אני יכול לקבל את תשומת ליבכם לרגע

קוד: אני יכול לקבל את תשומת ליבכם לרגע בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

"נשוי + 4, מאמין לשעבר בקיום אלהים, מכיר בהווה בקיומו"

                                      -      -      -

                                  

                                   האם תוכן התורה סותר את המדע? [ קישור  לתמונה]

                                                                             -      -      -

 

מתוך דיון בפייסבוק: 

אלברט שבות: "אני נשוי + 4 בעלי דרכון ישראלי, מאמין לשעבר בקיום אלהים, מכיר בהווה בקיומו." 

יובל חייקין: "אני מקווה שהמקום ניחם אותכם על האבדן, שתהיו בריאים כולכם ותזכו להרבה שנים טובות." 

אלברט: "לא הבנתי לאיזה אובדן מתכוון" 

יובל: "יש כל מיני אובדנים. לדעתי, אובדן האמונה הוא מאורע קשה. בוא נדבר בפרטי" 

אלברט: "מעדיף להמשיך כאן" 

יובל: "מה הביא אותך לחדול מן האמונה?" 

אלברט: "אני נשוי + 4 בעלי דרכון ישראלי, מאמין לשעבר בקיום אלהים, מכיר בהווה בקיומו." 

יובל: "אלברט! מצטער. הבנתי לא נכון. האם ההכרה היא חיזוק לאמונה?" 

אלברט: "יובל הארכתי בנושא הכרה ואמונה בהודעתי הראשונה הבוקר, אני חושש שעליך לחזור אל ההודעה הזאת ולעיין בה ברצינות." 

נוסח ההודעה מהבוקר:  "בוקר טוב לכולם, האמונה לדעתי היא השלב המקדים לידיעה ולהכרה, היא מקדמת אותן. יתרה מזאת, אני חושב שללא אמונה אין ידיעה, כלומר ללא השלב הראשון המתחיל באמונה- קשה לגבש את הידיעה. אני חושב למשל שבתחילת הדרך איינשטיין האמין בעיקרון הייחסות ורק לאחר מכן גיבש את תורתו סביבה. אפילו המהפכות הגדולות התחילו באמונה שלא היתה מגובשת כי לא נתמכה בשום ידיעה, ורק לאחר מכן הגיח שלב ההכרה במציאות; הידיעה התגבשה והמהפכה יצאה אל הפועל. האמונה משתלבת יפה עם הדמיון שהוא תהליך הכרתי שאינו קשור ישירות למציאות אך הוא אב המציאות. 

האמונה אם-כן היא גורם זמני בבישול הידיעה, היא גורם חיוני מאין כמוהו בבישול הידיעה אך אותה אמונה חייבת להיות זמנית בשביל שתשתלב נכונה בתבשיל. "המאמין" חייב להיות מודע לשלב "הזמני" בו שרויה הכרתו על-מנת להשתמש באמונה כגשר מבטחים שיוליכו אל מחוז הידיעה. 

אולם ישנם אנשים שנתקעים בשלב הזמני הזה מרצון או לא, במודע או לא, ואלה הם המאמינים בעלי המוגבלות העצמית הכרונית, היינו שהגבילו את עצמם במודע והצהירו בריש גלי שאינם זקוקים לידיעה כי הרי ידם אוחזת באמונה. מהותם של מאמינים כאלה סותמת את הגולל על מקור הדעה והידיעה כי מוטטו במו ידיהם את הגשר היחיד שלהם לידיעה. גם בקהילת המדע לא חסרים "מאמינים" כאלה. דוגמה טובה על זאת הם המאמינים בסגולת המפץ כתאוריה הבלעדית ליצירת היקום, ורק הבורים והבלתי משכילים הם הלא מאמינים... וכן, גם האמונה באלוהים אינה יוצאת מהכלל הזה." 

