קוד: גוף ונשמה 3 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (3)
גוף ---> נשמה ---> מקור המידע
הגוף יכל להתמזג עם הנשמה רק כאשר ראה, שבאפשרותה של הנשמה גם להתמזג עימו; ומתי הוא גילה את האפשרות הזאת? ברגע שבחן את שני ערוציו הפתוחים לקבל ולתת, ובמקביל ווידא שגם ערוצי הישות השניה- פתוחים בפניו לרווחה: לקבל ולתת.
הנשמה מקבלת ונותנת לגוף, והגוף מקבל ונותן לנשמה; בתנאים האלה שתי הישויות הללו יכולות להתמזג; היינו להשפיע האחד על השני, ולהיות מושפעים האחד מהשני; לדינאמיקה הזאת קוראים: להשתנות.
במסלול בו מצאה את עצמה הנשמה (ישירות מול "מקור המידע"), נעדרו חלק מהערוצים החיוניים לקיום הדינאמיקה הזאת, לקבל ולתת. הנשמה יכולה רק לקבל ממקור המידע, ומקור המידע "יכול" רק לתת לנשמה, הוא לא "יכול" לקחת ממנה כלום כי הוא "מקור המידע"; ובמקביל היא, אין לה מה להציע (לתת) לו; חסרים אם כן בדינמיקה החלקית הזאת שני ערוצים: האחד מכיוון הנשמה (לתת), והשני מכיוון "מקור המידע" (לקחת); ומכאן אין לפועל "להשתנות" זכות קיום במקרה זה אצל הנשמה, אין לה את האפשרות הטכנית לעשות את זאת, היינו להשתנות; כמוה ככל ישות אחרת שתעמוד במקומה על המפה הדינמית החלקית הזאת, וגם "הגוף" יכל להתקל באותה בעיה טכנית, אם היה ממוקם ישירות מול "מקור המידע" והיה עליו לקיים "מערכת ייחסים" ישירה איתו ללא "מתווך" באמצע, או אז גם הגוף יכל לעמוד חסר אונים ללא היכולת להשתנות- בתנאי דינמיקה חלקית כזו...
אם כן יש כאן בעיה טכנית שיש להתגבר עליה: בורא עולם רוצה לתת לנשמה, ולהעניק לה מהשפע שלו בזכות- לא בחסד, וגם הנשמה מבקשת לקבל מבורא עולם בזכות- לא בחסד; אולם בכדי להגיע ולקבל ממקור המידע את השפע הזה בזכות, חייבת הנשמה לפעול ולהשתנות; חייבת היא להתעדן ולהתייפות ולהתגמש...
חייבת היא לפעול; זה אומר- להשתנות; ואת זאת אינה יכולה לעשות ישירות מול "מקור המידע" בגין הבעיה הטכנית שהזכרתי לעיל- היינו העדר שני-ערוצי הדינמיקה לפעולה הזאת, אולם היא יכולה לעשות כן באמצעות "צד שלישי" שאינו ממוקם ישירות מול "מקור המידע", ואינו פועל ישירות מולו (כי אינו יכול "לפעול" ישירות מולו, בדומה לנשמה...), אולם כן הוא יכול לפעול ולקיים דינמיקה מלאה ותקנית, מול יישות [נשמה] שיכולה לנהל איתו מערכת ייחסים דינמית הדדית של תן וקח, ובזאת ניתן לפתוח את שני ערוצי הדינמיקה ולהשתמש בהם; כוונתי לדו ערוצי הצד השלישי [הגוף] עם שני הערוצים של הנשמה. בתנאים האלה שנוצרו, הנשמה יכולה לפעול, להשתנות.
הצד השלישי הוא "הגוף", "החומר"; והפטנט הוא, שהנשמה הנמצאת במקום בעייתי, תתמזג עם הגוף (הצד השלישי), ובזאת תוכל להשתנות עימו, או אם תרצה, באמצעותו, ואין הוא עושה לה- לנשמה "טובה", ולבטח גם היא אינה כפויית טובה, כי גם הגוף לא יכל לפעול ולהשתנות בלעדיה, בלעדי יישות בעלת שני ערוצים- לקיום הדינמיקה של "השתנות".
נוצר זיווג. במערכת היחסים החדשה הזאת, הנשמה פעילה יותר, כי היא מטבעה גמישה יותר, והגוף פחות דינאמי אך מגושם, עיקש... יש כאן גם מערכת אינטרסים מוגדרת: לנשמה אינטרס מובהק לעדן את הגוף, לגמש אותו, לחנך אותו, להטמיע בו את תכונותיה... ואילו הגוף מתנהג בברוטליות בטיפשות, בקשיחות תמוהה, הוא נוטה מטבעו ללכת עם הראש בקיר- ללא כיוון מוגדר מוצדק... זה טבעה המוזר של מערכת הייחסים המוזרה זו- אך החיונית; ולמעשה, זוהי מערכת הייחסים הבסיסית הנמצאת ביקום.
הנשמה כאמור מנסה להשפיע ולדחוף לכיוון הטבעי שלה, והגוף מתנגד ועומד מנגד כמו חמור, ולפעמים גם משפיע... וגם הנשמה מושפעת, וחייבת למעשה להיות מושפעת, אחרת תפסיק לפעול הדינמיקה הדו-כיוונית ההיא- זוכרים?
