קוד: שבעת ימי הבריאה - יום 4 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
שבעת ימי הבריאה – יום 4
יד ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים, להבדיל בין היום ובין הלילה; והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. טו והיו למאורת ברקיע השמים, להאיר על-הארץ; ויהי-כן. טז ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: את-המאור הגדל לממשלת היום, ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. יז ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ. יח ולמשל ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החשך; וירא אלהים כי-טוב. יט ויהי-ערב ויהי-בקר, יום רביעי.
נתקלנו ביום השלישי בתופעת הנדיבות של הטבע... רשמתי בדף ההזמנות עשב והטבע סיפק את כל משפחת העשב... רשמתי לי עץ פרי והטבע סיפק אב טיפוס של כל עצי האדמה- עץ עושה פרי. אני יכול להמשיך את הרעיון הזה גם עם הגלגל... רשמתי לי גלגל ומצאתי בחיק הטבע את המכונה ואת המנוע והמטוס... למעשה ניתן להמשיך עם אותו הרעיון מכל נקודת זינוק- לאו דווקא מהגלגל... רשמתי לי מנוע ומצאתי את המכונית ואת המטוס והחללית ואת כל הטכנולוגיה של העידן החדש.
נכון הוא להגיד שמקור המציאוֹת הללו בתבונת האדם או אם תרצה באיבולוציה האנושית התבונתית, אולם ובכל אופן האדם הוא המקשר בין הגלגל למנוע ועל זאת בדיוק אני רוצה לעמוד- על הקשר בין התודעה האנושית לבין חבילת המידע השרועה לפנינו במרחב, איך אנחנו מתחברים עם המידע הזה ומעבדים אותו ומתפתחים עימו, איך הדינמיקה הזו פועלת?
במסגרת בחינת הדינמיקה הזו, התורה כיוונה ביום השני (בתמונה המלאה והמקורית בשנית) לנתון המופשט הזה: האדם זקוק לשולחן מסודר בשביל לעבד עליו את המידע; הוא זקוק למרחב מסודר- למסגרת מוגדרת, והלכה למעשה הוא עשה את המסגרת הזו עם החופן הראשון שלו מחבילת המידע: מכוח החופן הזה נוצרה מסגרת וירטואלית המכונה בלשון התורה "רקיע" שמבדיל בין המידע שמתחת לחופן לבין המידע שמעליו; בלשון התורה:
" בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע ".
חפנתי "גלגל" מערימת המידע ובו ברגע נוצרה מסגרת המחלקת את כל ערימת המידע לשניים- לשני נתחים: מתחת למסגרת הזו מככבת הרשימה המכובדת של כל אמצעי הטכנולוגיה שהיגענו אליהם בעידן שלנו, מעגלה ומנוע ועד למטוס וחללית ועוד היד נטויה... וזהו הנתח הראשון.
אולם הרשימה המכובדת הזו עוד לא נסגרה והיכן איפוא נמצאים יתר המוצרים של הרשימה? או אם תרצה – היכן נמצאו המכונית והעגלה והמטוס של ימינו בשעת לידת הגלגל?
הם נמצאו בנתח השני שמעל למסגרת. חוליות המידע המייצגות את המנוע ואת המכונית שזיהה האדם בעת החדשה – נמצאות מאז ומתמיד במרחב והאדם זיהה את הרצף שלהן רק בעת החדשה; דהיינו גם לפני שהרצף הזה זוהה- היה לחוליות הללו קיום, והיו נמצאות מעל למסגרת הוירטואלית שנוצרה בעת לידת הגלגל וכנגזרת טבעית ממנו.
אם כן, ועם החופן של הגלגל, חילקתי את כל המידע של היקום לשני חלקים ובאופן הזה הצלחתי למקם את עצמי על שרשרת המידע השלמה ואף לשלוט בה, כי הרי הגדרתי אותה וגידרתי את שני חלקיה, וכל מה שנותר לי הוא להושיט את היד למעלה ולקטוף...
זוהי איפוא התמונה השלמה והמלאה שהתודעה האנושית כה התרחקה ממנה, והינה בה מחבר התורה ופרש אותה מחדש לפנינו. זוהי גם בשורתו הטובה ששיגר אלינו וסיפוק נגלה על פניו...
הסיפוק נגלה על פניו, אך לא כל כך על פני... התמונה המלאה עודנה רחוקה ממני שנות אור... לא זיהיתי בה את מקור השליטה שלי בכל שרשרת המידע הרצופה, והלא שרשרת המידע – או אם תרצה "ערימת המידע" מכילה חוליות מידע מינים ממינים שונים... גש לכל אוניברסיטה בעולם ומנה את הפקולטות שלה; מה לפסיכולוגיה ומכניקה? איך ניתן לראות את הרצף של הכימיה עם מדעי החברה? מה לגלגל המכני וליתר המידע שביקום? איך אני שולט בכל שרשרת המידע דרך הגלגל הקטן שקטפתי ממנה, או דרך המסגרת (הרקיע) שבו ברגע הקטיפה נוצרה בתוך ערימת המידע וחילקה אותה לשני נתחים, ולכאורה נתנה בידי את שרביט השליטה בשני הנתחים של כל הערימה... קצרה בינתי מלקצור את זאת...
וגם לעיני "המבשר" נגלתה נקודת התורפה שלי העומדת כחצץ ביני לבין התמונה המלאה... איך תיתכן השליטה שלי בשרשרת המידע המלאה אם חוליות המידע שלה מורכבות ממינים ומינים שונים ואינן זהות זו לזו – היינו אינן מובילות זו לזו?
ולמעשה בשתי נקודות תורפה עסקינן, כי גם אם אתגבר על נקודת התורפה הראשונה ואצליח לראות במו עיני את רצף החוליות השונות והבלתי זהות, עדיין אינני מבין איך הדינמיקה הפועלת בין שני חלקי המידע – (בין הנתח העליון לתחתון שנוצר עקב החופן שלי מהערימה) תאפשר לי לשלוט בערימת המידע המלאה.
מחבר התורה לא מאבד זמן ומטפל בנקודת התורפה הראשונה בפתח היום השלישי; היינו בתמונה המקורית שהורחבה עבורי בשלישית. וכך הוא פותח:
התודעה האנושית קולטת את המידע על ידי הבאת חוליותיו אל מקום "אחד"– היינו ע"י זיהוי הרצף של חוליותיו, כך זיהינו את האבן ואת האטום והמטוס ואת כל מרכיבי החומר; כך זיהינו למעשה את כל המידע שבידינו. להדגיש, לא ייצרנו את המטוס– זיהינו את המטוס, העשייה שלנו הסתכמה והלכה למעשה בזיהוי המידע. איננו מייצרים מידע – אנו מזהים אותו; העובדה שלא זיהינו את החמצן בתקופת האבן אינה מעידה על העדרות החמצן ופעולותיו בתקופה ההיא. כוח המשיכה תמיד היה קיים גם לפני ניוטון.
מכאן, שרשראות המידע ועד שזוהו חוליותיהן הרצופות על ידינו, היו זמינות וקיימות ברצף שלהן במרחב, ופשוט הושטנו את היד אל מקום מושבם (ברקיע העליון), קטפנו והבאנו אותן אלינו- אל המציאות, כך בנינו את המציאות שלנו, ואילולא החיבור המקדים בין כל שרשראות המידע שבנו את המציאות – לא היה קיום למציאות זו בתודעתינו במתכונתה הנוכחית, כי לא היינו מזהים אותה כמקשה אחת.
המציאות, איפוא, מעידה על רצף שרשראות המידע שבנו אותה ואלה שיצטרפו אליה בעתיד. מכאן כל המידע שביקום קיים בשרשרת אחת רצופה ואין סופית; המציאות המזוהה שלנו על כל מרכיביה מייצגת את הנתח הראשון בשרשרת הזו (זהו סכום המידע המזוהה שברקיע התחתון), והנתח השני מייצג את חוליות המידע הנותרות בשרשרת האין סופית, וזיקתנו לנתח הזה כבר נוצרה ע"י חופן מסויים כדוגמת הגלגל. (הנתח השני מייצג איפוא את חוליות המידע שעוד לא זיהינו את הרצף שלהן והממתינות לנו ברקיע העליון). זוהי המשמעות המורחבת למונח המקראי "אחד": כל המידע שביקום מחובר בשרשרת מידע אחת אין-סופית בעלת חוליות רצופות.
באופן הזה הסיר המחבר מדרכי את נקודת התורפה הראשונה שעמדה כמכשול וכחצץ ביני לבין התמונה המלאה. כן תיתכן השליטה שלי במלוא הערימה, כי כל חוליות המידע של הערימה הזאת מחוברות המה ביניהן בתוך שרשרת מידע אחת רצופת חוליות ארוכה ואין סופית.
אנחנו עדיין ביום השלישי ונותרה עוד נקודת תורפה אחת שחוצצת ביני לבין התמונה המלאה, והמחבר אמור לטפל בה על פני היום השלישי (על ידי הרחבת התמונה בפעם השלישית): עדיין אינני מצליח להפנים איך הדינמיקה הפועלת בין שני חלקי המידע, היינו בין החלק העליון לתחתון שגודרו עקב החופן שלי מהערימה- אינני מצליח להפנים איך הדינמיקה הזו תאפשר לי לשלוט בערימת המידע המלאה.
בשלב הזה הוצגה בפני תופעת הנדיבות של הטבע על פני התמונה המורחבת של היום שלישי. רשמתי לי עשב והטבע סיפק את כל משפחת העשב... רשמתי גלגל ומצאתי בחיק הטבע את המנוע ואת מכונת הגילוח והמטוס... במילים ציוריות ומדויקות, הושטתי את ידי אל המדף העליון של הארון להוציא ממנו גלגל, וערימה שלמה של מנועים ומכוניות ומטוסים נפלו מהמדף עימו! מהיכן ואיך ולמה...
בנקודה זו עמדתי מול המונח "הזיקה למידע" שנכנס לראשונה לתמונה לבאר את פשר תופעת הנדיבות, ובכלל זה הדינמיקה הפועלת בין שני חלקי המידע, העליון והתחתון. יורשה לי להכנס לעובי המונח "זיקה למידע".
עמדנו לעיל על המונח המקראי המורחב "אחד": כל המידע שביקום מחובר בשרשרת מידע אחת אין-סופית בעלת חוליות רצופות. שרשרת המידע הארוכה זו כוללת את המידע שכבר זוהה על ידינו (המציאות) וגם את המידע שעוד לא זיהינו את רצף חוליותיו, ומיכלול המידע הזה מחובר ברצף בתוך שרשרת אחת ארוכה אין-סופית, ומעת לעת אנו מושיטים את היד אל עבר השרשרת הזו, תולשים ממנה חתיכה, מזהים אותה ומצרפים אותה למציאות שלנו.
לציין, השרשרת הזו מונחת לפני בכל מקום ואני רואה אותה מולי כל הזמן – לא את כולה כי אין לה סוף אך כן את חלקה, ולמעשה כל הסובב אותי הוא חלק מהשרשרת הזו, כל החומר, כל היקום, כל היש. ומפעם לפעם עיני נופלות על קטע מסויים מהשרשרת, פשוט אני מבחין מתוכה בחוליות רצופות והופ יש זיהוי! זיהיתי ברגע זה את האטום, את התפוח, את הגלגל...
משמעות הדבר שברגע זה אני תולש מהשרשרת האין סופית את הקטע שאת רצף חוליותיו זיהיתי, ומפקיד אותו בקופת המציאות שלי. זה לא אומר שבזה הרגע נוצר הגלגל או האטום כי האטום קיים כל הזמן בתוך שרשרת המידע- וגם הגלגל, אך רק עכשיו שמתי לב אליו כי זיהיתי את רצף חוליות המידע המשקפות אותו.
הייתי רוצה בשלב זה להטיל אור על נטייה אנושית בולטת המאפיינת את רצון האדם בתלישת הנתח הגדול ביותר משרשרת האם. איננו מסתפקים בנתחים קטנים ושואפים כל הזמן להגיע ישירות אל הנתח הגדול ביותר, ואנו מגייסים למען נטייה זו את הרעיון והסברה והתורה והתאוריה והאמונה...
דוגמה, אני רוצה לפתוח עסק ולהתפרנס ממנו, ואני מודע לזאת שעלי להשקיע סכום התחלתי מסויים בשביל לפתוח ולהריץ את העסק. נניח יש לי מאה אלף דולר בכיס וזהו למעשה סכום ההשקעה העומד לרשותי. ובכן מרגע זה מתחילה הנטיה האנושית שהזכרתי לעיל לתת בי את אותותיה... כי מנקודה פתיחה זו אני מזנק עם הנתונים שהזכרתי אל עבר המטרה (העסק), ואני רוצה להוציא מהנתונים הללו את המקסימו; את הנתח הגדול ביותר... שום אדם לא היה לוקח את מאה אלף הדולר בכיס והולך לקנות את העסק הראשון שיזדמן לו, אלא לוקח את הראש לידיים ויושב לחשוב על רעיון שיפיק ממנו כאמור את המקסימו ואם אפשר קצת יותר מהמקסימו.
אם כן תפקיד "הרעיון" הוא לאסוף עבורי את חוליות המידע המקסימליות, להעמידן בשורה רצופה ווירטואלית בתוך הראש, וללכת לשוק בשביל להוציא את הרעיון שבראשי על חוליותיו הרצופות אל הפועל; היינו ללכת אל שרשרת האם של המידע בשביל לקטוף ממנה את הנתח התקני הזה, כי הרי לטעמי- זיהיתי את חוליותיו הרצופות של הרעיון ולכן אין שום סיבה שלא יצא אל הפועל; אין שום סיבה שלא אקטוף את חוליותיו משרשרת האם.
אולם כולנו יודעים כי לא כל רעיון יוצא בסופו של דבר אל הפועל, ואנו תולים את זאת באחת משתי סיבות: או שהרעיון לא נכון- כלומר חוליותיו לא היו רצופות בעליל, או שהרעיון נכון אך נפל במזל ביש... וכאן מקור הטעות שלנו: את הסיבה החלופית לכאורה "מזל ביש"- אנו ממירים בסיבה המקורית הנגזרת ממהות הדברים ועיקרם: יש להגיע אל נקודה סבירה בשרשרת האם עימה יכולה להצטלב החוליה הראשונה של הרעיון שלנו. מכאן ואם נתחיל את הרעיון מנקודה בלתי סבירה – הרעיון שלנו ידון לכישלון על אף וחוליותיו רצופות. דוגמה, לגבש רעיון תקני בעל חוליות רצופות שתכליתו היא לפתוח חנות על הירח...
