קוד: מידע אנושי 39 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
פרק אחרון - (39)
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה:
כי עשית זאת – לא תמיד הספק מבלבל... לא תמיד הפחד מבלבל; עוברים על האדם רגעי פחד וחשש וספקות ואף התבטלות וכעס... והוא יכול לבחון את עצמו ולצאת מהם... זו גדולתו של האדם... אולם כאשר תכונות אלו מתיישבות בקביעות בנפשו, או אז הן מחליפות את עורם והופכות לנחש לכל דבר – כי יש להן את כל הזמן לעשות זאת... אלה הן מאפייני "העשייה" של הנחש : הקביעות, ההתמדה, העקביות, ההתנחלות בנפש האדם, ההתיישבות הקבועה, ההיצמדות העיקשת לאדם לכל דרך ולכל פינה.
או אז, כאשר הופך הספק והחשש והפחד והציניות והחנופה לנחש קבוע בנפש האדם, ובעצם הרגע הזה יוצא לפועל עוד מאפיין נחשי וכאילו הסתתר עד הרגע הזה... הנחש מתחיל להיות גורם מבלבל; ארור.
ועד כמה הוא מבלבל? עד כמה המאפיין הזה חזק? עד כמה מתבלבל האדם?
מכל-הבהמה, ומכל חית השדה – ארור; מבולבל מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור הוא אפילו מהשה התועה שפגעתי בכבודו לעיל והסתכנתי... אדם שתכונות הנחש שלטו בו – מבולבל הוא ומתנהל בבילבול; הוא רץ – לא הולך, לא נח; רץ ימינה שמאלה קדימה אחורה לצדדים – לכל כיוון אפשרי; ובכל כיוון מתקדם במספר צעדים אמיצים בוני-אימון, ולפתע עוצר! חוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את כיוונו, וכאילו אומר : איזה כיוון לקחתי... איזו טעות; איזו פשלה! כמעט ונפלתי! לא עובר זמן והוא חוזר לאותו הכיוון – ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך הוא עובר את החיים, עד שמתעייף, נופל , ו מסיים את חייו; משלים את ההקצבה שלו. קראתם את הקטע הזה היכנשהו?
על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך – מתנהל בכבדות, וטוחן כל חייך מים; זהו התירגום המילולי. אנו עדיין במעמד פניית השם יתברך אל הנחש, כאשר מתאר לו בפרצופו – מי הוא... הוא שורד בפני האדם את תכונות הנחש ומאפייניו, איך הוא מתנהל בנפש האדם...
על-גחנך תלך – מתנהל בכבדות... עוד מאפיין של הנחש. בכל מקום שנקלע אליו הנחש, חייב הוא לעבור כל כולו על פניו, כלומר גוף הנחש הפיזי חייב להיות נסרק כל כולו בכל נקודה ונקודה בשטח. אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בזריזות, באלגנטיות... הוא לא צועד, הוא זוחל. קח נציג כלשהו ממשפחת הנחש, קח כל נציג באופן אקראי ובחון את התנהלותו... בחון את התנהלות האדם דרכו.
הספק למשל : הספק מעכב, הוא גורם מעכב ומאחר; בלעדי הספק יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... הספק גורם לך לסרוק את מלוא תכולת הסל או הדף או האירוע או המקום... אינך יכול לצאת מהספק – עד שתסיים את הסריקה המלאה, במקרה הטוב; במקרה הרע לא תסתפק בסריקה אחת או שתיים, והפרט הקטן ביותר יגרום לחזור על הכל מחדש... התנהלות הספקן כבדה היא מטבעה. הוא לא צועד, הוא זוחל. אני מדבר על הספקן הכפייתי; אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בצעדים זריזים, אלגנטיים... התנהלותו כבדה היא. על גחונו הולך...
קח את החשד : החשד מעכב... החשדן הכפייתי כבד צעדים הוא...
הפחד גורם מעכב הוא ומאחר... בלעדי התחושה הכפייתית זו – יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... התנהלות הפחדן כבדה, כי הוא פוגש את הפחד ומתמודד איתו בכל מקום שנקלע אליו; לכן הוא זוחל במשנה זהירות; הוא לא צועד בביטחה.. על גחונו הולך.
