קוד: מידע אנושי 36 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (36)
בילבול... כאן נעוצה נקודת המפתח. הבילבול נוצר כאשר מאבדים את הדרך, או אז נכנסים לסימטאות פנימיות ומסתבכים... משם מגיעים לעוד סימטה ולעוד דרך צדדית, המובילה אל מערכת כבישים אחרת ומסועפת; ומתרחקים... מתרחקים מהדרך הראשית, עד שמאבדים כל קשר עימה.
אנו מגיעים איפא להגדרה הזו : כל הטעויות האפשרויות שאדם יכול לעבור – אחראית להן תכונת הבילבול שמחלחלת בנפשו; והתכונה הזו מתפתחת כאשר מאבדים קשר עין עם הדרך הראשית.
ויאמר אלקים, יהי אור; ויהי-אור. (בראשית, א) – בשיעור של היום הראשון אם זכור לכם, התבשרנו על עשיית האור : זה היה הרצון הגולמי הראשון של השם יתברך; ממנו נגזר כל היקום וכל הרצונות...
באופן מודגש, כך ניסיתי להגדיר את האור, אין המדובר דווקא באור המוכר לנו, היינו האור הנוצר מנורית חשמל או אף לא האור המוקרן מהשמש ומהכוכבים; שורש האור הוא הבהירות, התמימות, השלמות, המידע המושלם הגולמי; הוא שקוף כטל כי אין בו שום חיספוס; הוא בהיר, ברור; זה האור שנוצר מתוך רצון השם יתברך, וממנו נגזר "חוק ההתאמה הסימטרית" – שיוציא את רצון האדם מהכוח אל הפועל.
חוק ההתאמה הסימטרית – חייב היה להיגזר מרצון גולמי, כי רצונות האדם מוגדרים במרחבו, ונוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדויק... גם למסקנה הזו היגענו במסגרת השיעור של היום הראשון.
אם כן נולד האדם אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית, ולא עבר זמן עד שחילל אותו; בטיפשותו. הוא פשוט פיקפק ביכולתו ובכוחותיו, ובזאת יצר את הספק ואת החשש והחשד... ובעצם יצר מחסום מלאכותי בין רצונותיו לבין מרחב החוק הזה, שניתן להכנס אליו רק עם כרטיס של נשמה זכה, בטוחה, רצינית, כנה...
את הגישה למרחב החוק הזה – איבד האדם בהדרגתיות, מנה אחר מנה, ספק אחר ספק... פשוט התרחק מהמציאות ע"י יצירת מציאות אחרת, הוא נכנס לסימטאות שונות ומשונות ומסועפות, התרחק... כה התרחק מהדרך הראשית, עד שאיבד גם את קשר העין והתבולל במציאותו החדשה; אין כבר זכר לדרך הראשונה ההיא; וגם את הנוף שלה שכח.
הסתכלתי על האדם הזה מקרוב, ובחנתי את צעדיו, מהיום שהחליט לשחק בספק ולהפיק ממנו הנאה, ועד ליום שנעשה בו הספק חלק אינטגרלי מחייו וממערכת החלטותיו. ששת אלפי שנים כמעט בחנתי אותו, וראיתי מולי אדם מפורק, מוגבל, תועה, עייף, מרוחק מעצמו, מפוחד, החשש אופף אותו מכל צד, והמוות אורב לו בפינה. בעיקר ראיתי אדם מבולבל, שאיבד קשר עין עם אם הדרך, עם הדרך הראשית, עם האור שממנו התחיל הכל. גם הכביש הישיר והנוח אל חוק ההתאמה הסימטרית התחיל משם, מקרן האור שהשם יתברך רצה.
ההתרחקות מהאור איפוא – מסמלת את בילבול האדם; כי משם התחיל בילבולו, וגם שם יכול להסתיים, אם ימצא את הדרך חזרה אליו; אם יצליח ליצור שוב קשר עין אליו, אל הרצון הגולמי של השם יתברך, ובשמו נקרא "אור".
האדם התבלבל, והתבולל, והתרחק מהאור, ובילבל בין האור לספק ובין הספק לאור. בין האור הברור לספק המחוספס, בין האור הבהיר השקוף לחשש האפרורי, בין הבהירות לעמימות ובין השלמות למוגבלות; האור הגולמי התפרק לחתיכות ולרסיסים רבים עד מאוד, עד שלא ניתן כבר לעמוד על מקוריותו. האדם, היום, כבר לא יודע אור מה הוא, ממה הוא מורכב, מה הם צירופיו, איך הוא נראה בדימיון, בנפש... אותיות המילה התבלבלו בראשו המבולבל של האדם. אור? שמא ואר? או ראור? או ארור!
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה...
אין קיום לקללה, כפי שאין קיום לעונש... מי יקלל תכונה? מי יקלל את הניחוש, או את הספק... הוא פנה אל "התכונה" המוזרה הזו – פלא יצירת האדם; הוא פנה אל הנחש ואמר "לו" בבהירות : אתה תגרום לאדם לרדת אפילו מרמת הבהמה... אתה תגרום לו להתבלבל; האור בשבילו יהיה ארור או ראור או ואור, או כל דבר אחר שבנמצא. הספק יבלבל את האדם וירחיק אותו מהדרך הראשית שהתחיל ממנה.