אם כן כל מה שעלי לעשות הוא לגבש רעיון בעל חוליות רצופות, ולמצוא נקודה סבירה בשרשרת המידע עימה יכולה להשתלב חולית המידע הראשונה של הרעיון שלי. אם הרעיון הוא "גלגל" ושילבתי אותו עם החוליה הנכונה בשרשרת האם, אזי הרעיון הזה יתגלגל באופן טבעי אל המנוע והמטוס והמכונה... זאת כי ברעיון הזה יצרתי זיקה לכל משפחת המידע שביקום, ומטבע הדברים- חוליות המידע הקרובות אל הרעיון יתגלגלו עימו ראשונה... ואם ביקשתי לקטוף דשא – היינו אם זיהיתי את הדשא, אזי בעקבות הדשא יתייצבו לפני כל משפחת העשבים ביקום- הדגנים והקטניות והירקות ועשבי התיבול והדשאים... כי בעצם הרעיון שלי המקורי יצרתי זיקה ליתר חוליות המידע- גם הקרובות מהרעיון וגם והרחוקות ממנו, ומטבע הדברים- החוליות הקרובות לרעיון יעמדו ראשונה לרשותי ויתגלגלו עימו במהרה; דהיינו אזהה אותן מהר יותר.
זהו איפוא תפקיד הרעיון באשר הוא... לפתוח בפני האדם את שער המידע ולתת בידו את מפתח השליטה ע"י הזיקה למידע הזה. זהו גם תפקידה של התוכנית והתורה והאידיאה והאמונה והתפיסה והסברה... לקנות בתשלום זעיר יחסית את הגישה למלוא חוליות המידע שבערימה הגדולה... ברעיון קטן אחד אני קונה את כרטיס הכניסה הנכסף לשרשרת המידע האין-סופית, ובנוסף לכך אני מאיץ את זרימת כל חוליות המידע הקרובות לרעיון / לתורה / לתיאוריה / לתוכנית – שרקעתי בערימת המידע... הכל במחיר זעיר אחד; ברעיון קטן אחד בעל מספר חוליות מידע רצופות.
זוהי משמעות "הזיקה למידע" ותכליתה שנגלתה לי בתחתית התמונה המורחבת של היום השלישי, ואומנם אני מייצר את הזיקה הזאת דרך מעט החוליות של הרעיון והתורה והתיאוריה שבניתי...
אולם לא כל רצון הוא רעיון תקני ולא כל משאת-נפש היא תוכנית ולא כל מחשבה היא תורה מסודרת המייצרת חוליות מידע רצופות שבסמוך להן נוצרת זיקה זו למידע... אינני מבין איך התודעה שלי יכולה לשלוט במלוא סל המידע דרך הזיקה למידע; בתהייה הזו סיימתי את היום השלישי, וכך נולד הצורך ביום הרביעי... כך נולד הצורך בהגדלת התמונה המקורית בפעם הרביעית (יום רביעי), וזו היא התמונה הנשקפת מהגדלה זו:
ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים, להבדיל בין היום ובין הלילה; והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים.
אנחנו דנים בתמונה שנגלתה לעיני התודעה האנושית כאשר נפגשה לראשונה עם המידע, היינו עם המידע המוקרן מהחומר, מהארץ, מהיקום... הנגזרת הטבעית של פגישה זו היתה: יהי אור. זו האימרה שביטאה את חוויית התודעה המיידית כאשר נפגשה עם המידע; היא ביקשה לגלות את המידע הזה ולהאיר אותו: יהי אור. זו היא התמונה המקורית השלמה, אולם נבצר ממני להבין איך אני שולט בערימת המידע השלמה מתוך התמונה הזו...
מחבר התורה הכין איפוא עבורי את ההגדלה מס' 2 לתמונה המקורית (יום שני), שתשליך אור על נקודת "השליטה" בערימת המידע:
ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים:
זו למעשה האימרה המקבילה לזו שהופיעה בתמונה המקורית: "ויאמר אלהים יהי אור"; וכך נקלטה על ידי:
חפנתי חופן בערימת המידע, וכתוצאה ישירה מהחופן הזה נמתח משטח היכר בתוך אותה הערימה הנקרא "רקיע" בלשון המקרא. "רקיע" זה יבדיל בעצם התהוותו בין מים למים, היינו בין המידע שהוגדר הלכה למעשה ע"י החופן שנחפן (זהו המידע של "היום" שהואר ע"י החופן שלי; הוא המידע המרכיב את המציאות. אלה הם המים שמתחת לרקיע), לבין המידע שנותר בערימה (זהו המידע הנשאר בחשכת "לילה" ועודנו ממתין לתודעת האדם שתזהה אותו, שתאיר אותו. ואלה הם המים שמעל לרקיע).
בתחתית התמונה המקורית שהוגדלה עבורי בשלישית, נתקלתי וכאמור במונח "הזיקה למידע"- דהיינו הזיקה אל המים שמעל לרקיע שנוצרו כתוצאה מהחופן שהתודעה האנושית חפנה בערימת המידע. זיקה זו אמורה, על פי התמונה המקורית, להניח בידי האדם את שרביט השליטה בערימת המידע השלמה; אולם נבצר ממני להבין איך ניתן להגיע אל השליטה המלאה במידע דרך הזיקה אליו... כך נולדה ההגדלה הרביעית (יום רביעי) של התמונה המקורית:
ויאמר אלהים, יהי מארת ברקיע השמים:
התמונה המקורית "יהי אור" שהגדרתה המורחבת "יהי רקיע" – אינה אלא: "יהי מארת"; זו המשמעות הנשקפת מההגדלה הרביעית של התמונה המקורית. כלומר פני התודעה האנושית ובשעה שחפנה את החופן שלה מערימת המידע- לא היו אל החופן עצמו ואף לא אל הרקיע שיחלק את הערימה המלאה לשניים כי-אם אל המאורות שיופיעו ברקיע; התודעה האנושית ביקשה להציב "מאורות" ברקיע הנוצר בערימת המידע; פניה היו אל המאורות הללו.
מאור הוא מקור האור; הוא המקום ממנו מפיצים את האור, וברבים: מאורות. במילים מעודכנות, התודעה האנושית וברגע פגישתה עם המידע ביקשה והלכה למעשה להציב אלומת אור בתוך היקום, מעין זרקור בשמים – גוף מפיץ אור בתוך ערימת המידע, ומטרת הגוף הזה היא להאיר לי את השדה, או אז אשתול בשדה הזה את הזרעים שמהם תנבוט השליטה המוחלטת שלי במלוא ערימת המידע.
אם נתרגם מילים אלה לשפת המציאות– פני התודעה האנושית ולפני אלפי השנים לא היו דווקא אל הגלגל כי-אם אל הרשימה המכובדת שעתידה לככב מתחת לגלגל. יוצר הגלגל לא הכיר את המוצרים שעתידים להופיע ברשימה אבל הוא ראה רשימה כזאת באופק... הוא ראה באופק "רשימה" ארוכה ומכובדת שעתידה לככב מתחת לגלגל שלו.
דוגמה, ראובן ביקש להקים עסק ולו היה חזון... שהעסק ימכור אלף דולר ליום מתוכם יניב רווח של כארבע מאות דולר. בחזונו ראה שהעסק יגיע למכור בשלב הבא כמאה אלף דולר ליום ויתפתח בהדרגה להיות העסק המוביל בענף והגדול ביותר בכל המדינה, או אז ובשלב השני יתחיל העסק לייצר באופן עצמאי את המוצרים שלו – דבר שיגדיל את מתח הרווחים, ובשלב יותר מתקדם יעבור למכור מוצרים חדשים ולפתח אותם באופן הזה עד לשלב היצור העצמאי, וכך עד שישלוט בכל המוצרים הנסחרים בענף הזה; או אז יפנה לענף אחר וכן הלאה... זה חזונו של ראובן.
אם כן הרשימה שמאחורי העסק של ראובן ארוכה כאורך הגלות – הגם ומבחינה מעשית עוד לא הגדיר ולא זיהה שום מוצר מתוכה, אבל כן יש בידו את החזון והוא הולך ליישם אותו כהילכתו דרך העסק שייקים.
"העסק" של ראובן הוא "הגלגל" שלנו, והרשימה הארוכה שמתחת לעסק אשר חזה אותה ראובן באופק והלך לכיוונה – היא אותה הרשימה של המנוע והמכונית והמטוס שנולדה (הגם ולא זוהתה) עם לידת הגלגל.
אני הולך כברת דרך עם הדוגמה של הגלגל, ומחבר התורה הולך לאורך כל הדרך עם "הארץ" כדוגמה לכל דבר, דרכה מבאר את התמונה המקורית שנגלתה לעיני התודעה האנושית כאשר נפגשה לראשונה עם המידע; היינו עם המידע המוקרן מהארץ, מהחומר...
חזון התודעה האנושית היה לשלוט במלוא סל המידע הנמצא ביקום, החל מהמידע ההתחלתי המוקרן מהארץ שזה עתה פגשה בו ועד בכלל. אולם ובשביל לשלוט בסל המידע יש להתמקם ראשונה בתוך הסל הזה, הווה אומר להגדיר את המקום המדויק של התודעה בתוך ערימת המידע- באמצעות המידע המוגדר הנמצא בידה לעת עתה, או אז להשתמש בנקודת זינוק זו כמנוף לרדת דרכו אל עומק החזון ולהוציאו מהכוח אל הפועל. לתודעה איפוא תוכנית של ממש להוצאת חזונה אל הפועל, ולתוכנית זו שלושה שלבים:
1. שירטוט נוסח החזון.
2. קביעת נקודת מיקום בתוך סל המידע.
3. ההכנה המעשית להוצאת החזון אל הפועל.
ובכן, באופן הזה ראתה התודעה את "הארץ" כאשר נפגשה לראשונה עם המידע המוקרן ממנה:
ויאמר אלהים: להלן אמירת התודעה האנושית המעודכנת ביותר ברגע פגישתה עם המידע:
1. נוסח החזון: יהי מארת ברקיע השמים
2. קביעת נקודת מיקום: להבדיל בין היום ובין הלילה
3. ההכנה המעשית: והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים.
יהי מארת ברקיע השמים, להבדיל בין היום ובין הלילה: ברגע זה ממש מתחילה תוכנית התודעה האנושית להוצאת חזונה אל הפועל, וזה נוסח החזון שלה:
יהי מארת ברקיע השמים: המידע בו אני פוגשת ברגע זה – יהא למאור, היינו למקור האור עבור מלוא המידע שנותר בסל. זאת כי רצוני להגיע ולשלוט במלוא סל המידע של היקום ומלואו, ואת הרצון הזה יאיר הזרקור הזה שבידי- היינו המידע המוגדר שלעת עתה שמתי עליו את היד, ויפיץ אור בתוך ערימת המידע בשביל לחשוף באמצעותו את המידע אשר בתוכה.
אם כן פני התודעה לא היו דווקא אל הארץ – היינו אל המידע שהקרין החומר מן הארץ, כי-אם למרחק שנות אור מהארץ... התודעה האנושית ביקשה ולמעשה להשתמש בארץ כמנוף ממנו תנבוט השליטה שלה במלוא ערימת המידע. היא ביקשה מאור- מקור של אור עבור שאיפותיה הרחוקות וסימנה את הארץ כאחד המקורות, כאחד הזרקורים, כאחד הגופים שיפיץ אור ויגלה את הערימה החשוכה.
הוא הדבר בגלגל; התודעה לא ביקשה דווקא את הגלגל כי-אם את הרשימה אשר מתחת לגלגל שראתה באופק וביקשה להתקדם אל עברה. הגלגל היה לה רק למנוף לנתב דרכו את המסלול אל עבר האופק הרחוק.
נחזור אל המחבר שלנו ואל דוגמתו המאפיינת – "הארץ"; וכאן אנו נתקלים בשתי סוגיות שעולות מאליהן אל הבמה:
לאיזה אופק ביקשה התודעה להגיע דרך הארץ?
– לשליטה המוחלטת במלוא ערימת המידע. זה אותו האופק אליו ביקש להגיע ממציא הגלגל או האיש של העסק... כלומר האופק הוא החזון והמפתח שלו יכול להיות כל שרשרת מידע חלקית שתזוהה ביקום.
ותעלה ותבוא הסוגיה הבאה: וכמה מפתחות (מאורות) צריכה התודעה עבור החזון שלה? ובאלו מפתחות צריכה להשתמש?
משה רבינו עונה על השאלה הזו יותר מאוחר, כאשר גם הוא יורד אל סוף תודעתו ומגלה את הדינמיקה של עבודתה עם המידע שביקום, ולדינמיקה זו קוראים "יהוה"; זה שמה המקצועי לדינמיקה הזו שהשתמש בו מחבר התורה; עמדתי על המונח המקצועי זה בפרק הראשון:
יהוה: יהא ההווה ויתקיים לעתיד ועד לאין סוף, כי כל המידע שמכיל היקום נמצא בשרשרת מידע אחת רצופה. "יהוה אחד". זה הפרוש למילת המפתח שאנו משננים מידי יום על פני דורות.
יהוה: הדינמיקה המתקיימת בשרשרת מידע אין סופית אחת רצופה.
וכפי שציינתי, משה רבינו ענה על הסוגיה ועניינה: בכמה מאורות צריכה התודעה להשתמש בדרכה אל האופק הרחוק... ואלו מאורות הם?
תשובת משה רבינו (שמות יג):
וידבר יהוה אל-משה לאמר: הבחין משה רבינו מתוך הדינמיקה הפועלת בשרשרת האחת לאמר...
בלשון ציורית, הדינמיקה הפועלת במרחב אמרה למשה את הדברים האלו...
קדש-לי כל-בכור, פטר כל-רחם בבני ישראל – באדם ובבהמה: לי הוא.
בכור הוא הצאצא הראשון של האדם ומתוקף זאת זוכה למעמד מיוחד. כלומר הוא מייצג את חוליות המידע הרצופות בהן פגשה התודעה לראשונה וביקשה לפתוח דרכן את השער לאופק... בכור הוא הגלגל, העסק, הארץ, המאור... הוא הגוף שיפיץ אור בתוך ערימת המידע החשוכה וינתב את מסלול התודעה לאופק הרחוק; לרשימה של החזון...
וגם פטר הוא הוולד הראשון, הוולד הבכור, הוא ההתחלה, פרי בטן הראשון, הפתיח שקודם לכול...
