קוד: גוף ונשמה 1 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (1)
"...לפני שאכנס לעניין הספציפי של המשנה שלנו על ההערמה, הייתי רוצה לחדד אבחנה כללית שהיגעתי אליה אודות התורה שלנו שבעל-פה, שניתנה לנו דרך המשניות המסכות והסדרים.
קיים לכל הדעות הגיון צרוף בכל משנה והלכה, כמו ההגיון שנגעתי בו לעיל למשל... אולם ומעבר להגיון הצרוף העקבי בכל משנה והלכה ופרק, קיים עוד הגיון הכלול במשנה, אבל ממשפחה אחרת, שאין לו שום קשר עם ההגיון היבש שלנו.
לכל אדם גוף ונשמה; וגם לכל משנה גוף ונשמה. הבחישה שאנו בוחשים במשנה דרך חכמינו ואמוראינו ותנאינו לאורך כל ההסטוריה היהודית, בחישה זו מסתכמת בבחינה אנושית מעמיקה לגוף המשנה וההלכה היוצאת ממנה, ואת זאת אנו בוחנים בעין אנושית ומשתמשים בהגיון אנושי, ומסיקים מסקנות אנושיות הגיוניות מכל משנה ומשנה. אולם, ולזאת אני רוצה להגיע, אנו מכסים בזאת רק את גוף המשנה - לא את נשמתה, כי לכל משנה, ומלבד גופה, ישנה נשמה, כמונו, ככל אדם. את האבחנה הזאת הרגשתי לפני כשנתיים, כאשר התחלתי בלימוד המשנה דרך הפרוש הנהדר של הרב פנחס קהתי ועם רבינו עובדיה מברטנורא, ובשנה שעברה גמרתי אומר עם עצמי לעסוק בפן הזה ביום מן הימים, ולכסות את המשנה במלואה דרך הבחינה בנשמתה לא בגופה... פרויקט כזה יכול לקחת עשרות השנים ואולי לא יספיקו לו כל החיים, כי כל משנה ונשמתה היא עולם ומלואו... בדיוק כמו שאנו אומרים - כל אדם עולם ומלואו... אני תקווה שאספיק להקים את הפרויקט שלי בעזרתו הוא.
כצעד ראשון, אני הולך לכתוב בימים הקרובים את המאמר הראשון שלי בנידון, כפתיח שיזכיר לי את מחוייבותי לפרויקט, והוא יהיה אודות אחת הפרשות של עירובי חצרות שאני לומד עכשיו... נפגשתי שם עם משנה מאוד יפה בעלת נשמה עדינה ביותר... עכשיו אני מבחין שמדובר בעצם באותן האותיות: מ ש נ ה / נ ש מ ה; מקרה או לא... "
לפני חודשיים כתבתי מאמר וקראתי לו " פרשת הערמה ". הוא עסק בנושא הלכתי הקשור במעשר שני, שנידון באחת המשניות בסדר זרעים. את הדברים לעיל העתקתי מאחד הקטעים של המאמר.
הנה כי כן אני היום, יום חמישי בשבת קודש, 11/5/06 למניינם, בא לקיים איפא את הבטחתי עם עצמי, ולכתוב את המאמר הראשון בנידון, כפתיח לפרוייקט המקורי, שיבוא בהמשך בעזרתו הוא.
אני עומד לדבר על נשמה וגוף, של המשנה... ולמעשה, אני עתיד לכתוב על גופו ועל נשמתו של האדם עצמו, באמצעות ניתוח ממצאיי אודות גופה ונשמתה של המשנה; ואני מדבר על המשנה הזאת:
ו,ג אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב - ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם. נתנו לו רשותם - הוא מותר והם אסורין. היו שניים - אוסרין זה על זה: שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. (סדר מועד, מסכת עירובין, פרק ו, משנה ג').
גוף ונשמה, זהו נושאינו. אולם עלי להקדים ולרשום לי מספר הערות שכולן הן מבחינת "הערה חשובה לפני שאני אשכח..."; והבעיה, לציין, אינה מחלת השיכחה שלי, אני יכול לרשום ראשי תיבות על פתק קטן בשביל לא לשכוח... הבעיה היא שכל ההערות מתקשרות, כל אחת בתורה, אל הנושא המרכזי של המשנה שלנו, וכך אני עלול לגלוש דרך כל הערה אל הנושא המרכזי ולהכנס לעומק הדברים- משאיר מאחורי את שאר ההערות החשובות, יתומות...
ולהערה הראשונה, לפני שאני אשכח.
את האבחנה המרכזית שכל הנושא סב סביבה, איבחנתי כאמור כבר בשלבים ההתחלתיים של חיזורי אחר המשנה, ועם צעדי הראשוניים בעיוני בה; כוונתי כמובן לאבחנה של הימצאות נשמה וגוף לכל משנה ומשנה - לא פחות מהימצאותן אצלינו, האדם...
