, בתוך שרשרת המידע הגדולה, הענקית, האין סופית. זה היה הנתיב השני שדרכו ביקשה התורה לנתב את האדם, בבואו לקפץ בין החוליות ולבחור את בחירותיו והנאותיו, מתוך שרשרת המידע הגדולה והארוכה עד לאין סוף.

יש להגדיר את ההנאה- בבואך לקטוף אותה; ולכל הנאה מידה, משקל, עוצמה... ישנן סוגי הנאות שבעוצמה גדולה יכולים להפוך לסיוט... ההנאה מאוכל למשל.

הנאה היא תהליך שיש לו התחלה וסוף; אשר על כן, לא ניתן להתחיל את התהליך הזה מהאמצע, גם לא מהסוף. כל מעידות האדם נגזרות מזאת, כל טעויותיו כל שגיאותיו כל פשעיו נגזרים מזאת : הוא רוצה לקצר את התהליך, לצמצם אותו, ואם אפשר- לפסוח עליו, להתחיל את התהליך מהסוף : לקבל את ההנאה ישירות לכיס מבלי שום תהליך... לגזול לגנוב לרמות, ואף לאנוס... האדם איתר את החוליה המתוקה בה מסתיים התהליך, וביקש לקטוף אותה באופן בדיד, דיגיטלי, מבלי לעבור על כל החוליות מהן מורכב התהליך... כך נולדו כל העיוותים בהתנהגות האדם, מחנפנות ושחיתות ועד לרצח... מקיצורי הדרך למיניהם ועד לקפיצה הקוונטית על הדרך. זה האדם השאפתני וזה טבעו.

"שאפתנות" היא תכונה אנושית, והמנוע של התכונה הזאת היא הנשמה שמייצגת את הרצון האנושי. האדם רוצה הרבה הרבה מכל דבר, אך גם כאשר מגיע "להרבה" הזה, ירצה עדיין עוד ועוד; זו נשמתו וזה טיבעה... הוא ניסה ללכת עם הטבע הזה עוד צעד קדימה ולפתח אותו, לשכלל את הכלים שעומדים לרשותו... אם אני רוצה "הרבה" – למה שלא אגש ישירות אל "הקופה" ואמשוך את רצוני? למה לגשת אל השרשרת הרצופה והמסודרת – אם קיימת האפשרות לגשת באופן ישיר ולקטוף את החוליה הנכונה והמתוקה...

וכך פנתה התורה אל האדם כבר בשיעור הראשון : אתה יכול לטייל בגן, לבחור לך כל עץ שנפשך בו ולקטוף ממנו כל פרי, כל הנאה, בכל כמות, בכל מידה, בכל משקל, ובכל עוצמה... עליך רק להצביע על העץ ועל הפרי שנפשך בהם; כלומר עליך להגדיר את רצונך ולהתמקם בגן על יד העץ הרצוי, או אז ומאותו הרגע, התהליך של התהוות רצונך יוצא אל הדרך... רצונך יוצא מהכוח אל הפועל בדרך הישירה והקצרה ביותר; כל מה שעליך לעשות הוא להתמקם על החוליה שבחרת בשרשרת, ולהתקדם איתה הלאה. רצף החוליות שבשרשרת יוביל אותך בדרך הקצרה ביותר אל רצונך המלא ללא שום עכבה או מכשול; זה טבע הדברים.

אשר על כן, אל לך לנסות ולהתחכם עם הרצף הזה... אל לך להתחכם עם הטבע... אל לך לנסות ולקצר דרכים או לצמצם רווחים בתוך שורת החוליות, כי כל ניסוי שכזה עלול להאריך לך את הדרך במקרה הטוב, או להוציא אותך מעל אם הדרך שבעצמך עמדת עליה וסימנת אותה. בצומת הזו נולדו עשרת הדברות :

1-     אני יהוה אלהיך: זהה את שרשרת המידע היחידה במציאות. אני אלוהיך : ואני מציע לך בזאת את ההדרכה העניינית ביותר על השרשרת הזו.

2-     לא יהיה לך אלהים אחרים על פני: אם ברצונך הדרכה עניינית, תהא נצמד לרצונך זה ואל תחפש הדרכה מסוג אחר, במקום אחר.  