לקדש דבר: לעשות את הדבר מיוחד. "זונה" בלשון הקודש נקראת "קדשה"; היא מיוחדת, היא לא נוהגת כשורה – כשאר האנשים...
קדש-לי כל-בכור: כל שרשרת מידע בה אתה פוגש לראשונה – ראה אותה כ-"בכורה"; עשה אותה מיוחדת, קדשה; השתמש בה כמאור ממנו יופץ האור וינתב את דרכך אל יתר המידע שביקום. ראה בה כדבר מיוחד- לא כשאר הדברים הרגילים. ומדוע?
כי:
פטר כל-רחם: כי הוולד הראשון, הוולד הבכור, פרי-בטן הראשון,
בבני ישראל– המיוחדים ששמו לב למסר הזה ו/ או עתידים לשים לב אליו,
באדם ובבהמה: ולא רק בבני ישראל כי-אם בכל אדם, גם באלה שאינם מודעים למשמעות הדבר, ואף בבהמה שאין לה מודעות,
לי הוא: כי כל שרשרת מידע בכורה כזו – לי היא, נכונה היא להשתלב עם הדינמיקה המתקיימת במרחב, היינו בשרשרת-מידע האחת האין סופית, ולשמש לך כאחד המאורות, כאחד הגופים שיפיץ אור ויגלה עבורך את הערימה החשוכה.
הסוגיה שמשה רבינו התייחס אליה כאן היא: "בכמה מאורות צריכה התודעה להשתמש בדרכה אל החזון, אל האופק הרחוק... ואלו מאורות הם?":
הבחנת משה רבינו ותשובתו כדלקמן:
– קדש-לי כל בכור; פטר כל רחם: כל שרשרת מידע בה תפגוש לראשונה – קדשה וראה בה כבכור; שלבה עם הדינמיקה הפועלת במרחב, כי כל שרשרת חלקית כזו תהווה עבורך למאור שינתב לך את המסלול, אל עבר האופק הרחוק בו תבחר התודעה שלך.
מכאן אני מסיק כי כל שרשרת מידע חלקית עתידה לשמש את התודעה כמאור עבור החזון שלה... כלומר לא רק הגלגל הוא "הבכור" כי-אם כל שלב ושלב בהתפתחות הגלגל עתיד להיות כמאור (בכור) עבור יתר הרשימה שתבוא אחריו, למכונה ולמנוע ולמכונית ולחללית... התודעה האנושית יכולה להכנס לרשימה הזו בכל שלב, וכל שלב כזה יכול לשמש לה כבכור ומאור עבור הרשימה במלואה, היינו עבור שרשרת-מידע האם "האחת"– הרצופה שאין לה סוף...
אם כן, משה רבינו מגדיר כל שרשרת מידע בה פוגשת תודעת האדם כ- בכור – כשרשרת בכורה שיש לה את מעמד הבכור שיתפקד כמאור להמשך הדרך.
משה בן עמרם עונה בהמשך על עוד שאלה מעניינת: ואם תפגוש התודעה בשרשרת מידע כלשהי מבלי להתייחס אליה כבכור, או אז מה יהיה עם שרשרת כזו? אם תרצה – מה יהיה עם אותה התודעה שוויתרה מרצון על בכורה?
למען הסדר הטוב ולפני להשיב על השאלה, משה רבינו העדיף לתאר קודם את הגדרת הבכור ותפקידו, או אז הגדרה זו תענה מאליה על הסוגיה: על מה וויתרה התודעה ומה הן השלכות וויתוריה.
יא והיה כי-יבאך יהוה אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך. יב והעברת כל-פטר-רחם ליהוה; וכל-פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים – ליהוה. יג וכל-פטר חמר תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה. (שמות, יג)
אתמקד להלן בדברים הקשורים בתשובת משה רבינו ולא אתעכב על כל הגדרה ומונח, כי יש לנו כאן עולם ומלואו... המונחים שאפסח עליהם אסמנם ב- (;).
משה רבינו מתאר להלן את תופעת הזרימה עם הדינמיקה הפועלת במרחב; איך הזרימה הזו מתנהלת בפועל. הוא פונה אל תודעת האדם באשר הוא, גוזר מהתמונה המקורית חתך מסויים בו נראית התודעה האנושית בשעת פעולה כאשר מתמזגת עם הטבע וזורמת עם הדינמיקה הפועלת במרחב. והינה לך תיאור חי (פונה לתודעת האדם):
והיה כי-יבאך יהוה אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך: וכאשר תזהי בפועל את הדינמיקה הפועלת במרחב ותזרמי עימה... ותכבשי בעזרתה עוד ועוד מחוזות מהארץ הגדולה השרועה לפניך – כדוגמת מחוז הכנעני (;) אשר נכבש על ידי אבותיך (;) וכבר נכבש גם על ידך ונמצא בשליטתך המלאה,
והעברת כל-פטר-רחם ליהוה; כל המחוזות הללו- נכבשו בפועל על ידך כאשר ראית בכל בכור כמאור שגוייס מיד על ידך ופעל בשרותייך... היינו כאשר "העברת כל פטר רחם ליהוה". במילים אחרות, כאשר קידשת כל שרשרת מידע שפגשת בה ושילבת אותה עם הדינמיקה הפועלת במרחב... או אז שרשרת זו היוותה עבורך כמאור שניתב את המסלול אל עבר היעדים שכבשת.
וכל-פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים – ליהוה: או אז... גם "כל-פטר שגר בהמה" אשר תפגשי במרחב – עתיד לפעול בשורותיך גם אם לא הזמנת אותו ולא התכוונת לזהותו- ואף גם הוא יהיה לך למאור...
במילים אחרות, וכאשר תתחילי (פונה לתודעה) לזרום עם הטבע ותגייסי כל שרשרת מידע שתזהי בדרכך לתפקיד "הבכור" (הזרקור/ המאור), או אז גם יתר "הבכורות" (יתר שרשראות המידע) הקרובים ואף הרחוקים למאור שלך – יצטרפו אל "בכורך" ויאירו עימו.
וגם לבהמה יש בכור והוא חי בטבע ומנוי על שרשרת המידע האם... אך אין לפטר הזה אימא או אבא שישמש להם כמאור; אין לבהמה תודעה שזקוקה למאור.
"פטר שגר בהמה" או אם תרצה "בכור הבהמה" – מונח זה מקביל לשרשראות המידע הרבות הפזורות בארץ וביקום שאין להם דורש; אנו מבחינים בהם ואולי אף משתמשים בהם באופן חלקי אך לא כבכור, לא כיאה להם, לא כיאה לכל שרשרת מידע ביקום- קטנה בינונית או ארוכה, כי כולן אמורות לשמש "כבכורות" עבור האדם שתודעתו זקוקה למאור מתמיד...
איננו מזהים כל שרשרת של מידע וממילא איננו מודעים לקיומה, אבל ישנה תופעה בטבע שגם שרשראות כאלה שנעלמו מעינינו- מצטרפות בדרך עלומה למציאות, מתחברות עם יתר השרשראות שבידינו וסוללות איתן את הדרך... במוזמנים הזרים והברוכים האלה אנו נתקלים חדשות לבקרים וזוקפים את זאת ליד המקרה, למזל... ולא היא. "הבכור" כאשר נמצא ומתפקד בעמדת הבכור, היינו כאשר תודעת האדם מזהה אותו כבכור ומשתמשת בו כמאור, או אז גם יתר הבכורות הנמצאים בסביבה מצטרפים אליו ומאירים עימו. אמור מעתה, בכור-בהמה יצטרף רק לבכור-אדם בתפקיד.
והיה כי-יבאך יהוה אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך: וכאשר תתחילי את המסע שלך באופן תקין וברגל ימין,
והעברת כל-פטר-רחם ליהוה; ותמשיכי את מסעך כתיקנו;
או אז,
וכל-פטר שגר בהמה אשר יהיה – בהמשך הדרך,
לך – יהיה עבורך וישמש לך
הזכרים – לך, לחלק "הזכרי" שבך (נעמוד על המונח זכר ביום השישי)
ליהוה: כל הבכורות, המוזמנים על ידך והבלתי מוזמנים, הקרובים ואף הרחוקים, כולם כאחד יעמדו לפנייך בשורה ויאירו. דהיינו ישמשו לך למאור בשרשרת מידע האם, הרצופה, האחת, והבלתי סופית.
וכל-פטר חמר תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה.
בפתח הפרק השני התייחסתי למונח המקראי "חמור" הנזכר מספר פעמים בתורה, ואגב זאת ציינתי איך נולד "החמור" היהודי ששם על שיכמו לאורך כל הדורות את התורה "החלופית" שאין לה קשר וחצי קשר עם התורה המקורית. כדאי למי שרוצה להמשיך איתנו לחזור אל הפרק השני ולעמוד על המונח הזה. בכל אופן, המונח "חמור" מתייחס לתכונת האיש היהודי ששמר על התורה לאורך כל הדורות, הקפיד על הנוסח שלה בקנאות, וקיים את מצוותיה ככתבם וכלשונם. ולמה דווקא "חמור"! כי לבעל החיים הזה שתי תכונות התואמות את המונח התנכי. "סיבולת" היא התכונה הראשונה, ו"ראש בקיר" התכונה השניה.
לחמור היהודי ששמר בקנאות על נוסח התורה ודיקדק במצוותיה היתה סיבולת אין סוף... לולא הסיבולת הזו לא היתה לנו כיום תורה ולא היינו מעיינים ברגע זה בשורות האלה – פשוטו כמשמעו. אילולא הסיבולת הזו לא היה היום זכר לעם היהודי – כפשוטו וכמשמעו. מתוך התורה הזאת נוצרה הדת היהודית והעם היהודי, ומתוך העם היהודי התפרצה קנאותו לתורה שהבטיחה את המשך קיומו סביב התורה. אלה הם איפוא מאפייני התכונה הראשונה והחיובית של המונח המקראי "חמור" שנדבקו לעם היהודי.
אך למונח הזה עוד תכונה שלילית הנגזרת ישירות מהתנהגות בעל החי הזה שהולך עם הראש בקיר; חמור... העם היהודי לא קרא את נוסח התורה המקורית שבידו – פשוטו כמשמעו, ובמקום זאת הסתפק בנוסח החלופי שלה שאין לו קשר וחצי קשר עם הנוסח המקורי.
נוסח מקורי: קדש-לי כל-בכור: כל שרשרת מידע בה אתה פוגש לראשונה – ראה אותה כ-"בכורה"; עשה אותה מיוחדת. השתמש בה כמאור ממנו יופץ האור וינתב את דרכך אל יתר המידע שביקום.
נוסח חלופי: קדש-לי כל-בכור: שכל בכור יהיה קדוש; בכור האדם תפדה בכסף מהכהן, ובכור הבהמה תזקוף לקדשים הקלים שנשחטים בעזרה של בית המקדש ונאכלים אך ע"י הכהנים.
אם כן המונח המקראי "חמור" טומן בחובו שתי תכונות אחת חיובית שבזכותה שרדה התורה כהיא זו ועימה שרד העם אשר קינא לה ושמר עליה, והתכונה השניה שלילית שבגינה איבד העם הקנאי הזה את הנוסח המקורי של תורתו – דווקא בגלל קינאתו התהומית שהיתה לו לרועץ.
שתי התכונות הופיעו בפרק העקדה בעזרת אותו המונח (בראשית כב):
ג וישכם אברהם בבקר, ויחבש את-חמרו... שינס את מותניו; אזר כוח וסיבולת של חמור... (זו איפוא התכונה החיובית שזקוק לה האדם)
ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור... אינכם מסוגלים לצאת מדלת אמותיכם וזוהי תמצית קניינכם בעולם: 4 אמות של מרבץ החמור ממנו לא ייצא לעולם; שבו איפוא במקום מרבצכם עם החמור... (זו התכונה השלילית שנדבקת באדם ההולך עם הקיר).
נחזור איפוא לפינתנו בפרק יג בשמות, היכן ביקש להתייחס משה רבינו לסוגיה המעניינת: ואם תפגוש התודעה בשרשרת מידע כלשהי מבלי להתייחס אליה כבכור, או אז מה יהיה עם השרשרת הזו? ומה יהיה עם אותה התודעה שוויתרה מרצון על הבכור שפגשה?
וכל-פטר חמר תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה. זו התשובה המלאה ואני אפצל אותה:
וכל-פטר חמר תפדה בשה, הוא עוסק באדם שנדבקה בו התכונה השניה "השלילית" של החמור ומתעקש לדבוק בתורה החלופית שלו שהשמירה על מצוותיה ואין חולק על זה- תרמה להישרדותו הרוחנית והפיזית. וכי יעלה על הדעת לוותר על המצוות המוסריות והמהותיות הללו שבלעדיהן לא היה לי קיום ולא תכלית (כך טוען החמור העקשן) ולעבור אל נוסח אחר בתורה שאין לו קשר וחצי קשר למצוות הללו?! וכי אין בנוסח שלי שום מידע? וכי אין בנוסח שלי שום שרשרת מידע שביכולתה לשמש לי כבכור – כמאור שיפיץ עבורי את האור וינתב את דרכי אל יתר המידע ביקום? זו שאלת החמור העקשן המבקש לשמור בקנאות על "נוסח" תורתו ומצוותיה ומשה רבינו עונה על הטענה הזו כלהלן.
כאן מופיע פועל חדש "לפדות" שערכו הספרותי: להחליף, להחליף דבר באחר, להמיר, להחליף משהו תמורת משהו, לתת דבר ולקבל אחר במקומו.
הפועל "לפדות" מטיל למעשה אור על התפקיד הראשי של "הבכור" – היינו על תפקיד שרשרת המידע הראשונה בה נפגשת התודעה ומבקשת שתשמש עבורה כמאור שינתב את דרכה אל יתר המידע שביקום... התודעה מבקשת לפדות את המידע של השרשרת הזו במידע אחר; היא מבקשת שהמידע הזה הנמצא בשרשרת הספציפית בה פגשה – ישמש עבורה כמאור למידע אחר, משמע שתחליף את המידע הספציפי הזה ותקבל מידע אחר תמורתו. כך ראתה התודעה האנושית את שרשרת המידע של הגלגל כאשר נפגשה עימה לראשונה: היא ביקשה להגיע דרך הגלגל אל המכונה והמטוס ומכונת הגילוח והחללית... היא ביקשה בעצם להמיר את המידע של הגלגל ולהגיע דרכו אל מידע אחר; היא ביקשה להמיר את המידע, לפדות את המידע...