כבר בשלב ההוא גמרתי אומר עם עצמי, להעלות "יום אחד" את אבחנתי זו על דף ולפרסמה ברבים, כדרך שאני מפרסם כל אבחנה הקשורה בגילוי שלי לבוראי... המוטו המנחה הוא: לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה.
הסיכום שהיגעתי אליו עם עצמי היה, שבתום עיוני לכל ששת הסדרים אתחיל את הפרוייקט עצום המימדים הזה: לשבת ולנתח כל משנה ומשנה, ולהפיק ממנה את נשמתה, בתהליך של הפרדה ביולוגית גרידא: נשמה לחוד וגוף לחוד. ידעתי כבר אז שהמדובר בפרוייקט גרעני עצום מימדים; וכאשר אסיים את הפרוייקט המקומי על המשנה הקטנה לעיל – תבינו באילו מימדים מדובר...
פחדתי מהתחייבות זו שלקחתי על עצמי; ולא טעיתי בבחירת המילה: פחד, יראה, חשש מהאין ידוע שיבצור ממני לקיים הבטחה זו, או מכישלון בדרך שימנע ממני זאת... זה מחד; ומאידך, חששתי מאילוץ עצמי להיפרד מנושא כה חשוב וייחודי הטומן בחובו את אחת האבחנות החשובות שאני - האדם - הגיע אליה... חששתי לאבד דבר יקר ערך - חששתי לאבד הזדמנות חד-פעמית להוציא את הדבר היקר הזה ממקום מטמונו ולהשתמש בו! פשוט להשתמש בו להנות ממנו ואף לשחק בו ולהשתעשע... חששתי יותר מכל לאבד את ההזדמנוות האישית שלי שעליה חלמתי כל חיי, כמעט כל חיי, מאז שהיכרתי את ההנאה העצמית מגילוי האמת; את ההנאה במובן של "pleasure" של ממש... כל חיי חלמתי לדעת מהי נשמה... חלמתי לדעת מה הקשר של הנשמה לגוף, חלמתי לשים את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף; והינה ראיתי במו עיני כאן את הנשמה של המשנה ואת הגוף שלה, ראיתי את נקודת החיבור בין שני האובייקטים ואת נקודת הפרידה ביניהן, והיתה לי התחושה שהינה עליתי על קצה החוט של התעלומה... אומנם לא המדובר עדיין בנשמה וגוף שלי, של האדם, אך המדובר במשנה אנושית ובדרך אנושית ובהגיון אנושי... קצה החוט נתפס; אותו חששתי לאבד.
ותוך כדי... תוך כדי התנהלותי המפוקפקת זו בין חלום לתיקווה לחששות להתחייבות ליראה... היגעתי עם האצבע לידי משנה מסויימת שבהיתי בה ולמעשה עמדתי מולה פעור פה, מהתלהבות... התלהבתי מהבהירות של אבחנתי המתגלמת במלוא הדרה במשנה הזאת... דרכה ניתן לראות בעיניים מזויינות אנושיות את הגוף ואת הנשמה של המשנה, ואף למשש אותן לגעת בהן... בגוף לחוד ובנשמה בנפרד.
או אז, ברגע שימי את היד על המשנה הזאת, גמרתי עוד אומר עם עצמי: את הפרוייקט שלי אני מתחיל עם המשנה הזאת, כהקדמה יאה ומתאימה לפרוייקט אדיר הממדים, אותו התחייבתי לבצע לכשאסיים את עיוני בששת סידרי המשנה והגמרא...
במילים אחרות, החלטתי, כתשלום על חשבון הפרוייקט המקורי, ליישם את אבחנתי על המשנה הקטנה הזאת (קטנה... אך עתידים לראות את מימדי "גודלה") - והדבר אפשרי ומעשי מבחינתי, וגם לכל הדעות אינו מגיע לרמת הקושי של פרוייקט-על המקורי, של עיבוד כל המשניות... ומעבר לכל זה, הדבר מהווה עבורי כתעודת ביטוח אישית - לבל אשכח ולבל יישכח ממני הפרוייקט האמיתי, החשוב, שכה חששתי שתיבצר ממני הגישה אליו בעתיד, כי המדובר אולי בעתיד הרחוק...
עצם המחשבה להתחיל ביישום אבחנתי על המשנה הקטנה הנבחרת- כצעד קטן מטיול ארוך, הפיחה בי הקלה מרעננת, וחשתי ביטחון מה שהפיג את כל חששותי באחת, אודות החשש מאיבוד ההזדמנות שנפלה בחלקי והוצאתה לפועל בעתיד.
והינה באתי אתמול להוציא לפועל את הצעד הקטן-גדול; באתי ליישם את אבחנתי על משנתי הקטנה (לחילופין- גדולת הממדים), ולהפריד בתהליך ביולוגי את הנשמה מהגוף; את נשמת המשנה מגופה, כתבו כלשונו כהילכתו.