3-     לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא: אל תשנה את רצף החוליות ואל תנסה לשחק ברצף הזה; נסיון זה הוא לשוא ונידון מראש לכישלון; בראש ובראשונה הוא יכשיל את צעדיך בתוך שרשרת המידע.

4-     זכור את יום השבת לקדשו: זכור את ששת השיעורים הראשונים שנתתי לך בהתחלת הדרך ושהסתיימו בשיעור השביעי האחרון... כל שיעור חילקתי לחלקים, ואת כל חלק ניתבתי לנתיבים, ולכל נתיב הצמדתי סימוני דרך... ללמדך שקיים תהליך מוגדר לכל הנאה והנאה. לתהליך הזה יש התחלה, גוף, וסיום, כמו שלהנאה ישנן מידות שמגדירות את התחלתה, גופה, ונקודת סיומה.

האור היה נושא השיעור הראשון. "אור" זה הרצון הגולמי ממנו נגזר הכל. האדם נברא בשביל לטייל בתוך האור הזה ולגמוע אותו... כל נקודה שהוא דורך עליה בתוך האור הזה, הינה ומטבע הדברים הנקודה שהוא רוצה בה, שרוצה להגיע אליה, עד שמגיע וכובש אותה בפועל... הרצון האנושי, איפוא, מתהווה דרך הנקודות אליהן מגיע בתוך האור האין סופי, וגבולות הרצון הזה נקבעים ע"י הנקודות אליהן מגיע. מכאן יוצא שהאדם ע"י רצונו "מאיר" את הנקודה שמגיע אליה, אך יתר הנקודות נותרות עדיין חשוכות, כי עוד לא האיר אותן, לא הגיע אליהן... מכאן חולק האור הגולמי לשניים : אור וחושך; נקודות ציון שכבר הגיע אליהן האדם וחשף אותן, נהנה מהן, רצה בהן... ונקודות ציון חשוכות שעוד לא הגיע אליהן האדם. בלשון אחרת : האור הגולמי – היום השלם, חולק לשניים : יום ולילה. היום, כאמור, זה המידע שהגיע אליו האדם וחשף אותו, ולילה זה החושך, היינו המידע שעוד לא הגיע אליו.

היום מתחיל בבוקר ומסתיים בערב, כלומר האדם מתחיל את מסע הקניות שלו מהאור הגולמי בבוקר, ומסיים את המסע הזה בערב; כלומר גם למסע הזה ישנם גבולות מוגדרים. מאידך, וגם לאור הנותר שעוד לא הגיע אליו – ישנן גבולות מוגדרים, וזה מתחיל מהנקודה האחרונה שגילה אותה האדם בערב, ועד לנקודה הראשונה שמתחיל האדם לגלות בבוקר היום השני...

וכך מורכב היום השלם- הגל המושלם של האור : מהבוקר עד הערב, כאשר בחלק הזה רושם האדם את כל נקודות הציון אליהן הגיע, והנותר מהאור נותר מטבעו ללילה, גבולות "האור החשוך" הזה הוא מהערב עד הבוקר.

אנחנו ביום השני. כבכל יום ויום, גם היום השני מתחיל בבוקר, ומציינים ביום הזה עוד נקודת אור, עוד נקודת ציון : ביום הזה מחלק את שרשרת המידע של גל האור המושלם לשניים : מידע חומרי – הוא היקום, ויתר המידע התופס מטבעו את החלק הנותר מהשרשרת. המידע אודות הנשמה למשל מנוי על החלק הנותר הזה, גם המידע אודות המורה שלנו מנוי גם על החלק הזה, כי הרי לרצון חייב להיות כתובת, וגם למורה שמדריך אותנו בכל שיעור ושיעור באופן נקודתי – יש ומטבע הדברים כתובת וישות... כל המידע אודות המורה והנשמה נמצא איפוא בחלק השני הלא חומרי, ומטבעו הוא מידע שונה מהמידע הגשמי. זה ההבדל בין מידע למידע, בין מים למים.

אם כן, גילינו בזאת עוד נקודת אור שמחלקת את השרשרת השלמה לשניים. את "המידע" הזה קיבלנו- או למדנו בשיעור השני; ויכולים לזקוף כבר לקופת האור שלנו עוד נקודת ציון שהתחילה בבוקר והסתיימה בערב. אנחנו אם כן נמצאים בערב יום השני, המידע שלנו הגיע עד הלום. השאלה היא, האם המידע שבידינו עד הלום הוא מושלם? האם אנחנו יודעים כבר את הכל אודות שרשרת המידע על שני חלקיה?