יובל: "ככלל, בהצהרה שלך "אני יודע" טמונה סכנה. אתה אומר שאתה יודע ואני שואל איך אתה יודע שאתה יודע. ההנחה שלי היא כי כל תשובה שתיתן תוביל בסופו של דבר לאמונה. למשל, "אני מאמין שאני יודע", או אם קיבלת איזושהי הוכחה מתחום יידע כלשהו, אתה מקבל בלי לערער את תקפות האקסיומות שם." 

אלברט: "השאלה שלך מצויינת יובל ואני מסכים מאוד עם הניסוח שלה, רק יובל חייקין יכול לדייק באופן כזה; כן תטפח לך על השכם זאת מחמאה שמגיעה לך. אנסה להתייחס לשאלתך בקרוב." 

עבר חודש... להלן התייחסותי לשאלה של יובל חייקין. 

אנחנו מדברים על הידיעה אודות אלוהים, כן אמרתי שאיני מאמין עוד בקיום אלוהים כי אני כבר יודע על קיומו ולכן אין לי כבר צורך באמונה בו, בדיוק כמו שאין לי צורך להאמין בקיום יובל חייקין, אני יודע כי אתה קיים מעבר השני של הקו. אבל יש להצביע על הבדל אחד קטן בין שתי הידיעות אודות קיומך וקיום אלוהים: אני יודע איך קוראים לך, אני יודע פחות או יותר איך אתה נראה, איפה אתה גר... מובן מאליו שאספתי עליך את כל המידע הזה המצביע למעשה על קיומך ובלעדיו אינך קיים בשבילי ואיני מכיר אותך. מאידך המידע שאספתי על אלוהים ושהוביל אותי לידיעה על קיומו- אין בו שום פריט מהרשימה הטיפוסית של קיומך. אני לא יודע מי הוא מה שמו, איפה הוא גר... אגב, השם "אלהים" או "יהוה" שעשינו בו שימוש מהתורה הוא לא שמו; אין שום קשר ותכף אגע בזאת. 

למעשה, וזה ההבדל המובהק ביותר בין שתי הידיעות, אני היכרתי אותך וידעתי על קיומך כי אתה רצית בזאת, אתה דיברת איתי התקשרת עימי, ואפילו חשפת לי מרצונך מידע אישי כי רצית שאכירך, רצית שאכיר את קיומך באופן אישי מובהק, אני בטוח שאף תשמח להפגש ולשבת איתי על כוס קפה אם יזדמן לנו להיות באותה מדינה. לעומתך, הוא, הנקרא בפינו "אלהים" לא חשף בפני שום מידע אישי ואפילו לא הכללי ביותר. נהפוך, אני חושב שעשה שמיניות באוויר בשביל להסתיר כל פרט ופריט שיובילו לקיומו; אין בו שום רצון שאתעסק בו, בקיומו, במהותו... זאת המסקנה שהיגעתי אליה ואותה לא יכלתי לכבד בתור אדם סקרן. השאלה איך ועל מה היגעתי למסקנה הזאת. 

כל משפחת האדם הכירה את חמשת חומשי התורה הנמצאים בידינו ע"פ המסורת כ-3000 שנים, ומתוכם יצאה בשורת קיום אלהים לאדם. כמעט מעל לכל עמוד ופרק בתורה מתנוססת לה הבשורה הזאת, החל מהפסוק הפותח: "בראשית ברא אלהים", אני יהוה אלהיך, אנוכי אלוהי אביך, "מי שם פה לאדם, או מי-ישום אילם או חירש או פיקח או עיוור- הלא אנוכי יהוה"... למיותר לציין כי אין כאן שום ראיה לקיום אלהים, לא מדעית ולא אנושית ולא שום דבר. גם אני שמתי לב לזאת, וגם היהדות וכל הדתות הנגזרות ממנה ערים היו לנקודה הזו והצהירו בפה מלא ובמפורש: המידע שבידינו מבוסס על "אמונה".