שמח וטוב לב ניגשתי אל העבודה. פתחתי את המשנה ליתר ביטחון, ועיינתי שוב "בגופה"; הרי לא ניתן להגיע אל נשמתה בלי לעבור דרך הגוף... יש לקרוא את המידע אודות נשמתה, ולשם זאת יש להשתמש בשפה כלשהי, וחייבת להיות שפה קריאה, אנושית, ולמעשה קיימת אך שפה אנושית אחת בנמצא, היא היא השפה המוצעת בגוף המשנה, עברית, שפת התנאים, שנכתבה בעטו המחודד של רבינו הקדוש יהודה הנשיא.
פתחתי אם כן והתחלתי לקרוא, את המשנה ואת פרושו המרתק והמחודד של רבי פנחס קהתי, שבאמצעותו היגעתי לאן שהיגעתי - דרך פרושיו והפשטותיו שהקלו גם קיצרו לי את הדרך לאין ערוך...
קראתי, עיינתי, ושיחזרתי את מה שלמדתי. אני כבר בקיא ומבין בפרוש שנפרש לפני, ועכשיו הגיעה תורה של העבודה האמיתית שלשמה חזרתי אל המשנה הזאת... אני כבר מוכן למשימה; קיפלתי את השרוולים, התמתחתי, יישרתי את גבי בתשעים מעלות, וסידרתי טוב את המקלדת מול אצבעותי. יאללה, אל הנשמה...
שום דבר.
לא הצלחתי לכתוב מילה אחת. שכחתי. ידועה האגדה אודות העובר - שמלמדים אותו כבר בבטן אימו את כל רזי התורה הקדושה, ורגע לפני יציאתו מהבטן הזאת, מגיח משום מקום אליהו הנביא, ונותן לו מכה קטנה על פיו, שישכח מכל מה שלימדו אותו, ויתרוקן מהכל לפני יציאתו!
אז למה בכלל לימדוהו ועמלו עליו...?!
תשובה: בשביל שהחומר הנלמד ישאר בסטנד-ביי; שישאר צרוב בדיסק הקשוח, באחת התיקיות הכמוסות והדחוסות ביותר - לכשיצטרך את החומר הזה ונשמתו תבקשו באמת בכנות ובתמים, או אז יוכל לשלוף את התיקיה הזאת, שרק לו גישה אליה... רק הוא יודע את הפס-וורד...
הארכתי במשל שלי... אך זה בדיוק מה שקרה איתי אתמול! אליהו הנביא הגיח משום מקום והיכני על פי! הרביץ לי בעצם, ואני מתלונן כאן ועכשיו עליו רשמית! אני מבקש צו מעצר מיידי באשמת אלימות והתקפה מזויינת, ומעל לכל בלתי מוצדקת; מה - איימתי עליו? סיכנתי אותו? מה עשיתי לו... למה עשה את מה שעשה, למה להשתמש באלימות, אין שפה אחרת? אין שפה אנושית?
תתפלאו - בזאת הירהרתי אתמול, וקשה לי היה להשתחרר מהתחושה הזאת, תחושת מועקה אמיתית של איבוד דבר יקר ערך ללא שום סיבה מתקבלת על הדעת! רק אליהו הנביא אשם.
לא נזכרתי בשום דבר אודות הנשמה... ברח לי כל המידע הזה, והמדובר במידע עצום, ארוך, שמן, שיש לכתוב אלפי קילובטים בשביל לכסותו, ואולי צריך מימדי ג'יגאס...
שום מילה. שום זכר. שום רעיון. רק סימן אחד; ובעצם מדובר בסימן-דרך מבית היוצר האישי שלי, שניסיתי לגייסו לעזרתי... אמרתי, אולי אנסה לשחזר את הדברים, מהקטן אל הגדול... ובשביל לשחזר את הדברים, יש להשתמש שוב בשיטה יצירתית מבית היוצר האישי... השיטה נשענת על שיחזור המומנטום; היינו באיזה מקום הייתי כאשר הירהרתי במידע האבוד, וכשאני מדבר על המקום, אינני מתכוון אך למקום הפיזי, כי-אם למקום הנפשי - אם נכון הביטוי... כלומר, באיזה מצב רוח הייתי, באיזו רמת ריכוז, באילו כוחות נפשיים...
לסימן הדרך האחרון היגעתי! הצלחתי לשחזר את הרגע "ההוא" ואת המקום ההוא...
הייתי במקום אחר; שונה לגמרי... עם תיאורה שונה, ובתנאים שונים. הייתי רגוע, נינוח, יושב בנינוחות בשקט - שקט נפשי, הייתי וכאילו בבית קיץ בודד על אי בודד, עצים ריחניים סביבי, ואני מטייל קמעה ונח קמעה; כשאני מטייל אני חושב, ואת העלאת המחשבות שלי על נייר אני מנצל ברגע ישיבתי, בכיסא נוח, יפה ומהודר. אלה הם התנאים שהיצלחתי להיזכר בהם, וכך היגעתי לידי פיתרון מסויים, שבעזרתו אולי אוכל לשכתב את אבחנתי אודות המשנה, ולהגיע אל נשמתה... אולי אם אצליח לשים את עצמי שוב במקום ההוא, אוכל לקרוא שוב את המידע הזה, לתפוס אותו חזק - ולהחזיק בו עד להעלותו על נייר בשפה שלי, בשפה האנושית.