אחזור שוב למשה רבינו שלהפתעתי מאשר את שאלת החמור העיקש שביקש לשמור על נוסח תורתו ומצוותיה... שאלתו תקנית – עונה לנו ולכל הדורות כלהלן:
וכל-פטר חמר תפדה בשה, והרי גם בתורה החלופית קיים "מידע" שכל שרשרת חלקית ממנו יכולה לשמש כשרשרת בכורה וכמאור שיפיץ עבורכם את האור וינתב לכם את הדרך אל יתר המידע שביקום.
וכל-פטר חמר תפדה – וגם את הבכורות האלו של החמור העיקש שתפגשו בתורתו החלופית – תפדו במידע אחר...
ובמה נפדה את המידע הזה? לאיזו רשת מידע נשאף להגיע דרך בכורו של החמור? והרי מהמידע שפגשנו על כדור הארץ היגענו אל יתר המידע של היקום; מהגלגל היגענו אל המטוס; כלומר המרנו את המידע הזה ופדינו אותו במטוס; והמידע של "פטר חמור" במה נפדה אותו?
בשה, ביחידת צאן מהמקנה, בכבש צעיר, בתריג המצוות אשר שוקדים עליהם בקנאות, בתלמוד ובמשנה ובהלכה... בכורות אלו יובילו אותכם אל התורה המקורית וממנה אל יתר המידע של היקום.
היה ולא; היה ותוותרו גם על השה הצעיר הזה; היה ותוותרו גם על "פטר חמור" זה; בלשון התורה:
ואם-לא תפדה, היה ותוותרו גם על "הבכור" הזה,
כאן צולל משה אל גרעין השאלה הכללית ומשיב:
וערפתו; היה ותפגוש התודעה בשרשרת מידע כלשהי מבלי להתייחס אליה כבכור, או אז משמעות הדבר היא – עריפת שרשרת המידע הזו משרשרת האם וניתוק מוחלט ממנה, היינו מיתר המידע, מערימת המידע, מהיקום.
ומה יהיה עם אותה התודעה שוויתרה מרצון על הבכור שפגשה?
– היא תקרוס. תודעה ללא מידע כריאה ללא אוויר. זו משמעות המוות הקליני של האדם. אנחנו מתים בהדרגה- בתוך שבעים שמונים שנה, כי אנחנו מתנתקים משרשראות המידע המגוונות שנפגשים איתן בהדרגה, איננו מתנתקים מכולן בבת אחת.
תשובת משה רבינו וכאמור עונה על השאלה הכללית ובכללה גם השאלה המקומית בה נפגשנו לעיל:
ואם-לא תפדה, היה ותוותרו גם על השה הצעיר הזה; היה ותוותרו גם על "פטר חמור" זה; היה ותוותרו גם על שרשראות המידע של התורה החלופית ולא תואילו לפדותן במידע אחר – היינו להגיע דרכן אל מידע אחר,
וערפתו; וערפת את השרשרת הזו שבידך – זו התוצאה. או אז, במילים אחרות, לא תגיע אל התורה המקורית, כי כבר ערפת את שרשרת המידע שבידך ונותרה ללא ראש– ללא האפשרות להתחבר עם שרשרת האם. התנתקת במו ידך משרשרת האם.
אם כן, התורה החלופית שבידינו אותה אנו קוראים ואת מצוותיה מקיימים – היא "הבכור" שינתב את הדרך אל התורה המקורית ואל יתר המידע שבערימה, הגם ולתוכן התורה החלופית על מצוותיה – אין קשר וחצי קשר למידע המקורי של התורה.
אנו פודים בכסף מלא את הבכור שנולד לנו ומשלמים את הכסף הזה לכהן – הגם ואין לזאת קשר לפדיון הבכור "המקורי", אולם בכור חלופי זה הוא המאור היחיד שלנו שיגשר בינינו לבין הבכור המקורי.
את בכור הכהן לא פודים, זכר "לכהן" שמכהן בפועל בשורות הדינמיקה הטבעית, היינו "הכהן" שמופיע בתורה המקורית...
וגם את כסף הפדיון של בן ישראל לוקח הכהן, זכר לאותו הכהן המקורי המופיע בתורה... את זה ואת זה אנו מקיימים הגם ואין להם קשר "לפדיון" המקורי, אולם הם המאור שיגשר בינינו לבין המונחים המקוריים / פדיון, בכור, שבת, כופר...
על זה הדרך אנו מקיימים מצוות רבות הקשורות במונח "כופר", "התרה" שגם משמעותם המילולית היא "פדות": להחליף מידע זה במידע אחר; להגיע דרך המידע החלקי שבידינו אל המידע המקורי שבתורה שלנו.
על זה הדרך אנו שומרים בקנאות על השבת ושובתים מאין סוף מלאכות הנגזרות מ- 39 אבות מלאכה... אילולא שמירתינו על "הבכור הזה", לא היינו מגיעים אל הבכור המקורי – אל השבת המקורית שנפגוש בתמונה השביעית (ביום השביעי)...
באופן הזה ענה משה רבינו על שתי השאלות העקרוניות:
– ואם תפגוש התודעה בשרשרת מידע כלשהי מבלי להתייחס אליה כבכור, היינו מבלי להפוך אותה למאור – מה יהיה עם השרשרת הזו?
– ייערף ראש השרשרת הזו ותתנתק משרשרת האם.
– ומה יהיה עם התודעה שערפה את ראש הבכור הזה?
– היא תתנתק בהדרגה משרשרת האם עד שתערוף את אחרון הבכורות ותקרוס, כי לא יישאר לה שום מאור; זו משמעות המוות.
וכל-פטר חמר תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; זהו החלק הראשון של פסוק יג מפרק יג בשמות בו עסקנו לעיל, ונותרה עדיין הסיפא שלו:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. בחלק הראשון של הפסוק עסקנו בבכור חמור או "בפטר חמור" – מה עלול לקרות אם נפגוש בו ולא נפדה אותו... עם זאת לא שכח משה רבינו להזכיר לנו בהמשך גם את המובן מאליו: ואם "פטר חמור" יש לפדות על מנת לא לאבד קשר עם שרשרת האם ולקרוס, על אחת כמה וכמה "בכור אדם" – היינו שרשרת מידע מקורית מתורתינו המקורית ...
וכל בכור אדם בבניך תפדה. וגם את המובן מאליו אזכיר לך ואשנן...
באופן הזה ועם אוסף הבכורות שנערמו לנו עד עתה, נחזור לתמונתנו המקורית עם הזום הרביעי שלה:
ויאמר אלהים: זו אמירת התודעה האנושית כאשר פגשה לראשונה בשרשרת מידע חלקית וזיהתה אותה:
יהי מארת ברקיע השמים: יש לי חזון והמידע בו אני פוגשת ברגע זה – יהא למאור עבור החזון שלי שתכליתו היא להמשיך ולכבוש את שרשרת המידע האין-סופית. כך התודעה "אומרת" בפגישתה עם כל שרשרת מידע- גדולה קטנה או בינונית, מכל סוג ובכל שלב או זמן. כלומר פני התודעה לא היו אל "הגלגל" כאשר זיהתה אותו– כי אם אל היעד שלה באופק, והגלגל שימש לה כמקפצה וככלי עבור היעד הזה שאין לו סוף...
– ומהו היעד?
– השליטה המוחלטת במלוא חוליות המידע של שרשרת האם האחת והרצופה עד לאין סוף.
אבל בנתיים יש לי את השליטה רק בשרשרת המידע החלקית אשר זיהיתי, כיצד איפוא אחיל את שליטתי המלאה בשרשרת האין סופית?
– ע"י מחיצת הפרדה שאמתח לאורך כל השרשרת ואגדיר בה את גבולותיה המדוייקות. כמו שעושה אדם הרוכש חלקת אדמה פרטית ומקים סביבה גדר שתשמש כהכר לשליטתו הבלעדית בחלקה הזו.
מחיצה זו וכאמור, תפריד בין המידע שכבר זיהיתי ובין יתר המידע הנמצא בשרשרת האם:
להבדיל בין היום ובין הלילה: "יום" זה המידע המואר שכבר זוהה על ידי לאור היום, "לילה" זה המידע הנמצא בחשכה שעוד לא הואר ולא זוהה.
עם זאת שאלה אחת עומדת ביני לבין תכלית העניין: יש לי תוכנית לשליטה מוחלטת במלוא חוליות המידע בשרשרת האם האחת והרצופה, אבל איך אתחזק את השליטה הזו? כלומר איך אתקדם אל עבר היעד שלי וארכוש עוד שרשראות מידע חלקיות לצרפן לשרשרת שבידי? כיצד אחיל בפועל את שליטתי המלאה בשרשרת האם האין סופית?
והרי שוב, ובנתיים שמתי יד רק על מידע חלקי, אני מחזיק בידי רק בשרשרת המידע החלקית של הגלגל אשר זיהיתי, כיצד מידע ספציפי זה יומר למידע אחר? כיצד נפדה הבכור והמידע החלקי של הגלגל והופך למאור עבור יתר המידע שבסל? כיצד מתפזר האור של הבכור הזה ונעשה ממנו מאור – מקור של אור עבור יתר המידע שבערימה?
זכרו נא כי מחבר התורה משתמש לשיטתו "בארץ" כדוגמה המייצגת שרשרת מידע חלקית- בה נפגשה התודעה האנושית לראשונה, וביקשה לפזר את המידע הזה ולהפוך אותו למאורות עבור יתר המידע שביקום... כיצד מתקיים בפועל התהליך הזה?
ובכן, חזון התודעה האנושית יוצא בפועל אל הדרך- בו ברגע כאשר התודעה פוגשת בשרשרת מידע כלשהי ורואה בה כבכור – כמקור של אור עבור חזונה שבאופק. כלומר היא רואה לנגדה כלי שבעזרתו תגיע אל חזונה, ושרשרת המידע שזוהתה הופכת בעצם לכלי- ליצוק בו את חזון התודעה שבאופק. והשאלה היא לאלו כלים יהפכו הבכורות כאשר תפגוש בהם התודעה האנושית, ותבקש ליצוק באמצעותם את חזון שליטתה במלוא המידע שביקום? לאלו כלים יהפכו שרשראות המידע הבכורות שתגזור אותם התודעה מתוך המידע המוקרן מהארץ?
והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים: " הבכורות" האלה שייגזרו מתוך הארץ יהפכו לכלים – לאותות ולמועדים ולימים ושנים; אלה הם הכלים הטכנים שישמשו את התודעה האנושית לסלילת חזונה הבומבסטי – השליטה המוחלטת במידע של כל היקום.
1. אותות: המילה "אות" מזכירה לי מיד "אות חיים"... רגע לאחר רעידת אדמה הגופות שרועות לפניך... ואתה עומד על יד אחת הגופות שחושד/ מקווה שעודנה בחיים וצועק לה במלוא הגרון: תן לי "אות חיים" שאציל אותך, שאמשיך איתך... תזיז את היד, מצמץ בעיניים... וגם בעל החזון זקוק לאותות, שיראה שהחזון שלו הולך, מתקיים...
חזון ההתודעה האנושית הוא לשלוט במלוא ערימת המידע בכל היקום – החל מנקודת הזינוק שלה על הארץ, ולאורך כל הדרך זקוקה היא לאותות שיגיעו אליה מסביבת נקודת הזינוק ויראו לה שחזונה חי ובועט וממשיך להתקדם.
הרבה אותות משוגרים מכדור הארץ – מתוך האטמוספרה ומחוצה לה: אותות חשמליים, ברקים, שרב, חום, קור, רוחות, גשמים, לחות... גם האנשים מסביב משגרים כל הזמן אותות- בהתנהגותם, בשפת גופם... האותות האלו משמשים ביד האדם כאמצעי עזר להתמצאות שלו בסביבה, והוא זקוק לכלים אלה כי הוא רוצה לשלוט בסביבה.
2. ומועדים: עוד כלי טכני שישמש את התודעה האנושית ליישום חזונה ותכליתו – השליטה במלוא חבילת המידע במרחב. ללא "מועד" אינני יכול לעקוב אחר חזוני וללוותו בנקודות ציון...
קיץ, חורף, אביב, סתיו, ערב, בוקר, יום, לילה... גם החגים הנזכרים בתורה נקראים "מועדים" כי מציינים הם נקודות ציון במפת השנה. "מועד" הוא נקודת ציון במפת הזמן האנושית: עבר הווה ועתיד; וזוהי אותה המפה עליה משרטטת התודעה את חזונה. המועד, אשר על כן, משמש לתודעה ככלי תחבורה במרחב המפה.
3. וימים: ברגע זה אנחנו נמצאים במרחב היום הרביעי... היינו בזום מס' 4 לתמונה המלאה והמקורית. תמונה מס' 4 וכידוע, זהה לתמונה מס' 3 שקדמה לה אך מופיעים בה פרטים שנמצאים כמובן בתמונה השלישית אך לא ניתן להבחין בהם כי קטנים הם, לכן אנו מקרבים את העדשה בתמונה הרביעית ומגדילים אותה בשביל להבחין באותם הפריטים.
הרבה מונחים חדשים שפגשנו בהם בתמונה הנוכחית כמו "בכור", "מאור" – נמצאים ללא ספק גם בתמונה הראשונה והשניה והשלישית, אך לא הצלחנו שם להבחין בהם כי המימד שמגיחים מתוכו אינו נראה בתמונות הקודמות בגין גודלו – לא מהותו, ובכל זאת, מי שניחן בעין חדה יכול להבחין אף בבכור ובמאור ובפטר חמור - גם על גב התמונות הקודמות, אך הבעיה היא עם בעלי הראיה הקצרה... לכן היה על מחבר התורה להגדיל עבורינו את התמונה המקורית באופן שנבבחין בכל הפרטים שבתוכה עד הקטנים ביותר. הוא חישב וראה שיש להגדילה שש פעמים בנוסף לעוד הגדלה שביעית שתצטרף לכל אחת משש ההגדלות (פרטים ביום השביעי), ובסך הכל 6 + 1 = 7, שבע תמונות- שבע הגדלות.
השאלה היא, מדוע חילק המחבר את ההגדלות לשבע ולא עשה הגדלה אחת גדולה שכלולים בה כל הפרטים?!
על השאלה הזו ענה הפעם האדם, שמעודו ועד היום השתמש באותו המנחה של המחבר וקבע 12 שנות לימוד + אוניברסיטה. והשאלה שוב- מדוע חילק את כיתות הלימוד ל- 12 ולא עשה כיתה אחת שתכלול את כל חומר הלימוד?!
