קוד: גוף ונשמה 2 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (2)
המדובר בתוכנה לכל דבר, תוכנה לגירוי החשיבה והחקירה; ושם התוכנה הזו "תורה שבעל פה": זוהי אחת התוכנות הגדולות ביותר שהכיר האדם מעודו, היא מהווה נספח לתורה הכתובה- הגם והיא בעצמה בלתי כתובה, ובזאת מתגלמת מהותה! זוהי הראיה למהותה המוצהרת "גירוי החשיבה, השאלה והמחקר", כי היא בלתי כתובה; אחרת, אם המתכנת היה מציג אותה כנספח כתוב, לא היה מקום לפעולת החשיבה והגירוי...
מדוע אני קורא לתוכנה / לשיטה המוצעת - פטנט? כי רק דרך השיטה שמציע "ההליך הזה" ניתן לברור את האדם הכן והאמיתי, המבקש לחתור אל האמת ובאמתחתו שאלות כנות ואמיתיות, מתוך ערימת אנשים מזוייפים שהשאלות שלהם נובעות מתוך קנטרנות שיעמום ו/או זיון מוח בעלמא...
מהו מקור המינוח המקצועי "זיון מוח בעלמא":
שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהיגעתי אליו. לדעת, משמעותו להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה, מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו. אני יכול להגיד למשל שאני אוהב את הורי עד אין סוף... אולם ברגע שאני חוסם את ייחסי איתם בנתון כלשהו, נגיד אני מקציב להם 20% מהכנסתי, אזי זהו רגע ההגבלה של אהבתי "האין סופית" שהכרזתי עליה. אני חייב איפוא להכריז על נכונותי לפתוח בפניהם את ההקצבה הדרושה לעת מצוא, בכדי לתת תוקף למידע על אהבתי להם "האין סופית" שהכרזתי עליה, ולהמשיך עם המידע הזה הלאה.
זהו הנדרש ממני בגישה אל המידע המוצע בתורה: עליך לתת תוקף למיקומך במעגל המידע שאתה חותר אליו, או אז יורשה לך להמשיך הלאה עם מעגלי המידע, עד לאין סוף... ברצונך לדעת אודות שמונת ההזאות על הכפורת בעבודת יום הכיפורים? מקם את עצמך קודם על מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף; אם הצלחת לעמוד בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא בו שם את המידע הדרוש שאתה חותר אליו; ואם לאו, היינו אם אין למיקומך הדרוש תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורתית שתעמיק דווקא את התהיות שלך, ומכל מקום הינך מוגדר כזיין מוח בעלמא...
אני עונה לתורה ואומר: אבל אני רוצה לדעת באמת בכנות ובתמים אודות מקור ההזאות, ולמה על הכפורת מצד קדמה הזאה אחת צריך להזות ולפני הכפורת שבע פעמים! מה ההבדל?
התורה עונה לי: אם אינך יודע לחתור אל התשובות - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש.
בשבוע שעבר, ביציאה מבית הכנסת, תפס אותי ידיד אחד וזרק לעברי: מבחן פתע! אני הולך לעשות לך מבחן פתע: תגיד, התורה אומרת שפרעה רדף אחר ישראל בשש מאות רכב וסוסים, היכן שטבעו לאחר מכאן בים סוף... מאיפה הביא את הסוסים לאחר 10 המכות במצריים שכל הבהמות נספו ובכללם גם הסוסים...
ישנן שני סוגי שאלות: שאלה הנשאלת מתוך הצורך לדעת, ושאלה הנשאלת מתוך הצורך למלא דרכה זמן פנוי; לזו האחרונה מתאים יותר לקרוא "שיחה בעלמא"; ולכן מי שמתעקש להזים את שיחותיו שמייצר זמנו הפנוי בשאלות מהותיות, ומתעקש להעניק להן זמן וטיפול המתאימים לזמן הפנוי העומד לרשותו, הרי הוא "זיין מוח בעלמא" ותוכן שיחתו נקרא "זיון מוח בעלמא". את זה האחרון ביקשה התורה לברור מהדיון על הנושא המהותי שלה.
המסר אינו האיסור לקיים שיחה בעלמא, אלא הדגש על הנכונות והכנות, בבואך לקיים דיון נכון וכן. התורה ביקשה לסלק מהסלון שלה את הטפלים הלא כנים מחד, ומאידך למלא את מקומם באנשים כנים שבאמת ובתמים רוצים לדעת ומבקשים לחקור.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו, את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.
עניתי לו: לא יודע, אבדוק. אבל גם לי יש מבחן פתע בשבילך: האם דיני המצורע תקפים גם על האישה?