לקחתי איתי את כלי העבודה, שמסתכמים בדבר חומרי אחד ויחיד: סדר מועד - חלק א', ספר עבה וכבד שסחבתי איתי לכל מקום עד לרגע סיומו, או אז החלפתי אותו בחלק ב' העכשוי, הוא ההולך איתי עכשיו לכל מקום, פחות עבה מחברו, ומטבע הדבר- סוחב מעט משקל. את שאר המצרכים החיוניים לשיחזור "המקום" הם מעשה ידי; וזה פשוט עד מאוד: בבוקר בשעה חמש, בהליכתי היומית אל בית הכנסת, יש לי חמש עשרה דקות יפות וקצרות, בהן אני יכול להשיג את הנוסחה הקשה ביותר...
אם אני כותב באותו יום מאמר או מעלה על הנייר רעיון כלשהו, הרי לבטח חשבתי עליו וסיכמתי אותו עד הפרט הקטן ביותר - בחמש עשרה הדקות ההן...
אם הנושא הוא דתי- שיעובד במשך היום ע"ג נייר או מאמר, הרי יסוכם עד לפרטיו הקטנים דרך השעה וחצי של נסיעתי אל העבודה; שם באוטובוס שלי, עם כל הרעש של המוסיקה ושיחות הנוסעים, אני משיג את השקט המופתי, לחשיבה, ולסיכום הפרטים.
היום, גייסתי את כל הגייסות שלי לשיחזור "המקום" והמומנטום... חשבתי על נשמת המשנה בשני המרחבים: תוך כדי ההליכה היומית בת 15 הדקות הקצרות, ובנסיעה הארוכה והשקטה אל העבודה; והצלחתי. הצלחתי!
הצלחתי לשחזר את כל המידע הדרוש, מידע פשוט ומופשט, מה שעושה אותו כה מיוחד ויקר, ואני מוכן כבר לשרידת המידע במלואו, כאן ועכשיו.
אני מגיע איפא למסקנה (הערה) הזאת: אינך יכול לגעת בנשמה בכל זמן ומקום. אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לעשות זאת, או רק אז הינך מורשה לעסוק במלאכה מיוחדת (קדושה) זו.
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול האדם להכין לעצמו ולהשיג במו ידיו. כל אחד מאיתנו יכול להצביע על הרגע והמקום בו נמצא בשיא "השקט הנפשי" שלו; זהו ולא אחר התנאי הסטרילי שאני מדבר עליו, והוא בהשג כל יד.
מכאן הרושם המוטעה, וכאילו הגוף "גמיש" שניתן לטיפול בכל מקום ותנאי, בעוד הנשמה "מגושמת" וקשה לטיפול בכל תנאי ומקום... אולם ובעיון מעמיק, היפוכם של הדברים הוא הנכון: דבר גמיש הוא דבר עדין ויש לטפל בו בהתאם, בניגוד לדבר המגושם שאינך מחוייב לטפל בו במשי...
ילד הוא "דבר" גמיש; אתה יכול לעשות ממנו - לחנך אותו, באופן הרצוי לך; אתה יכול לעשות ממנו ככל העולה על רוחך... זאת כי הוא אכן "גמיש" ועדין, לכן כולנו נוטים לטפל בילד בתינוק בעדינות הראויה... בניגוד להתייחסות לאיש המבוגר והמגושם, אינך מחוייב "לטפל" בו באותם התנאים של הילד...
אינך יכול ומורשה לגעת בנשמה בכל זמן ומקום; זוהי איפא הערתי הראשונה. וזה מוביל אותי לתהליך שדרכו מגיעים אל הנשמה, או ליתר דיוק- ממנו מפיקים את הנשמה; הוא למעשה תהליך הפרדת הגוף מהנשמה. את התהליך הזה איננו יכולים לעשות ולא מורשים לקיים בכל זמן ומקום, אולם כאשר אנו עוברים, בתנאים הרצויים, את התהליך הזה, אנו מצליחים להפריד את הגוף מהנשמה ומצליחים לשים את האצבע על הנקודה, בה נפרדת הנשמה ממהות הגוף.
במילים אחרות, אנו מצליחים להצביע על נקודת החיבור בין שני האובייקטים, גוף ונשמה; ואנו רואים בעין מזויינת את נקודת הפרידה ביניהן.
מה הכוונה? מהי מהות הנקודה הזאת שאני מדבר עליה? מה זאת אומרת נקודת החיבור בין שני האובייקטים שהיא אותה הנקודה של היפרדותם?