התשובה נמצאת בפה כל אחד מאיתנו... כי אם נעמיד רק כיתה אחת – כל התלמידים בכל הגילאים יצטרכו לשאת בילקוטם את אותו חומר הלימוד ולהתמודד עימו: בן השש שרק התחיל לכתוב יצטרך להתמודד עם משוואות האלגברה, ובן השבע עשרה ימשיך להתמודד עם משוואות הכפל ולהיבחן עליהן...
אם נחזור אל ששת הימים שלנו ואל ששת "התמונות", אזי טבעי הוא לקבוע שחזונו של חד ראיה הוא הרבה יותר רחב מבעל ראיה קצרה... תודעה שמסוגלת להבחין ישירות בתמונה המלאה המקורית ללא שום הגדלה – מסוגלת לשרטט בהתאם חזון הרבה יותר גדול מתודעה אחרת שיכולה להבחין בתמונה המלאה רק מתוך ההגדלה הרביעית... זה כמו להעניק לשני אנשים את האפשרות "לגזור" להם חלקת אדמה מתוך כדור הארץ: אחד מתוך מפת אטלס, והשני מתוך תמונות של מחוזות ושכונות ורחובות...
אם כן, ששת ימי השבוע (יום השבת משותף – פרטים ביום השביעי) הם שש תמונות / הגדלות העומדות לרשות התודעה האנושית. מכאן, "ימים" הם "כלים" בידי התודעה האנושית; כל תודעה והכלי (היום) המתאים לה שדרכו תמזוג את חזונה... במקרה או לא דורגה הראיה האופטית לשש.
4. ושנים: שנה, זו הגירסה המלאה של יחידת הזמן בה המחזוריות נותנת את ביטויה המלא; מקיץ עד חורף, מחום עד הקור, מהיבש עד הלח...
"יחידת זמן" היא אחד משלושת הגדלים דרכם מחשבים את המהירות ואת המרחק, ושלושתם כאחד מהווים כלי בידי התודעה בבואה לבנות את חזונה. כמה זמן עבר/ או יעבור, לאיזה מרחק היגעתי/ אגיע, ובאיזו מהירות עברתי/ אעבור את המרחק...
ויאמר אלהים: יהי מארת ברקיע השמים... והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. כלומר, והיו מאורות אלה לאותות ולמועדים...
שרשראות המידע שהתודעה האנושית זיהתה וראתה בהן כמאורות/ בכורות עבור החזון שלה – משמעות הראיה זו היא שמאורות אלה ישמשו עבור התודעה כאותות ומועדים וימים ושנים, כי אלה הם הכלים שזקוקה להם התודעה האנושית להתקדם עם חזונה ולפתח אותו: אותות, מועדים, ימים, שנים. כלים אלה נכונים הם עבור כל חזון- ולא רק החזון הנלווה אל הארץ... גם החזון הנלווה לגלגל צריך את אותם הכלים להתפתחותו: אותות, מועדים, ימים, ושנים.
וכאן נשאלת השאלה: הישגתי את הכלים להתקדמות החזון שלי באמצעות "הבכור" שזיהיתי בטבע, היינו באמצעות שרשרת המידע שזיהיתי את רצף חוליותיה וצירפתי אותה למציאות שלי; נקרא לשרשרת הזו או לבכור הזה בשם דנה; השאלה היא: ומה עם דנה שלי? מה קורה איתה עכשיו- ממש ברגע זה? ההרגשה היא שבין הראיה המיוחדת שלי לדנה שהפכה אותה למאור עבור החזון לבין התפתחות אותו החזון - דנה עצמה נפלה בין הכיסאות... מה עם דנה!
אם נחזור למטבע הלשון של התורה ולדוגמה המיוחדת של המחבר, או גם אז נשאל את השאלה: ומה עם "הארץ"? אומנם– זיהיתי עכשיו את הארץ וראיתי בה כמאור לחזון הגדול שלי לשליטה בכל ערימת המידע ביקום... ואכן מתוך המאור הזה היגעתי כבר אל הכלים הנחוצים להמשך החזון וכלים אלה עומדים כבר לרשותי ונמצאים בשימוש פעיל: האותות המועדים הימים והשנים. אבל השאלה היא: ומה עם הארץ? מה עם שרשרת המידע שרק עכשיו זיהיתי וביקשתי לצרפה למציאות שלי- לאוסף שלי ולהנות ממנה? והרי זיהיתי את השרשרת הזו לא רק בשביל להשתמש בה עבור תוכניותי העתידיות אלא גם בשביל להנות ממנה היא... אני רוצה להנות מהארץ, מיופיה, מנופה, רוצה לאכול את פירותיה...
תהייתך תקנית – ענה לי מחבר התורה והציע לי לנוע בשבילי התמונה כפי שנעים בשבילי החילזון; ניתן להגיע בתנועה סיבובית אל כל חלק בחילזון ומכל נקודה אשר עליו. ובכן זיהיתי שרשרת מידע, קראתי לה "ארץ", ומתוך אותה השרשרת ייצרתי כלים להמשך מסעי במרחב, כלים שיאירו לי את המרחב ואת הארץ כאחד.
והיו למאורת ברקיע השמים, להאיר על-הארץ; ויהי-כן.
והיו – הבכורות, שרשראות המידע שזיהיתי, הארץ, הגלגל...
למאורת ברקיע השמים להאיר על-הארץ – לזרקורים, לכלים שימושיים במרחב... שיאירו (גם) את עצמם, את הארץ ואת הגלגל ואת שרשראות המידע שזוהו והיו לזרקורים...
כלומר, הארץ תהפוך למקור האור עבור חבילת המידע במלואה וגם עבורה היא בעצמה; והגלגל יהפוך למקור האור שיאיר את הרשימה המכובדת שעתידה להופיע תחתחיו, ובו בזמן הגלגל עצמו "יהנה" מאותם הכלים שנוצרו מתוכו וישתמש בהם, באותות במועדים בימים ובשנים.
ויהי-כן. ויהי אור. כך נוצר האור. כך מזהים את ערימת המידע ונעים בתוכה- בתנועה הסיבובית הזו.
עד כאן משמעות משפט המפתח "ויהי אור" בו הציג מחבר התורה את התמונה המקורית בראשונה, והרחיב אותה זה ארבע פעמים עבורינו.
ביום השני הרחיב את המשפט "ויהי אור" ל- יהי רקיע שיבדיל בין מים למים... ביום השלישי הרחיב את אותו המשפט ושילב בו את הטכניקה בה קולטת התודעה את האור, את המידע... יהי אור – משמע "יהי אחד", שחוליות המידע ייקוו באופן רצוף אל מקום אחד... כך הוצגה לנו מקבילה ועוד מקבילה ועדיין ממתינות לנו שתי מקבילות מורחבות מאחותיהן: החמישית והשישית, והשביעית כאמור היא "מקבילה" משותפת שתתבאר בזמנה.
אם כן, קליטת המידע ע"י התודעה האנושית מסתכמת בזיהוי אותו המידע, ולמעשה זו תכלית העשיה האנושית: זיהוי המידע; וכאשר התודעה "אומרת": ויהי אור – משמעות הדבר: "ותהי העשייה", "ויהי הזיהוי".
באופן הזה ניסח מחבר התורה את משמעות "העשייה האנושית" ותכליתה- על פני המקבילה השנייה:
ויעש אלהים את-הרקיע, כלומר "יהי אור" שמשמעותו "יהי אחד" שמשמעותו "יהי רקיע" – הוא תכלית העשיה האנושית; ותכלית זו מסתכמת בזיהוי המידע.
במקבילה השלישית נחשפנו לרמת "הזיהוי" ברובד הטכני שלו: לזהות – לקטוף משרשרת המידע חוליות רצופות; לזהות את הרצף של החוליות.
ובמקבילה השניה נחשפנו למשמעות "הזיהוי" ברמה כללית ביותר: לזהות – להבדיל בין מידע למידע; היינו להבדיל בעזרת הקטע הקטן שזיהיתי את רצף חוליותיו – בין משפחת המידע שעתידה להופיע תחתיו ולגדול מיום ליום (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו) לבין המשפחה המורחבת עד אין סוף של אותו המידע הנמצאת מטבעה מעליו.
התודעה האנושית מזהה – משמע מושיטה מעת לעת את היד למעלה אל שרשרת האם האין סופית האחת והרצופה, מזהה קטע מסויים מרצף חוליותיה, קוטפת אותו ומורידה אותו אליה למטה אל המציאות. כך מתפתחת בהדרגה המציאות האנושית.
כך ניסח מחבר התורה במקבילה השניה את תכלית העשיה האנושית; תכלית שמסתכמת בזיהוי המידע:
ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע.
זו היתה כאמור המקבילה השניה / היום השני.
וכך ניסח מחבר התורה במקבילה הרביעית המורחבת את תכלית העשיה האנושית; תכלית שמסתכמת כאמור בזיהוי המידע:
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: את-המאור הגדל לממשלת היום, ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים.
ההבדל היחיד כאמור בין המקבילה הרביעית לשניה הוא בתווים הדקיקים שאינם נראים לקצרי הראיה במקבילה השניה ומוגדלים באופן מלאכותי עבורם במקבילה הרביעית.
"תו דקיק" שכבר עמדנו עליו לעיל הוא "המאור": שרשרת המידע שהתודעה המקורית מזהה- היא שרשרת שמראש מגוייסת על ידה להיות לה כמאור ולזהות באמצעותה את רצף יתר החוליות... משה רבינו כינה בהמשך את השרשרת המגוייסת הזו "כבכור" "פטר כל רחם"... כאם ויד לכל השרשראות כי הרי באמצעותה נגיע ליתר החלקים בשרשרת ונזהה אותם... היא המנחה ליתר החוליות שבשרשרת, היא הראש שעומד בראש השרשרת, היא הבכור...
אם כן, תכלית העשיה האנושית מסתכמת בזיהוי המידע, ועצם הזיהוי– (לדוגמה, זיהוי רצף החוליות של שרשרת מידע חלקית) מאפשר לנו להבדיל בין המידע הנמצא מתחת לרצף החוליות אשר זוהו לבין יתר המידע שעוד לא זוהה למעלה, ואלה הם הגבולות המדויקות של חבילת המידע המלאה. נתון זה משלים עבורינו את משימת הזיהוי: אנו תופסים בכפינו את חבילה המידע המלאה שיודעים את גבולותיה וכבר יודעים מה זיהינו ומה עוד נותר לנו לזהות מתוכה. זוהי משמעות השליטה המלאה בחבילת המידע – "שליטה" ששואפת התודעה האנושית להשיג אותה כל הזמן. לאור "התו הדקיק" (המאור) שכבר נגלה לנו, משמעות הדברים במקבילה הרביעית כלהלן:
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: "ויעש" – "זיהה".
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: "זיהוי" רצף החוליות ע"י התודעה האנושית – משמעותו גיוס החוליות הללו להיות כמאור, ובאמצעות "מאור" זה נזהה את יתר המידע, היינו נבדיל בין מידע למידע; בין משפחת המידע שעתידה להופיע תחתיו ולגדול מיום ליום (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו) לבין המשפחה המורחבת עד אין סוף של אותו המידע הנמצאת מטבעה מעליו (כל הטכנולוגיה הקשורה בגלגל שהאדם עוד לא זיהה).
אם כן, בעזרת "המאור" הזה שכבר זהיתי את רצף חוליותיו, אני צריך לזהות (להאיר) עוד שתי משפחות-מידע, לכן המחבר השתמש ב- "שני המארת", מאור בשביל המשפחה שלמטה ממנו, והשני בשביל זו שלמעלה.
וזהו ייחוס שתי המשפחות הללו:
1. המשפחה הראשונה היא משפחת המידע שעתידה להופיע מתחת למאור הזה ולגדול מיום ליום עד אין סוף (הגלגל ויתר המוצרים שיבואו בעקבותיו)
2. המשפחה השניה היא המשפחה המורחבת עד אין סוף מאותו סוג מידע של "המאור", שחוליותיה נמצאות בטבע (בשרשרת האם) אך התודעה עוד לא זיהתה את הרצף שלהן, והיא עתידה לזהותן בכל רגע נתון, להושיט את ידה למעלה, לגזור אותן משרשרת האם ולהביאן למטה אל המציאות.
המדובר ולמעשה בחמולות... כי לשתי משפחות המידע המכובדות הללו אין סוף, הן זו שלמטה (היגענו מהגלגל עד החללית ועוד היד נטויה לאין סוף...), והן זו שלמעלה שלמעשה נגזרות מתוכה כל יתר החוליות שעתידות להתחבר עם המציאות. לכן, השתמש מחבר התורה במילת התואר "גדולים" לתאר את המאור שיעמוד לשימוש כל "חמולה" ויאיר את הדרך אליה... "שני המארת הגדלים". (בניגוד למקבילה השניה בה השתמש המחבר ב- "רקיע" – אחד ויחיד, היינו חוליות רצופות שזוהו ע"י התודעה ויצרו רקיע שהבדיל בין שני רובדי המידע. להזכירכם, במקבילה השניה עוד לא "הבחנו" במאור...)
ויעש אלהים את-שני המארת הגדלים: "זיהוי" רצף החוליות בקטע מסויים משרשרת האם ע"י התודעה האנושית – משמעותו גיוס הקטע הזה לשמש עבור התודעה למאור, שיתפצל מטבעו לשני מאורות גדולים, באמצעותם תסלול התודעה את דרכה אל עבר שתי המשפחות האדירות ותשלוט במידע שלהם:
1. את-המאור הגדל לממשלת היום, לגלגל וליתר המוצרים מתחתיו – זקוקה התודעה למאור "גדול" כי הרי זוהי תכלית "העשייה" שלה בפועל: למשול במציאות שלה ובמידע שבונה את המציאות הזו... היא זקוקה לאור השמש החזק להאיר את אזור העבודה שלה באופן ממשי, כי היא עתידה לזהות מתוך המאור הזה את רצף שרשראות המידע ולצרפן למציאות שלה בפועל. התודעה האנושית עובדת בפועל לאור היום, לכן היא זקוקה למאור (הגדול הראשון) בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע של היום המלא הזה.