התשובה כמובן שלילית, חסר לנו עדיין הרבה מידע... לכן, מהנקודה הזו שהיגענו אליה ביום שני מתחיל "הערב" של היום השני, היינו מתחיל החושך- היכן מופקד יתר המידע שעוד לא נחשף... ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.

השיעור השלישי : המידע הנפרס שוב על פני יום שלם... שאנו הולכים להפקיד בקופת היום השלישי, מהבוקר עד הערב.

את היום השלישי מתחיל מהנקודה בה סיים את היום שלפניו, היכן חילק את שרשרת המידע השלמה של האור לשניים, ובכוונת מכוון עשה זאת...

האדם יכול ומורשה להגיע לכל נקודה בשרשרת המידע; גם לחלק שמנוי עליו המידע אודות הנשמה והמורה... אולם הוא צריך להיות כפוף לסדר כלשהו במסע הקניות שלו על השרשרת השלמה. "הסדר" ומטבע הדברים מתחיל מהנקודה הקרובה אל הנקודה הרחוקה – לא להפך. כלומר, האדם אמור לגלות קודם כל את עצמו ואת הסביבה הקרובה אליו, ומשם יכול ומורשה לנסוע הלאה אל עבר המרחב הנותר על השרשרת.    

השיעור השלישי יטיל איפוא את האור על החלק הרלוונטי הקשור באדם, היינו על היקום; זה החלק החומרי והגשמי משרשרת המידע, ומטבע הדברים, האדם יתחיל את מסע הקניות שלו מהחלק הזה הקרוב אליו, מהמידע של היקום. אשר על כן יש להתמקד בחלק הזה של שרשרת המידע, ולתת ביד האדם את הכלים המתאימים שניתן לגלות דרכם את החלק הזה של השרשרת, ולטייל דרכם במרחבה...

במפגש הדרכים הזה של פריסת המידע, ועל הנקודה המדויקת הזו, נחשפנו לתכונה המאפיינת השניה של שרשרת המידע, היא תכונת הרצף. המידע הזה אודות סדר החוליות, יאפשר לאדם להתמקם על החוליה הרצויה ולטייל כאוות נפשו בתוך מרחב שרשרת המידע. הנוסח המלא :

בבואך לגלות את היבשה שבתוך המים, יש לגלות את הסדר שלפיו מסודרות חוליות המים באוקיינוס, והסדר הזה הוא אחד: רציף. חוליות המידע שביקום מסודרות באופן רציף בשרשרת האב :

יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד ותראה היבשה          

מים: מידע,  שמים: שרשרת, אחד: רציף, יבשה: נקודת הציון הרצויה.

לשיעור השלישי המשך, אך אני היגעתי עד לנקודה הזאת בנתיים- לא התקדמתי הלאה. לפני המשך השיעור השלישי, וכל יתר ימות השבוע. בכל אופן, ומתוך המידע שצברתי עד עכשיו אני יכול לפענח את השיעור השביעי האחרון ולגשת אליו.

יום השבת; זה היום האחרון של השבוע. ביום הזה לכאורה, אני, האדם, כבר למדתי את כל השיעורים והכרתי את כל שרשרת המידע. אינני יודע אם "שרשרת המידע" שעתיד להגיע אליה ביום השבת, כוללת את המידע של השרשרת המלאה על שני חלקיה, או עד לחלק הגשמי בלבד, היינו עד "המים מתחת השמים"...   בכל אופן, משמעות הדברים היא, שאני האדם, ולכאורה, כבר יודע לטייל בכל רחבי "השרשרת" המדובר בה, ולהגיע לכל נקודה בתוכה. היידע שצברתי מתוך ששת השיעורים נותן בידי לעשות זאת.

א ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם.  ב ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה.  ג ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלהים לעשות. (בראשית, ב) 

ניתן לאתר בקלות את מילת המפתח של היום השביעי, והיא "לשבות". זהו פועל ומשמעותו- להפסיק לעבוד; לעצור בנקודה מסויימת את העבודה. אולם היכן לעצור? כי הרי ניתן לעצור בכל נקודה שנחליט עליה... ונוסח המקרא מכוון אותנו לנקודה המדוייקת הזו : לשבות לאחר תום המלאכה... הנקודה הזו תגיע מאליה לאחר תום המלאכה, בסוף התהליך.

ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם – לאחר והיגעת להכרה מושלמת לכל חלקי שרשרת המידע ולכל הכוחות הנגזרים ממנה ( צבא: כוח), היינו לכל הכוחות שאתה יכול לגזור ממנה; ולאחר שגיבשת את גישת החשיבה הנכונה שדרכה יכלת לגלוש בפרוייקט עצום המימדים זה... ( ארץ: גישה, אופן חשיבה)

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה – המלאכה היחידה של אלהים שאני מכיר היא מלאכת ההוראה. אני יודע שהוא המורה והמדריך שלי, כי בעזרתו היגעתי עד הלום... ועל כן המלאכה היחידה שניתן לקשר להכרתי זו היא ההוראה, ההדרכה, ההכוונה, ההנחייה... אלה הן הפעולות שהוא "עשה" במרחב ההכרה שלי.

מצד שני אינני יכול לזהות מלאכות נוספות שלו; אין בידי את המידע אודות אודות "עשיית" שרשרת המידע... אינני יודע איך הוא ברא את השרשרת הזו, אין בידי את המידע הזה, לכן אינני מכיר את המלאכה הזו; ומה שנותר במרחב ההכרה שלי הוא מלאכת ההוראה :

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה – ביום השביעי סיים את מלאכת ההוראה אשר עשה.

וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה – או אז, וישבות... זו הנקודה אליה הגיע לאחר תום התהליך.

ומה משמעות הדברים... מה משמעות הפועל "לשבות"? מה נגזר מהפועל הזה? ואם לא עושים שום דבר בנקודה הזו, מדוע "ברא" בנקודה הספציפית הזו "פועל"? כלומר, מה הוא "עשה" בנקודה הזאת?

ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו: - הנקודה הזו מיוחדת... היא רכה. אתה חש כאן את הרוך וממשמש אותו.

את מילת התואר "רוך" ניתן להבאיר רק ע"י מילת התואר ההפוך: דבר קשה, מגושם, מוצק, קשוח...

בעוד רוך זה הדבר הלא קשה, הבלתי מגושם, הלא קשוח... רך; זה הדבר שאתה עושה אותו ברכות, כמעט בא אליך מאליו... ללא שום קושי, בעדינות, בנעימות, בחמימות, ברוגע. אתה חש את הרכות ביום המיוחד הזה... ( ויברך: ביקש את הרכות עבורו..., קדוש: מיוחד, קדשה: זונה, מיוחדת, שונה מאחרות...)

אבל עדיין הדברים אינם ברורים והשאלות נותרו פתוחות על כנן... מה משמעות הפועל "לשבות"? מה נגזר מהפועל הזה? והרי אני יודע שמשמעות הפועל הזה היא "לא לעשות מאומה! לשבות... ואם כן, מה הוא "עשה" בנקודה הזו כאשר הגיע לסוף התהליך?   מדוע דווקא בנקודה הספציפית הזו ברא – "פועל"!

כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלהים לעשות. – כי הוא עשה את כל אשר עשה וברא את כל אשר ברא בשביל להגיע אל הנקודה הזאת; ואם כן, הוא ברא את הנקודה הזאת, הוא עשה אותה. בנקודה הזאת אתה עומד על הגבעה ומשקיף על כל השדות שחרשת ועיבדת, והינה אתה עומד לאכול את הפירות... אתה מנגב את הזיעה ונהנה מכל רגע...

הינה אני ביום השביעי, עומד בנקודה הזאת ובוחן אותה מקרוב. היגעתי להכרה מושלמת לכל חלקי שרשרת המידע. אני כבר מכיר אותה כמו שמכיר את ביתי, ויכול כבר לטייל במרחבה כאוות נפשי ולהגיע לכל נקודה לכל פינה... אני מכיר את הכוחות הנגזרים ממנה, ויכול רק אם ארצה לגזור אותם, לעשות אותם, להנות מהם...    