על השאלה זו ענה לי, שאיננו בטוח, אך הוא חושב שכן, חלים גם על האישה דיני הצרעת; שכן גם מרים לקתה בצרעת והיה עליה לצאת אל מחוץ למחנה שבוע ימים- עקב לשון הרע שדיברה עם אחיה אהרון על משה... ובהזדמנות זו, המשיך ועבר לטון "אישי" וכאילו ממתיק איתי סוד מסויים: "מפריע לי שרק מרים נענשה בצרעת ואילו אהרון לא..." - וגם אני השתתפתי איתו בסודו ובעצבו: "מעולם לא חשבתי על זה, אבל אכן, גם לי מפריע... למה בעצם אהרון לא לקה בצרעת? האם יש איפה ואיפה בתורה?!"
בזאת סגרנו את שיחתנו, ולמחרת בבית הכנסת, שיתפתי ידיד אקראי שישב לידי בטרוניה שלי אודות אהרון ומרים, וחזרתי על אותו הנוסח: מה הסיפור כאן? האם יש איפה ואיפה בתורה!
ידידי זה קם לפתע ממקומו והלך, לחזור אחר דקה עם גמרה גדולה ביד, מסכת שבת, דף צז: הינה כאן כתובה שאלתך והתשובה שלה: גם אהרון לקה בצרעת והיה עליו לפרוש אל מחוץ למחנה, כתוב שם "ופנה אהרון" ומכאן למדו חכמים שהמינוח "פנה" מלמד על פרישתו אל מחוץ למחנה, אולם מצא לנכון הכתוב לחוס על כבודו של אהרון הכהן הגדול, ולהסתפק אך ברמיזה על הצרעת שלו, לא כמרים שהביא את סיפור צרעתה כהוא זה.
מהיכן לנו שכך הוא זה? מהיכן לנו שאהרון לקה גם בצרעת? האם זוהי דעה או ידיעה?
הגם והתשובה זו שהציע התלמוד הבבלי, יש בה משום פתח לעוד תהייה, אישית, אני מעיד על עצמי, מצאתי בה מזור לתהייתי, והרגשתי שהיגעתי אל התשובה המלאה, גם מצד השאלה המהותית, גם מצד התהייה של איפה ואיפה, וגם מצד המקור של התשובה- הקבלה.
מאידך, מישהו אחר יכול להחשף אל אותה התשובה, ולקחת לו מסלול אחר שונה בתכלית: התשובה הזו עלולה לפתוח עוד יותר את פער התהייה שלו אודות השאלה עצמה, את פער התהייה הנגזרת ממנה, ואת העירעור על עצם מקורה.
-- מי מחזיק במסלול הנכון?
-- על השאלה הזאת נסיתי לענות לעיל.
חג עצמאות שמח,
תשובה: זוהי ידיעה (קבלה) שהועברה אלינו דרך התלמוד הבבלי.
אלברט שבות - (3 במאי,2006)
הינני כי כן שב אליכם עם אותו הסימן [] שסיכמנו עליו... ועם אותה השאלה: מדוע נוצרו הדרכים הנבדלות והמפותלות לקבלת המידע? מדוע הערים "מקור המידע" קשיים ויצר לנו למעשה דרכים שונות ומפותלות להגיע דרכן אל המידע ואל סוגיו השונים והמשונים? מדוע לא יצר לכולנו צינור אחיד וישיר אל המידע המושלם והמלא?
מדוע יש להתחיל במידע הקונבנציונלי המסתיים בנקודת "קגה", ולעבור דרך המידע הנוסף המוצע דרך "צינור הנשמה"... עד להגיע אל המידע המעובד המושלם והנשאב מהצינור השלישי? מדוע הדרך הארוכה הזאת?
אני יכול לסכם בעצם את כל השאלות הללו לכדי שאלה נוקבת אחת: מדוע נוצרו גוף ונשמה על כל הניגודים השוני וההבדלים המהותיים ביניהם?
עכשיו לאחר המאמר-אורח לעיל, אני יודע לענות:
הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה", והנשמה משדרת מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף, והמידע הזה על שני סוגיו ונתיביו עומד לרשות כל מאן דבעי; עומד לרשותו של האדם - באשר הוא.