קח את הייאוש, את העצלות, את ההתבטלות, את הצער, את ההתייסרות, ואפילו גנב זריז – זוחל אל מטרתו בכבדות... אל מטרתו בהשגת חיים נוחים ושקטים עם הכסף שגנב – יגיע בכבדות... על גחונו ילך.
קח את השקר, את הכעס, את הגאווה... כולם על גחונם ילכו, יתנהלו באיטיות, בכבדות, קשה להם להגיע אל חוף מבטחים ראוי, כי הם זוחלים אליו – לא מתקדמים, מתנהלים בכבדות, הם יספיקו לראות את חוף מבטחם – רק מרחוק, דרך עדשה שבורה ומעצבנת.
ועפר תאכל כל-ימי חייך – תטחן מים. לאחר כל הבדיקות והסריקות והחזרות הנשנות, ובסוף הדרך תפתח את היד, ותמצא בתוכה עוד ספק אחד קטן; זה כל מה שנותר.
הספק יטחן את הספק, הכעס יטחן את הכעס, החשד יטחן את החשד, הגאווה תטחן את הגאווה, וראה איזה פלא! כל החיים שלך טוחן ומערבב ושוב מפסיק את המיקסר ומערבב, ואוטם את המיקסר וטוחן ומזיע וטוחן, ולבסוף פותח את מיכסה המיקסר : שום מוצר חדש לא יצא! שוםתוצאה; שום דבר ראוי, שום חדש תחת השמש. נשארת עם אותו הספק והחשש והפחד והעייפות והכעס והחנופה; והתכסיס לא העלה במיקסר כלום. רק דבר אחד השתנה : המוות שינה סוףסוף את הסטטוס שלך.
עפר אכלת כל החיים שלך, טחנת מים; נחש שכמותך.
טו ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב. – אני האדם שונא את הספק; אני שונא את הכעס, שונא את החשד ובכלל אני סולד מהתכונה הזאת ומכל קהל החשדנים. טבע האדם לסלוד מהתכונות הללו, ואפילו הגאוותן בעצמו – יסלוד בתוכו מגאוותן אחר... וגם השקרן יסלוד משקרן אחר; והגנב יעדיף להתרחק מגנבים ולעשות עסקים עם אנשים טובים. קיים הקוד התנהגותי המוזר הזה באדם, וכאן אני קורא את התיעוד שלו.
ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה – פשוט איבה... שינאה, סלידה של ממש. האדם באשר הוא – סולד מכל התכונות הללו, הוא סולד מהכפייתיות שבהן...
הקוד ההתנהגותי האנושי אומר שכל מין למינו ישכון : השקרנים ינטו להתקבץ עם השקרנים, הפחדן ימצא שפה משותפת עם עוד פחדן, התכסיסן עם התכסיסן, החשדן ייאתר עוד חשדן וישב איתו על כוס קפה, והאנוכי יפרסם את המודעה הזאת בעיתונות : "דרוש אנוכי לטיול ביערות אפריקה; סודיות מובטחת". זה מה שצפוי ואמור לקרות ע"פ אמות הקוד ההתנהגותי החברתי של האדם... אולם, ולמעשה לא כהלכה – קורה בדיוק ההפך הגמור. הקוד ההתנהגותי הצפוי הזה נשבר בברוטליות לרסיסים, ועולה במקומו קוד התנהגותי אחר, מנוגד ומוזר : דווקא השקרן ייחפש להסתודד עם אנשים אמיתיים דוברי אמת, לגאוותן תנעם דוקא חברת איש פשוט ועניו, הספקן תמשוך אותו דווקא חברת אנשים בטוחים בעצמם, והכעסן הרתחן יחפש דווקא את השקט; הוא ילך ויעמוד דווקא על הים השקט בשיא רתיחתו. הפחדן ימצא חסות תחת כנפו של גיבור שופע ביטחון – ולאו דווקא משיקולים של ביטחון אישי, כי-אם מתוך נטיה אישית גרידא; נטיה מוזרה... כך החשדן והעצלן והעייף והבטלן, ואף הרוצח – ראיתי אותו במו עיני עם כיפה על הראש – יושב בבית הכנסת בחברת אנשים תמימים יראי-שמים, וקורא איתם בעיון ובכנות ספר תהלים! אינני מדבר כאן על מנגנון השתקת המצפון... אני בוחן את מנגנון הנטיה... הנטיה ללכת דווקא אל הכיוון המנוגד, אל הזרם ההפוך.