על השאלה הזאת ניתן לענות, אם נעיין במהות האובייקטים: גוף ונשמה.
גוף כידוע לנו מייצג את הגשמיות, את החומר, את היקום, את כל מה שידוע לנו על היקום, מהותו וגבולותיו... אנו מנסים לגייס את כל האינטלקט שלנו- את כל כוחותינו האינטלקטואלים למען לגלות את הסובב אותנו ולהגיע אל הנקודה הרחוקה ביותר להשגת המידע האפשרי, היינו להשגת הנקודה הרחוקה ביותר ביקום; זוהי למעשה התהייה שלנו, מה היא הנקודה הרחוקה ביותר ביקום? גילינו כבר את שביל החלב ואת מערכת הכוכבים הסובבת אותנו ואת הגלקסיה שלנו, ואף יש בידינו מידע על עוד גלקסיות וכוכביהן.. עד שמגיעים אל האזור השחור היכן – נבלעים הכוכבים והגלקסיות- כך היא ההערכה הרווחת על פי התצפיות שנערכו באזור השחור, והשאלה היא, ומה הלאה? מה עוד? מה יש מעבר לאזור השחור? ואפילו אם נצליח להמציא את הטלסקופ המשוכלל ביותר שיחדור את האזור השחור ויכול לעבור מרחקים דמיוניים של מליארדי שנות אור, עדיין תיוותר השאלה האנושית על כנה: ומה הלאה? מה יש מעבר לנקודה הרחוקה שהיגעתי אליה?
עוד גלקסיה? אבק כוכבים? ומה הלאה? היכן נמצאת נקודת החיבור בין המידע שאני יכול ומורשה להגיע אליו, לבין המידע האחר הנמצא מאחורי הפרגוד - שנדמה וכאילו ידי אינה יכולה ו/או מורשת להשיגו?
את התשובה נשיג אם נעיין במהות האובייקטים, של המידע העומד לרשותי; אני עוסק בנתיים אך בחומר הגשמי, המגושם... ודרך העיסוק שלי היגעתי לנקודה הרחוקה ביותר של הבנת החומר הגשמי; כך היגעתי אל קצה הגבול שלפני, ואת הנקודה הזאת כיניתי "קצה גבול השגתי" (ק.ג.ה).
כאן אני מגיע להערתי השניה: דרך הנקודה "קגה" אני יכול ומורשה להמשיך הלאה עם המידע שבידי, ולעבור אל רובד מידע אחר אודות "הנשמה" של הגוף בו אני עוסק; במקרה זה אני עוסק ביקום למשל...
אם כן, בנקודה "קגה", בשאיפתי וחתירתי אל מידע נוסף, אני עובר אל הנשמה של היקום. שם יוצע לי מידע נוסף ומגוון הכתוב באותה השפה בה היגעתי אל "קגה"- קצה גבול השגתי. מידע זה אמור לעסוק באותו היקום הגשמי והמגושם המוכר לי, כי זהו החומר הבלעדי המוכר לי, והמידע שיוצע לי במסגרתו החדשה, ירחיב את הידע שלי אודות היקום, ויהווה את המשכה הטבעי של נקודת "קגה".
כך באופן הזה אעבור את נקודת "קגה" ואף את מרחב "קגה", ואשתלב במרחבים ורובדים אחרים. מילת הקוד היא איפוא, מידע נוסף, המועבר דרך אותה השפה ואותם הכלים המוכרים לי - כלים גשמיים ומגושמים, שאט אט הופכים לגמישים ועדינים, כגמישות תינוק בן יומו. השגתי ההולכת ומתרחבת למהות הכלים האלה, היא אשר תהפוך את איכותם הגשמית הקשיחה לגמישה ועדינה. השגתי המתחדשת היא היא השחקן החדש שבא לשכונה, והוא זה שישחק מעכשיו את המשחק הראשי ויתן את הטון, במרחב החדש המתחיל מנקודת הקגה שלי, והולך ומתרחק מהנקודה הזו.
הנשמה אם כן, הינה המשך המידע אודות היקום הגשמי. בנקודה מסויימת המידע הגשמי עוצר, וממשיך לזרום דרך צינור מסוג אחר שנקרא בשפתינו האנושית "נשמה". קרא מעתה לנשמה: צינור מידע.
נשמת הציפור: היא המשך המידע אודות הציפור הגשמי, מהנקודה בה המידע שלנו אודותיו נעצר; נשמת האדם היא המשך המידע העצום והמסקרן אודות האדם, מהנקודה בה המידע שלנו אודותיו הוגבל, בגין מגבלותינו הטבעיות, ומגבלות הכלים העומדים לרשותינו.