במקביל, קיימים במסגרת "כל מאן דבעי" שני סוגי אנשים: איש המבקש להחשף אל המידע באשר הוא - מתוך הצורך הכן שלו לדעת, ושני המבקש להחשף לאותו המידע, מתוך הצורך שלו למלא דרכו את זמנו- הפנוי כל כך... זה האחרון יכל במקביל למלא את זמנו במידע זמין שמציע עיתון סנסציונלי צהוב, או בפיצוח גרענים, אך הוא מתעקש להזים את זמנו הפנוי דווקא במידע רציני ומהותי, כדוגמת המידע המוצע בצינור הנשמה למשל... מזה האחרון ביקש "המתכנת" למנוע את דרכי הגישה למידע המהותי שלו; מתוך קינאתו גרידא על המידע יקר הערך שבאמתחתו, וגם מתוך השמירה על הסל יקר הערך, בו נמצא מקור המידע. החשש הוא לאפשרות הזילזול במהות המידע, דבר שיוביל בהכרח לשימוש בלתי מבוקר בו; לכן המתכנת ובעל סל מקור המידע, מצא להגביל את דרכי הגישה אל המידע המקורי ודרכי החשיפה אליו, על ידי ניתובו בשני נתיבים: הגוף והנשמה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה...
הגוף משדר מידע מוגדר ומוגבל עד לנקודת ה-"קגה" [קצה גבול ההשגה], והנשמה משדרת מידע מוגדר אך בלתי מוגבל עד לאין סוף. שני סוגי המידע הללו עומדים לרשות כל מאן דבעי, היינו לרשותו של האדם באשר הוא, אולם ומעכשיו דרכי הגישה אל המידע הזה יקבע האדם בעצמו - תלוי בנתיב שבחר ובנה לעצמו; תלוי בכנות כוונתו המנתבת אותו למקור המידע. זהו הפטנט של המתכנת בעל מקור המידע, ועל שמו הוא רשום: ליצור שני נתיבי מידע- דרך הגוף והנשמה, לחסום את המידע מחד, ולפתוח את שעריו הבלתי סופיים מאידך; נותר רק לבחור את הנתיב הרצוי ואת השער הראוי, ללא שום כפיה, ולפי מיטב המסורת של הבחירה החופשית. אחלה פטנט.
מדוע גוף ונשמה? מדוע ליצור גוף ונשמה על כל ההבדלים והניגודים המהותיים ביניהם? מדוע הזיווג המוזר והסותר הזה? עניתי רק על חלק מהשאלה אדירת המימדים זו; להלן החלק האחר...
את הקטע הבא הבאתי לעיל מתוך מאמרי " פנחס יאיר ואלברט ", ודרכו הסברתי את הצורך בתוכנה "תורה שבעל פה" - בנוסף לתורה הכתובה...
שם המשחק הוא: כנות. כנות עצמית. זהו שמה החלופי של הדת האלוקית. אני רוצה לדעת- זהו הפתח הראשי של הדת הזו, לדעת עוד ועוד, לאגור מידע ולספק את הסקרנות הטבעית שבאדם. לדעת על היקום, על הבורא, על החומר... אולם כל פיסת מידע שיגיע אליה האדם, תהיה בהכרח מוגבלת אם לא יידע האדם להתמקם במעגל שלה ולייחס אותה לעצמותו. תנאי בל יעבור איפא הוא, שהאדם יידע את מקומו בתוך מעגל המידע האדיר הפתוח בפניו ושהגיע אליו, בכל שלב משלבי איסופו; רק בדרך זו יכול להרחיב את מעגל המידע השואף אליו, ויחתור אל האין סוף שלו.
רגע הגבלת המידע הפתוח בפניו, הוא הרגע שייאבד- וסיבותיו עימו, את מקומו ואת זהותו על המעגל הזה; זהו זה רגע ההגבלה; עד כאן הוא הגיע במעגל המידע, ומשם לא יתקדם.
הכנות העצמית היא איפא, לדעת היכן אני נמצא במעגל המידע שהיגעתי אליו. לדעת, משמעותה להכיר בעובדת הימצאותי ולהיות נכון לה, מתאים לה. להתאים את עצמי לעובדת מיקומי זו.
ברצונך לדעת מה מעבר לנקודת "קגה" הנמצאת על לוח היקום? ברצונך להכנס לשער המידע האין סופי ולהציץ בצינור יישות הנשמה? מקם את עצמך קודם על מסלול המעגל שנכנסת אליו, ותן למיקומך זה תוקף; אם הצלחת לעמוד בתנאי הזה, אזי המרחב יפתח מאליו בפניך, ותמצא בו שם את המידע הדרוש שאתה חותר אליו; ואם לאו, היינו אם אין למיקומך הדרוש תוקף, אזי תצטרך להסתפק בתשובה תיאורתית שתעמיק את התהיות שלך שמקורן בסקרנותך הטבעית, ובאופן זה - תרחיק אותך ממקור המידע הזה.
אני עונה למתכנת הראשי ואומר: אבל אני רוצה להרחיב באמת בכנות ובתמים את מעגל המידע שלי - מעבר לנקודת "קגה", ומבקש לדלות מבאר המידע הזורם דרך צינור הנשמה; איך אעשה זאת? מה חסר לי?