המצב הטוב ביותר הוא, כאשר הנשמה שולטת בדירה הזוגית ונותנת את הטון האמיתי, בכל הנוגע להחלטות הגורליות של בני הזוג. והמצב הרע ביותר, כאשר "הגוף" שולט והנשמה מתמסרת... או אז היא יכולה לרדת למעמקים שגם הגוף לא הגיע אליהם ולא הכיר... מי הביט במעמקי נשמת רוצח בדם קר, נחוש ורגוע...
אם כבר, ומחובת האיזון... מי הביט בנשמת משה רבינו... היא בטח עומדת פעורת פה נוכח הפעלולים של בן זוגה... אני בטוח שגם "נשמה" לא הגיעה אל מחוזות כה אטרקטיביים, אילולא מזלה לקבל כתובה מגוף חזק כזה, עשיר כזה... שביכולתו לבזבז ולשפוך כסף כמים על בת-זוגו. פן תשכחו: מדובר בחומר! בגופו של משה רבינו, בגופו של אדם, עניו וגמיש.
לכן ברא השם יתברך את הנשמה, ואת החומר, ושידך ביניהם. בשביל שיוכל לתת יותר, ושהנשמה, ברואתו, תוכל לקחת ממנו יותר, ואת זאת ניתן לקיים רק אם תיקח בזכות, לא בחסד.
בזאת עניתי על השאלה- מדוע היה צורך בחומר, בגוף. אולם עוד לא עניתי על השאלה הנלווה: מדוע התכונות הקשוחות האלה של הגוף? מדוע התכונות המגושמות האלו דווקא? מדוע בחר השם יתברך "בצד שלישי" מגושם, עיקש, קשוח... מדוע בחר בחומר?! והבה ננקד את האותיות ונשתמש במילה האמיתית: למה בחר בדבר "השלילי"? למה את "החומר"?!
התשובה לשאלה הזאת, ולמרבה האירוניה, היא פשוטה: אין החומר מגושם, ואינו קשוח ולא עיקש, החומר אינו שלילי; את התיאורים אלו אנו המצאנו בהכוונת נשמתינו, בשביל להביע את שאט נפשינו ונשמתינו מהתכונות הגולמיות של קשיחות ועקשנות- אותן קישרנו לתכונות החומר הטבעי לכאורה; קשיחות ועקשנות וכיו"ב הן המצאה בלעדית שלנו- לא יותר, שנועדה בשביל להביע את סלידתינו מהתכונות האלו, ובמקרה את מי פגשנו מולנו בשביל להטיח בו את האשמה?!
"סלידה" זו ויש לציין, אינה הרגשה תקנית כי-אם ארעית ואקראית, כי אותה גייסנו לשורות רגשותינו כאשר לא הצלחנו להעביר את פעולת ההתמזגות בין הנשמה והגוף בהרמוניה ובאופן סדיר, או אז הטלנו את מלוא האחריות על הגוף הקשוח העיקש, החומרי... האובייקט היחיד שפגשנו בפינה.
לא קיים ביקום תואר הנקרא "קשוח" או "שלילי", זה קיים אך בתודעתינו האנושית; זהו איפא תיאור לתיסכול האדם וכישלונו, או אם תרצה- פועל יוצא של תיסכולו וכישלונו מפעולת ההתמזגות של הנשמה עם הגוף- בגוף השלישי הנקרא "אדם", או אז קם האדם כיישות שלישית, והטיל את אחריות כישלונותיו בחומר השלילי, הקשוח...
על מנת לצלול אל עומק התשובה הפשוטה והמוזרה הזאת, עלינו להפריד לרגע את הגוף מהנשמה, ולחזור לראות את רגע התמזגותם בהילוך איטי.
גוף בלי נשמה, מה הוא? איך הוא פועל? הבה נתאר אותו כהילכתו.
גוף של אדם נטול נשמה, הוא אותו הגוף שלנו, ללא שום הבדל טכני; אותם האברים, שמבצעים את אותן הפעולות, כולל המוח האנושי על כל תיחכומיו ודקויותיו. אם תפגוש ב"אדם" (אדם נטול נשמה) כזה, יהיה קשה ממבט ראשון לעמוד על השוני המהותי בינו ובינך...
הבה נתאר עיר "אנושית" ללא נשמות, עיר נטולת נשמות; זהו רעיון גאוני לכותבי הסיפורים הדמיוניים ולמפיקי סרטי המד"ב- תמוה בעיני איך לא חשבו על זאת עד עכשיו!
לפני שנכנס לעיר האנושית הדמיונית הזאת, יורשה לי לציין הערה מקדימה: עובדת הימצאותינו בעידן הטכנולוגי של המחשב, ויכולתינו לקבל את המידע הכללי שצברנו אודות "הרובוט" ומהותו, תקל עלינו להבין את הניתוח של הפרדת הגוף מנשמה. אדם נטול נשמה, יכול להיות במובנים רבים- רובוט אנושי לכל דבר, והמדובר ברובוט הפועל על תוכנות רגילות של מחשב מתוחכם בימינו.
אולם קיים הבדל עקרוני ומהותי ביניהם, בין הרובוט האנושי לבין הגוף האנושי: הרובוט האנושי לא יכול לתכנת את עצמו, לא יכול לחשוב בעצמו, לא יכול להתפתח ולבקר את עצמו בעצמו, בניגוד לגוף האנושי שיכול לעשות כן, בזכות איבר המוח הכלול על איבריו. "גוף" איפא יכול "לחשוב" בעצמו, וביכולתו להתפתח בעצמו; זהו ההבדל היחיד בינו לבין מחשב או רובוט, והבדל זה כפי שנראה הוא מכריע ומהותי.