למעשה גם בתור ילד שמתי לב כי "אמונה" היא בעצם "הנחה" שמנוי וגמור איתנו כי אינה ניתנת להוכחה אחרת היינו שואפים להוכיחה ולא היא; היא אמונה – לא ידיעה. גם אבי ואימי אמרו לי כי זו אמונתנו, ולא הצלחתי לחיות בשקט עם "הנחה" שמשכה כל כך הרבה אנשים אשר התמסרו אליה ביודעם כי הנחה היא. אני מנסה להאיר את הקונפליקט שליווה אותי מאז ילדותי ושהיה אחראי לסוגיות "האסורות" שהתחבטתי בהן בחדרי חדרים: כן קיים– לא קיים. 

וכך הבשלתי והשתכללתי וליטשתי את הסוגיה: אם אלהים הבורא הכל-יכול קיים- הוא היה מניח על השולחן הנחה מרשימה ומזמין את האדם לקבל את ההנחה הזו כראיה לקיומו? – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"- מה זה אם לא הנחה ובומבסטית! למעשה כל התורה היא הזמנה אחת גדולה להאמין כי: "אני יהוה אלהיך", או "אנוכי אלוהי אביך", או "מי שם פה לאדם... הלא אנוכי יהוה"... 

וכך היגעתי למסקנה בלתי הפיכה בעליל המבוססת על תשובה פשוטה וברורה לשאלה שהיצגתי לעיל: אם הבורא הכל-יכול קיים הוא לא היה שולח לאדם הזמנה להאמין בו כאשר נשוא ההזמנה הוא האמונה- היא היא ההנחה שלא ניתנת להוכחה. בורא הכל יכול לא יארוז את עובדת קיומו באריזה של הנחה אשר איננה ניתנת להוכחה; אין זו דרכו של בורא הכל-יכול ובלשון המעטה. 

ובכל זאת ביקשתי לבדוק אפשרות נוספת ואחרונה- לפני שאני מסכם לעצמי את הנושא המיתולוגי המתסכל הזה. ביקשתי לבדוק: ומה אם מחבר התורה, יהא אשר יהא, שלח לאדם מסר אחר שאיננו קוראים את תוכנו כהלכתו? כאן בנקודה הזאת התחלתי בתהליך אישי של נסיון לעמוד על מסר אחר, אשר נשלח לכאורה לאדם על-גב קלף התורה. 

לציין כי הנסיון האישי לפענוח המסר הוכתר בהצלחה יתרה, ואת קצה החוט המקורי של אותו המסר תפסתי בעשר אצבעותי ולא הרפיתי, וכבר מהפסוק הראשון בתורה הבנתי כי אין המדובר בהצהרת בעלות אלוהית על הבריאה, גם אין כאן הנחה מרשימה "שאינה טעונה הוכחה" שהאדם הוזמן להאמין בה. כן המדובר בציון עובדה הבסיסית ביותר אודות מקור הקיום האנושי, ובעובדה הזאת פתחה התורה לאמר כי הקיום האנושי תלוי ועומד על הבנת העובדה זו, והתורה באה בשביל למקם את העובדה הזו כהלכתה במרכז החשיבה האנושית. נותר להסביר באיזו עובדה מדובר והכיצד קשורה בתורה ובראשית ברא... 

המדובר בעובדה "פיסיקלית" שנעלמה כאיננה מעינינו וכבר איננו מודעים לקיומה בגין סטיה בלתי מבוקרת של תפיסתנו לממדי היקום. למעשה המדובר בשרשרת של עובדות אלמנטריות האחת תופסת בעקב אחותה; אסכמן להלן:

·       התבוננות בטבע מראה כי קיום החומר כמסה בכל רמת מורכבות, נגזר מקיום מסה גדולה ומורכבת כאשר כל יחידה מתקיימת במסגרת יחידה הגדולה ממנה, ומכאן ההיקש הישיר כי לא תיתכן התחלה ולא סוף ליקום החומרי.