המתכנת בעל הפטנט הרשום על שמו "נשמה / גוף"- עונה לי: אם אינך יודע להציץ דרך צינור המידע "הנשמה" - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש, או עדיין לא.
- איך אתן תוקף למיקומי הדרוש? איך אהפוך את המילים המקצועיות האלה למילים מעשיות פשוטות? איך אוציאן מהכוח אל הפועל?
- שאלה יפה שאלת, ענה לי המתכנת; והינה תשובה פשוטה ומעשית: "המיקום הדרוש והתואם למעגל המידע" שהתבקשת להשיגו ולאשר את תוקפו, הינו הנכונות האישית המוחלטת שלך, לקיים כל פעולה המתבקשת מהמעמד שהיגעת אליו, ומעמד זה נגזר ממעגל המידע אליו אתה חותר; זהו השלב התיאורתי של התהליך; לאחריו יגיע השלב המעשי, בו תתבקש להוציא את הנכונות הזו מהכוח אל הפועל, כלומר מכוחה התיאורתי אל הכוח המעשי בפועל. במילים אחרות, חשוב לעבור את שלב החשיבה העצמית המוביל אל מסקנות אישיות ואל הנכונות העקרונית לקיים ולעשות... אך לא מספיק שאהיה מוכן לעשות ולקיים... יש לתת קבלות מעשיות על נכונות זו בשעת מעשה, בשטח, או אז הנכונות הזו תצא אל הפועל, ותביא בעקבותיה את התוקף למיקומי הנכסף במעגל המידע.
הנכונות איפא לקיים את הפעולה- כל פעולה הנגזרת מהמעמד, מהווה את התוקף למיקומך במעגל. ברם לא ניתן להגיע לזאת, ואף לא לשלב הנכונות התיאורתי, ללא שקט-נפשי מוחלט; הרגשת פעם שקט נפשי אמיתי? אתה יודע מה זה "שקט נפשי"? השג אותו וכנס לאן שתרצה! הוא אשר אמרתי לך: ואם לא הצלחת להשיג "שקט נפשי" - סימן שאינך נמצא במיקום הדרוש.
- הבטחת פשטות...
- אוקה! במילים אחרות: אינך יכול לגעת בנשמה בכל זמן ומקום. אינך יכול להכנס למרחב שלה בכל זמן ומקום. במילים פשוטות - אינך יכול להחשף למידע הזורם דרך הצינור הזה ולהציץ דרכו בכל זמן ומקום; אתה חייב להיות בתנאים סטריליים בשביל זאת, ורק אז אתה מורשה להכנס / לגעת / להחשף...
לתנאים סטריליים קוראים בשפה האנושית "שקט נפשי"; ואת זאת יכול האדם להשיג לעצמו ובמו ידיו; כל אדם; אין מי שנבצר ממנו להשיג זאת, וגם אתה יכול להצביע על הרגע והמקום בהם נמצא בשיא "השקט הנפשי" שלך ולשחזר את הרגע הזה; זהו התנאי הסטרילי שאני מדבר עליו, והוא בהשג כל יד, כולל ידך.
- ובכל זאת... אפשר להתחשב במגבלותי ולהרחיב קצת את ההסבר? אתה הרי מכיר את המגבלה שלי... אתה הוא זה שקבעת את נקודת חולשתי זו - קגה... איך אני יכול לנטרל את החולשה הזאת? איך אני יכול להגיע באופן מעשי לשקט הנפשי הדרוש? אני יכול לקנות כרטיס כניסה למרחב הזה למשל...? איך אשיג את כרטיס הכניסה היוקרתי הזה!
- אתה שואל יותר מדי... אך שאלות עניינייות; ולכן זכאי אתה לתשובה עניינית ואנושית: כן ניתן לקנות כרטיס כניסה למרחב המידע היחודי הזה, והוא עומד למכירה בכל קופה עירונית לכל מאן דבעי, אך ישנה הוראה חד משמעית לכל הקופאים, לבל ימכרו את הכרטיס - אם הקונה לא עומד בדרישות, היינו אם לא נמצא "בתנאים סטריליים"; ובשביל לחסוך ממך עוד שאלה, אשנן באוזנך שוב איך קוראים למונח הזה בשפה האנושית: "שקט נפשי"; ועל מנת להגיע לשקט הנפשי, יש להצטייד בכמות ניכרת של כנות עצמית; היינו, ובהעדר כנות עצמית, לא ניתן להשיג את המצרך הנכסף הזה- את השקט הנפשי האמיתי, תמורת כל הון שבעולם. שנן אם כן את האקסיומה הזאת:
שרשרת המפתחות למידע הנוסף (האין סופי) הזורם בצינור הנשמה: כנות עצמית ---> שקט נפשי --> נכונות אישית --> תוקף למיקומך במעגל המידע שברצונך לחתור אליו--> סע, המפתחות בפנים...