2. ואת-המאור הקטן לממשלת הלילה, המשפחה השניה היא המשפחה המייצגת את המידע הנותר שחוליותיו נמצאות בטבע (בשרשרת האם) אך התודעה עוד לא זיהתה את הרצף שלהן, אולם היא עתידה לזהותן ולגזור אותן משרשרת האם ע"מ להביאן למטה אל המציאות. להדגיש, "הזיקה" אל חברי המשפחה הנרחבת הזו נוצרה ברגע זיהוי רצף החוליות של המאור. עמדנו על המונח "זיקה" במקבילה השלישית. אם כן "חוליות" המשפחה הגדולה הזו נמצאות עדיין בחשכת הלילה וממתינות לתודעה שתבוא ותזהה אותן, ואכן זוהי שאיפת התודעה בפועל – למשול בחבילה המכובדת הזו, להגיע אל חוליות המידע האלו ולחשוף אותן, והיא זקוקה בשביל המשימה הזו למאור (השני) בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע של הלילה הארוך שאין לו סוף.
והרי "המשפחה השניה" שמעל לרקיע – גדולה לאין ערוך מאחותה שמתחת לרקיע, ולמעשה ממנה מושכת התודעה את המידע ומפקידה אותו באוצרה שמתחת הרקיע (הרשימה שמתחת לגלגל), ומדוע אם כן לאזור האדיר הזה מסתפקת התודעה במאור "קטן"?
התשובה נעוצה "באינטרס" שיש לתודעה באזור הזה... הגם והאינטרס שלה בלתי צנוע בעליל: השליטה המוחלטת במלוא חוליות המידע הנותרות בשרשרת האם, באופן שיתאפשר לה גישה חופשית לאזור ע"מ לחפון מתוכו כל ערימה שתרצה בכל עת, ואת האינטרס הזה ניתן לקיים ע"י "גידור" האזור, כמו שעושה אדם הרוכש חלקת אדמה פרטית ומקים סביבה גדר שתשמש כהכר לשליטתו הבלעדית בחלקה הזו. זהו הרקיע שהבחנו בו במקבילה השניה, ושנמתח עקב החופן הראשון לאורך כל השרשרת בשביל לגדר באמצעותו את הגבולות ולהחיל את השליטה.
התודעה איפוא לא באה "לעבוד" באזור הזה אלא רק לשמור על גבולותיו, ולמשימה כזו אינה זקוקה מעבר למאור קטן שיאיר את מסלולי הגישה והזיקה אליו לעת הצורך... ואור הירח הקטן מספיק למשימה מוגדרת כזו, בשביל למשול באמצעותו בחבילת המידע המשתרעת על הלילה הארוך הזה. לכן השתמש מחבר התורה כאן במילת התואר (קטן) "המאור הקטן" הגם והאזור שאמור להאיר בו- גדול הוא מהאזור בו פועל המאור הראשון.
עד עכשיו השתמשה התודעה המקורית בשני מאורות, דרכם האירה שני אזורים, ועל הגדרת האזורים הללו עמדנו במקבילה השניה: המים אשר מתחת לרקיע והמים אשר מעל לרקיע. הרקיע עצמו (שהפך במקבילה הרביעית למאור) נוצר עקב החופן הראשון שחפנה התודעה מערימת המידע; דוגמה לחופן כזה: הגלגל. דוגמה אחרת שהשתמש בה מחבר התורה: הארץ. ולמעשה ניתן להשתמש בכל דוגמה שעולה על הדעת, כל חופן כל חבילת-מידע כל זיהוי של רצף-חוליות – כל אחת מאלה מהווה דוגמה מאלפת לחופן שישרטט רקיע בשמים, או שישמש את התודעה כמאור, כבכור.
את המונח "בכור" שעמדנו עליו לעיל בפרשת "קדש לי כל בכור" – הגה משה רבינו, והוא הוא "המאור" שפגשנו בו במקבילה הרביעית. אם זכור לכם, משה רבינו הגה עוד מונחים מקבילים ל-"בכור" כמו "פטר כל רחם", "פטר שגר בהמה", "פטר חמור", "בכור אדם", עמדנו לעיל על משמעות כולם ולמעשה ניתן לחלק את חבילת המקבילים האלה לשלוש:
1. "בכור", "פטר כל רחם", "בכור אדם" – ערכם של שלושת המונחים האלה זהה לערך "המאור" שהופיע במקבילה הרביעית (יום רביעי).
2. "פטר חמור": את הבכור הזה הגה משה רבינו במיוחד עבור עם ישראל; לתאר דרכו את שתי התכונות המנוגדות והנטועות בעם הזה: סיבולת האין קץ שלו – סיבולת החמור, והעקשנות שלו – עקשנות החמור שהולך עם הראש בקיר...
3. "פטר שגר בהמה": המונח הזה מקביל למעשה ל-"פטר כל רחם בבהמה"; ואף "פטר כל רחם באדם" זהה לו- כאשר האדם יורד אל רמת הבהמה שאין לה "תודעה"...
מכאן נוצר המונח " פטר שגר בהמה" או אם תרצה "בכור הבהמה" – מונח המקביל לשרשראות המידע הרבות הפזורות ביקום שאין להם דורש; אנו מבחינים בהם ואולי אף משתמשים בהם באופן חלקי אך לא כ- "בכור" – לא כ- "מאור", לא כיאה להם, לא כיאה למכלול שרשרת המידע ביקום שאמורות לשמש את האדם "כבכורות" שתודעתו זקוקה למאור שלהם...
האדם אם כן, כל אדם – כולל זה שהתודעה שרויה בקירבו, אינו מזהה בהכרח את מכלול שרשראות המידע השרועות לפניו וממילא איננו מודע לקיומן; אבל ישנה תופעה יוצאת דופן שאנו עדים לה בטבע: גם שרשראות המידע שנעלמו מעינינו ושלא זוהו על ידינו- מצטרפות תדירות ובדרך עלומה למציאות שלנו, ומתחברות עם יתר השרשראות המזוהות שבידינו... הן מתפקדות וכאילו זוהו על ידינו כבכורות וכמאורות לכל דבר ועניין... במוזמנות הזרות והברוכות הללו אנו נתקלים חדשות לבקרים וזוקפים את זאת ליד המקרה, למזל... ולא היא! וזהו למעשה פשר הדבר:
"הבכורות" המקוריים שהוזמנו על ידינו – כאשר נמצאים ומתפקדים בעמדת הבכור, היינו כאשר תודעת האדם מזהה אותם כבכורות ומשתמשת בהם כמאור, או אז גם יתר הבכורות הנמצאים בסביבה מצטרפים אליהם ומאירים עימם. אמור מעתה, בכור-בהמה יצטרף רק לבכור-אדם בפעולה, בתפקיד.
למסקנה הזו היגענו לעיל בעזרתו האדיבה של משה רבינו שהגה את המונח "שגר בהמה" שאין לו קיום למעשה לא עבור הבהמה ולא עבור האדם- שלא הבחין בו או לא זיהה אותו... אולם ובכל זאת גם "בכור" כזה שמשה רבינו קרא לו "שגר בהמה" עתיד להצטרף למערך בכורותינו ולבנות איתם את המציאות שלנו, ובלבד כאשר על ידו בסביבה נמצאים בכורות שמתפקדים כמאורות תקניים, ועומד מאחוריהם אדם בעל תודעה מקורית.
ואת הכוכבים. אלה הם "המאורות" (הבלתי מזוהים) שקרא להם משה רבינו "שגר בהמה".
ואת הכוכבים. [ ויעש אלהים – גם את המאורות האלה... גם את הכוכבים. כלומר גם המאורות הללו ייכנסו למתחם העשייה של התודעה.
ואת הכוכבים. ויעש אלהים גם את הכוכבים – הגם ובמאורות האלה אין אנו משתמשים ואין להם שימוש מיוחד עבורינו, גם אין לנו עבורם הגדרה מיוחדת כי אין להם סוף... (אך למאור הגדול והקטן יש באמתחתינו הגדרה מוגדרת וסופית)
ואת הכוכבים. ויעש אלוהים גם את הכוכבים – כפי אשר "עשה" קודם לכן את שני המאורות הגדולים. היינו כאשר זיהה האדם את שני המאורות הגדולים והשתמש בהם כתיקנם, או אז גם הכוכבים נכנסו למערך המאורות שלו. ואכן, אנו מזהים את הכוכבים לאור הירח הבהיר, הגם ואין אנו יודעים מהו תפקידם המוגדר במערך המאורות, אבל אין ספק שיש להם תפקיד – אחרת לא היו מוצבים ייחסית למיקומינו במקום ובזמן הזה. בו בזמן אנו יודעים במדויק מהו תפקיד הירח והשמש עבור כדור הארץ.
בתנאים האלה ורק בתנאים האלה – כאשר אנו מזהים את המאורות הגדולים ומגייסים אותם למערך המאורות שלנו – או אז מבחינים אנו במערך הכוכבים וביקום הגדול סביבנו; היינו משתלב המערך "הזר" הזה לפתע עם המערך שלנו בבניין המציאות- אותה אנו מבקשים לפתח כל הזמן. כלומר בתנאים האלה ורק באלה – אנו "מזהים" את המערך הזר סביבנו ומבחינים במציאות שהשתלבה וגדלה עימו לאין ערוך...
ויעש אלהים... ואת הכוכבים. וגם הכוכבים ייכנסו למערך העשייה של התודעה האנושית – הגם ולא זוהו באופן מעשי על ידה.
ויעש אלהים... ו (גם) את הכוכבים; אבל לא- ואת "מאור" הכוכבים, כי "מאור" הוא סימן ההיכר של הזיהוי המוחלט: הדבר זוהה על ידי ונכנס למערך השיקולים שלי, אני מכיר את נתוניו וביכולתי לנתב את שיקוליי האישיים בייחס לנתונים האלה; זו משמעות "השליטה" במידע, וזו גם משמעות "המאור" – מי שמאפשר לך לנתב את דרכך ואת שיקוליך האישיים. "המאור הגדול" מאפשר לי לנתב את העבודה שלי בפועל, לכן אני צריך אותו לאור היום, ביום העבודה המקורי כאשר אני עובד בפועל, "משחק" בנתונים בפועל; נותן ביטוי לשליטה שלי בנתונים בזמן אמת. זו השמש לעומת הארץ; אנו מזהים את נתוני השמש ומנווטים אותם ייחסית לצרכינו. בד בבד אנו עובדים בפועל לאור המאור הזה ומשחקים בנתונים שלידינו; שולטים בהם.
מנגד, אני צריך את "המאור הקטן" בשביל לגדר דרכו את אזור המידע ולהאיר את נתיביו אך לא בשביל לעבוד בפועל באזור הזה "ולשחק" בנתוניו... מטרת "הארת" הנתונים באזור הזה הוא להשאירם עבורי במצב הכן באופן שאושיט את היד למחרת בבוקר ואקטוף אותם או חלק מהם; מכאן מקור תחושת "השליטה" שלי גם באזור החשוך האין-סופי המשתרע על פני הלילה. לכן "הכוכבים" מנצנצים לאור הירח – כעוד נתונים שמאירים מרחוק מתוך האזור החשוך והאין סופי הזה – אך לא כמאורות בפני עצמם... האדם עוד לא זיהה את "הכוכבים" מקרוב, לכן הם עוד לא הגיעו למעמד "מאור" שישמש את האדם בחיפושו אחר מידע אחר, ולכן נעדרה מילת התואר "מאור" מהכוכבים.
אם כן, תודעת האדם עוד לא זיהתה את המידע הנישא על גב הכוכבים, אך כן מידע זה עומד עם יתר המידע ביקום לרשות האדם, ויכול ויום בהיר אחד יזהה אותו... היינו ישתמש בו ויצרפו למחוז העשייה שלו. לכן כתב המחבר "ויעש אלהים... (גם) ואת הכוכבים", כלומר "העשייה" הזו עומדת לרשות האדם במצב הכן, ועל "האפשרות" הזו למדנו מתוך המאור הקטן. זוהי בעינה משמעות שני המונחים "גידור המידע", ו-"השליטה בערימת המידע" ע"י גידור גבולותיו.
באופן הזה ניתן להבחין שכל המונחים הקושרים את התודעה לעשייה – מתיישבים הם באופן מדוייק עם "הדוגמה" שהשתמש בה מחבר התורה- "הארץ". דוגמה זו נכונה היא ומדוייקת לגבי התודעה האנושית ויחסה למאורות הגדולים, ולכדור הארץ שני מאורות: מאור השמש העצום, המאור הצנוע של הירח, וגם הכוכבים.
באופן הזה מתחברת התודעה האנושית עם כל רעיון ועם כל שרשרת-מידע חלקית מהיקום; ולכל רעיון שני מאורות גדולים ומוגדרים ולצידם מערכת כוכבים אין סופית.
גם לגלגל שני מאורות גדולים: מאור גדול שלאורו התפתח הגלגל והרשימה שמתחתיו, ומאור קטן שהאיר לאדם את מתחם חזונו ואת יתר הרשימה שמעל לגלגל. וכאשר התודעה האנושית עובדת בפועל לאור שני המאורות האלו, או אז גם הכוכבים יבצבצו מתוך מתחם החזון ויבשרו לתודעה על קיומם: "גם אנחנו פועלים בשורותיך וחלק מחזונך האין-סופי... עוד תגיעי ותזהי אותנו ואת פועלינו בהמשך".
משה רבינו כינה את הכוכבים האלה "פטר שגר בהמה" – בכורות שאין להם דורש אך סימניהם ניכרים בשטח.
כך כל תיאוריה, תורה, עיקרון, נוסחה, שיטה, השקפה, הלכה, סברה, הנחה, רעיון, מחשבה, אמונה, הערכה, השערה, תפיסה, או דעה; לכל אחת מאלו שני מאורות גדולים וכוכבים אין ספור שפועלים בשורותיה.
– כמה כוכבים ולאן יובילו? עד לאן יגיע הגלגל שלי...
– הבט-נא השמימה וספר הכוכבים – אם-תוכל לספר אתם; ויאמר לו – כה יהיה זרעך. (בראשית טו)
[זרע: הזרע אשר זרעת – לא הפרי עצמו.. הרשימה שמתחת לגלגל... ]
השאלה שנותרה בשטח היא: ואיך התודעה מתחזקת את שני המאורות באופן שימשיכו להאיר כל הזמן מבלי להתמהמה או לעצור? והרי בלעדיהם גם הכוכבים יפסיקו לבצבץ מתוך השמים וגלגלי הזמן יעצרו מלכת, כי ללא עשייה אין תוקף לזמן – דבר שיוביל בהכרח לקריסת התודעה...