·       מהנקודה הראשונה ניתן להסיק כי בניגוד לתפיסת היקום הסופי הרווחת בכל הדורות – היקום החומרי הוא אינסופי, אולם התמונה העולה מזאת סותרת את התמונה של תנועת העצמים בטבע. מדידת הזמן של תנועת גוף- כל גוף בטבע, תצביע בהכרח על מעגל סגור של עצמים אשר גרמו לתנועת הגוף ובמסגרתם התחוללה תנועתו. מכאן ההיקש כי היקום הדינמי נע במסגרת מעגל סגור ומסוגר- אחרת לא ניתן להבחין בתנועת עצמיו על-ידי מדידת זמן תנועתם, והמעגל הסגור איפוא הוא היקום הסופי והמוחלט.

·       מכאן עולה תמונה ברורה וסופית של היקום הדינמי- תמונה העולה גם בקנה אחד עם התפיסה הסופית הרווחת בכל הדורות, אך בד בבד סותרת את התמונה האינסופית אותה גזרנו מקיום החומר במרחב, כפי שראינו בנקודה הראשונה לעיל.

·       השאלה המתבקשת, האם קיים צופה שיכול לצפות בשתי התמונות של הטבע, של קיום החומר ושל תנועתו, מבלי שהראשונה תסתור את השנייה?

·       התורה ענתה על השאלה הזו ב- כן קיים צופה כזה לו קראה "אלהים", הוא הנקרא בפינו "אדם".

·       האדם, מנגד, לא בחן מעודו את מסקנת האינסופיות העולה מקיום החומר בטבע, ולכן הוא נותר עם תמונה יחידה ובודדת של תנועת החומר במרחב שכידוע יכולה להתממש רק במרחב של עצמים סופיים, ומכאן מקור תפיסתו הסופית וחיפושו הבלתי נלאה אחר תחילת הבריאה. 

האדם לא נחשף מעודו לשתי תמונות הטבע אשר האחת סותרת את קיום אחותה, ולכן הוא לא הבחין בשאלה המתבקשת שהתורה ענתה עליה. זהו מקור אי הבנתנו לתורה כטקסט וזהו מקור התרחקותנו מתמונת הטבע המקורית שהתורה פרשה לעינינו אך ללא הועיל. לתורה לא היו קוראים; לא היו עיניים לקרוא. 

בשביל לחדד את השאלה המתבקשת שהתורה ענתה עליה, יש להבהיר מה פשר שתי התמונות הסותרות של הטבע. ובכן משמעות האינסוף העולה מהתמונה הראשונה של קיום העצמים בטבע היא, שאומנם אותם העצמים פרושים הם בטבע עד לאין סוף אך דוממים הם, לא נעים גם לא אמורים לנוע כי כל תנועה גם הקלה ביותר שאחד העצמים רושם במרחב, משמעותה המיידית היא כי "היקף העצמים" שיחסי הגומלין ביניהם גרמו לתנועה הזו- היקף מוגדר הוא וסופי; והרי לעצמים לא אמור להיות היקף כי אינסופיים הם. 

מאידך המשמעות המיידית העולה מתנועת גוף מסוים במרחב היא, כי היקף עצמים מוגדר וסופי השתתף ביחסי הגומלין שבמסגרתם נרשמה התנועה, ואת זאת אנו מסיקים מעצם מדידת הזמן של תנועת הגוף כאשר ערך הזמן הנמדד יש לו התחלה וסוף. אך הדבר, כאמור, סותר את מושג האינסופיות העולה מקיום העצמים כפי שתמונת הטבע הראשונה הראתה. 