רואה עם זאת לציין, כי הבאתי את כל הדוגמאות לעיל "לרבותא" – בלשון הגמרא, כי התכונה הכלל אנושית מצביעה על הנטיה הזו : לשנוא ולסלוד מכל מרכיב של מרכיבי הנחש. מכל תכונה מכל איבר : כולנו סולדים מהכעס ומהספק ומהחשש; כולנו ללא יוצא מהכלל, ללא קשר לאישיותינו הכעסנית, החשדנית או הספקנית. כולנו שונאים להיות בחברת הכעסן או הספקן או החשדן ו/ או הבטלן; גם אם אנו בעצמינו כעסנים וחשדנים ובטלנים; ולמעלה טענתי – דווקא כאשר אנחנו כאלה...
בכולנו נמצא הנחש, המגביל... הראיה היא שכולנו מוגבלים, כולנו מתים בסוף, הנחש משתלט עלינו ואנו כורעים לפניו ונופלים; בכל מצב חלופי אחר – יכלנו להכיר רק את החיים, רק את האפשרות הזו...
כולנו מכירים איפוא את תכונות הנחש, מכירים אותן היטב מקרוב... בכולנו נמצאת, במידה זו או אחרת, תכונת הכעס, החשד, הגאווה, הציניות, הנקמה, בכולנו מעשש הספק... כולנו כורעים בגינם בסוף ונופלים; זו עובדה מבישה, כי היא מסמנת את חוסר אונינו, את מוגבלותינו, את סוף דרכינו, את המוות.
במקביל קיימת עובדה נוספת, קצת מעודדת – לשם שינוי ... כולנו סולדים מתכונות הנחש; כולנו שותפים לתכונת הסלידה הזו... אין מי שלא סולד מתכונת הכעס ואין מי שלא סולד מהכעסן, מהגאווה ומהגאוותן... כולנו סולדים מהציניות מהנקמנות מהספק באשר הוא... עובדה זו מושרשת בטבעינו האנושי; נוצר הרושם וכאילו באה התכונה הזו להלחם באחותה הסוררת... וכאילו באה לעודד אותנו ולהזכיר לנו כי עוד לא אבדה התקווה; ניתן להלחם באושיות הנחש על אף מושבו הקבוע בנפשותינו... אנו סולדים ממנו ומביעים את סלידתינו בראש חוצות, בכל הזדמנות, ממעמקי נפשותינו. לא קל לעמוד על המלחמה הפנימית המתחוללת בתוכינו, בכל שניה בחיינו, אני סולד מהנחש הערמומי הזה, ובד בבד כורע ברך לפניו ומתמסר כל כולי אליו... אני מרגיש מרומה מרצון; אני מרגיש שמישהו אונס אותי – מרצון... אני משלים עם הרגשת הנאנס מרצון, אין לי אלא להלין על עצמי...
אני רואה מול עיני את קריסתי, אני מזהה את הנחש האחראי לקריסתי, אם תרצה – אני מזהה את התליין שלי, ונחש מי משלם לו את שכרו, מי נותן לו מחסה ומי מזין אותו בפועל? נחש מי...
אני מרגיש מוזר עם המלחמה המוזרה הזאת שמתחוללת בקרבי ומלווה אותי בכל רגע בחיי. למלחמה הזאת קוראים "קונפליקט פנימי" או אם תרצה – מלחמת אחים... הרי אני יצרתי את הנחש ומשתמש בשרותיו בכל רגע; בו בזמן אני נלחם בו בכל רגע, ומביע את סלידתי ממנו ואת רצוני שיסתלק כבר ממני... יום יום, רגע רגע... מה זה אם לא מלחמת אחים?