ארור : מבולבל
לאיש המבולבל הולך קשה... הבעיה שלו היא – שאינו יודע איפה הוא עומד, מה רוצים ממנו... הבעיה העיקרית שלו היא, שאינו יודע מה הוא רוצה מעצמו. המבולבל, מכאן, הוא איש תמהוני, לא ענייני, לא דקדקן, לא כל כך איכפת לו מהסביבה כי אינו יודע מה הוא תפקידו בסביבה... המבולבל ובדרך כלל הוא אפאטי, לא שומע לא מדבר לא מתעניין...
אם תשאל אדם מבולבל אפאטי שנותרו לו עדין שאריות של חוכמה אנושית בסיסית : תגיד, מדוע אתה אפאתי? למה לא משנה לך כלום לא מתעניין בכלום, לא מביע את דעתך, לא מנסה לשנות, להזיז עניינים, להחליט, לחיות...
הוא יענה לך מיד תשובה חותכת והגיונית : מה זה משנה מה אחליט ומה אביע... הרי בכל מקרה אני חי עם המצב הנוכחי איכשהו... ואם אנסה לשנות אותו – יש סיכוי שיהיה גרוע יותר...
ואכן, יש חוכמה בסיסית בתשובה הזאת; מי יבטיח שהדרך השנייה יותר טובה מהנוכחית? הרי בכל מקרה איננו יודע מה יש בדרך ב' ולא ג' ולא ט'... הוא נמצא כרגע על דרך מסויימת ומעביר את חייו – למה להסתכן ולהתאמץ...
אולם המבולבל ובסופו של דבר הוא אדם, מבשר ודם ורגשות ושאיפות ורצונות... ולפעמים הוא מחליט לעשות מעשה ולנקוט עמדה! בשביל לעמוד על העמדה שלו, הייתי מבקש לנטוש את מבולבלינו לרגע, וללכת אל אדם עם אופי הפוך : הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך, יודע מה יש בדרך א', ב', ג', ועד ת'. מכאן הוא מכיר את הדרכים ואת כל מערכת הכבישים המסועפת; הוא לא יאבד את הדרך לעולם, דבר שיעניק לו קשר עין מתמיד עם מטרתו. ומדוע אני קורא לאדם כזה "לא מבולבל"? מדוע עובדת בקיאותו במערכת הכבישים הסבוכה – מעניקה לו את התואר הנכסף "האיש הבלתי מבולבל"? והרי הוא עלול להתבלבל למרות זאת ולטעות – במקום לקחת כביש 10 – יקח כביש מס' 7 ויטעה! יטעה כי הוא בן-אדם מבשר ודם וכל אדם טועה!
אכן, אסכים ואודה, עובדת בקיאותו במערכת הכבישים – אינה ערובה לשום דבר, גם הוא יכול לטעות... אולם תמיד הוא יודע לחזור; כי הוא מכיר את הכבישים, וזוהי התכונה הנעדרת מאדם מבולבל.
האדם הזה, ועדיין אנחנו עם ידידנו הלא מבולבל, יודע עוד דבר שנעדר משכנו המבולבל : הוא יודע את אורך הכבישים ומודע דווקא לכל הקשיים הכרוכים בנסיעה בכלל – כל כביש והקשיים שלו... ולא תמיד תכונת ההכרה הזו "עוזרת" לו – במרכאות מכופלות... לפעמים הוא מחליט לוותר על נסיעה חשובה וחיונית – דווקא בגלל הכרתו לקשיים הממתינים לו בנסיעה, או בגלל אורך הכביש שעליו לעבור... וישנם אנשים אחרים שמגיעם דווקא לסוף הכביש ועוברים את כל הקשיים הכרוכים בו – דווקא "בזכות" אי-ידיעתם לקשיי הכביש; שאילו היו יודעים – הם היו מוותרים מראש על כל הנסיעה...
ידידנו "הלא מבולבל" מצטדק ואומר : ולמרות שהפעם "הפסדתי" מעצם "ידיעתי" – אני מעדיף לדעת מאשר לא לדעת...
- מדוע? אני שואל אותו; הרי המילה האחרונה קובעת – לא? המילה האחרונה היא שאתה ידעת ולא היגעת, וההם שלא ידעו – הגיעו בסופו של דבר!
- אכן, הפעם הפסדתי, אך לא בטוח שבפעם הבאה גם אפסיד – כי עדיין אני יכול להחליט לעבור את הכביש ולהרוויח, או להמשיך ולהשאר במקום שלי; הכל נתון לשיקולי האישי בכל רגע נתון; אני שולט במצב. מצבי הנוכחי יותר טוב משכני שעברו את הכביש והגיעו; כי הספק נכנס כבר אל ליבם – לאור הקשיים שהפתיעו אותם בנסיעתם האחרונה; והספק הזה רק יבלבל את מערכת שיקולם בפעם הבאה, ואולי בגלל נסיונם הרע – יוותרו גם על נסיעה בכביש בטוח נעים וקל המוכר לי ככף ידי.