המציאות, איפוא, מובילה אותנו לתמונה של עצמים אינסופיים דוממים בהחלט שאינם נעים לכאן או לכאן (אחרת תכונת הסופיות תדבק בהם ולא היא, כי עצם קיומם מצביע על אינסופיותם), ובתמונת המציאות הזו של העצמים הדוממים מתבונן "צופה" שדווקא חש ורואה את תכונת התנועה! ומצב כזה יכול לקרות רק אם העצמים הדוממים מסודרים מבעוד מועד בסדרה שההתבוננות בה ע"י הצופה יוצרת אשליה של תנועה. רק באופן הנתון הזה ניתן לצפות בחומר דומם ובד בבד לחוש את תנועתו. לצופה כזה קראה התורה "אלהים" ובהמשך תזהה אותו גם כאדם. אך לאו דווקא האדם- כי כל היצורים חיים צופים ביקום החל מהיצור החד-תאי, אולם כל יצור קובע מרצונו החופשי את מכסת הצפייה שלו, ורק האדם אינו מגביל את רצונו-מכסתו ונותן תוכן מלא לתכונת הצופה של "אלהים". 

ניתן להגיד כי המציאות היא אינסוף של עצמים דוממים הקבועים בסדרות מבעוד מועד במרחב, כאשר כל סדרה מייצגת תנועה אפשרית של כל עצם בכל הרכב אפשרי ובכל יחידה אפשרית במרחב; וכמספר התנועות האפשרויות של כל עצם ויחידה כך מספר הסדרות הקבועות במרחב ומספר אינסופי הוא. 

האמור לעיל נכון הוא לצופה הקבוע במרחב בזווית מסוימת ומתבונן בסדרות הקבועות בטבע והמייצגות את תנועות העצמים, כמו עלה הנופל מהעץ, או ירח הנע לאיטו בשמים, אולם לצופה המוכר לנו כיצור חי ישנה יכולת החלטה להניע הוא בעצמו עצם מסוים או להניע את גופו החומרי בעצמו, ומכאן המסקנה היסודית כי אף הגוף החומרי של היצור החי- קבוע הוא במרחב בכל הסדרות האפשרויות לשימוש הצופה ולהחלטתו, מתנועת אצבע פשוטה ועד לתנועת כל הגוף כניתור והליכה. 

נגזר מזאת כי כל סדרה והצופה שלה, מהצופה של סדרת החד-תאי ועד לצופה של סדרות החיה או האדם. ההבדל היחיד הוא במכסת הצפייה שהצופה קובע לעצמו מרצונו החופשי. אנחנו מדברים איפוא על "רצון" גרידא שאפשרויות אין-סוף פתוחות לפניו – הן אינסוף ההסתברויות שרצון יכול להרכיב, וזהו למעשה "הצופה" המוכר בשפה האנושית כיצור חי. 

"רצון" אם-כן הוא בעצמו האובייקט הנקרא בפינו "צופה", ורצון, כמהות, נועד להתקיים. לכן לצופה הידוע כיצור חי יכולת ההחלטה לנוע או לצפות, הן בסדרה השייכת לגופו והן השייכת ליתר הסדרות. מכאן יכולתו להניע בעצמו עצם מסוים אף כנגד מהות העצם במרחב. משל על כך עלה של עץ שמטבעו אמור ליפול מכוח המשיכה על הקרקע, אך הצופה של כל יצור חי ביכולתו להחליט ולהרימו למעלה כנגד מהותו. משל הרבה יותר מורכב על כך הוא המטוס- סמל ההתקדמות האנושית המתנשא לכאורה כנגד מהותו וכנגד חוקי הטבע. 

"הרצון" אם-כן נועד להתקיים, כלומר "הצופה" במהותו נועד לצפות בכל סדרה ותצפיתו תתקיים כיעודה. אשר על כן אין במציאות סדרה "רעה" או "טובה", כל הסדרות העונות על כל אפשרויות "הצופה" (הרצון) קיימות בטבע, ואף הסדרה שבעגה שלנו נקראת "רעה" נועדה להתקיים אם וכאשר הצופה יבחר בה. "סדרה רעה" יכולה להיות בדמות שיקול מוטעה מצד הצופה או חישוב לא נכון, כמו בדוגמה המורכבת של ליקוי במטוס שיגרום לו ליפול... "סדרה רעה" יכולה להיות בדמות סבב של תצפיות סותרות ומנוגדות. 