השעה 6.00 בבוקר. זוהי שעת נחיתתינו בעיר נטולת נשמות, חיים כאן גופות אנושיים בצלמינו בדמותינו, אך ללא נשמה.
כולם מתעוררים כאן באותה השעה ובאותה הדקה, כי אין מי "שאוהב" לישון עד מאוחר, או מתעצל לרדת מהמיטה.
ממבט ראשון, אתה רואה עיר מפותחת העולה בהרבה מונים על העיר המודרנית שלנו... אתה רואה סדר מופתי, שדרות ארוכות התוחמות בתוכן בניינים בני אלפי קומות כל אחד... אינך מבין איך רחוב בן 100 מטר יכול להכיל מליון תושב! תאר לעצמך את כמות התושבים בעיר הזאת... אבל התשובה נעוצה בסדר המופתי בה מתנהלת העיר והרחוב והשכונה, וללא שום סדרן או שוטר תנועה... כל אחד יודע את התיזמון בו אמור לנוע, וכך כל העיר נעה כתנועת חלקי השעון על כל מרכיביו, הכל מתנהל בקצב הדרוש, הכל "דופק" על הצד האידאלי. זה אחד היתרונות שלהם עלינו, על העיר האנושית; אולם רשימת יתרונותיהם עודינה ארוכה:
אין להם בעיות ביטחון... כי אין שם גנבים ולא פושעים ולא מאפיה שתטיל את אימתה על התושב המסכן ותסחוט אותו... כל זאת כי אין לייצורים האלה שום אמביציה להשיג יותר או לקבל יותר... אין להם גם את הצורך "בלהסתפק", הם אוכלים מה שהגוף שלהם צריך וצורך בדיוק, ואינם מודעים לצורך בעוד...
הם לא עובדים אחד על השני, לא מרמים, אין הונאות, אין שוחד, אין קללות אפילו... הם חיים בשלום ובשלווה אמיתיים... הם ייצרו הרבה מאוד מכונות מתוחכמות והגיעו לידי טכנולוגיה שלא חלמנו אנחנו עליה, אך מצרכים אחדים חיוניים כל כך נעדרו מהתבונה שלהם: הם לא המציאו את המנעול, את המפתח, את הקוד הסודי, את הסיסמה, את האנטי ווירוס, את הנשק; את סודות האטום גילו מלפני דורות והפיקו ממנו הרבה, אך פצצת אטום? לא שמעו עליה... אין להם מערכת משפט ולא שופטים ולא עו"דים ואפילו לא בג"צ, וכמובן אין להם משטרה ולא צבא ולא צורכי ביטחון שוטף... אין להם את כל זה כי אין להם צורך בכל זה, כי אין אצלם פשע, אין רוע, אין עושק, אין בגידה, אין תאוות בצע, אינם יודעים מה זה בצע.
ובמקביל, ועדיין אני ברשימת היתרונות, יש להם טכנולוגיה העולה על שלנו במאות המונים... הם מנצלים ביעילות את אוצרות הטבע שלהם באופן מקסימלי, ומשתמשים לצורך זה במכונות דמיוניים... הם בונים מכונות קטנות (בשביל לצרוך כמות מינימלית של אנרגיה) אך אדירות... תאר לעצמך מכונה בגודל של שעון יד שעושה את עבודת הטרקטור שלנו... אלה הם יתרונותיהם.
ואלה הם חסרונותיהם; בעיני, בעיני המין האנושי שיש לו גוף ונשמה...
כשהיגענו אליהם העירה, בשש בבוקר כאשר כולם עדיין נחים במיטתם, ראיתי מולי עיר לא יפה! הבניינים מרובעים וגבוהים גבוהים, ללא שום עץ ברחוב... יש רק שורות אין סופיות של בניינים מרובעים גבוהים עד אין סוף.
יש אין סוף אנשים עם בעיה בעייתית מאוד מבחינתי: הם לא צוחקים! לא בוכים, לא כועסים, לא מתמרמרים, לא משתעשעים, לא מתחנחנים גם לא מתרפשקים ולא מתקנקנים ואל תשאלו אותי מה זה- כי לי האדם זה חשוב!
אין יופי, אין אהבה, אין תאווה, ואין שאיפה. אין אמביציה. אומנם אין גם במקביל כיעור ולא שינאה ולא בצע, אך הייתי מוכן לחיות בסדום ועמורה של שינאה ורוע ניטו- מאשר לחיות איתם ללא כלום. אצלם לא מתים מפאת הגיל כי-אם מפאת ההספק שלהם; וכך מי שמגלה אצלו מחלה המגבילה את פעולתו, ניגש ביוזמתו למשרפה העירונית- לא לפני לתאם את מילוי מקומו עם המערכת. עליו לא בוכים והוא לא נפרד בתחושת של עצב או געגוע, ואף לא של פיספוס...
הגוף האושי שלהם דומה במהותו לגוף החיה המוכרת לנו, אך בהבדל אחד: בחיה איבר המוח אינו מפותח, ובגופם האנושי המוח מפותח ומנצלים אותו ובאופן מקסימלי, זאת כי אין להם את המכשולים הרבים שלנו; ולא באותה המידה- הכוח האירגוני שלהם עולה עלינו.