עוד תכונה אחרונה של ידידנו זה : הוא לא רק בקיא ומכיר את מערכת הכבישים המסועפת; בקיאותו זו מעניקה לו עוד תכונה חיונית וחשובה : התיחכום. ידידנו הוא איש מתוחכם! הוא יודע למשל לעקוף כביש קצר ובעייתי שעלול לפנצ'ר את האוטו ואף להוריד אותו מהכביש, ולקחת במקומו כביש ארוך אך חלק... בחישוב הכללי, הנסיעה בכביש הארוך – היתה מהירה יותר ואף מהנה יותר... זה תיחכום! והתכונה הזו שמורה רק לאנשים ברי ידיעה מסוגו...
ובכן, לאחר נסיעה קצרה זו עם ידידנו הלא מבולבל, זה הזמן לחזור אל ידידנו השני המבולבל...שלא יתבלבל ויחשוב שנטשנו אותו...
אמת ויציב : המבולבל שלנו ובסופו של דבר הוא אדם, מבשר ודם ורגשות ושאיפות ורצונות... לפעמים הוא מחליט לעשות מעשה ולנקוט עמדה! ואני מדבר דווקא על מבולבל שמכלכל צעדיו בשאריות חוכמתו האנושית... הוא ובסופו של דבר – אינו חסר כל... ולמרות בילבולו, הוא מנסה לחשב ולשקלל עד כמה שניתן... די! מספיק כבר עם האפטיות ואי-נקיטת עמדה! אני צריך לנסוע ויהיה אשר יהיה! הזמן עובר והחיים קצרים...
ולמרות בילבולו ואי-בקיאותו, האיש הזה וכמו שאמרנו – הוא מחושב קמעה... נותרו בו עוד שאריות של חוכמה ודעת... הוא עומד כרגע על מערכת הכבישים ולא יודע איזה כביש לקחת, כי באמת ובתמים אינו מכיר את נתוני ותנאי הכבישים... ודווקא "הכרתו" בחיסרונו זה – הובילה אותו להחלטה "המחושבת" : אומנם אינני מכיר את מערכת הכבישים; אולם עובדת אי-הכרתי זו – לא אמורה לפגוע בזכותי להגיע לכל יעד שארצה... ואם כן, לא נותר לי אלא להגיע אל יעדי בדרך הלא המקובלת; כי בדרך הקונבנציונלית המקובלת – אין לי סיכוי להגיע לשום מקום; אינני מתמצא במערכת הכבישים ואני אלך לאיבוד.
ברגע זה נולדה החלטה ונולד עימה אדם רענן שיודע להחליט ויודע מה הוא רוצה. ברגע זה הוא נטש את תכונת האפאטיות והבילבול שאיפיינה אותו, והחליף אותה בהחלטה ברת קיום וביצוע : לסמן את היעד ולהגיע אליו – אך לא בדרך המקובלת.
ברגע זה נולדה האימרה השובבה הרעננה : כל האמצעים כשרים בשרות המטרה...
ברגע זה נוצר והופנם "הגיון" חדש : מבולבל – הוא מי שלא יודע להכשיר את האמצעים למטרתו...
מבולבל – הוא מי שמתעקש ללכת בדרך הקונבנציונלית הארוכה...
מבולבל הוא "המרובע" אשר לא יודע את אומנות קיצורי הדרך...
ברגע זה נולד מושג חדש לבילבול, ובו ברגע נקבר המושג המקורי שלו. חגיגה של בילבול : נולד דור חדש של מבולבלים אשר לא ידע בילבול מה הוא. המושג המקורי של "בילבול" אבד ונולד במקומו מושג חדש רענן וטרי; הוא אשר אמרתי : חגיגה אמיתית של בילבול.
עד כדי כך התבלבלנו... עד כדי כך התרחקנו מהעובדות המופשטות – עד כדי שראה המתעד להזכיר לנו את העובדות המופשטות האלה :
טו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה', מעשה ידי חרש – ושם בסתר; וענו כל-העם ואמרו אמן.
טז ארור מקלה אביו ואמו; ואמר כל-העם אמן.
יז ארור מסיג גבול רעהו; ואמר כל-העם אמן.
יח ארור משגה עור בדרך; ואמר כל-העם אמן.
יט ארור מטה משפט גר-יתום – ואלמנה; ואמר כל-העם אמן.
כ ארור שכב עם-אשת אביו – כי גלה כנף אביו; ואמר כל-העם אמן.
כא ארור שכב עם-כל-בהמה; ואמר כל-העם אמן.
כב ארור שכב עם-אחתו – בת-אביו, או בת-אמו; ואמר כל-העם, אמן .
כג ארור שכב עם-חתנתו; ואמר כל-העם אמן.
כד ארור מכה רעהו בסתר; ואמר כל-העם אמן.
כה ארור לקח שחד, להכות נפש דם נקי; ואמר כל-העם אמן.
כו ארור אשר לא-יקים את-דברי התורה-הזאת – לעשות אותם; ואמר כל-העם אמן. (דברים, כז)
ארור האיש: מבולבל האיש...