ללמדך שקיים תהליך מוגדר לכל הנאה והנאה. לתהליך הזה יש התחלה, גוף, וסיום, כפי שלכל הנאה ישנן מידות שמגדירות את מרחבה, התחלתו ונקודת סיומו. באופן הזה ניתן לסיים תהליך ולהתחיל באחר. ניתן לקטוף עוד פרי ועוד פרי, לא להסתפק בפרי גדול ואף לא בפרי עצום, כי לגן הזה אין סוף. כנסו פנימה אמר לנו השם יתברך, כנסו אל תוך הגן, המשיכו בתנועתכם אל תתעכבו, קטפו מהפירות שנפשכם בם, וכאשר תגיעו לקטוף את הפרי מלאו את ידיכם ממנו, נצלו את הפרי עד תום, תהנו ממנו, מטרתכם היא ההנאה ובאתם לעולם בשבילה... לקטוף את הפרי בשמחה, לנענעו בכף ידך באושר, לאכול אותו בכיף, ולהסתכל אחורה בסיפוק... זהו התהליך ויש לחיות אותו עד תום; יש לנצלו עד תום. יש לנצל כל שלב ושלב של התהליך עד להגיע לשלב האחרון, כאשר אתה עומד על הגבעה, נוגס מהפרי שבידך בהנאה בלתי נסתרת, ומשקיף על כל מה שעשית בסיפוק.

זה יום השבת. זה השיעור המעשי היחיד מתוך שבע השיעורים; כל היתר היו שיעורים תיאורטיים, וזה האחרון מעשי. אתה מרגיש את ההנאה וממשמש אותה. אתה אוכל את הארוחה בליל שבת ושואל : מדוע לאותו האוכל טעם אחר בליל הזה? אתה הולך ברחוב אפוף בהרגשה אחרת שקשה לתארה במילים... ושואל : מה פשר הדבר... מהטעם הזה אתה מתחיל לאהוב את היום המוזר הזה וממתין ממש לבואו. מי ששמר שבת אפילו פעם אחת, יכול לזכור ולאשר את המילים המוזרות האלה.

מה פשר הדבר, שאלת.

תשובה טכנית : עברת תהליך שלם לדוגמה של הנאה טבעית. התחלת את התהליך ביום ראשון, וסיימת אותו ביום שבת. עבדת ששת ימים ושבתת ביום השבת. עשית את יום השבת.

אומנם קשה לעמוד על זהות הפרי שביקשת לקטוף בששת הימים, ואולי במהלך השבוע אף קטפת פרי בוסר חמוץ למדי... אולם ומידי שבוע אתה עובר את "התהליך" שיזכיר לך את כל המושגים שנשכחו ממך : את הפרי ואת העץ ואת הגן ואת הטבע... את טבעם של הדברים. כל המונחים הללו נטמעו בתודעתך מחדש מידי שבת בשבתו. זו החוליה היחידה שנותרה לקשר אותך עם מהות שרשרת האב וקיומה. זה השבת שהונח במקום הרביעי בעשרת הדברות.

גם החגים וראשי החודשים והשמיטה והיובל מהותם אחת : להטמיע את "התהליך" בתודעתינו, בעל התחלה, גוף וסיום.

וגם נושא "הנדר" שנפגוש בו בהמשך התורה, מכוון לאותו "התהליך" ועקרונותיו : אם רצונך בפרי מסויים, וקבעת מאיזו חוליה יתחיל התהליך של קטיפת הפרי הזה, אזי תמשיך עם אותו התהליך ואל תיסוג ממנו... והרי אתה קבעת מהיכן יתחיל ועד לאן יגיע- ואם כן לך לקטוף; למה לך לשנות את התהליך... למה לך לעכב...

התחלתי לפני הרבה עמודים בפרוייקט מיוחד, דרכו ביקשתי לבחון את הרגע בו נולד המונח "אחד" – הרצף... זהו הקבוע שמאפיין את שרשרת המידע, כאשר התנאי לנוע ברחבי השרשרת הוא זיהוי הקבוע הזה הפועל בשרשרת האב.

את המסע שלי "לאחד" התחלתי עם השיעור הראשון של התורה שקראה לו "היום האחד". שם, קבעתי, נולדה הנחיצות להעביר את רעיון ה-"אחד" למשתמש – לאדם, שיפנים אותו, שישתמש בו... ללא זיהוי המאפיין הזה, לא ניתן להתמקם על שרשרת האב וממילא לא יהיה ניתן לזהות את מרחב עץ החיים ופירותיו.