ושוב נחזור אל מילת המפתח, אל הדינמיקה המאפיינת את דפוס הצופה וסדרות החומר: הרצון נועד להתקיים; התצפית תתקיים; הרצון ייצא לפועל. וזה כולל את צירוף הסדרות הרעות, הטובות, השקולות והבלתי שקולות, המשתלבות ברצף המתאים או הבדידות והמנוגדות. זו הדינמיקה הנקראת בלשון התורה "יהוה", דהיינו יהא ההווה ויתקיים, או בעגה המקראית "אהיה אשר אהיה": רצון "אשר יהיה יהיה". 

אם-כן חוקי הטבע ומשפטיו נוצרים כנגזרת ישירה מדפוסי הצופה ורצונותיו, וניתן להגיד כי הטבע כמכלול הוא מעין רשת מלווה ומחוייבת המציאות המאפשרת לרצונות הצופה לצאת במרחבה לפועל. ארבעת כוחות היסוד, איפוא, הם יסוד רצונות הצופה, והם מעין "היריעה" או המכנה המשותף הגדול ביותר שתחתיו מתקיימים רצונות הצופה באשר הוא, מהצופה הצנוע החד-תאי ועד האדם. 

לכן ככל ומבינים את חוקי הטבע- מזהים שיפור בתנאי חיינו, דהיינו מבחינים בהרמוניה בין רצונותינו והטבע, ולמעשה זהו מקור הטכנולוגיה האנושית ומקור האומנות התעשייתית ממטוס הנוסעים ועד לתקשורת הסלולארית. ואף הפצצה הגרענית וכלי המלחמה המתקדמים, משקפים הם את הבנתינו לחוקי הטבע ואת הצד האפל של רצונותינו המשתלבים בהרמוניה עם חוקי הטבע. 

ובכן למדנו את חוקי הטבע במטרה להתאים את רצונותינו לחוקיו ולנצל את משאביו, אך נבצרה מאיתנו הידיעה כי חוקים אלה משקפים בדיעבד את רצונותינו ועל-כן אנו לומדים למעשה על עצמינו, לומדים דרך הטבע להכיר את עצמינו כאשר חוקי הטבע הם הראי שמשקף את משפטי רצונותינו. חוקי הטבע ממחישים את משפטי רצונותינו ומביעים אותם, ועל-כן הניצול היעיל ביותר של הטבע הוא לא בהתאמת רצונותיי לחוקיו כי אלה הם חוקיי, אלא בעריכת חוקי הטבע מחדש ועיצובם בהתאם לרצונותיי. 

הרעיון של עיצוב חוקי הטבע בהתאם לרצון האנושי ואף לאינדיווידואלי הוא רעיון מסוג אחר, סוג שאינו מוכר לנו. אנו מכירים באימת הטבע, באסונות הטבע, ברעידות אדמה, בהתפרצויות געש, בנסתרות הטבע, בגורל... אנו מנסים לחזות את רעידות האדמה ואת אסונות הטבע בשביל להתגונן במידת האפשר מפניהם, וזהו רף השליטה הגבוה ביותר שנגענו בו בכל הנוגע לטבע, אך לעצב את חוקי הטבע- זהו לכל הדעות משפט מהסוג שאינו מוכר לנו, וזהו המשפט התחוב במונח "יהוה" בתורה; זו הדינמיקה של דפוסי הטבע והצופה: יהא ההווה ויתקיים, הרצון אשר יהיה יהיה, רצון הצופה נועד להתקיים. לציין כי אין המדובר באמונה אשר הוזמננו להרהר בה... המדובר בעובדה נגזרת של מציאות פיסיקלית, אותה ציינתי לעיל ובה פתחתי את דברי. 