המתעד לא פסח על הקונפליקט הפנימי הזה, ותיעד את הרגע המוזר הזה שהאדם עובר בכל זמן בכל דור :
ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב. – איבה תמידית תיכון בין האישה לבין הנחש, בין זרעה לבין הנחש, בין האדם לבין הנחש; שינאה בלתי פוסקת, מלחמת חורמה עקובה מדם, קשה ואכזרית. מלחמה בה האדם נוצח עד הלום, בנוק אווט קשה, מביש, מעליב... וכואב. עוד לא נוצח הנחש ע"י האדם. בשום מלחמה ובשום דור – עוד לא ניצח האדם את הנחש, אפילו אדם הראשון כרע בפניו, קרס ומת. כך עתיד המתעד לתאר את תוצאת מלחמות הענקים, שניתקל בהם בסיפרו : ויגווע וימות וייאסף אל עמיו. או בלשוני : ויכרע, ויפול, ומת; נסתם עליו הגולל.
וכך תתנהל המלחמה : הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב – אפשר גם להפך.
הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב – שעה שעה, רגע רגע.
לסיכום, ובשביל לסתום את הגולל על נושא הנחש בפרק הזה, אני מוצא לנכון להעלות את השאלה הזאת :
- אז מה מצופה מאיתנו? מה עלינו לעשות בשביל לחיות ולא למות – שלא נחשוד? שלא נפחד שלא נחשוש שלא נעלה על בדל שפתנו שום ספק? זה הכל...?
- מותר לי לבלבל אותך ולתת לך את התשובה החותכת הזאת : אכן, צדקת! זה מה שעליך לעשות על מנת לחיות ולא למות.
מותר לי לתת לך את התשובה הזאת כי אין תשובה בילתה; זו היא התשובה היחידה שתיתקל בה בסוף הדרך; זהו תיאור מצבו של האדם שעתיד להגיע אל "קו הסיום"... אל החיים האמיתיים האין-סופיים בגן-עדן, כאן על האדמה : הוא יהיה אדם נטול ספקות, נטול חשדות, נטול פחד, וכול'... אדם ללא נחש! ללא שום אבר מאבריו...
אולם, אפילו אם אפגוש כאן ועכשיו את האדם הענק הזה שעתיד לגרוף את כל הקופה ולהגיע אל קו הסיום – אל גן-עדן... וכאשר יסקרן אותי האדם הזה ואתחיל לתעד את צעדיו כבר מהרגע זה, אתקל לתדהמתי בתמונה מוזרה שתותיר אותי פעור פה : האדם הזה הוא חשדן וחששן ואכבר ספקן, ולא פעם ראיתי אותו מזיע בפוזות של פחד, ואני מתעדו בתאריך של היום, יום שישי 09 פברואר 2007; איך יתכן... לא הצלחתי לעכל! הוא? ספקן? חשדן?? אני מודה לא הצלחתי להתאפק... ומרוב תדהמה – ניגשתי אליו והטחתי בו ללא הקדמות :
- אתה?! אתה?! אתה חושד וכועס ומתייאש וכואב... אתה?
- כן אני. בטח שאחשוד ואכאב וגם אטיל ספק. וכי איך אוכל לחיות בלי כל אלה...? אולי אצליח בעתיד להכנס לגן-עדן, אבל מי אמר לך שאני סופרמן... מי אמר לך שאני נטול רגשות ומיחושים וחששות וספקות...
- ואיך תיכנס לגן-עדן עם כל החבילה הזאת... יש כאן משהו שאינני מבין...
- אכן אינך מבין את העיקרון הזה : מובטח לי להכנס לגן-עדן – אם אכריז מלחמה על הנחש ואתחיל בה ממש עכשיו ומיד. אם אחתור איפוא להשתחרר מהנחש שאני מודע לקיומו בתוכי; ואת זאת אעשה בשני שלבים :
א. אוריד מיד את הספקות והחששות והפחדים מכל הדברים שאינם מזמינים בהכרח ספקות וחששות ופחדים.
ב. השלב השני המכריע (חיסול סופי של הנחש) יבוא מאליו. אינני צריך לדאוג לשלב הזה; זה הטיפ המתוק שממתין לי באופק. במילים אחרות, את כרטיס הכניסה לגן-עדן – אני קונה בחינם.
- הבנתי; שבת שלום.
טז אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך. – הייתי רוצה בהזדמנות זו להבאיר את האופן בו אני מגיע אל המידע שאני שורד כאן...