מדוע האנשים האלה מבולבלים? מהו מקור בילבולום? מדוע בחר המתעד ברשימה הזו דווקא – האם מי שרוצח אינו מבולבל?
נתחיל ברשימה :
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה', מעשה ידי חרש – ושם בסתר; וענו כל-העם ואמרו אמן.
בפרוש מופשט : מבולבל מי שעושה פסלים – מעשה ידי אדם... מעשה זה הינו תועבת השם יתברך. הוא מדבר היינו על עבודה זרה ועל עובדי עבודה זרה; כל אלה הם אנשים מבולבלים...
אנחנו מצווים לעבוד את השם יתברך; וניתן לפגוש בציווי המפורש הזה במספר מקומות בתורה. העם היהודי לדורותיו ראה בעבודת השם את חוד החנית של הדת היהודית, ויש מי שאומר שתכלית בואינו לעולם הזה הינה עבודת השם יתברך.
לפני כעשרים שנה, היתה תוכנית בטלויזיה הישראלית לפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ, בה מילא את משבצת "פרשת השבוע" של יום שישי אחה"צ. פעם, זכור לי, דן בשאלה עקרונית שעלתה במסגרת הפרשה : האם ישנו הסבר הגיוני לכלל מיצוות התורה? והתשובה המוחצת שלו – כתמיד היתה מוחצת : לא! אין בהכרח תוקף להסבר הגיוני ומניח את הדעת לכל מצווה ומצווה, כי אנחנו מחוייבים לעבוד את השם, ומצוות השם הן חלק אינטגרלי מהעבודה הזאת. אשר על כן, אל לנו לשאול שאלות ולצפות להסברים... היינו, וזו הנקודה שביקש להבהיר, וכפי שאנו עובדים את השם ללא תנאי וללא הבנת מהותו, כך יש לקיים את מצוותיו ללא שום תנאי וללא הבנה הכרחית למהות המצוות. המצוות הן ציווי אלוקי, וכאלה – מוטלת עלינו החובה לקיימן; אליבא דישעיהו ליבוביץ, הישיש השמאלני הדתי הבלתי נלאה.
וכפי שאמרתי, היהדות ראתה ב-"עבודת השם" את חוד החנית של עצם מהותה, וניתן ביטוי למהות הזו במספר מקומות בתורה, למשל כאן :
יב ועתה ישראל--מה ה' אלקיך שואל מעמך: כי אם-ליראה את-ה' אלקיך ללכת בכל-דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבוד את-ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. יג לשמר את-מצות ה' ואת-חקתיו, אשר אנכי מצוך היום--לטוב לך. (דברים, י)
ברצוני להתחקות אחר המושג "עבודת השם יתברך" – מהי משמעות העבודה הזו? אנחנו מצווים לעבוד את ישות העל הנקראת בפינו "השם יתברך", והשאלה שברצוני להתחקות אחריה : מהי מהות העבודה הזו? מה הכוונה בעבודה הזו? מדוע אנו מצווים על עבודת הישות הזו – מה עוד והשם יתברך בעצמו מתעד את הבקשה הזאת...
עבודת השם יתברך מתגלמת בתפילות, בהקרבת קורבנות, בהבאת מנחות, בקטורת, בעבודת יום הכיפורים, בביכורים... וכמובן, בזמן בית המקדש – ניתן ביטוי מעשי לעבודת השם, הרבה יותר מהזמן הנוכחי, כאשר אין לנו היכן להקריב קורבנות והיכן להביא את מנחותינו ועולותינו... ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו – כך אנחנו אומרים בתפילת שחרית מידי יום ביומו...
אני מרגיש הרגשה צורמת, ואני רוצה לשתפכם בהרגשה הזאת. יש כאן סתירה צורמת, מובהקת, ואני רוצה להעלותה כאן.
לפני כמאה עמודים עמדנו על העיקרון הזה :
נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו.
ובאותה הסביבה עמדנו גם על זה :
ג ויאמר אלקים יהי אור; ויהי-אור. (בראשית, א) – מכאן לכאורה התחיל הכל... אולם ולפי נוהל הבעת הרצון, גם האור אמור להיות נגזר מרצון יותר גולמי ממנו, וכבר עמדנו גם על "הרצון" הזה והיכרנו את שמו : "כוח הנתינה" של השם יתברך; ולמעשה עד השיכבה הזאת היגענו, ואין לנו עוד מידע אודות השכבות הגולמיות הפנימיות, מלבד מידע כללי אודות השתייכות "הנשמה" לאחת השכבות הפנימיות הללו.
האור נגזר איפוא מכוח הנתינה, וחוק ההתאמה הסימטרית נגזר מהאור. הרבה זמן לא הזכרנו את נוסח החוק הזה...