נתקלנו ברעיון הזה של עיצוב חוקי הטבע לראשונה בספר התורה; הוא מבוסס על מציאות פיסיקלית בת קיימא ולכן אומר דרשני. למיותר לציין כי אנחנו זקוקים למידע נוסף בנידון... לעוד הרבה מידע שיהפוך את עצמו מתאורטי לנזיל, למעשי, שירווה לפני הכל את הסקרנות הטבעית הטמועה בנו ואת המחסור המעשי למידע מסוג חדש בו נפגשנו לראשונה. 

המידע מהסוג החדש הזה מוגש בתורה לכל דורש, עם הצעה שאפשר לסרב לה והמוכרת לכולנו בנוסח המפורסם: קח לך או עזוב ולך. כל התורה על חמשת חומשיה, מהמילה "בראשית" הפותחת ועד למילה החותמת "ישראל"- כל התורה עוסקת עניינית ולמכביר במידע המסווג הזה- אותו ניתן לקרוא כי הוא כתוב בעברית המודרנית המוכרת לנו, ואף ניתן לכל קורא ממוצע לעמוד על תוכן המידע ולהבינו לאשורו, אבל בתנאי אחד: שגם קורא המידע יהיה ענייני וכנה עם עצמו. הענייניות והכנות הנדרשות אינן נמדדות באחוזים המוכרים לנו, ובניגוד למנהגינו ולמוסכמותינו- אין מידת ההבנה כמידת הכנות או הענייניות... יש להצטייד במאת האחוזים של כנות ושל ענייניות, או אז ייפתח השער, ממש שער של הבנת המידע לאשורו. מנסיון אישי יכול להעיד כי הדבר אינו פשוט כלל וכלל; וגם ההסטוריה האנושית תעיד על כך. מזה כעשר שנים אני עוסק בנסיון לעמוד על המידע הזה ולקשור אותו עם המציאות שלנו- לגעת בפן המעשי הפרקטי, וחיבורי מאז יעידו כי צלחתי את הפרק הראשון של בראשית וזהו כמעט סך הקציר שלי. לא מיותר לציין כי חיבוריי לא משכו את תשומת ליבו של אף אדם, וכן מהסיבה הפשוטה שידעתי להצביע עליה- מחוסר כנות וענייניות הגם ובנושאים פיזיקלים גרידא עסקתי. לזאת אוסיף ואעיד כי משימת מאה אחוזי הכנות והענייניות- משימה אנושית היא וברת-ביצוע בהחלט, ועד לעשור האחרון לא ידעתי כי משימה היא. 

רעיון עיצוב הטבע, כרעיון, לא יכול להיות אנושי כי נוגד הוא את תפיסותינו ועומד בסתירה לכל המידע שבאמתחתינו אותו אצרנו מימים ימימה. הייתי רוצה בפסקה האחרונה זו לחזור אל תחילת דברי ואל הידיעה אודות אלהים... כן אמרתי שאיני מאמין עוד בקיום אלוהים כי אני כבר יודע על קיומו ולכן אין לי את הצורך באמונה זו. בשביל לעמוד על הצהרה "יהירה" זו עלי להכנס לעובי קורתן של אחת או שתיים מהנגזרות של המציאות הפיסיקלית שנעלמו כאינן מעינינו. 