אינני מנסה להעלות על נס שיטה שונה ומיוחדת במינה – בה הינני משתמש...
כמוני, כמוך, כמוהו : אני מאתר מידע כללי, חושב עליו – היינו מעבד אותו, ושורד את סיפורי... כך עושה כל אדם; זוהי השיטה האנושית היחידה והמקובלת. אולם לא תמיד עולה בידי להשתמש בשיטה הזו, כלומר סוג המידע שאני מעבד – לא מרשה לי תמיד להגיע אליו בשיטה הנהוג עליה... לא פעם אני יושב שעות מול פסוק מסויים – חסר אונים... ללא שום יכולת לנתח או להבין... במילים אחרות, אני מנסה להעלות על נס דווקא את מצוקתי וחוסר אוניי בגין כישלוני בלהשתמש בשיטה המקובלת... עשרות ומאות הפעמים היגעתי עד אפיסת הסיכויים והרמתי ידיים בכניעה... הדבר היחיד שהוציא אותי ממצב מביך כזה הוא מציאת הדרך חזרה אל חיק השיטה האנושית המקובלת והיחידה : לתפוס מידע, לעבד אותו – להשקיע מחשבה בו, ולהגיע בדרך זו אל מידע אחר מעובד.
בגין כך, יצרתי לי שיטה מיוחדת שניתן דרכה לפסוח על כל הקשיים שנתקלתי בהם, ולחסוך מעצמי את המבוכה ואת המצוקה... פשוט הייתי לוקח את הפסוק או את הקטע שעומדים לפני בתור, וחושב עליהם יום קודם, בבית, בדרך, ובמיוחד בעשרים הדקות הנפלאות של ההליכה היומית בחמש בבוקר... כך הייתי מגיע כל יום אל המקלדת מוכן ומזומן, כל הפרטים בראשי ולא נותר לי אלא להדביק אותם ולנסח...
בתוך כך, נוצרה הזדמנות עבורי לבודד את רגע האבחנה ולהפרידו משאר חבריו. יכלתי למשל לחשוב שעות אודות נושא מסויים, לפתח אותו ולהגיע תוך כדי כך למסקנות ולכיוונים קונקרטים, אולם תמיד היה מגיע רגע נתון בו נפגשים כל הנחלים שגלשת בהם עד עכשיו... בעצם הרגע הזה אתה מגיע אל המסקנה המסכמת הברורה המסודרת, המורכבת מאלפי רגעי חשיבה ומעשרות תיזות ומסקנות משניות שהגעת אליהם בדרך.
דוגמה : על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך: הפסוק הזה העסיק אותי רבות... וגלשתי במרחבו שעות ארוכות. המדובר בנחש שבמעמקי האדם : מה הוא עושה בנפשו... איך הוא מחבל בה, איך הספק והפחד והחשש... נוגסים בנפש האדם, לאט לאט, ביס אחר ביס...
גלשתי כאמור במרחב הזה והלכתי רחוק... עד שברגע אחד צץ לו רעיון מה משום מקום, דרך המילים האלה : הנחש הזה מתנהל בכבדות, וטוחן מים... על גחונו הולך, ועפר אוכל כל חייו... זהו בעינו הרגע בו נפגשו כל הנחלים, כל המחשבות – אל מסקנה אחת מסכמת וברורה; אל מחשבה מסודרת... זה הרגע שהצלחתי לבודד... הבטתי בו מקרוב ועמדתי על שלוש אבחנות :
- אתה יכול לזכות ברגע הזה רק כשאתה בשיא השקט הנפשי שלך; היינו כאשר אין בנמצא שום מחשבה זרה שתעכיר את המרחב בו אתה נמצא.
- המוטיב המופשט ביותר, הוא הוא המוקד ממנו יצא הרגע הזה. כלומר, אתה מעיין במסקנה המסכמת המסודרת שהגעת אליה, ורואה מולך מסקנה פשוטה מאין כמוה... אתה מחייך לעצמך כמעט בתמיהה : איך לא ראיתי זאת קודם... זה כל כך ברור ופשוט...
- כשאתה מביט ברגע הזה ובמסקנה שהוליד, אתה רואה מולך שרשרת של מידע שעובדה באופן עקבי. אתה חוזר היינו אל התהליך האנושי המקובל בעיבוד המידע.