באופן "בלתי אנושי" וענייני גרידא, ניתן לאבחן אצלם בעיה התפתחותית: מד ההתפתחות שלהם מוגבל ומוגדר, למרות והמדובר בהתפתחות המבוססת על אינטלגנציה אנושית, מבית היוצר של המוח האנושי המשותף לנו ולהם כאחד. במילים אחרות, ולמרות יתרונם עלינו בכוח האירגון ובגישתם היעילה והעניינית, הרי התפתחותם יכולה להגיע עד לגבול מסויים ולהעצר בנקודה, אותה לא יעברו בשום פנים ותנאי; בעוד להתפתחות האנושית של האדם בעל הנשמה- אין גבולות וגדרות, למרות כל הבעיות "האנושיות" שעומדות כמתרס וכמכשול בפני התפתחותו.
ייחוס בעייתם ההתפתחותית קשורה למוטיב האמביציה הנעדר אצלם; אין להם שאפתנות, אין את התחרות, וגם אין איך להקנות להם את התכונות האלה, הם מנסים להשתמש במוח שלהם ככלי להישרדותם, ולכן הם יגיעו בהכרח עם הכלי הזה לנקודת הניצול המקסימלי, וינצלו את הכלי הזה במישור אחד ויחיד - הוא מישור ההישרדות; בעוד האדם בעל הנשמה- יבקש לפתוח את הכלי הזה (המוח) לעוד מישורים, הוא יבקש ליצור משהו יפה, חינני, עדין, יבש, נוח, מסוגנן, מתובל, מטורף, מנוסח... זאת בנוסף לאמביציה ולייצר התחרות... (מוצרי-לוואי של הנשמה האנושית), כל תכונה מהתכונות האלו מייצגת מישור ייחודי משלה להתפתחות, ולמעשה, כל המישורים "הנוספים" האלו נעדרים מ-"גוף" נטול הנשמה, כי שוב, אין הוא מכיר את מוצאם ומעולם לא התוודע אליהם...
הבה נתאר כרגע עוד מצב הדמיה, בו נכנסה לפתע הנשמה אל העיר המוזרה הזאת, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ויש לנו כרגע מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על כנו, גוף (אינטלגנטי) של בן-אנוש ללא נשמה.
לפתע פיתאום, מגלה "האדם" את היופי ובמקביל את הכיעור, את העדינות ואת הקשיחות, את הקושי ואת הנוחיות, את הרחמים ואת האכזריות, את השייכות ואת הניכור, הוא מגלה את הרגש, את החיוך, את הבכי, את העצב, פיתאום הוא צריך להתמודד עם האמת, או לחילופין עם השקר, ובתוך כל זאת, הוא מגלה לפתע את ריגשותיו כלפי האחר: את זה אוהב ואת זה שונה ואת זה מעריץ ומזה פוחד ובזה חושד... אחת הרגשות האלה היא: רגש הסלידה והנטיה. הוא סולד ממי שיש לו ריח לא נעים הנודף מפיו, ובאותה המידה הוא נוטה להתקרב אל מי שמריח נעים... הוא סולד משקר או מפתח נטיה לשקר... זה סולד ממאמץ ואחר נוטה לעבודה נמרצת. למרות הניגודים האלו שהושרשו עמוק במין האנושי, ישנה עדיין נקודה משותפת לאותו המין שמסכים עליה בכל רבדיו, והנקודה הזאת ברורה כשמש והאדם קורא לה "מוסכמה" שאין עוררין עליה (למרות שהמאזניים בהם נמדדות המוסכמות האלה אינם אחידים...): כולנו מסכימים שהיושר והאמת והרחמנות והרוך והנדיבות והמרץ והעזרה והשלום... הן תכונות טובות; בעוד שהשקר והאכזריות והעקשנות והקמצנות והעצלנות והמלחמה... הן תכונות רעות ובלתי רצוייות. אנו דוחים איפא בתת המודע שלנו תכונות מסויימות וסולדים מהן, ונמשכים באופן טבעי אחר תכונות מסויימות ורואים אותן בחיוב... במידה הזו- או אם תרצה- באינסטינקט הזה, אנו דוחים את העיקש והקשוח והמגושם, ונמשכים באופן טבעי אחר הרך העדין והגמיש.
אנו סולדים מכל המשפחה העיקשת והקשוחה והמגושמת- החל מהדבר הפיזי העיקש והקשוח ועד לרעיון העיקש והקשוח, כולנו סולדים למשל מהדבר הקשוח המגביל, בן ארבע האמות, ורואים בו מיכשול קשוח ובלתי רצוי, כמו הבירוקרטיה העיקשת המרובעת הבלתי מתפשרת, כמו החוק היבש שלא ניתן להתפשר איתו, החוק במובן מסויים נכפה עלינו, אין מי שאוהב לקיים את החוק, יש מי שמכבד את החוק מתוך הסכמה / גזרה - לא מתוך הרציונל שבתוכינו; ובמקביל אנו נמשכים אל החופש ורואים אותו מהזווית הגמישה שנוטים להתאסף בה ואוהבים את המיקום שלה... אם תגיד למישהו צייר לי דבר עיקש וקשוח, הוא ישתמש בעט שחור ועבה ויצייר דבר מגושם, ולא יהיה קשה לעמוד על הסלידה הטבעית של הצייר "מהדבר הקשוח" שביטא אותה בציורו.
אם כן נשאלת השאלה: ומתי גילה האדם את התכונה של הקשיחות והגמישות?