ועדיין לא השלמתי את השאלה אודות גוף ונשמה...
אני מבין מדוע הצטרכנו את הנשמה; אני מבין מדוע הצטרכנו לעבור פרוצדורה כה מפרכת בכדי להגיע אל המידע הנמצא בצינור הנשמה, אני מבין את הצורך ב- 4 המפתחות שעלי להשיג, על מנת לפתוח את השער האחרון לכספת הראשית. אני מבין גם את מהות המידע הנכסף והיוקרתי הזורם בצינור הנשמה, ודי לי לדמיין היכן הייתי נמצא- אם הייתי מסתפק בנקודה ק.ג.ה, ללא האפשרות לעבור אתה. אולם כל הבנותיי אלו אינן מספקות לי תהייה עקרונית אחת: ומדוע אני צריך את הגוף? מדוע המתכנת בעל פטנט העל, זיווג את הנשמה עם הגוף? מדוע לא השאיר את הנשמה לבד שתעשה את העבודה ותספק את המידע - ללא האופוזיציה הטבעית בדמות הגוף, החומר?! מדוע מצא לה בן-זוג כה אבסורדי, כה מגושם, כה מוגבל, כה מנוגד לה ולתכונותיה, כה סותר את מהותה... לא היה נכון יותר למצוא לה בן-זוג קרוב לתכונותיה? שיתאים לה... שיתמזג עימה בהרמוניה באופן טבעי? למה ועל מה היה צריך את החומר? את הגוף?
על מנת לענות על שאלה רבתית זו, יש לחזור ולהעיף מבט כללי ביותר, בכל החומר שנכתב עד כה אודות הנשמה. המטרה שלי אינה לחפש נתון זה או אחר ולהתמקד בו, כי-אם ההפך הגמור מזאת: מטרתי למצוא את הנתון הלא כתוב; מטרתי למצוא את הרושם הכללי שהצטייר, בעקבות החומר שנשרד עד כה אודות הנשמה. איך הייתי מתאר את הנשמה? איך הייתי רואה אותה בקווים פיזיים אנושיים...
נשמה: מעל לכל אני מבחין בתכונת הגמישות. אני רואה דבר גמיש, נע בגמישות ויכול להתמזג באלגנטיות, בהרמוניה... אני רואה ומבחין בעוד תכונות, כמו עדינות, זריזות, אלגנטייות, רכות... אולם כל התכונות האלו הן למעשה תכונות נלוות לתכונת האם "גמישות", או אם תרצה – פועל יוצא ממנה.
אם כן, ואם הייתי ממשיך בדמיוני ומצייר את "הגוף" המתאים ביותר, לנשמה הזריזה האלגנטית, העדינה, הגמישה... הייתי מגיע מן הסתם לגוף מושלם של אתלט, שתכונת הגמישות הינה אחת מתכונותיו הטבעיות ביותר.
ולא רק ספורטאי אתלט, אני יכול לראות את תכונת הגמישות בפועל בניין שמקפץ בין תקרות הבניין החשוף, בדריכות ובאלגנטיות, בביטחון מושלם; המדובר באיש חזק, בעל גוף בריא, זרועות גמישות, רגליים זריזות, נע בעדינות- כמעט רוקד בין תיקרות הביטון החשוף וכאילו מקפץ על חבל בקירקס; כה גמיש... זה לגבי הגוף האידאלי, הקרוב ביותר לתכונות הנשמה. גוף כזה ולכל הדעות יתאים לתכונות הטבעיות של הנשמה הרכה הגמישה... הוא יכול לחיות בהרמוניה עימה. תנועותיו והתנהלותו יכולות להתמזג בהרמוניה עם התנהלות הנשמה. פתגם עממי בישר פעם: נשמה בריאה בגוף בריא...
מכאן אני משקיף על זה שהתקרב אל מעגל המידע של הנשמה- נשמתו, והוא חי הלכה למעשה בהרמוניה עימה; אני מבחין איך הוא מטפל ומתאים את תנאי גופו לנשמת-גופו... זה ששומר על גמישות גופו ובכל המובנים: אין לו עודפי-שומן המכבידים על בריאותו ועל תנועותיו, והוא עובד כל הזמן על גופו; הוא בריא, נאה, נקי, פעיל, גמיש... הוא הולך בזריזות לא בכבדות, הוא מתנהל בגמישות...
אנו מכירים בסביבתינו מספר דברים שמייצגים את תכונת הגמישות הטבעית. המים גמישים; הם כה נצרכים כה חשובים להמשך קיומנו, כה עדינים וטעימים וגמישים, הם מקובלים על הכל; הם חודרים לכל מקום ומגיעים אל כל מקום ונמצאים בכל מקום.