בשיעור הראשון, קבעתי בנוסף, נולד גם רעיון העזר של השבת, של החגים וראשי החודשים והשמיטה והיובל... להטמיע בתודעתינו את זהות "התהליך" ממיצוי ההנאה, כאשר לכל תהליך גוף התחלה וסוף.

שם גם נולדו עשרת הדברות, ככלי עזר לשמירה על אותו התהליך, והיגענו בנתיים עד הדיברה הרביעית, השבת , לזכור את האות הזו בינינו ולא לשכוח : זו אות השמירה על החוליה היחידה שנותרה בתודעתינו, שביכולתה לקשר אותנו עם שרשרת האב הגדולה שהלכה לנו לאיבוד מזה דורות...

נמשיך איפוא עם עשרת הדברות שנולדו בשיעור הראשון, בצמוד לרעיון העזר "אחד" ותכליתו להחזיר את האדם לשרשרת האב ולמקם אותו עליה. זו, אגב, "עבודת" השם יתברך : לקיים את רצונו ; לטייל בגנו ולקטוף את פירותיו.

5-     כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה, אשר יהוה אלהיך נותן לך:

לא תמיד נמצא האדם בגן, קוטף את הפירות ועובר את התהליך... עם זאת, קיימת האפשרות להימצא בין כותלי הגן, ולהנות מפרותיו של מישהו שקטף וחלק מרצונו איתך את פרותיו. דוגמה כזאת עברנו עליה בהתחלת המאמר; תינוק בן יומו עם אימו : התינוק הזה יצא מבטן אימו עם שרשרת מידע מצומצמת למדי, והיה חסר לו מידע חיוני להשלמתה : איך להגיע לחום ולתזונה... ואת "הפירות" האלו השיג באופן יצירתי : התחבר לשרשרת מידע מלאכותית זרה, וקטף ממנה את פירותיו החסרים. הוא התחבר לשרשרת המידע של אימו.

באופן הזה השיג האדם עוד פירות זרים, גם כאשר גדל והתפתח : הוא התחבר באופן מלאכותי לשרשרת אחרת, והאריך דרכה את השרשרת שלו; נהנה מפירותיה... בעגה שלנו זה נקרא : להשתמש בשרות מקצועי. את ההתחברות הזו עשה לרוב באופן זמני, וע"י תשלום תמורה כלשהי; בעוד הוא נהנה מחיבור ממושך וכמעט מתמיד לשרשרת המידע של הוריו, ונהנה מפרותיה לאורך כל הדרך... להדגיש ולציין : ללא שום תמורה ומרצונם הטוב.

הוא גם התחבר לעוד שרשראות מהסוג האחרון, וקטף מהן את אשר רצה, בכל זמן וללא שום תמורה : מוריו, רבותיו, מחנכיו, ולפעמים אף שכניו, דודיו, קרוביו... כל שרשראות המידע והמעיינות הללו עמדו לרשותו ללא שום הגבלה או תנאי בכל עת וזמן; ואמנם הוא עשה בהם שימוש ממצה ויעיל, אכל את פירותיהם והאריך דרכם את שרשרת המידע שלו. זו ההקדמה לתוכן הדיברה החמישית.

תוכן הדיברה :   כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה, אשר יהוה אלהיך נותן לך – אל תתחבר לשרשרת מידע זרה, ותזרוק את חוליותיה הצידה כאשר תסיים את שימושך בהן, כי עוד תצטרך להן יום אחד ולא תמצאן; הן לא יעמדו לשרותך כל הזמן- ברשות, וללא רשות אינך יכול להתחבר לשרשרת זרה.

החוליה "המיותרת" שזרקת, הרכיבה עם יתר החוליות את שרשרת המידע שזה עתה קיפצת דרכה בגן; ומשמעות הסרתה היא פגימה ביודעין ברצף החוליות של השרשרת שלך, דבר שיוביל בהכרח לקריסתה המתוכננת. או אז מי ימצא עבורך את החוליה החסרה ואת הרשות להשתמש בה... מי יחזור אל הימים ההם כאשר הכל היה בחינם וברשות ובשפע...

סיכום אישי לדיברה החמישית : באר ששתית ממנה – אל תידה בה אבן... לא כדאי לך.