כך קרה לי עם הפסוק האחרון שהגעתי אליו אתמול :
אל-האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים; ואל-אישך תשוקתך, והוא ימשל-בך – צללתי עמוקות בתוך הפסוק הזה, כמעט במשך יום שלם... אך הרגע המסכם ההוא – בושש לבוא... ההרגשה קשה כי התוהו שבתוכך מבקש סדר; נפשך מבקשת מרגוע...
אך הרגע הזה בושש לבוא...
השעה חמש בבוקר... וזו הזדמנות הפז שלי, כמעט האחרונה – לפני שאני מגיע אל החנות ומתעמת פיזית עם המקלדת... אמרתי "לעצמי" : אני חייב לעזור לעצמי עכשיו ומיד, לרשותי רק 15 דקות... בו ברגע הלכתי אל "הסדר" בשביל להתמקם בנקודה הנכונה ולחסוך זמן... הרי בלעדי הסדר – לשום מקום לא אגיע...
אני מעיד : אלה הן 15 הדקות המהירות ביותר בחיי... ביקשתי ללכת לאט, והשעון עמד לצידי; אך הפסיעות לא התחשבו ברצוני ועם כל אחת מהן – הצטמצם המרחק. מטרים מבית הכנסת, ואני עם התמונה הברורה הפשוטה, ועוד הספקתי לקבל טיפ על החשבון – מטרים ספורים מבית הכנסת : מוטיב "הסדר" אינו פוסח על שום מידע, גם לא על המונח עצמו שנקרא "מידע" – או בלשון המקרא "מים"; גם על כל עיקרון שעמדת עליו – כמו עיקרון ההענשה והמעניש : אין בנמצא מונחים כאלה... וכשהמתעד כתב : ארור האיש – ביקש לאמר : מבולבל האיש... ואם כן, פסיעה וחצי מבית הכנסת, מהו פשר מבול נוח וההכחדה הסיטונאית שקרתה במהלכו? והתיבה שהתבקש נוח לבנות ומימדיה המדוייקים והחיות שהוכנסו אליה... בשביל לחמוק מהמבול... מה כל זה – אם לא הענשה סיטונאית...?
- לך אל מוטיב הסדר העקבי ואל תזוז ממנו; שם תמצא את מזורך.
אני בבית הכנסת. נכנסתי.
עכשיו אני יושב בנינוחות מול המקלדת, מוכן ומזומן; רק לחבר את הקצוות ולנסח – זה כל תפקידי...
ועכשיו הבנתי מדוע מוקם הנושא של נוח בעקבות קין והבל... קיימת דילמה עקרונית ותקנית שעלול האדם להדרש לה ולהתמודד איתה בכל רגע מחייו : ברצוני להתקרב לגל השופר, ואני מוכן ומזומן לצעד הזה; הכנתי היינו את עצמי לצעד הזה, אולם נתקלתי במיכשול "זר" שלא הוזמן על ידי ואיני אחראי לו לכאורה... החבר שלי שאני חי לצידו – אינו שותף לצעד שלי ולכיוון הזה – אם בכלל... והדבר יוצר מרחב בלתי אפשרי למחיה, בכל אפיק... כי כל צעד שהוא – יתקבל בהתנגדות טבעית ע"י הצד השני שמקורו באי-הבנה בסיסי, ומכאן עד לחיכוכים של ממש – הדרך קצרה...
אם כן, יכול האדם להתקל בדילמה מוזרה כזו ולשאול את עצמו : מה פשעי ומה חטאתי... אני מבקש להתקרב לקול השופר – אך המרחב שאני חי בו מכשיל אותי! מונע בעדי...