הם, המים, מתמזגים עם כל דבר בקלות, ברכות בזריזות, בהרמוניה כה טבעית, כמעט מזדווגים עם מי שבא איתם במגע- יהיה הדבר אשר יהיה; כל זאת בזכות תכונת הגמישות הטבעית שלהם.
ניתן להרגיש בתכונת הגמישות גם במוזיקה. הקלילות שהיא חודרת אליך, ומשפיעה עליך, ומשנה לך באחת את המצב רוח... אתה יכול לעבור ברחוב ולשמוע מרחוק צלילים מסויימים של שיר או נעימה, צלילים שיחדרו ויתמקמו אי-שם בראש וילוו אותך עוד מספר דקות- ואולי לכמה שעות, וכל זאת ללא שום הזמנה מוקדמת על ידך; הצלילים האלה פשוט חדרו והשפיעו כי כה הם זריזים, כה גמישים... אימי ז"ל היתה אומרת, המוסיקה היא מזון הנשמה; ואני אומר שהמוסיקה חודרת ומתמזגת עם הנשמה, כי היא עשויה מחומר גמיש כמוה.
אתה יכול לגעת בתכונת הגמישות דרך הכתיבה... עט יפה הוא עט גמיש, שיכול לחמוק מכל מכשול ולהגיע אל כל יעד, אל כל נושא...
חושי האדם במכלולם הם גמישים, הם לא מסורבלים, לא מגושמים... אתה רואה ושומע וטועם דרך מנגנון גמיש, כה גמיש... תאר לעצמך אם היינו משתמשים במנגנון מסואב ומגושם בשביל לראות, לשמוע להריח... ואפילו אם התמורה היא לראות ולשמוע למרחקים ובאיכות יותר גדולה; אני חושב שלא היינו מוותרים בשום מחיר על הגמישות בה מתנהלים חושינו.
גם פניה של הטכנולוגיה שלנו אל הגמישות. הכיוון הוא להשיג את הקומפקט את הגמיש, ולהשאיר מאחורה את כל המכונות המגושמות, הגדולות, המתנהלות בכבדות...
מכאן אני הולך אל האדם, אל האיש הגמיש, זה שחודר בקלות לכל מקום, זה שיכול להתקרב אל כל אחד ולחדור אליו בקלות... זה שיכול לתפוס אותך ולדבר ולשכנע ואתה שואל את עצמך כעבור זמן, איך נפתחתי לו כל כך... איש כזה אנו קוראים לו "איש נוח" או "נעים הליכות", או איש "עניו" צנוע... לא ישר לא ממזר ולא מתוחכם גם לא חכם, כי-אם צנוע, נעים הליכות, נוח, עניו... איש טוב. איש כזה יכול לזרום עם הכל, וביכולתו לחדור אל כל מקום, אל כל נפש לכל אדם, רק בזכות אישייותו המיוחדת, המרתקת. הוא איש גמיש.
איש גמיש, הוא איש שקונה לו הרבה מאוד אופציות, הוא לא יכול לחיות עם אופציה אחת או שתיים, הוא רוצה להשיג את רוב האפשרוייות שבנמצא, ואם אפשר את כולן. רק תכונת הגמישות יכולה להתיישב עם הרצון הזה ולהזין אותו. איש עיקש לא יכול לקנות יותר מאופציה אחת; וכמוהו איש רגזן או איש עצבני (מרוקאי) - הוא יכול להשיג אולי עוד אופציה חשובה, אך לא את הכל. אדם עקשן או עצבני או גאוותן או אנוכי לא יכול להיות גמיש לעולם, כי אין שימוש לתכונה הזאת בחייו, ברצונותיו או בשאיפותיו...
לעומת זאת, איש גמיש הוא הרבה יותר שאפתן ובעל מצע רצונות הרבה יותר רחב. (במדבר, יב) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה ", משמע שהאיש משה היה השאפתן הגדול ביותר על פני האדמה, האיש בעל הרצונות הרבים ביותר והמגוונים ביותר אשר על פני האדמה. הוא ביקש לעצמו את מרחב האפשרוייות הגדול ביותר עלי-אדמות, ולכן, מודע לרמת שאיפותיו ורצונותיו, הוא החליט להיות האיש הגמיש ביותר על פני האדמה, כי רק באמצעות תכונת הגמישות הזאת יכול להגיע אל הייעדים מרחיקי הלכת שלו, לכבוש אותם ולהתמזג איתם. הוא היה האיש הגמיש ביותר על האדמה, העניו ביותר.