- אם נחזור אל העיר המוזרה שלנו, נוכל להצביע על הרגע, בו גילה האדם את הקשיחות; זאת כאשר נכנסה לפתע הנשמה אל מרחב העיר המוזרה ההיא, בכמות מוגבלת שהספיקה לכסות רק חלק מהגופות, ונוצר מצב אבסורדי: חצי העיר אנושית, והחצי השני נותר על כנו- גוף של בן-אנוש אינטלגנט ללא נשמה. ברגע הסטורי זה, חצי העיר האנושית עם הנשמות, זיהתה את הקשיחות בעמיתיהם שנותרו ללא נשמה. הם זיהו לפתע את העדר היופי שאפף את עירם, את הבלוקים המרובעים האין סופיים בהם חיים, הם זיהו את הכיעור של עירם שאין בה לא עץ ולא ריח ולא ציור ולא גן ולא סיגנון ולא שום סממן של עדינות- של רגש אנושי עדין; ולפתע, הם זיהו את התכונות האלו עם יישותם, והכירו בחשיבותן לעצם קיומם; בו בזמן הם הרגישו במפתיע את העדרות התכונות האלה מסביבתם ומנופם, ושייכו את סיבת ההעדרות הזאת בקשיחות עמיתהם בפלג האנושי שנשאר ללא נשמה, והמשיך לחיות את חייו ללא שום בעיה או עכבה, וגם המשיך להיות "קשוח" בסדר המופתי שבהתנהגותו, מגושם בעצם הסיגנון שלו, וברגע זה הטיחו בהם את האשמה: אתם קשוחים! אתם רק גופות! אתם חומריים! אתם חומר.
וכך הגיעה האשמה הראשונה ליעדה: האדם הראשון שזיהה את הקשיחות, הוא האדם שנכנסה בו הנשמה לראשונה, או אז וברגע הזה הוא הרגיש ראשון בחסרון הגמישות, והוא אשר הטיל את האחריות לחיסרון זה על הגוף האנושי, שאינו זקוק למעשה לגמישות ואינו מבין על מה המהומה... מהרגע ההוא, הקשיחות נדבקה בחומר ובכל אשר אין בו רגש... מהרגע ההוא, החומר הפך להיות שלילי בתודעה האנושית.
החומר, אם כן, אינו קשוח ואינו שלילי - במובן האמוציונלי של המילה, לתכונות הללו אין קשר לחומר; תכונות אלו שייכות כל כולן לנשמה הפעילה בנו, והיא אשר הטמיעה בנו את האשליה וכאילו החומר הוא קשוח, או גמיש או עדין או יפה...
החומר ולמעשה יכול רק להיות חם או קר או גדול או קטן או גבוה או נמוך; זה לגבי החומר.
והנשמה יכולה להיות קשוחה או גמישה או עדינה או יפה או מכוערת.
ומאידך, כאשר החומר מזדווג עם הנשמה, מתחוללת ההטעיה הזאת בגוף הנשמתי החדש שנוצר, וכאילו קיים חומר גמיש או קשוח, יפה או מכוער, עדין או מגושם... וכול'...
אמור מעתה:
חומר = חומר; על כל התכונות השייכות לו- ורק לו.
נשמה = נשמה; וגם לה תכונות יחודיות, לה ורק לה; שלא חלים על שום "גוף" אחר.
גוף אנושי (חי) = חומר + אינטלגנציה אנושית; האינטלגנציה שלו תורמת לשימור החומר הביולוגי שלו; אם תרצה קרא לתהליך השימור הזה "תכונת החיים", או "אינסטינקט החיים".
אדם (חי) = גוף אנושי + נשמה; תבשיל מוזר... תכונות חדשות ומוזרות...
"אינסטינקט החיים" של האדם הוא איפוא, הנטיה שלו לווסת בין התכונות הטבעיות של גופו האנושי, לבין התכונות הטבעיות של נשמתו; לווסת בלי להתבלבל במקרא התכונות- כתוצאה מהזדווגות גופו עם הנשמה, דבר שעלול להפיל את האדם בהטעיית-דמה שתשפיע על תהליך הוויסות ותחבל בו.
ברצוני לרדת בנקודה זו לעומק הדברים, ולנסות לשאוב מידע ממצב הדמיה ווירטואלי, המופעל על אדם אידאלי.
אדם אידאלי בהתקלו באירוע מסויים למשל, יושב ומווסת את מכלול התכונות, בוחן כל תכונה לחוד, משייך אותה למגזר המקורי שלה- דבר שמעמיד לרשותו את המידע המקורי אודות התכונה הנבחנת, או אז בוחן אותה ייחסית לשאר התכונות הפרושות לפניו, ומחליט איזה חלק לקחת מזאת, על איזה חלק לוותר מזאת, מאיזו תכונה להתעלם כליל, ואיזו לאמץ במלואה. לתהליך הוויסות הזה קוראים "קבלת החלטה", ואת התהליך הזה אנו עוברים בתדירות גבוהה מידי יום ואף מידי שעה, ייחסית למספר האירועים בהם אנו נתקלים בחיי היום יום. יש להוסיף שאין אירוע דומה למשנהו; היינו כל אירוע וערימת התכונות שלו; כל אירוע וההחלטות הספציפיות שלו: בראשון הוא מוותר כליל על תכונה א', בשני מאמץ את התכונה במלואה, ובשלישי לוקח ממנה חלק מסויים ומוותר על הנותר.