את כרטיס הכניסה למרחב המידע הנוסף הזה ניתן להשיג אך בתנאים סטריליים; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל לגשת לקופה ולקנות את כרטיס הכניסה; וכפי שהוזכר, לתנאים הסטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; אולם ובהעדר כנות עצמית- לא ניתן להשיג את המצרך היוקרתי הזה; את השקט הנפשי האמיתי. שנן מעתה את האקסיומה הזאת: אדם נטול כנות עצמית- אין בידו להשיג את השקט הנפשי, ולא את כרטיס הכניסה למרחב המידע האקסקלוסיבי הנוסף- גם אם יצטייד בכל הון שבעולם: לא ימכרו לו את כרטיס הכניסה.
ההערה הבאה שלי קרובה יותר למחוז המקצועי... והיא עוסקת בסוג המידע הנוסף הנשאב מצינור הנשמה. מידע זה כפי שנראה בדוגמה של המשנה שלנו בהמשך, יחתור אל מחוז שונה ומרוחק מהמחוז העכשוי של גוף המשנה, ובהרבה מובנים: המידע הקונבנציונלי של המשנה שלפנינו למשל, שייך לתחום הטכני של המצווה, בעוד המידע "הנוסף" שייך לתחום החברתי דווקא.
ועוד מרחק מהותי: המשנה שלפנינו עוסקת במידע שבין האדם ליוצרו, אולם המידע "הנוסף" עוסק בין האדם לחברו.
מכאן מבחינים במרחק ובשוני בין שני סוגי המידע המוצעים בגוף המשנה ובנשמתה, ומגיעים למסקנה שהמדובר בשני עולמות של מידע שמשיגים אותם משני צינורות נפרדים, כל צינור והמידע שלו - והעולם שלו...
אולם ולאחר קליטת המידע הנוסף, בשלב המאוחר שלאחר עיבודו, אנו מגיעים לאבחנה מעניינת: שני סוגי המידע שכה היו רחוקים זה מזה בשלב הקליטה, מתקרבים האחד לשני עד לכדי התמזגות; ואני מדבר על המידע שהיגענו אליו עד לנקודת "קגה" ושהיפקנוהו מהחומר הגשמי המגושם, עם הסוג השני של "המידע הנוסף" שהושג וזרם דרך צינור הנשמה.
או אז... המידע הנוסף, שעסק בין האדם לחברו למשל, מתחבר לו בטבעיות עם המידע שהוצע בגוף המשנה, ונפתח אליו בדרך טבעית ומובנת מאליה: הוא כבר מגיע, בין היתר, אל המערכת שבין אדם ליוצרו, ומידע חדש (ממוזג) זה נכנס בצינור שלישי שנוצר זה עתה...
נוצר אם כן בתהליך עיבוד המידע עוד צינור, המחבר את שני הצינורות זה עם זה, של הגוף ושל הנשמה, אל תוך צינור שלישי חדש, באופן טבעי וכמעט מולד... התחושה או אז היא, שבצינור השלישי נמצא מידע מוכן מראש וטבעי שניתן להגיע אליו משני דרכים חלופייות: מהצינור של הנשמה או מגוף המשנה המגושם; והראיה לזאת היא אופן הגישה לניהול המידע, למי שפתוחים לו שני צינורות המידע: ואחת דתו היא; הוא יגיע לאותו המידע שבצינור השלישי בשני דרכים מקבילות וחלופיות, דרך המידע הקונבנציונלי שבגוף המשנה, או דרך המידע הנוסף של צינור הנשמה.
אישית, היגעתי אל המידע שבצינור השלישי בדרך הטבעית הרגילה: ראשית עיינתי בגוף המשנה; או אז כאשר היגעתי לסוף דרכי בהבנת המשנה, עברתי אל המידע הנוסף שבצינור הנשמה (הנשמה של גוף המשנה), משאיר מאחרי את נקודת "קגה" ופוסח עליה באופן טבעי - וכאילו המדובר בתחנת ביניים בה נחים עד להגעת האוטובוס שיאסוף אותך להמשך הדרך... משם נכנסתי כאמור בדלת הראשית של צינור הנשמה, ושאבתי משם את המידע הדרוש לי להמשך דרכי, ופניי אל הצינור השלישי, היכן מתמזג כל המידע שהיגעתי אליו עד הלום, מהתחלת דרכי עם גוף המשנה, ועד בכלל.
בסדר הזה למעשה, אני אמור להציג את המידע שברשותי, אודות המשנה שלפנינו; אולם ולמען לספק את הראיה שנטענה לעיל (ניתן להגיע לאותו המידע שבצינור השלישי בשני דרכים מקבילות וחלופיות) - אשנה את הסדר הקונבנציונלי שתואר לעיל, ואפתח דווקא בשרידת המידע (הנוסף) שבצינור הנשמה. משם אחזור אל המידע שנצבר לפני נקודת "קגה", או אז אקפוץ עם כל הערימה ישירות אל הצינור השלישי הממוזג - בתרתי משמע.
לפני כן, יורשה לי להתעכב על עוד הערה- הרביעית במספר.
כפי שראינו, אנו חשופים לשלושה סוגי מידע:
1- המידע הקונבנציונלי שמסתיים בנקודת " קגה ".