6-     לא תרצח: – אל תעקור חוליית מידע בשביל לקצר את השרשרת... בזאת אתה פוגם במודע ברצף החוליות של השרשרת שלך ומוציא אותה מכלל פעולה. בנוסף אתה מתחבר ללא רשות לשרשרת זרה, מחבל ברצף שלה ומוציאה מכלל פעולה. נגזר מזאת : השרשרת שלך תקרוס אף היא עם השרשרת שזה עתה התחברת אליה והבאת לקריסתה.

7-     לא תנאף: – אל תתחיל את תהליך ההנאה מהסוף, ואל תנסה לקצר אותו; הגישה הזאת תפגום בפרי ותעוות את חוליות שרשרת המידע של הקוטף. אל תנסה לצמצם את תהליך ההנאה ולפסוח על שלביו, כי ההנאה היא תהליך שיש לו התחלה וסוף; אשר על כן, לא ניתן להתחיל את התהליך הזה מהאמצע, גם לא מהסוף.

8-     לא תגנב: אל תנסה להאריך את שרשרת המידע שלך ולהשיג את הרצף המבוקש שלה ע"י גניבה, או שקר, או גזל... כי לחוליה הזו אין מקום ברצף המקורי.

9-     לא תענה ברעך עד שקר: – אל תשיג את תכונת הרצף ע"י הזמנת חולית הספק הזמנית; כי החוליה הזו תתנפץ לך בפנים, במקודם או במאוחר... או אז תגלה שהשקר שעשית היה לשוא, ובסך הכל קנית אשליה לזמן קצוב.

10-                לא תחמד: – אל תגביל את שרשרת המידע שלך. אל תסמן את "הבית של רעך" כנקודת ציון שאתה שואף לה... כי השמים הם גבולותיך... 

הצורך לסמן, לחלק, להגדיר, לכוון... לזהות את ההנאה ולמצות אותה. לזהות את תהליך ההנאה. לזהות את תכונת הרצף של שרשרת המידע, ולהתמקם נכונה עליה; זה היה הרעיון המקורי בשיעור הראשון, שביקשה התורה להטמיע בתודעתינו. מהרעיון הזה נגזרו עשר הדברות והיובל והשמיטה וראשי החודשים ושלושת החגים בפרק זמן מוגדר שבכל שנה ושנה, לחזור אל התהליך שנשכח, ואל חלקיו ושלביו...

גם הטומאה והטהרה נולדו באותו היום, ונגזרו מאותו השיעור : איך לחזור אל התהליך – במידה והתרחקת ממנו... הנושא הזה כה רחב ויריעתינו קצרה מלהכיל אותו כאן ועכשיו.

סוף דבר : הסיבה הישירה והיחידה של יציאת האדם מגן העדן היא העצלנות, לא הטפשות... העצלנות לחשוב, העצלנות לבנות שרשרת מידע רצופה וארוכה; זהו חטא אדם הראשון, הוא היה עצל.

מצד שני, קיים דבר שקשה להתעלם ממנו ולהתעצל מלחשוב עליו... הקשר בין המציאות לאימרות. הקשר בין המילים למציאות.

גן-עדן, עצים, פירות, אלוהים, תהליך, מציאות, מרחב, נשמה, טבע... הרבה מילים, לפעמים יפות לפעמים לא, לפעמים מנוסחות היטב ובדרך כלל מנוסחות היטב... אבל מה הקשר שלהן לעזאזל עם המציאות! עם מציאותינו. ואולי אין קשר כזה, ולא היה ולא נברא! אולי אין אלוהים, ויתכן מאוד שהמושג גן-עדן הוא ווירטואלי מעשה ידי אדם.

הדבר היחיד שאין ספק בו הוא המציאות שאנו חיים אותה. זה העט והכיסא והבית והקיום הפיזי שלנו. וכל היתר יכולים להיות רק מילים, מילים יפות או מנוסחות היטב או תקינות, אך ריקות; כי הן מקיימות רק את עצמן, אין ביניהן לבין המציאות קשר מעשי. סיסמאות כבדות משקל בעלמא.

אני התגרתי בך ידידי הקורא, והיצעתי לך כאן הצעה מעשית שמחברת בין המילה למציאות. ניתן להכנס לגן-עדן טענתי, כאן ועכשיו, באופן מיידי, על כל המשתמע מכך. המבחן שמקשר את המילה עם המציאות הוא מיידי : כנס ובדוק. קשה לדעתי להתעצל מלחשוב על זה.

 

פסח שמח,

אלברט שבות

 

התפרסם גם כאן.