הדילמה העקרונית הזו – לא היתה קיימת, אילו חברי היה הולך בדרכו ואני בדרכי שלי; דוגמה אופיינית למצב כזה נפגוש בפרק יג של בראשית, כאשר אברהם אבינו נתקל במיכשול הזה ופותר את הדילמה בדרך המקובלת והישירה – היינו לשתף את הצד השני בבעיה ולדרוש להפרד ממנו באופן ישיר וחד משמעי :
ח ויאמר אברם אל-לוט, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רעי ובין רעיך: כי-אנשים אחים אנחנו. ט הלא כל-הארץ לפניך, הפרד נא מעלי: אם-השמאל ואימנה, ואם-הימין ואשמאילה. (בראשית, יג)
וכן היה : הדילמה נפתרה והכל בא על מקומו בשלום :
י וישא-לוט את-עיניו, וירא את-כל-ככר הירדן כי כלה משקה – לפני שחת ה' את-סדם ואת-עמרה; כגן-ה' כארץ מצרים, באכה צער. יא ויבחר-לו לוט את כל-ככר הירדן, ויסע לוט מקדם; ויפרדו איש מעל אחיו. (בראשית, יג)
הייתי מחלק איפוא את פרק יג של בראשית לארבעה חלקים עיקריים – (על פרטי הפרק המרתק הזה – נעמוד בהמשך) :
החלק הראשון: הפנורמה הכללית של הדילמה : תולדות, רקע, הבסיס עליו התעוררה...
א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר-לו, ולוט עמו--הנגבה. ב ואברם כבד מאד, במקנה בכסף ובזהב. ג וילך למסעיו מנגב, ועד בית-אל – עד המקום, אשר היה שם אהלה בתחלה, בין בית-אל ובין העי. ד אל-מקום המזבח, אשר-עשה שם, בראשנה; ויקרא שם אברם בשם ה'. ה וגם ללוט – ההלך את-אברם: היה צאן ובקר, ואהלים. ו ולא-נשא אתם הארץ לשבת יחדו: כי-היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדו. ז ויהי ריב, בין רעי מקנה- אברם, ובין רעי מקנה-לוט; והכנעני והפרזי, אז, ישב בארץ.
החלק השני: השלב המקדים לפיתרון הדילמה : הצגת הדילמה בפני בעלי העניין – כולל הצעת פיתרון מיידית :
ח ויאמר אברם אל-לוט, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רעי ובין רעיך: כי-אנשים אחים אנחנו. ט הלא כל-הארץ לפניך, הפרד נא מעלי: אם-השמאל ואימנה, ואם-הימין ואשמאילה.
החלק השלישי: ביצוע הפיתרון בפועל :
י וישא-לוט את-עיניו, וירא את-כל-ככר הירדן כי כלה משקה – לפני שחת ה' את-סדם ואת-עמרה; כגן-ה' כארץ מצרים, באכה צער. יא ויבחר-לו לוט את כל-ככר הירדן, ויסע לוט מקדם; ויפרדו איש מעל אחיו.
החלק הרביעי: תוצאות פיתרון הדילמה, בטווח המיידי והרחוק... מעקב :
יב אברם ישב בארץ-כנען; ולוט ישב בערי הככר, ויאהל עד-סדם. יג ואנשי סדם, רעים וחטאים לה', מאד. יד וה' אמר אל-אברם, אחרי הפרד-לוט מעמו, שא נא עיניך וראה, מן-המקום אשר-אתה שם – צפנה ונגבה וקדמה וימה. טו כי את-כל-הארץ אשר-אתה ראה, לך אתננה, ולזרעך עד-עולם. טז ושמתי את-זרעך, כעפר הארץ: אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר הארץ – גם-זרעך ימנה. יז קום התהלך בארץ, לארכה ולרחבה: כי לך אתננה. יח ויאהל אברם, ויבא וישב באלני ממרא – אשר בחברון; ויבן-שם מזבח לה'.
פרק יג' של בראשית, נועד איפוא לשרוד לנו צד אחד של הדילמה שעלולה להתעורר : כאשר קבוצה בת שני "חברים" שותפה לאותו מרחב, ושני החברים הללו – מנוגדים בדיעותיהם, בשאיפותם, ובדרכם... בדילמה מעין זו, שורד לנו המתעד, קבוצה כזו יכולה להתפרק ולפתור את הדילמה, כאשר עשה אברם ולוט.
[ עד כאן היגעתי במאמרי, וכפי שרואים – הוא לא תם ולא נשלם; הרבה עבודה לפנינו. ]
אלברט שבות - פנמה
הערה שנכתבה ב- 16 ליוני 2015: ולמי שהגיע עד כאן... ההמשך הטבעי עבורו הוא ללכת לסדרה "שבעת ימי הבריאה".