2- המידע הנוסף המוצע דרך " צינור הנשמה ", המתחיל מהנקודה בה נפסקה שאיבת המידע הקונבנציונלי שלי, נקודת (ק.ג.ה.). השתמשתי לנוחיות עטי ולהקל עליו- במונח "צינור הנשמה", אולם המדובר הוא ב-"ישות הנשמה" - ישות קיימת ופעילה לכל דבר. (הראיה לזאת הוא המידע המוצע והמופק דרך אותה היישות, כמידע המוצע דרך הגוף - היש למישהו ספק בקיום יישותו?)
3- עוד מידע נוסף, בו מתמזגים שני סוגי המידע שנשאבו לעיל, 1 + 2, דרך " צינור-מידע שלישי ", שמהווה המשכו הטבעי של צינור המידע שנשאב מצינור הנשמה. או אז התמונה מתבהרת לכדי מידע מושלם שנשאב ממקור המידע והוצע על ידו. אנו מגיעים לכאורה למידע שבצינור הזה וכאילו- בדרך של עיבוד שני סוגי המידע שהיפקנו בשיטתיות מצינורות שונים, אולם המדובר הוא במידע אחיד שהיגענו אליו בשני דרכים עקיפות, והרושם שעתיד להיווצר הוא, שיכלנו לבוא ישירות לכאן ולקבל / לקרוא את המידע המוכן מראש...
השאלה המתבקשת בשלב זה היא: מדוע לעבור את הדרכים המפותלות האלו בכדי להגיע אל המידע המושלם? מדוע לא נלך ישירות אל "הצינור השלישי" ונקרא שם ישירות את המידע המושלם? הרושם הנוצר הוא בכל אופן, שישנו כאן סדר מסויים להגיע אל המידע ולקבל אותו, והסדר הזה נשלט על ידי מי שנמצא אצלו המידע, נקרא לו לנוחיותינו "מקור המידע". אם כן, אחזור ברשותכם על אותה השאלה ובמילים יותר מחודדות: מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו למעשה דרכים שונות ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו השונים והמשונים? מדוע לא יצר לכולנו צינור אחיד אחד וישיר אל המידע המושלם והמלא?
במקרה... וללא שום קשר למאמר הזה, התמודדתי עם השאלה הזאת לפני שבועיים על גב מאמר שקראתי לו " פנחס יאיר ואלברט "; זאת כאשר נקלעתי לרב שיח אודות פרושי התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, ועלתה במוחי השאלה העקרונית: מדוע בעצם המידע של הדת היהודית האלוקית הוזרם לנו דרך שתי תורות- תורה שבכתב ותורה שבעל-פה? מדוע לא נשרד הכל במכה אחת, תחת תורה אחת, ובכתב- שחור על גבי לבן!? למעשה, דנתי שם באותה השאלה העקרונית שנתקלנו בה כאן: מדוע נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע? מדוע "מקור המידע" לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?
כאמור התמודדתי עם השאלה הזאת במאמרי הקודם, ושאלה עקרונית ורמת-משקל מונחת לפנינו; אשר על כן אביא להלן את הפרוטוקול המלא שדן בשאלה, יען קשה לי באמת לסכם את הטקסט, וגם בגין חשיבות השאלה המונחת לפנינו. (ניפגש עם הסימן הזה [] לאחר מכאן.)
אני יהודי שומר מצוות, שמי אלברט, נעים מאוד... כותב לך מרחוק - מהגלות, פנמה... עובד כפועל בחנות בגדים, ומוצא את הזמן הדחוק ללמוד ולהעשיר את ידיעותי אודות דתי ויהדותי. את רוב זמני (הפנוי) אני לומד משנייות (תורה שבעל פה), בעזרת הפרוש המרתק והעדכני של ר' פנחס ק. (פנחס קהתי), ומקצה יום אחד בשבוע ללמוד את פרשת השבוע (תורה שבכתב) בעזרת רש"י. היום למשל, במקרה, למדתי את פרשת "אחרי מות", והייתי רוצה, להסבר דברי, לשלוף דוגמה אחת או שתיים מתוך מה שלמדתי היום...
שני נושאים עיקריים תופסים את שטח הפרשה הזאת: עבודת יום הכיפורים, והעריות.
דוגמה אקראית מעבודת יום הכיפורים:
"ולקח מדם הפר והזה באצבעו על-פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו: " (ויקרא טז- פסוק יד)
להבנת הפסוק הזה, רש"י מפרש:
והיזה באצבעו:
הזאה אחת במשמע.
ולפני הכפורת יזה שבע:
הרי אחת למעלה ושבע למטה.