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי פיסת המידע הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
מכוח החוק הזה – האדם יכול להוציא את רצונותיו מהכוח אל הפועל; את כל רצונותיו, את כל מאווייו, גם הרחוקים ביותר, ואף העביר לו שיעורים של ממש – איך להשתמש ברצון שלו ואיך להגיע אל המחוזות הרחוקים ביותר... איך לנצל את "המנגנון" האדיר הזה שעומד לרשותו באופן היעיל ביותר – להבאת רצונותיו אל הפועל. עמדנו גם על תכונת הוויסות האלוקי שנועדה להבטיח לבל יתערער האיזון ויכחד היקום עם האדם...
עמדנו על מאפייני ספר התיעוד שלו, התורה, שנועדה להראות לאדם את הדרך חזרה אל מקורותיו, אל הרצון המקורי שלו, שיקטוף מפרות גן-עדן ויחיה חיים אין-סופיים עם פרותיו האין-סופיים. זוהי מטרת המתעד וזוהי מטרת תורתו.
עמדנו על מידת הנתינה האלוקית : ניתן לתת הרבה; הרבה מאוד; והכי הרבה; והשם יתברך ביקש לבנות את הפלטפורמה שניתן לתת באמצעותה הכי הרבה; כך נולדה הבחירה החופשית; כך נולד כל היקום; וכך נולד האדם; הכל כוון מראש באופן שישרת את התוכנית המקורית של השם יתברך : לתת הכי הרבה לאדם – המסוגל לקחת הכי הרבה. בפינת הרחוב הזה גילינו סוד כמוס : השם יתברך לא ביקש לתת לאדם בגלוי – אלא "נאלץ" לתת לאדם בגלוי; כי עשה לו שותף לעסק, ושותף חייב להכיר את שותפו...
- ומדוע נאלץ...
- כי הנתינה בסתר – הינה תכונה טובה, אך הנתינה לשותף משיגה אותה; לכן נאלץ להציג את ישותו לשותף – לאדם.
- שותף?! איך מתבטאת השותפות עם האדם?
- כן שותף, במלוא מובנה של המילה. באמצעות חוק התאמה הסימטרית – האדם יכול לעשות את מעשה השם יתברך; כמו מעשה בראשית לדוגמה. הראיה לזאת מופיעה במלוא הדרה בפרק הראשון של בראשית : המתעד לימד את האדם, באמצעות שיעור לדוגמה, את סדר הפעלת רצונותיו, ואיך להגיע אל רצונו המוגדר – דרך קביעת נקודת ציון לרצונו הגולמי... וכידוע, כל תלמיד שומר לעצמו את הזכות לחזור על אותם התרגילים שקיבל בכיתה, ולשנן אותם...
כאן מגיעה הסתירה הצורמת, המובהקת, הגלויה...
תאר לך אדם נדיב שהיכרת, וראית בו את סמל היושר והעזרה והטיב... אתה רק צריך לרמוז לו מה אתה צריך – והוא יפתח את הכיס לרחבה ויתן כל סכום מתבקש... ולא רק זאת : הוא מייעץ לך היכן שצריך, מכוון אותך, עוזר לך, מקשיב לך, מחייך לך... מלאך היכרת – לא אדם...
כך עברת כברת דרך יפה... במהלכה צבטת את עצמך לא פעם : האני נמצא בחלום או במציאות... ויום אחד הנדיב הזה פונה אליך במילים האלה : תשמע, אני נותן לך ועוזר ומכוון ועושה את כל מה שצריך למענך... ורק דבר קטן הייתי רוצה לבקש ממך : ברצוני שתודה לי כל אימת שתראה אותי, על כל מה שעשיתי עבורך ומה שעתיד לעשות. זה בסדר מבחינתך?
באופן ספונטני אתה מהנהן להסכמה בראשך, וגם הגיונך ומידותיך וכל קיומך מתחברים עם ההסכמה הזאת... מדובר באדם שנתן לך עד אין סוף ללא חשבון וגם עזר לך והושיט לך את היד בכל מקום ומצב; לאדם כזה לא תודה?
עם זאת, משהו צורם לך... אתה מרגיש הרגשה מוזרה. דווקא מאדם כזה – אינך מצפה בקשה כזו... חלום יפה חלמת והתעוררת ממנו ברגע היפה ביותר : למה שבר לי את החלום וביקש תודה... זו צביטה בלב שקשה להצדיק אותה אך ניתן להרגיש בה.
השם יתברך ביקש מאיתנו שנעבוד אותו ושלא נעבוד עבודה זרה; נתבקשנו על ידו שנעלה לו עולות, שנקריב לו קורבנות, שנביא לו מנחות, שיריח את ניחוח הקטורת... אני מרגיש הרגשה צורמת... עליתי כאן על סתירה מובהקת, צורמת. "בקשה" כזו אינה יכולה לצאת מהמשרד הזה! "בקשה" כזו אינה תואמת למקור שלה; ישנו סלנג קולע בשפה העברית שאומר : זה לא זה... זה לא יכול להיות זה!
פעם נקלעתי לשאלה הזאת, וגם אז לא התבלבלתי בשיוך "הבקשה"... והבנתיה באופן הזה : התפילות והקורבנות והמנחות – נועדו להעניק לאדם את האפשרות להתחבר עם יוצרם... דרך הפולחן הזה אני פותח ערוץ ישיר להשם יתברך, ומדבר עימו, יוצר קשר... האדם זקוק לערוץ כזה והשם יתברך המודע לצורך הזה – הכין מבעוד מועד את קו התקשורת הזה ע"י הפולחנים האלה...