מה לענווה וגמישות? תשאל את יקירינו לעיל, זה שנפתחת אליו כל כך, ויכל באישיותו לחדור אליך בקלות- כמעט בטבעיות... אמרת עליו שהוא "איש נוח", צנוע, נעים הליכות, איש ישר, בעל לב מזהב... וכל התכונות האלה הן תכונות נלוות לענווה; במילים אחרות, "איש עניו" הוא זה שיודע לברור את העיקר מהטפל ולקפץ רק בין הנושאים החשובים, משאיר מאחריו את כל הנושאים הבינוניים ומטה, ולדידו נושא חשוב- זה נושא שפותח בפניו אפשרויות; המשני ממנו- זה שפותח פחות אפשרויות...
"איש עניו" לא יכול להיות במקביל לענוונותו - איש עצבני, או איש רע, או צר אופקים או בירוקרט, כי כל התכונות הללו נועלות בפניו שערים, בעודו מחפש עוד שערים ואפשרוייות... הוא חייב בהכרח להיות נעים הליכות, נוח לבריאות, בעל לב מזהב, מקובל ואהוב... כינויים אלה הם פועל יוצא של תכונת הענווה. התורה קראה למשה האיש "איש עניו"- זהו כינויו האנושי, ואני קורא לו "איש גמיש" - זהו כינויו הטכני, המקצועי.
האיש השאפתן הזה משה רבינו, יכל להתמזג בגמישות שלו ולהשוותה לגמישות של נשמתו! הגמישות האדמית שלו כאדם, התמזגה עם הגמישות הטבעית של נשמתו, עד כדי כך שהפכו שניהם לאחד; שני הכלים האלה - משה רבינו הגוף ומשה רבינו הנשמה, התמזגו להם בהרמוניה, והדבר הגיע עד לנקודה בה לא הבחין משה רבינו בהבדל בין גופו לנשמתו, או אז ניגש בכל הרצינות אל "מקור המידע" וביקש שיפרוש לפניו את כל המאגר, את כל התוכנה... כלומר, ביקש להחשף אל כל המידע.
משה רבינו חשב הלכה למעשה כי הוא ונשמתו "גוף" אחד הם, והראיה לזאת היא בקשתו לכל המידע, ולא "לעוד" מידע.
כך פנה משה רבינו אל השם יתברך: (שמות, לג)
ויאמר: הראני נא את-כבדך.
את כבדך: את המידע, לא את חלקו; והשם יתברך העמידו על מקור טעותו בשני המישורים:
1- (שמות, לג) וראית את-אחרי, ופני לא יראו: האדם בעצמו קובע את נקודת המידע שהגיע אליה, אין הוא מורשה לבקש להגיע אל נקודה זו או אחרת, ולבטח- לא אל "כל" המידע, כי בקשה זו אינה תקנית; אתה יכול לראות רק חלק מהמידע, עד לנקודה אליה היגעת בעצמך, דרך "הצינור" של הנשמה שלך.
2- (שמות, לג) ויאמר, לא תוכל לראת את-פני, כי לא-יראני האדם וחי: אתה אדם בעל נשמה. אתה אדם שהתמזג בהרמוניה רבה עם נשמתו, עד לרמה וכאילו הוא ונשמתו מהות אחת... אולם ולמרות זאת עודיך אדם מבשר ודם, אינך נשמה ללא גוף. כי לא יראני האדם - ואתה עדיין אדם.
משה רבינו אם כן, הצליח להשתמש במכלול הכלים שעמדו לרשותו כאדם, והצליח לחדד את תכונותיו האנושיות עד להגיע אל נשמתו וכמעט- להתמזג איתה "בגוף" אחד, "במהות" אחת...
בנקודה זו אני מבחין בשאלה הזאת: ומהו תפקיד הנשמה במשחק החיים הזה? אנחנו רואים לאורך כל הדרך שהיא אובייקט מושפע, צינור מידע, שיש להגיע אליו במטרה לשאוב ממנו את המידע; לא כל אחד יכול להגיע אל הצינור הזה, ויש להצטייד לשם זאת בכנות עצמית, שקט נפשי, נכונות ומפתחות... אולם מה אני צריך יותר מצינור שדרכו אני מגיע אל מטרתי ושואב את המידע שלי? כלומר, בין כה וכה אני מגיע אל המידע דרך "הצינור" שפותח את השער בפני; מדוע עלי להתאמץ יותר ולהגיע אל רמת "גמישות" גבוהה יותר, כרמתו של משה רבינו? הרי כבר היגעתי אל הצינור...