אני רואה איפוא את מכלול הדינמיקה הזאת בוויסות התכונות, כתהליך של כיוון מיתרים של גיטרה. ראיתם פעם גיטריסט היושב עם הגיטרה שלו, מכוון את מיתריו ומתאים צלילי כל מיתר לחוד, וכאשר מסיים הוא בוחן את עבודתו בניגון קבוצתי של כל המיתרים ביחד, או אז הוא עולה על צליל משונה; חוזר אל המיתר האחראי ומתקן ומכוון, ושוב בוחן את כל המיתרים - עד להגיע אל צליל "נקי" המניח את דעתו, של כל המיתרים ביחד, ואז מתחיל את ניגונו השוטף, בהרמוניה מנקרת עיניים...
במילים אחרות, לא די בצליל "נקי" אחד שמניח את הדעת, יש למצוא את הנוסחה שכל המיתרים באחת יתנו את הצליל הנקי, שכל המיתרים (מיתרי הנשמה, ומיתרי הגוף- "המוח") יעבדו בתיאום והרמוניה, ורק אז נגיע אל המצב הרצוי.
פעם בנסיעה במטוס, ישב לידי אדם מבוגר, וכעבור זמן מה שמתי לב שהוא יושב עם המשענת של הכיסא- משוכה... חשדתי אולי אין הוא יודע שיכול לקחת את משענת הגב אחורה ולשבת בנוח... פניתי אליו ואמרתי לו שאפשר להזיז את משענת הגב אחורה ולשבת יותר בנוח. אך תשובתו הפתיעה אותי; הוא אמר לי שהוא יודע, אך יותר בריא לגב מצב-ישיבה בתשעים מעלות, ובשביל זה יש לוותר על הפוזיציה הנוחה לכאורה, ויש לשבת בתשעים מעלות! 10 שעות טיסה!
וכך הוא ישב לאורך כל הטיסה עם הגב ישר בתשעים מעלות, ואני למרות הבנתי את דבריו- החלטתי לא ליישר את המושב והמשכתי עם מצב ישיבה "נוח" לכאורה...
מקרא: הוא התעלם מתכונה ואימץ תכונה, ובדומה לו, גם אני התעלמתי מתכונה ואימצתי אחרת. היכן הושגה ההרמוניה האמיתית בקבלת ההחלטה?
ניתוח הדברים: תכונה אחת ויחידה עמדה בבסיס האירוע הזה למבחן: תכונת הנוחיות. המצב הנוח ביותר לי כאדם, או הנוח ביותר לי כגוף אנושי:
אני ביקשתי את נוחיותי כאדם שמבקש לנסוע בכיף ולהנות מהנסיעה, ועל כן התעלמתי ממקור התכונה המקורי, ורימיתי את עצמי בעניים פקוחות; בעוד גם הוא ביקש את נוחיות הגוף שלו והמצב הנכון ביותר עבורו, ולכן הוא התעלם מהנוחיות הנפשית שקרצה לו, ומילא אחר תכונת גופו. בחשבון המסכם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה, ואני קיבלתי את ההחלטה המוטעית: מבחן התוצאה יקבע לאחר מכאן, כאשר נרד מהמטוס, או כאשר נבדוק את מצב הגב לאחר מספר נסיעות או מספר שנים.
באופן הזה אנו מרמים את עצמינו בתכונת הטעם והאוכל למשל; הגוף שלנו אמור לקבל את ההחלטה במחוז הזה- לא נשמתינו... המילה האחרונה שייכת במקרה הזה לתכונות הגוף- לא לתכונות הנשמה.
במילים אחרות, הוויסות בין התכונות הטבעיות של הגוף האנושי, לבין התכונות הטבעיות של הנשמה, מחייב את האדם לזהות נכונה את מקור התכונה בה הוא מטפל: פעם היא שייכת לגוף- כל כולה לגוף, ופעם היא שייכת לנשמה- ורק לה; ולפעמים יש לתאם בין צורכי הגוף והנשמה, כי התכונה שייכת לשניהם כאחד: למשל אדם שאוהב לאכול טוב ולשמור על בריאותו; אדם שאוהב לנוח ואוהב פעולות ספורטיביות; אדם שמסרב לתרום את שלו לחברה ומסרב להתגייס לצבא, כי הוא חושש ממלחמה ולשלום גופו...
ובכן, תהליך חיבור הנשמה עם הגוף הינו תהליך מעניין ומרתק: יש מי שאומר- נשמה גדולה או נשמה קטנה... וגם כאן הוא נופל בטעות, כי כאשר אין גוף רע וגוף טוב, כך אין נשמה גדולה וקטנה; כן יש נטייה לנשמה להיות טובה או רעה, עדינה או מגושמת, יפה או מכוערת, ואת התכונות היחודיות הללו היא מפתחת, מרגע התחברותה עם הגוף, או אז מתחיל התהליך המרתק בפני עצמו.