אולם עכשיו גדלתי והתקדמתי... אני שולל את ההסבר הזה, כי אני מוצא פינה סתומה בגישה הזאת... כמה אנשים יראו בקורבנות ובמנחות על כל ההלכות והכללים הנוקשים שלהם – כערוץ להתקשרות עם השם יתברך? ובמקביל כמה אנשים יראו את הסתירה הצורמת הנובעת משיוך הבקשה למבקש?
הרבה אנשים נמנים על הקבוצה החושבת הראשונה; הרבה אנשים יראו בעבודת השם יתברך כערוץ התקשרות הנהנה ממנו האדם – לא הנעבד... אולם כל הקבוצות האנושיות חשופות לסתירה שהצבעתי עליה לעיל, לצביטת הלב הזו, לתחושה המוזרה הצורמת הזו... וממשרדו של השם יתברך, לא תצא "בקשה" שעלולה לזרוע חשש או ספק או עילה לסתירה... גם אם יש בבקשה כזו הנאה מסויימת לאדם.
ממשרדו של השם יתברך לא יוצאות בקשות עם סתירה פעוטה או עם טיפת ספק... משם מגיע הוודאי המוחלט; זהו הסימן המובהק לסוגי הבקשות היוצאים משם.
מסקנה : זה לא זה... טעינו, דורות על גב דורות, בהבנת "עבודת" השם יתברך הנזכרת בתורה. המסר נקלט באופן שגוי, ופוענח ועובד באופן מוטעה.
"המנחה" הראשונה שהובאה להשם יתברך – היתה של קין והבל.
ג ויהי מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה, מנחה—לה'. ד והבל הביא גם-הוא מבכרות צאנו ומחלבהן; וישע ה' אל-הבל ואל-מנחתו. ה ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה; ויחר לקין מאד, ויפלו פניו. (בראשית, ד)
אנחנו בתקופה הסמוכה לבריאת האדם. אנחנו בפרק הרביעי של בראשית.
בפרק הראשון העביר השם יתברך את "השיעור הבסיסי" שלו לאדם : איך להשתמש ברצון; איך להביאו מהכוח אל הפועל; איך להפיק מהרצון את ההנאה המקסימלית, איך ללכת עימו למרחקים...
אמרתי "שיעור בסיסי" – והרי כל התורה היא שיעור אחד רצוף, והחומר הוא אחד ומוגדר : איך להפעיל את הרצון, איך לחזור אליו... ובכן, השיעור הראשון אכן היה בסיסי ובודד; היינו יכל השם יתברך להסתפק בו ולסגור את בית הספר, כי לא היה צריך התלמיד שלו יותר מהמידע הזה... ההחלטה על הרחבת השיעור התקבלה לאחר שהתלמיד השתנה והיה צורך בעידכון החומר הנלמד... לכן השיעור הראשון היה בסיסי.
בפרק השני תועדה "הנגיעה האחרונה" של השיעור הבסיסי... בפרק הזה תועדו ההשלמות הקטנות החסרות, ואני מדגיש על המילה "קטנות" – כי עיקר השיעור כבר תם ונשלם, ולא נותרו אלא החזרות על עיקרי השיעור, והאזהרות המטרידות את מנוחת המורה הבלתי נלאה – ואף את התלמיד העייף...
לא לשכוח לשנן את מה שלימדתי אותך! לא לפסוח על שום פסיק או פרק! לא להקל ראש בחומר הנלמד! לדעת מתי להשתמש בחומר הנלמד! לדעת ולהפנים את חשיבות החומר! להכיר את התנאים שאתה עלול להקלע אליהם, ועלולים להשפיע על גישתך לחומר הנלמד... נושאי ההנאה הטבעית, ההתאמה הסימטרית, והכוחות הפועלים ביקום – נדחסו כולם בפרק השני הזה, ומייצגים בטבעם את דאגת המורה המסור הנודניק, המבקש לשנן ולהזהיר בפעם האלף בפני תלמידו את אזהרותיו הערותיו והשגותיו... האווירה בפרק הזה היא אווירת השיעור המסכם האחרון, רגע לפני יציאת התלמידים מחממת בית הספר, אל העולם הרחב החשוף הבלתי מוגן...
בפרק השלישי התלמיד יצא מבית הספר, וחש בפעם הראשונה את תחושת העצמאות, הוא לבד בעולם, עצמאי, ציפור חופשי. הוא עשה מספר גיחות מהנות והופ – נפל במיכשול הראשון! שום דבר מהשיעור הראשון לא זכר... שום עצה שום אזהרה שום פרק... יתרה מזאת : הוא התעלם במודע מכל האזהרות הנלוות לשיעור, ומכל מידה שקנה בבית הספר; ואף ראה בהתעלמות הזו – סימן מובהק לעצמאותו! הוא ביקש למרוד, למרות שאף אחד לא הגביל אותו, המרד שלו היה "צעד בלתי מתבקש" בלשון המעטה... נעלם ממנו כי העצמאות קונים בשכל לא בכסילות – הוא פיספס את המושכלה הזאת ומעד.