הצינור הזה הינו יישות בפני עצמה, וכאן מתגלמת התשובה. הנשמה היא ישות, וכזאת היא לא רק אובייקט מושפע, אלא גם משפיע. במילים אחרות, קיים הבדל מהותי בין אובייקט ליישות: עם אובייקט אין יחסי-גומלין, בעוד יש לי יחסי גומלין עם ישות. מכאן ניתן להבין את שורש הפועל "להתמזג" עם הנשמה, כי שתי ישויות שמתמזגות זו עם זו, אמורות לקבל ולתת האחת לשניה; שני הערוצים חייבים להיות פתוחים אצל שתיהן, אינך יכול לקבל בלבד או לתת בלבד, אתה חייב איפוא לקבל ולתת, וגם הישות השניה מקבלת ממך ונותנת לך - בהכרח, שני הערוצים פתוחים ופעילים אצל שתי הישויות.
אני רואה את התמזגות הגוף והנשמה בתמונה הזאת: גוף ---> נשמה ---> מקור המידע.
הגוף לוקח מהנשמה מידע, מתאמץ ומתגמש ומגיע אל הנשמה בכדי לשאוב ממנה מידע.
הנשמה במקביל שואבת את המידע שלה ממקור המידע; אולם וכישות בפני עצמה, היא חייבת גם להתאמץ ולהתגמש בכדי להגיע אל מאגר מידע יותר גדול - או לרמת מידע יותר גבוהה. השאלה היא, איך היא עושה את זה? איך היא משחקת אותה... איך היא מתאמצת ומתגמשת ומתעדנת, בשביל להגיע אל שאיפותיה וחפצה, הרי גם היא יישות בעלת שאיפות.
תשובה: אין היא יכולה להתאמץ ולהתגמש ולהתעדן ולא לעשות שום דבר בכוחות עצמה... זהו המינוס שלה- אם תרצה... בניגוד "לגוף" שהאפשרות הזאת פתוחה בפניו, הוא יכול להשתפר ולהתעדן ולהתגמש ולהשתנות וגם לשנות ולעשות כל דבר, כולל לכיוון השלילי- וזה הסיכון האורב לו; אולם עצם האפשרות הזו הפתוחה בפניו, מעניקה לו נקודת יתרון על הנשמה, שהאפשרות הזו נעולה בפניה; היא תלויה כל כולה בגוף! בחומר. רק בהתמזגותה עם הגוף, כאשר הופכים ליישות "שלישית" [הנקראת "אדם"] בעלת תכונות אחרות המורכבות מטבען משתי הישוייות המקוריות שלהם, רק אז היא תיקנה את האפשרות להתקדם הלאה אל עבר "מקור המידע", ולשחק אותה... וגם כאן טמון סיכון: היא יכולה לעשות עסקה טובה בהתמזגותה עם הגוף, ודרכו להשתמש בישות (השלישית) היותר מעודנת, היותר גמישה, וכך לנצל ולתרגם את היתרון הזה, בכדי להגיע בזכות, לא בחסד, אל מאגר מידע יותר גדול, או אל רמת מידע יותר גבוהה. ובמקביל, היא יכולה לעשות עסק ביש ולרדת ברמה שלה, אם תתמזג עם גוף שביכולתו, כידוע, להשתנות ולשנות גם בכיוון השלילי- דבר שיגרום לה לרדת מנכסיה הטבעיים של ישותה המקורית, ובנוסף לסתום את הגולל על סיכוייה להתקדמות, ובזאת מסתכם ההפסד העיקרי.
אם כן, נשאלת השאלה, איך דבר כזה יכול להיות? איך "עוול" כזה יכול לקרות? איך ניתן "למישהו" בעל ישות קיימת ומוגדרת, להיות כל כולו תלוי ועומד בחסדי "צד שני" או "ישות שניה", ללא שום אפשרות של השפעה או שליטה?!
- מי אמר לך שאין לנשמה השפעה על הצד השני?! זאת התשובה.
אומנם אין לנשמה "השפעה" על עצמה ולכן אין ביכולתה להשתנות בעצמה, אולם כן וכן יש לה השפעה חשובה וישירה על בן-זוגה "הגוף"; וזאת התשובה לטענת "העוול" שנגרם לה. הטענה במקור היתה שלנשמה אין לאל ידה כי היא תלויה כל כולה בחסדי "הגוף", אולם הניסוח הזה הינו מוטעה מיסודו, כי אומנם הנשמה הינה מוגבלת ונעדרת יכולת-עצמית בכל הקשור למקור המידע, אך ההגבלה הזאת שנחתה עליה- מקורה הוא טכני גרידא, כלומר כל יישות שתונח במקומה, תהיה כפופה להגבלה הזאת, ולבטח גם "הגוף"... מדוע? מהו מקור ההגבלה הטכני? הבה נעיין שוב בתמונה הזאת בכדי לענות על התהייה:
גוף ---> נשמה ---> מקור המידע
...המשך חלק (3)