ניקח תינוק בן שנה: נשמתו בפרק זמן הזה לא יכולה להתפתח- לא כי היא קטנה כגופו, אלא כי גופו הקטן עוד לא התפתח, ומעל לכל מוחו האנושי. היא מתפתחת איתו "סטפ ביי סטפ" - ייחסית להתפחות גופו הפיזית, יכולתו הפיזית, ומעל לכל- ייחסית להתפתחות מוחו הפיזי. אולם ובכל זאת, אנו מרגישים בנוכחות מוזרה של הנשמה הנבוכה בגוף הקטן... תינוק בן שנה צוחק מלוא פיו, חזק בקול רם, וברגע אחד הוא עובר לבכי... הוא מחבק את אימו חזק ומביע בחיוך הרחב שלו את אהבתו זו כאשר מתקרבת אליו, או כאשר רק מריח אותה או שומע אותה מרחוק... זוהי מהות הנשמה שלו, שיודעת עד עכשיו לבטא את תכונותיה בקווים רחבים עד מאוד, וגם מוחו הקטן יודע לבטא את צורכיו ותכונותיו בקווים רחבים וישירים עד מאוד: הוא יפרוץ בבכי מר - לתחושה הכי קטנה של רעב או צימאון... וכאמור יצחק בקול רם ובכל הכוח למראה אהובה אחת או מעריץ אחד... הנשמה בגוף הקטן הזה בולטת, הקו המפריד בין הגוף לנשמה גם הוא בולט, כי קל לשים את האצבע על תכונות גופו, הוא בעצמו ידריך אותך בזאת וישים לך את האצבע על הפעולות הנגזרות מנשמתו, ועל הפעולות הנגזרות מתכונות גופו. לתינוק הקטן הזה אין צורך בוויסות תכונותיו או שייוכן למקורן על מנת לקבל את ההחלטות המתאימות, כי רמת סבך החלטותיו נגזרת מרמת התפתחות גופו ונשמתו.
אם כן אין נשמה גדולה וקטנה, יש נשמה שמתפתחת עם גוף, תלוי בהתפתחותו המוחית או בקיבולת שלו השיכלית; וגם גוף גדול אינו מאחסן בהכרח נשמה "גדולה" מפותחת; קח נשמת מבוגר עם תסמונת דאון למשל...
השאלה היא, מדוע אם כן יש אדם טוב ואדם רע? אדם עצלן ואחר בעל מרץ רב? מי האחראי לנטיות האלו?
ההרמוניה שנוצרת בפעולת הוויסות, היא אשר קובעת את מידות האדם, מטוב ועד רע. הרמוניה גמישה וזורמת תתורגם לוויסות נכון וטוב, ושוב, כוונתי "בהרמוניה" היא, בייחסי גוף-נשמה ו-וויסות המידע המועבר ביניהם; הדינמיקה הזאת יכולה וצריכה להתנהל בהרמוניה, בכדי להפיק את ההחלטות הנכונות והצלולות- כצליל הנקי המופק ממיתרי הגיטריסט, המכוונים מבעוד מועד בשביל לעבוד כצוות בהרמוניה... ושוב אנו חוזרים אל "הגמישות", כאן זה המקום שלה... פעולה דינאמית שפועלת בהרמוניה היא פעולה גמישה, רכה, שזורמת אל ייעדה ללא עכבות. זו פעולה עניינית שמי שעומד מאחוריה הוא ענייני, שמחפש ועוסק אך בעיקר - משאיר מאחריו שורה ארוכה של אובייקטים תפלים שאין להם מקום בעולמו... מי שעומד מאחורי דינמיקה כזו, ומעל לכל, הוא גמיש. עיין ערך האיש משה רבינו, העניו.
אני מזהה אם כן את סוד הדינמיקה של אדם "טוב": בסך הכל יש בין גופו לנשמתו קשר ענייני וגמיש... הוא יודע מתי להטות אוזן לגופו (הכוונה בעיקר למוח האנושי העומד בראש המערכת הגופנית ומנהיג אותה) ולגייס את נשמתו עבורו; וגם יודע להטות אוזן לנשמתו בזמן ובאופן הנכון, ואף יודע לגייס את מוחו האנושי למשימות מיוחדות עבורה. ניתן לזהות מערכת וויסות מידע מתוחכמת ועניינית, וגם גמישה...
בסדר הזה יורד הערך הטוב של האדם, לדרגות ורמות רבות, עד שמגיע לנתק בין מערכותיו: בין נשמתו לבין מוחו האנושי וגופו בכלל... הדינמיקה שדיברנו עליה לעיל של וויסות, העברת מידע, הקשר של המוח האנושי עם הנשמה... כל זה נעלם- במקרים אחדים, או אז אתה פוגש באדם בשר ודם בעל נשמה ומוח אנושי שאין שום קשר ביניהם, כל מערכת פועלת בנפרד, מטעם עצמה ובשליחות עצמה בלבד. לאנשים כאלה קוראים "תמהוניים" שעושים דברים תמהוניים בלתי מקובלים; הם נקראים מרחפים- בעגה העממית; לפתע אתה רואה אותו מדבר לעניין ובהגיון, וברגע אחר משתלט עליו הרגש והוא בוכה כילד קטן, או צוחק מלוא פיו... אין לו בעיה לבכות ולהכות מישהו באכזריות באותו המעמד, עד לרצוח... אנשים כאלה מגיעים לפעמים עד לגבולות אבסורדיים, או אז אנו תוהים: איך יכול אדם כה אינטלגנט כה אינטלקטואל להגיע למצב כזה...? איך הוא יכול לרצוח, לאנוס, לגנוב... או במקביל ניתן לתהות גם בכיוון השני: איך יכול אדם אכזר כזה לבכות, לחבק, לתרום...
התשובה לתהיות כאלה נעוצה בהתנתקות מוחו מנשמתו: התנתקות מוחו האנושי על כל הנגזר ממנו: הוא יכול להיות אינטלקטואל או חכם וגאון, מנשמתו על כל נתיביה: מאהבה ועדינות עד לשינאה ואכזריות... זהו המפתח לאבסורד הזה: נתק; נתק מוחלט בין הגוף לנשמה.