אנחנו בפרק הרביעי, בסמוך לאירוע המעידה... אדם הראשון עדיין קיים וגם חוה. הם ילדו שני ילדים, קין הבכור, והבל השני. אומנם הנחש נכנס כבר לחיי היום יום של משפחת האדם; אומנם החשש והספק והפחד... חילחלו כבר אל נפשם וחיבלו בה; אומנם התרחקו מהמנגנון המקורי של הפעלת הרצון ואין להם כבר את הכלים המתאימים לקטיפת פרות גן העדן שנולדו אל תוכה, אולם המציאות עוד לא התרחקה מהם כל כך... סממני המציאות עדיין היבהבו בחוצות והאירו באופן מקוטע... למי שעדיין ביקש לראות. היתעוורותם, נכון להגיד, נפלה עליהם באופן מקוטע – בשלבים, לא בבת אחת.
הם עדיין הכירו את חוק ההתאמה הסימטרית, והכירוהו מקרוב. הם עמדו במעגל הראשון הקרוב ביותר לתיבה והתחברו ממש עם קול השופר. לאחר מכאן, הם התנודדו בין המעגל הזה לבין מעגלים אחרים יותר רחוקים... בתקופות "קשות" הם אף יצאו מאולם בית הכנסת והתרחקו גם מהשכונה של בית הכנסת, עד כדי שלא הצליחו לשמוע יותר את קול השופר... התנודדותם בין המעגלים רשמה למעשה את מידת מעידתם... לא מרדו כולם בבת אחת, ולא במידה אחת... ובכל אופן, המציאות של החיים בצל חוק ההתאמה הסימטרית – גברה בשלב מסויים על המציאות הווירטואלית – פלא יצירתם, על אף והוזמנה למלא את מקומה על ידם; במילים אחרות, המציאות הווירטואלית הזו, אומנם ותפסה את מקום המציאות האמיתית, אך "החלפת הדגל" התבצעה בשלבים – לא מהיום למחר. תקופת המעבר הזו איפיינה את הפרק הרביעי שאנו נמצאים בו.
אנחנו נמצאים איפוא בתקופת המעבר; לא כולם משתמשים בחוק ההתאמה הסימטרית, לא כולם נמצאים באולם בית הכנסת, גם לא על אותו המעגל. פעם משתמשים, פעם מנחשים, פעם חוששים, פעם מפקפקים, ופעם מפקששים... הספק נוטה אומנם ליטול לידיו את ההגה, אך ניצוצות מהעבר הלא רחוק – עדיין נראו במרחב. זוהי תקופת המעבר; זוהי בעינה התקופה הכרונולוגית של הפרק הרביעי.
ויהי מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה, מנחה—לה'. – הבה נשתחרר לרגע מהמונח "מנחה" הסטנדרטי המוכר לנו, וננסה להכנס לראשו של קין ולהבנתו למונח הזה.
- איזו "מנחה" (מתנה) יכול לתת קין להשם יתברך?
- הוא יכול לעשות את רצונו. עשיית רצון השם יתברך, היא המנחה היאה ביותר להשם יתברך.
- ומהו רצון השם יתברך?
- שהאדם "יקטוף" מגנו "הכי הרבה".
- וכיצד יכול להוציא את הקטיפה הזו מהכוח לפועל?
- ע"י הפעלה תקנית לחוק ההתאמה הסימטרית.
ויהי מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה, מנחה—לה' – ויהי מקץ ימים, וינסה קין להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית.
באיזה תחום השתמש קין בחוק הזה? במילים אחרות – מה היה הרצון שלו? מה הוא רצה להוציא מהכוח אל הפועל?
המתעד לא השיב על השאלה הזאת; הוא לא הגדיר מה היה רצונו המוגדר של קין... אולם הוא הסתפק בהגדרה כללית לתחום – ממנו נגזר רצונו. קין היה עובד אדמה, ורצונו נגזר מהמרחב של "עבודת האדמה"...
ויהי-הבל רעה צאן, וקין היה עבד אדמה – אפשר להגיד שהבל עסק במדע החיים, מה שנקרא בדורינו : ביולוגיה, אורגניזם של יצורים חיים, פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, תקשורת... ומנגד, קין עסק במדעי הטבע, גיאולוגיה, אסטרונומיה, מדעים מדויקים, כימיה, פיזיקה...
ויהי מקץ ימים; - אנו נמצאים, לזכור, בתקופת המעבר... ו שני האחים ביקשו להשתמש בחוק ההתאמה הסימטרית; כל אחד בתחומו ורצונותיו...
ויבא קין מפרי האדמה, מנחה לה' – קין ביקש "להגיע" לאנשהו בתחום שעסק בו; הוא עסק במדעי הטבע, האדמה, האסטרונומיה – רצונו היה להגיע אולי לאיזושהי נקודה במרחב האסטרונומי, לירח, למאדים...