וזו תשובת מחבר התורה לשאלה עקרונית זו:
ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ, ולמשל ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החשך; וירא אלהים כי-טוב.
כאן השתמש מחבר התורה בפועל חדש "לתת" שערכו הספרותי בתורה: "למכור". הייתי רוצה לעמוד על הפועל המקורי הזה (לתת) שבאמצעותו ניתן לרדת אל עומק תשובת המחבר לשאלה העקרונית שלעיל.
ביוני 2007 עמדתי במסגרת חיבור שכתבתי – "מידע" – על שני הפועלים "לתת ולקחת", ומתוך חשיבות הפועל "לתת" בקונטקסט שלנו – אני רואה לנכון להביא מתוך החיבור את הקטע המלא שבהקשר כלהלן:
שני מונחים מקבילים ישנם בתורה – "לתת ולקחת" המבטאים את שני המונחים העתיקים ביותר "למכור ולקנות" שהשתמש בהם האדם הקדום "בסוחר החליפין" – שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות בין האנשים: תן לי עז וקח במקומו שק של קמח... שיטה זו השתכללה עם הזמן, כאשר גילה האדם את המטבע שעזר לו לסחור באופן יעיל יותר, זאת כי יכל באמצעות המטבע לאמוד את סחורותיו באופן יותר מדויק: תן לי שישה מטבעות אם ברצונך לקנות ממני את העז, ותמכור לי במטבע אחד בלבד שלושה קילו אורז; הוא לא היה מחוייב לקחת שק אורז שלם עבור העז... זהו בסיס ההתייעלות בשיטת סוחר החליפין הקדומה. כך נוצר המטבע ועימו נוצרו שני פועלים חדשים: למכור ולקנות.
אולם התורה נותרה נאמנה למונחים הישנים " תן " ו " קח " כי הם ביטאו נאמנה את רצון האדם: שמואל נתן את העז שלו לראובן ולקח במקומו שק של אורז. במילים אחרות, העז היה של שמואל, והוא רצה לתת אותו לראובן מתוך מחשבה תחילה. הוא ראה לנכון לעשות את העסקה הזאת עם ראובן, ולקחת במקום העז את שק האורז שהיה זקוק לו.
הפועלים, נתן ולקח ביטאו לעומק את התרחשות הדברים. שמואל נתן את העז שהיה ברשותו; הוא הוציאו מרשותו והעבירו לרשות ראובן – מרצונו הטוב. במקביל הוא לקח מראובן את שק האורז; לקח אותו לרשותו. במילים אחרות, שמואל גם ראובן מכירים בשני הפועלים "לתת ולקחת" אשר חייבים להתקיים על פי סדר מוסכם ומתוך רצון הדדי מוסכם. יש כאן רצון לתת, ושני לקחת. לתת ולקחת בלב שלם.
ובכן, באו שני המונחים החלופיים "למכור" ו "לקנות", והתיימרו להחליף את אחיהם התאומים "לתת" ו "לקחת", בתואנה כי מבטאים הם באופן יעיל יותר את "רצון" האדם: בעזרת המטבע אתה יכול לקחת ולתת באופן מהיר, זריז, חלקי, שלם, יעיל... ולכן, טענו בתוקף חברי האקדמיה ללשון מודרנית, אל תקרא מעכשיו "לתת" כי-אם "למכור", ואל תשתמש יותר בפועל "לקחת" כי-אם באחיו המודרני "לקנות".
וכך היה. האדם עבר אל המטבע העובר לסוחר, ואל שיטת המסחר היעילה שהת נהלה בחסותו. הוא מכר מהר, קנה מהר, פשוט החליף מטבעות...
וכאן בחתך הסטורי זה קרה דבר שאף אחד לא שם לב אליו – מלבד התורה... שני הפועלים הטריים "לקנות ולמכור" שראו אור בחסות המטבע– נשחקו מהר מדי... קרתה נסיגה פיתאומית מהערך שהתיימרו להציג. הקניה התרחקה מערך " הלקיחה " הקדומה, והמכירה כבר לא ייצגה את " הנתינה " של פעם...
הכל הלך מהר, החלפת המטבעות, ההחלטה על קיום העיסקה... פעם היו נותנים את הלב לכל פרט בעיסקה, וכשהייתי מחליף עז בשק קמח – הייתי נותן את ליבי ונפשי לעסקת החליפין שעומדת לפני: האם כדאי לי לוותר על העז? האם אני זקוק לשק הקמח? ואף אם כן – האם שווה לי העיסקה? אופי המסחר שביטאה העיסקה – נעשה מתוך מחשבה תחילה ובלב שלם: החלטתי לתת את העז שלי ולקחת במקומו שק של קמח. משמעות הפועל לתת ולקחת היתה מלאה.
אולם קל היום לראובן למכור את העז שלו, בסך הכל צריך לבקש עבורו מספר מטבעות... אין את השיקול המשני של הצורך בקמח, ואת ערך הקמח בהשוואה לעז... אומנם גם כאן קיים גורם השיקול: האם שווה למכור בשמונה או בעשרה מטבעות...? אולם " הלחיצה " על כפתור ההחלטה – נהיר יותר, זמין יותר, קליל... קל יותר להחליט " למכור " את העז בעשרה שקלים, מה עוד אם מישהו מציע לך 11 שקל או 12...
באופן הזה אתה עלול לעמוד מול חרטה "מוזרה" כי באמת ובתמים לא " רצית " למכור את העז; פשוט התפתית... או היית לחוץ לכסף ומכרת בזיל הזול... או שהתמכרת לריח הכסף הממכר והעדפת לשים בכיס מצלצלין... כאן בדיוק, בנקודה הסטורית זו, חלה שחיקה במשמעות הנתינה והלקיחה, וכאמור אף אחד לא שם לב לאבחנה הזאת – מלבד התורה.
לציין ולהדגיש, אינני מנסה למתוח ביקורת על צורת השימוש בשני הפועלים החדשים, ולא על האקדמיה העברית ואף לא על כניסת המטבע לשוק המסחר, וגם מחבר התורה לא ביקש להוריד את שני הפועלים החדשים ממצבת הפועלים התקנית, נהפוך, הוא עשה שימוש באבחנה הזאת- היינו בשני הפועלים החדשים, במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני שחל בערך הנתינה והלקיחה. את האבחנה האחרונה זו אני זוקף לזכותו של בני בכורי ארז; ומעשה שהיה כך היה.
היום יום שני 04 יוני 2007. שלשום בצהרי יום שבת, בדרך חזרה הביתה לאחר תפילת שחרית, מלווה בשני ילדי ארז הבכור וגידי הקטן והבלתי נלאה.
פתח ארז ואמר: אבא תשאל אותי איזה שאלה מחיי שרה.
להבנת בקשת ארז אני חייב לספר לכם סיפור רקע... ארז לקח את התנ " ך בתקופה האחרונה כפרויקט לכל דבר... הוא החליט ללמוד את הספר המעניין הזה לעומק, בכוחות עצמו, והתחיל לפני כשבועיים... ויום אחד קם וביקש מאימו לקנות לו את התנ " ך עם תרגום לספרדית; הוא נולד, בעוונותי הרבים, בפנמה... העברית שלו טובה, בבית מדברים רק עברית, אולם וליתר ביטחון – שיהיה גם תרגום לספרדית...
"בקשתו" ממני בצהרי יום שבת שעבר, רמזה לי שני דברים: "אני עדיין עם הפרויקט שלי ולוקח אותו ברצינות", ו גם "היגעתי כבר עד פרשת חיי שרה; איך ההתקדמות שלי?"... הוא רוצה שאלה מחיי שרה, ובכלל רק יצאנו השבת מ - בהעלותך... מאיפה אני אביא לו שאלה מחיי שרה!?
כן, אני מודה באשמה... מפעם לפעם אני " מזריק " להם חידוש פה ושם מחידושי... וכבר מסתובב במערכת הדם שלהם הרבה מהחומר הזה... הם כבר מחוסנים למשל מהנחש הערמומי שדיבר עם חוה ופיתה אותה... לפני הרבה חודשים, כאשר עסקתי בפרק חטא אדם הראשון, שיתפתי אותם בגילוי שלי אודות הנחש, וגם זה היה ביום שבת יפה אחד... וכך, אף לגידי הקטן כבר אין ספק, שהנחש לא מנהל שיחה ולא מדבר, אלא זוהי תכונת " הנחש " שבאדם: הניחוש, הספק הערמומי – הוא הוא הנחש אליו כיוונה אותנו התורה. חוה אימנו דיברה עם עצמה בסך הכל...
מטבע הדברים, עם ארז הבכור אני " יורד " לעומק יותר מאשר גידי ושרה... וכך בכל שיחת חולין תנכית שלנו, הוא התרגל לשאול אותי: אבא, זה ההסבר " העמוק " או " הרגיל "?
מקרא: רגיל = הסבר " מקובל "; עמוק = הזרקה של "מונח" חדש... כך שיתפתי אותו בחידוש שלי אודות " מבול " נוח... אודות גן - עדן והחיים הבלתי מוגבלים במרחבו. ארז כבר מבין את מונח " החיים " הבלתי מוגבלים והקשר שלהם ל -" גן העדן " הבלתי מוגבל... הוא יודע שגן העדן נמצא כאן אצלינו על האדמה היציבה שאנו עומדים עליה בשתי רגלינו; גן העדן אינו ניצב בשמיים. הוא יודע עוד את משמעות המונחים " עץ ", מידע, מים, אינפורמציה... אדם הראשון לא נענש על כי אכל פרי... לשום אדם לא מגיע עונש על אכילת פרי עץ. השורות האלה בשבילי הן מעין תיעוד לרומן מאוד יפה עם ארוזי.
ובכן ארז רצה שאלה מחיי שרה- כאן ועכשיו. ניסיתי לגייס את הזיכרון שלי מחיי שרה, והיגעתי למעט מאוד חומר... מה אשאל אותו? שאלתי אותו על המנייק המתחסד עפרון, שניצל את כנות אברהם ולקח מאיתנו ארבע מאות שקל כסף! כן מאיתנו, זה הכסף שלנו שסבא אברהם צריך היה להוריש לנו... שאלתי אותו: למה אתה חושב שעפרון התנהג לא יפה...? והוא ירה את תשובתו כחץ:
כי הוא איש שפל אבא! הוא שיחק אותה וכאילו מה זה כסף בין ידידים – ובסוף הציע את המחיר הגבוה ביותר כי ידע מ ראש שיקבל... ואכן הוא ביקש וקיבל. התנהגותו שפלה – לא בגלל המחיר המוגזם שביקש, אלא בג ין האווירה הידידותית שהשרה לכאורה, וכאילו לא משחק בשבילו כסף... אך סוף מעשה במחשבה תחילה: הוא השרה את האווירה הידידותית הזו, אך למעשה זו היתה אווירה מלאכותית שביקש לנצלה בשביל לבקש עבור שדהו את המחיר הגבוה ביותר, וזו התנהגות בלתי אצילית בעליל ו בלשון המעטה...
עד כאן תשובת ארז, והרגשתי את אכזבתו משאלתי השטחית... הרגלתי אותו לשחות עמוק ואני מציע לו כאן בריכת ילדים... הרגלתי אותו לתרבות רעה וזו התוצאה...
לפתע, פשוט לפתע באה הגאולה! והצילה את כבודי. נזכרתי בנושא האחרון שהעסיק אותי בימים האחרונים אודות " קניה - מכירה "... או אז פרשתי לפניו את הפח בצורת שאלה, וכאילו הכנתי אותה מבעוד מועד...
שים לב איתי ארז, אנו עדים כאן לתיעודה של עסקה מסחרית לכל דבר. מישהו ביקש לקנות חלקת מקרקעין, חיפש לו חלקה מתאימה ומצא. הוא הלך לבעל הבית וביקש לקנותה. בעל הבית היה ממזר, ניסה להתחכם והצליח; נכון להגיד שהקונה איפשר לו להצליח כי פשוט היה לו אינטרס לסגור את העסקה בכל מחיר, הוא התביית על החלקה הזאת וסיבותיו עימו, ופשוט הצהיר בריש גלי כי הוא מוכן לשלם עבורה כל מחיר. אברהם אבינו דווקא לא התנהג כאן כסוחר ממולח, אלא כאציל שפתח את ליבו ואת כיסו, והיה מי שינצל את האצילות הזו... אולם ושוב, זוהי עדות למסמך מקורי של קניה - מכירה, ולפנינו תיעוד אמין לנוהל קיום עסקה מסחרית תקנית של הימים ההם.
– ארז: ומה השאלה?
– אני: תן לנשום... אתה קראת את הקטע הזה לעומק לטעמך; קטע המתעד, כאמור, עסקה מסחרית לכל דבר. ובכן, האם שמת לב למשהו מוזר בקטע הזה?
– לא. מה כוונתך אבא?
– האם שמת לב שלאורך כל הדו-שיח בין אברהם ועפרון, היינו בין הקונה למוכר, אין ולא נזכרת ולו פעם, אחת משתי המילים "למכור" או "לקנות"? זה לא נראה לך מוזר– לאור תיעוד עסקה מסחרית ו מסמך מסחרי של קניה-מכירה?
– נכון, הם השתמשו, עד כמה שאני זוכר בפועלים לתת ולקחת. אבל מה ההבדל?
– הבדל עצום!
כאן שרדתי לו את ההסטוריה של עסקות החליפין הקדומות, איך נכנס המטבע אל המגרש, ואיך הביא עימו את שני הפועלים החדשים היעילים- למכור ולקנות, איך חלה " השחיקה " במונחים המקוריים ( לתת ולקחת) של עסקות החליפין, וגם סיפרתי לו אודות המטבע הזמין של ימינו, האחראי ללחיצה הקלה על כפתור המכירה או הקניה...
העסקה הזו שתועדה בתורה בין אברהם אבינו לעפרון החתי, המשכתי לספר, הינה עיסקה אמיתית של נתינה ולקיחה למרות ועל אף הזיג זג של עפרון המתחסד, כי הרי ובסופו של דבר- עפרון " נתן " את השדה שלו לאברהם והעביר לו בעלות מלאה לעיני כל בני עמו... הוא נתן בתום העסקה את השדה לאברהם בלב שלם ובנפש חפצה.
למיותר לציין כי גם אברהם אבינו לקח ממנו את השדה ושילם עבורה בלב שלם ובנפש חפצה... התורה ניסתה להגיד לנו, דרך הפועלים האמיתיים של " נתן - לקח " ששימשו את המחבר בפרק הזה – שהעיסקה ההדדית הזו התקיימה בפועל, מתוך רצונם המלא של שני הצדדים.