פגשנו איפא בשורות לעיל, בתמהוני המנותק ממערכותיו ועושה מעשים תמהוניים: פיתאום צוחק פיתאום הורג פיתאום בוכה, ופיתאום מעיין במגזין מדעי... הוא יכול להיות רפה-שכל עד לגאון של ממש.
אולם קיים עוד סוג של נתק, והוא מסוכן וקיצוני מהרובד שלעיל. המדובר למעשה "במנותק" המשתמש לרעה בשני הצינורות הקיימים, בשני הכלים: בגוף ובנשמה- למרות הנתק הקיים ביניהם. אנשים כאלה ובדרך כלל, הם בעלי אינטלגנציה גבוהה, המודעים לערכים שלהם ויודעים להשתמש בנתוניהם ולתאם ביניהם: יש מי שמודע למשל לאינטלגנציה הגבוהה שלו, והוא מגייס אותה ייחד עם האכזריות שבו, ומוציא מתחת ידיו מוצר מושלם ויצירתי... דווקא הוא עושה פעולת וויסות כשרה למהדרין, בין נשמתו למוחו האנושי, ולמעשה מתאם בין שני הכלים האלה להוציא לפועל את גחמתו התמהונית. אנו שומעים לפעמים על סיפורים מסמרי שיער של פשע מושלם ומתוכנן עד לפרטיו הדקים והעדינים ביותר, שרק מוח מבריק וגאוני מסוגל לעשות. או אז אנו שואלים את עצמינו: ולמה אדם חכם וגאון כזה היה צריך את השוד? הרי הוא יכל לגייס כסף רב ובקלות- אם רק היה משתמש בנתוניו הטבעיים במקומות הנכונים... אנו תוהים לפעמים, מדוע בחור צעיר וחתיך, ואפילו עשיר עם פורש- היה צריך לתכנן פשע מושלם של אונס זונה! הרי הוא יכל להגיע ללא תיכנון אל כל דוגמנית שרק ירצה... אנו פוטרים את תהיותינו אלו באנלוגיה המקובלת: טירוף; והתואר המקובל: מטורף. אולם האנלוגיה הנכונה היא: נתק; והתואר הנכון הוא: מנותק. דוגמה "טובה" לסוג הנתק הזה היא תופעת הנאציזם. עם שלם השתמש בשני מערכותיו ותיאם ביניהן באופן יצירתי, למרות הנתק המוחלט ששרד ביניהן; התוצאה: יצירה שהשד עוד לא ברא; יצירה אנושית לכל דבר.
"יצירתיות" אגב, הינה מצב של שיחרור מיתרים באופן מקסימלי, על מנת לחזור ולווסת אותם באופן אישי ומבוקר. "יוצר" זה מי שיושב עם נשמתו ומוחו ופותח את שעריהם לרוחב... נשמתו ומוחו, ברגע היצירה, נמצאים במצב רפוי מוחלט, דבר שעוזר לו לשחק במשחק המאזניים, לוקח מכאן מוסיף לכאן מוריד מכאן ומטפטף לכאן עד להגיע לנוסחה האישית מאוד שלו, נוסחה שניתן להשיגה רק במשחק פתוח שכזה; או אז הוא סוגר את כל המיתרים על הנוסחה שהניחה את דעתו, היינו לוקח את הנוסחה כנקודת מוצא ומכוון את שאר המיתרים לפיה. זה נכון ליצירה מוסיקלית, אומנותית, מדינית, פילוסופית...
מכאן מצב של "יצירה" הינו מצב עדין עד מסוכן, כי בתנאים הנוצרים של "שערים פתוחים"- הקו המפריד בין שליטה וביקורת לאיבוד שליטה וטירוף, הינו דק עד בלתי נראה... וכפי שישנה יצירה יפה ומעודנת, קיימת גם יצירה מכוערת ומפלצתית. ההסטוריה האנושית מלאה עד לעייפה בדוגמאות משני המחנות.
אגב דינמיקת "היצירתיות" על שני נתיביה, ניתן לזהות עוד שני מצבים אנושיים הפועלים מכוח אותה דינמיקה יצירתית- וכוונתי לפוזיציה של "מיתרים רפויים"...
מצב של כעס, ומצב של אפאתיה: בשני המצבים- המיתרים מגיעים לידי הרפיה או "השתחררות" טוטאלית, וכתוצאה מזאת השליטה על המנגינה (וויסות המיתרים) עוברת לנגן אחר- למצב אוטומטי, ויוצאת באופן מוחלט משליטתו של האדם, לעבור אל מצב הנקרא בעגה המודרנית "אוטומט"- אין באמתחתי הגדרה למהות המצב הזה. במצב של כעס, הגוף עובר לפוזיציה אקטיבית, ובמצב של אפאטיה- הוא עובר לפוזיציה פסיבית, זהו ההבדל היחיד בין שני המצבים; כעס ואפאטיה: אקטיביות ופסיביות.
להבדיל בין שני המצבים האלו, ובין מצב של "יצירתיות" על שני גווניה: בזה האחרון אומנם משתחררים המיתרים גם עד לכדי הרפיה מקסימלית, אולם וכאן ההבדל- יחי ההבדל: ביצירתיות, המיתרים משתחררים באופן מבוקר, על ידי משחרר אנושי לא אוטומטי, המודע והשולט במצב המיתרים שליטה מוחלטת.
...המשך חלק (4)