והבל הביא גם-הוא מבכרות צאנו ומחלבהן – והבל גם-הוא ביקש לעשות זאת בתחום שהעסיק אותו. הוא ביקש אולי להגיע אל סוד הגנום במטרה ליצור יצור חי; הוא הרחיק לכת בתחום שלו ובשאיפות שלו שביקש להוציאם מהכוח אל הפועל, אל המציאות – לא פחות מהנקודה הרחוקה של קין, אליה ביקש להגיע במרחב...
(גם-הוא) מבכרות צאנו ומחלבהן – סימן ששני האחים ביקשו את המקסימום האפשרי; את הנקודה הרחוקה ביותר... מבכורות "צאנם" ומחלבהן...
וישע ה' אל-הבל ואל-מנחתו – הבל הצליח להתחבר עם גל השופר... הוא "נדבק" בגל של הקול, והגיע בעזרת רצונו אל הנקודה שציין. בלשון אחרת, הוא הצליח להפעיל את חוק ההתאמה הסימטרית.
ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה – קין לא הצליח להתחבר... הוא לא הצליח להתבודד עם רצונו; הוא לא הצליח להשיג את האינטימיות המתאימה עם רצונו... הוא לא הצליח להגיע אל הכנות הנכונה עם עצמו, אל הרצינות המתאימה...
קין כשל...
או אז – ויחר לקין מאד, ויפלו פניו... נעמוד על זה מאוחר יותר, כאשר נגיע לפרשת הדרכים של הבל וחטאו! (אין טעות כתיב).
הגעתי איפוא עד לנקודה, בה אוכל לציין את העובדה הזאת : "עבודת השם" היא קיום רצונו; ורצונו של השם יתברך הוא שהאדם יצליח להגיע אל המעגל הראשון ולהיות דבוק בגל של קול השופר... במילים ברורות : שהאדם יצליח להוציא את רצונותיו מהכוח אל הפועל; שיפעיל את חוק ההתאמה הסימטרית ושיתפעל עימו.
מכאן אנו מגיעים לעוד עובדה נגזרת : כל ביטוי של "עבודת השם" הנזכר בתורה – הינו נגזרת מהמנחה של קין והבל; היא המנחה הראשונה שנזכרה בתורה, למען להנחותינו בהבנת משמעותה.
כל ביטוי של עבודת השם, בכל ווראציה המופיעה בתורה, אם זה קורבן או קטורת או בשמו המפורש "עבודת השם" – משמעות כל ביטוי כזה הינה אותה המשמעות של "מנחת קין והבל", כפי שהוסברה בשורות לעיל.
טו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה', מעשה ידי חרש ושם בסתר; וענו כל-העם ואמרו אמן. – מבולבל, מי שחושב להפריט את חוק ההתאמה הסימטרית, ולהגיע אל רצונותיו בדרכו האישית...
בכלל זה, מבולבל מי שאינו מכיר את החוק הזה...
אולם הוא פונה כאן אל מי שמכיר את קיום חוק ההתאמה הסימטרית, אך מבקש ועל שום מה לקרוא תיגר על החוק הזה... הוא מבקש להגיע אל קיום רצונותיו בדרך חלופית לכאורה; בדרך של עשייה עצמית לכאורה; בדרך של עיבוד נתונים והסקת מסקנות... בקיצור, בדרך המתועבת של הדור שלנו; דרך שהתחילה עוד מזמנים עברו; מזמן דור המדבר...
משחר קיומו של האדם, קיימת בו הנטיה לקרוא תיגר על הטבע... נטיה מוזרה בפני עצמה : לסכן את הבטוח, להעפיל את המישור, לזגזג את הישר, לעקם את הסרגל, לסרבל את הקל, להאריך את הקצר... לקרוא קריאת תיגר מוזרה ותמוהה על הטבע...
עד כדי כך הגיעה "המוזרות" של האדם – עד כדי שהוא בעצמו הבחין במוזרות, בפרדוקס שבדבר, או אז הוא ביקש להסתירה מעיניהם של הבריות...
מבולבל מי שהולך בדרך המוזרה הזו.
וענו כל-העם ואמרו אמן. – "עונה" מי שמבין את תוכן השאלה או הנושא... מכאן, כל העם הכיר את תוכן הדבר וענה עליו... זו האימרה היחידה בה העם "ענה"... כי זוהי האימרה היחידה המסתתרת בתוך משפט ציורי מיוחד במינו, והמתעד ביקש להפנות את תשומת ליבנו לעובדה הזו : כל העם ענו; כל העם ידעו במה מדובר והכירו את מהותו.
לעומת זאת, ביתר האימרות – הסתפק המתעד בציון "ואמר כל-העם אמן" – ללא "וענו"... כי מובן להם ולנו הדבר מאליו.
עוד דוגמה, בה מופיעה "עבודת השם" :
יב ועתה ישראל--מה ה' אלקיך שואל מעמך: כי אם-ליראה את-ה' אלקיך ללכת בכל-דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבוד את-ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. יג לשמר את-מצות ה' ואת-חקתיו, אשר אנכי מצוך היום – לטוב לך. (דברים, י)