ממבט ראשון, ניתן למעיין לקבל את הרשמים האלה: המדובר בפסוק בלתי מובן ומסואב, ולא פחות- בפרוש מסואב וקשה... רש"י לא עוזר לי, למעיין, לעמוד על תוכן הפסוק הזה, על המסר שלו, ואף על משמעותו הפשוטה! מספר שאלות יש לי לרש"י ולתורה בכלל:
1- למה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך להזות ולפני הכפורת שבע פעמים! מה ההבדל?
2- מדוע צריך שני סוגי הזאות: מקדמה ומלפנים?
3- מהיכן שאב רש"י את פרושו להזאה אחת למעלה ושבע למטה? הרי הכתוב דיבר בפרוש על שבע הזאות- לא שמונה!
4- ובכלל... מה הטקסים המיותרים האלה לעזאזל! הדת היהודית האלוקית שלנו היא דת של טקסים?
ובהמשך, פרשת העריות... המעיין כאן נתקל באחת התורות הנאורות ביותר... ולפתע מגיע אל הפסוק הזה: "ערות אישה וביתה לא תגלה את-בת-בנה ואת-בת-בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הוא" (ויקרא יח'- פסוק יז)
רש"י:
ערות אשה ובתה:
לא אסר הכתוב אלא ע"י נשואי הראשונה, לכך נאמר לא תיקח- לשון קיחה. וכן לעניין העונש- אשר יקח את אישה ואת אימה, לשון קיחה; אבל אנס אישה- מותר לישא ביתה.
שאלה: דווקא למי שאנס אתה עושה הנחה?! ומהיכן שאב רש"י את קביעתו זו לגבי הנישואין, הכתוב דיבר בפרוש על איסור עריות של אישה וביתה...
אינני יודע לענות על שום שאלה ששאלתי לעיל; לא על ארבע הראשונות, וגם לא על האחרונה- זו של העריות; אבל אני יודע דבר אחד: רש"י קיבל את התורה שלו מרבותיו, ורבותיו קיבלוה מרבותינו, וכך עד שהקבלה מגיעה אל משה רבינו. זהו עיקר העקרונות של הדת היהודית האלוקית. זוהי למעשה התורה שלנו שבעל פה.
עכשיו, אני כאן לומד תורה ומבקש ללמוד את התורה שלי; רוצה לדעת אודות היהדות שלי, רוצה תשובות, ויש לי הרבה מאוד שאלות, לוגיות והגיוניות ומותר לי לשאול ולבדוק; האם התורה שבעל פה עוצרת אותי בשלב זה או אחר ומונעת ממני לבדוק ולהגיע אל עומקם של הדברים ואל מקורם, בזאת שאומרת לי "אל תשאל שאלות מיותרות, כך קיבלנו בתורה שבעל פה"? השאלה הרבתית בעצם היא: האם התורה שלנו מונעת ממני ואוסרת עלי לחשוב - ולחשוב בהגיון?
תשובה רבתית: לא!
יותר מזאת: אינך יכול לשאול ולחשוב- חובה עליך לשאול ולחשוב.
יותר מזאת ומזאת: אם מסיבה כלשהי אתה בוחר לוותר על הליך החשיבה והחקירה- אתה נקרא כופר בעיקר; היינו, כופר בעיקר העיקרים של הדת היהודית, ושולל במודע את הבסיס שעומדת עליו הדת היהודית האלוקית: ההגיון.
אם כן, אני לוחץ את עצמי לקיר, ומחייב את עצמי למצוא תשובה מיידית ומלחיצה לשאלות והתהיות הנגזרות מפרוש רש"י לעיל! יש לי ארבע שאלות היוצאות מפרוש רש"י בעבודת יום הכיפורים, ועוד שאלה מהותית ואפילו מוסרית הנגזרת מפרוש רש"י אודות גילוי עריות, איך אני מגיע אל התשובות?! איך לעזאזל! הרי גם אני שואל ועובד וחושב בתחום ההגיון...
כאן באה התורה בפנייה נרגשת אל האדם היהודי באשר הוא: אתה בכנות מבקש לדעת את התשובה? האם אתה רוצה באמת לחקור ולדעת ולהגיע אל חקר האמת בפועל? וולקאם! ברוך הבא אתה וכל הבא איתך. הינה הכנתי במיוחד עבורך דרך מיוחדת ואקסקלוסיבית המתאימה רק לאיש חושב ואמיתי כמוך; לאיש כן ורם מעלה כמוך; הכנתי לך ורק לך את התורה שבעל פה!
לא לא, אין זה ספר, זוהי "תוכנה" או אם תרצה פטנט שדרכו תוכל לפתוח את שער האמת ושם תפגוש את כל התשובות האפשריות, היינו, התשובות היישירות לשאלותיך ולתהיותיך, ועוד תשובות לשאלות שעוד לא חשבת עליהן; במילים אחרות, לא רק תקבל תשובות לשאלותיך, אלא אני ביוזמתי אגרה את חוש הסקרנות שבך - אם נכון הביטוי, כך שתעמיק יותר בשאלותיך, ותגיע אל מחוזות אטרקטיביים רחוקים...
...המשך חלק (2)