ארז היה מבסוט על שהצליח להשיג גם את "העומק" הזה, לשים בכיס ולצרפו ל אוצרו...
היגענו הביתה; וכרגיל אני דוחק בהם לקדש ויש להם כתמיד את כל הזמן שבעולם, וכאילו רק אני על קיבה ריקה... וכמו שהתרגלתי – צעקה וכולם על שולחן הקידוש; אולם הפעם היה מורד אחד ושמו ארז! אני משכלל את הצעקה שלי ומקדיש אותה הפעם רק לארז, אולם הוא בשלו ומבקש בשיא השקט ארכת זמן "אבא, רק דקה; תן לי לגמור שנייה את זה..."
התקרבתי לראות את הדבר הזה שמחזיק בו ארז, השווה מרד של ממש! ועיני נפלו על התנ"ך שלו, כאשר עיניו נעוצות בפרק כג' של בראשית של תיעוד עסקת אברהם-עפרון...
– אז מה ארז, אתה בודק אם זכרונך לא בגד בך ו אכן השתמשו רק בפועלים לתת ולקחת...?
– כן אבא, גם לי וגם לך מותר לטעות...
– נו, אז טעינו?
– כן! תתפלא לשמוע!
– והטעות...?
– כאן אבא! אתה אומר שהתורה "החליטה" ללכת רק על הפועלים התקניים של "לתת-לקחת", ולוותר על הפועלים "הקלים" החלופיים של "לקנות-למכור" יען אינם מבטאים את העומק הנכון של מוטיבי העיסקה... נכון?
– נכון. קלטת את הפרנציפ. עכשיו אפשר לקדש?
– אני חושב שיש כאן אי-דיוק – בלשון המעטה...
– רק לאחר האוכל ידידי...
אכלנו וקידשנו. הישר לאחר האוכל התלבש ארז על התנך שלו, ושקע בו... לאחר דקות:
– בבקשה אבא – מצביע על הסיפא של פרק כה' של בראשית:
כט ויזד יעקב נזיד; ויבא עשו מן-השדה והוא עיף. ל ויאמר עשו אל-יעקב, הלעיטני נא מן-האדם האדם הזה – כי עיף אנכי; על-כן קרא-שמו אדום. לא ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי. לב ויאמר עשו, הנה אנכי הולך למות; ולמה-זה לי בכרה. לג ויאמר יעקב, השבעה לי כיום, וישבע לו; וימכר את-בכרתו ליעקב. לד ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; ויבז עשו את-הבכרה. (בראשית, כה')
– תודה על הערתך ארז... כאן טמונה למעשה "אבחנת התורה" שדיברנו עליה... התורה עשתה שימוש גם בשני הפועלים "הקלים" במקרה הנכון ובמקום הנכון – במטרה להסב את תשומת ליבנו למוטיב האינפלציוני בערך הנתינה והלקיחה שביטאו שני הפועלים החלופיים...
עשו לא חשב הרבה... גם לא לעומק... הוא שלף מהמותן... הוא מכר... התורה ביקשה להדגיש לנו כי עשו מכר את הבכורה שלו – לא נתן... ואף יעקב השתמש בפועל "למכור" כאשר ביקש מעשו לוותר לו על הבכורה.
יעקב הכיר בעובדה כי אינו יכול לבקש מעשו " לתת " את הבכורה, כלומר הוא לא יכל לצפות ממנו " לנתינה " בלב שלם ובנפש חפצה... הוא רק יכל לבקש ממנו למכור... ומעבר לזאת, יעקב הכיר את נפש עשו "הקלה" וידע כי עשו מסוגל לקיים אך עסקאות ל א ייט... עסקאות מהירות, קלות, מפתות... ואכן הוא פנה אליו בהתאם ובמדויק:
ויאמר יעקב: מכרה כיום את-בכרתך לי...
מאידך, חלקו של יעקב בעסקה נעשה בנתינה, כי יעקב לא יודע "למכור", אין בארגז העבודה שלו את הכלי הזה; הוא יודע "לתת":
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים... הוא נתן לו בלב שלם.
לסיום, התורה לא "שכחה" לתת את דעתה על חלקו של עשו בעסקה... ו היא בזה לו:
ויבז עשו את-הבכרה – וניתן במקביל לציין: וימכור עשו את-הבכרה... בזאת היא רמזה לנו, כי שני הפועלים "ויבז" ו "וימכור" – באותו הרובד פועלים.
בזאת סיימתי את תשובתי לארז, ולא שכחתי לצרף את הודאתי הכנה לפניו: "ללא אבחנתך הביקורתית לכאורה, לא הייתי מגיע אל התימוכין לאבחנת התורה בין שני זוגות המונחים... מגיע לך טפיחה על השכם, וגם ז פ טה על שאכלנו באיחור בגללך..."
כטווס נפוח בתקופת החיזור, התקרב ארז שוב לעברי ובידו ספר התנך הבעייתי שלו שממאן לסגור אותו...
– אבא, אני חושב שמצאתי עוד תימוכין לאבחנתך!
– כוונתך- לאבחנת התורה.
– כן לאבחנת התורה, בבקשה:
כו ויאמר יהודה אל-אחיו: מה-בצע כי נהרג את-אחינו, וכסינו את-דמו. כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו הוא; וישמעו אחיו. כח ויעברו אנשים מדינים סחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף מצרימה. (בראשית, לז)
הם היו מפוקפקים, מעורערים, לא כל כך רצו "לתת" אותו... הוסיף ארז המנופח; ואם אני זוכר טוב, הם גם התחרטו אחר כך על "המכירה"... לכן דייקה התורה והשתמשה בפועל הנכון: וימכרו את-יוסף לישמעאלים... – לא נתנו אותו.
– וכל מילה מיותרת. תודה ארז.
עד כאן. וזה הזמן לחזור אל הסיפא של התמונה הרביעית, דרכה ביקש המחבר לענות על השאלה שהתעוררה, וזה הנוסח שלה:
איך התודעה האנושית מתחזקת את "שני המאורות" באופן שימשיכו להאיר כל הזמן מבלי להתמהמה או לעצור? והרי בלעדיהם גם הכוכבים יפסיקו לבצבץ מתוך השמים וגלגלי הזמן יעצרו מלכת, כי ללא עשייה אין תוקף לזמן – דבר שיוביל בהכרח לקריסת התודעה...
ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ, ולמשל ביום ובלילה, ולהבדיל בין האור ובין החשך. – זו תשובת המחבר.
בתשובה זו וכאמור, השתמש המחבר לראשונה בפועל "ויתן" שערכו הספרותי בתורה: "וימכור". החליף את הדבר באחר, המיר את הדבר, נתן את הדבר על מנת לקבל אחר במקומו.
ויתן אתם – את שני המאורות.
ויתן אתם אלהים ברקיע השמים – התודעה האנושית ראתה כל הזמן את מוטיב "השליטה" כדבר שילווה אותה בכל שלב וצעד, החל מהרגע הראשון כאשר חפנה את החופן הראשון שלה מערימת המידע, וביקשה למשול בכל חבילת המידע דרך גידור החבילה הזו; והינה עקב החופן הזה נוצר הרקיע ועימו נוצרו שני אזורים – עליון ותחתון. היא ראתה ברקיע שנוצר כסמל לשליטתה המתמדת בכל ערימת המידע, כי הרי חילקה באמצעות הרקיע את מלוא ערימת המידע לשני אזורים מוגדרים הנתונים לשליטתה המתמדת והמוחלטת; בכל רגע נתון יכולה לזהות רצף חוליות ולקטוף אותן מלמעלה – משמע להושיט את היד למעלה ולהוריד את החוליות למטה, אל המציאות. זו תמצית שליטתה המוחלטת בערימת המידע.
והינה הופיעה התמונה המורחבת הרביעית, וביצבצו מתוכה המאורות... ובעצם, נוכחה התודעה כי לא חופן של מידע הפקידה בשמים כי-אם מאורות! דהיינו וכאשר חפנה התודעה האנושית את החופן שלה מערימת המידע וזיהתה רצף של חוליות מידע, היא בנתה לה בעצם מאורות שימשיכו ויאירו לה את שני האזורים אשר ביקשה למשול בהם. רצף החוליות בעצמם – הם המאורות שימשיכו להאיר כל עוד והתודעה תמשיך לרצות את מאורם.
היה ותזהה עוד רצף של חוליות – אזי משמעות הדבר היא שיצטרפו לחגיגה עוד ועוד מאורות לצד המאורות הישנים שכבר נכנסו לפעולה, או אז האזור יתמלא בזרקורים שיאירו את השטח על שני אזוריו – כל עוד והתודעה תרצה במאורם.
אם כן, מילת המפתח היא "כל עוד והתודעה תרצה במאורם" – תרצה ימישכו להאיר, תרצה יפסיקו את מאורם והיא תקרוס. השאלה היא, מה היא הגדרת הפועל "תרצה"?
מחבר התורה הגדיר עבורינו במדויק את הפועל הזה: תרצה – משמע תתן; תחליף את מרכולתה; תמיר אותה בדבר אחר; תתן את הטובין של מרכולתה על מנת לקבל במקומם טובין אחרים.
מחבר התורה הקפיד להשמיע לי את ההגדרה המדוייקת – לא ההגדרה הקרובה גם לא הדומה...
תרצה – משמע תתן; תתן בלב שלם, תחליף את הסחורה בלב שלם ובנפש חפצה מבלי שמץ של היסוס... לכן הוא הקפיד לפסוח על הפועל "למכור" שנקשר למטבע עובר לסוחר, ולא תמיד הסוחר רוצה את אותו המטבע עבור מרכולתו; לפעמים הוא רוצה להחליף את מרכולתו דווקא באורז...
סיכומו של הדבר: התודעה זיהתה ברגע זה רצף של חוליות מידע, והינה זה עתה נולדה לנו שרשרת מידע חלקית בעלת חוליות רצופות שהצטרפה למציאות – אך עדיין לא הפכה למאור. רצון התודעה להחליף את השרשרת החלקית הזו שבידה במידע אחר – הוא זה שיהפוך אותה למאור.
משה רבינו כינה את הפועל שמגרה את הרצון הזה ב-"לפדות". התודעה מבקשת לפדות את המידע שבידה במידע אחר; היא מבקשת שהמידע שזיהתה בשרשרת הספציפית הזו – ישמש עבורה כמאור למידע אחר – משמע שתחליף את המידע הספציפי הזה ותקבל מידע אחר תמורתו. להמיר את המידע של הגלגל במידע אחר; לפדות את המידע. כך ראה משה רבינו את "הרצון" שיפעיל את מכונת החיים. מחבר התורה ראה את התודעה נותנת את המידע שבידה; גם מוכרת גם קונה... וכל עוד עסקת החילופין הו מתקיימת – המאור קיים על שני ערוציו: העליון והתחתון.
באופן הזה תיאר המחבר את מכונת החיים, ותוך כדי כך הפיג את החשש מעצירתה...
ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, להאיר על-הארץ – אל חשש, היא לא תעצור... כל עוד והתודעה נעה בשבילי התמונה בתנועה סיבובית... כל עוד ומגיעה בתנועה סיבובית אל כל חלק בחילזון ומכל נקודה אשר עליו...
במילים יותר מפורטות לבעלי הזיכרון הקצר שבקירבנו – כל עוד ומתוך שרשרת המידע אשר זיהתה התודעה על הארץ, מייצרת את הכלים להמשך מסעה במרחב; כלים שיאירו לה את המרחב ואת הארץ כאחד.
ולמשל ביום ובלילה – אל חשש... היא לא תעצור כל עוד ושני המאורות מגוייסים לשאיפתה בלמשול בשני חלקי המידע, בתחתון ובעליון, ביום ובלילה... לשני המחוזות הללו אין סוף.
ולהבדיל בין האור ובין החשך – התודעה לא תעצור את מסעה לעולם... כל עוד ומרחב שליטתה התפשט עד לאין סוף – עד סוף העולם וכלל אף את גבולות האור והחושך; גבולות שהופיעו בתמונה המקורית ופני התודעה עוד יגיעו אליהם.
היום והלילה – מייצגים שני אזורי מידע מוגדרים בתוך המרחב הכולל. שני אזורים אלה מוכרים הם לתודעה מבעוד מועד: כל מה שמתחת לארץ וכל מה שמעל הארץ. כל מה שמתחת לגלגל, וכל מה שמעל לגלגל. אומנם אינני מכיר את פרטי הרשימה שמעל לגלגל כי עוד לא זיהיתי את החוליות שלהם, אבל יצרתי כבר את הזיקה אליהם, יש לי גישה לתוכן הדברים, יש לי מושג במה דברים אמורים...
בעוד גבולות האור והחושך הם גבולות היקום במלואו, בהם כלולים כל אזורי המידע שביקום, גם של הגלגל ושל הארץ ושל כל סוגי המידע. גם הכוכבים "הבלתי מזוהים" שקרא להם משה רבינו "שגר בהמה" – נמצאים בתוך הגבולות הללו. גבולות האור והחושך הם גבולותיה של ערימת המידע המלאה והשלמה, היא השרשרת בת מיקשה אחת אין-סופית, היא היא שרשרת האם האחת והרצופה.
ולהבדיל בין האור ובין החשך – התודעה לא תעצור את מסעה לעולם... כל עוד ופניה אל התמונה המקורית, היכן רקעה את ההבדל בין האור לבין החושך.
וירא אלהים כי-טוב. מתוך התמונה זו שהוגדלה בפעם הרביעית עבורי, ממנה צצו המאורות והמועדים והימים והבכורות והכוכבים ושגר הבהמה ופטר כל רחם... מתוך התמונה המורחבת הזאת "חשה" התודעה האנושית את תחושת החיים; כי היא פגשה את המידע ועמדה על מהותו: טוב הוא לה.
או אז...
ויהי-ערב – נוצר הערב; תכונת ההתכוננות שמעידה על השליטה המלאה נוצרה! התודעה התכוננה בערב לקטוף מהתמונה המקורית את מבוקשה.
ויהי-בקר – ובעקבותיו נוצר הבוקר; בפועל. היא קטפה את מה שהתכוננה לו בערב...
באופן הזה יצרה התודעה האנושית במרחבה את יחידת הזמן המלאה; את היום השלם המשקף את התמונה המלאה. זה היום שהוגדל והורחב עבורי בפעם המי יודע מה...
יום רביעי.
אלברט שבות