אחת הנגזרות הללו היא כי לעצמי היקום אין סוף, זאת כי קיום החומר בכל רמת מורכבות נגזר מקיום מסה מורכבת ממנו; על-כן ומהסיבה הפשוטה הזו ניתן להסיק כי לעצמי היקום אין סוף ולא התחלה. בזנב המסקנה היסודית הזו תלויה עוד עובדה הנגזרת ממנה, שלפיה מציאות האינסופיות של עצמי היקום מחייבת את אותם העצמים להיות במצב מנוחה תמידי. כלומר לא יתכן שנצפה בתנועת אחד העצמים, כי כל תנועת גוף שזמן תנועתו קצוב עם התחלה וסוף- תצביע בהכרח על מעגל סגור של מכלול העצמים אשר במסגרתם התחוללו יחסי הגומלין בין העצמים וגרמו לתנועה כזו, והדבר אומר כי עצמי היקום סופיים הם וזאת בניגוד גמור לעובדה היסודית של אינסופיות העצמים הנגזרת ישירות ממציאות העצמים במרחב. על-כן ומתוך המציאות הזו שהיא אם כל העובדות- עלינו לדחות את סבירות הצפייה בשום עצם נע, ולהסביר את פשר התנועה הנצפית על-ידי זאת שאנו כצופים צופים בעצמים דוממים המסודרים מבעוד מועד בסדרה שההתבוננות בה על-ידינו יוצרת אשליה של השתנות או של תנועה, משהו מעין "אנימציה" שנעשה בה שימוש בסרטי הקולנוע, דהיינו הקניית אשליה של "תנועה רצופה" כמו זו המוצגת בדף של ויקיפדיה תחת הערך "הנפשה": 

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%94 

נכון לציין כי "ההנפשה" של המציאות שלנו תוחמת בחובה את יתר ארבעת החושים, בצמוד לחוש הראייה שההנפשה המלאכותית הידועה פועלת רק עליו. ובכן זו היתה חזרה גנרלית למצגת היסודות שעליהם עומדת תמונת המציאות שלנו ושל כל היצורים חיים, וכפי שציינתי לעיל, עלי להכנס לעובי קורתן של אחת או שתיים מהנגזרות של תמונת המציאות הזו, בשביל להסביר את הצהרתי היהירה אודות הידיעה על קיום אלהים. 

הנגזרת הראשונה מתמונת המציאות הוא "הרצון" שמייצג את מהות "הצופה" ואת הבידול בין צופה לצופה, וזוהי למעשה מהותו של היצור-חי והאדם הוא אחד החברים במשפחת היצור-חי. מכאן אפשר לגזור הרבה מושגים שאינם נהירים לנו, כמו "יצור-חי" שהגדרתו היא "רצון פעיל" המקפץ בין הסדרות השונות ויונק אותן בפועל, בעוד אין תוקף למושג "יצור-מת" כי אין תוקף לרצון בלתי פעיל. ואומנם רצון יכול להיות פעיל יותר או פחות, הוא יכול להיות נמרץ או עצל, איטי או זריז... רצון יכול לקפץ בין סדרות רצופות או בדידות- הנקראות בעגה שלנו רצויות או בלתי רצויות, טובות או רעות, חכמות או טיפשות... אך לעולם הרצון קיים ויתקיים, לכן אין תוקף לרצון-מת או ליצור-מת; מושג המוות כה המוכר לנו הוא לא יותר מקפיצת הרצון (הצופה) מסדרה לסדרה שככל הנראה עומד מאחוריהן רצון כה עצל... למעשה חלק ניכר מתוכן התורה עוסק בנושא הרחב הזה ואני נקלעתי אליו בשביל לדון בשאלה: איך למעשה פועל הרצון, איך הצופה מקפץ בין הסדרות, איך הוא עובר טכנית מסדרה לסדרה, איך היצור חי. 

בשביל להתייחס לשאלה הזאת יש לבחון עוד נגזרת מתמונת המציאות. קראתי לצופה "רצון" וניתן לכנותו כשמו "צופה", או יש מי שיזהה אותו תחת הכינוי הנהיר "יצור-חי". במרוצת הדורות כיכבו התוארים "נשמה", תודעה, נפש, רוח, והאדם התייחס מעודו לשמות התואר הללו כביטויים פילוסופיים שמתארים את החלק הרוחני באדם. ובמילים אחרות שום אדם לא התכוון לצופה בעל ישות המייצגת את הבידול בין צופה לצופה – הוא שצופה בסדרות אינסופיות של עצמים דוממים הנמצאים במצב מנוחה תמידי. 

למעשה כולנו זיהינו את הנשמה והתודעה לכאורה כישות אך לא התכווננו למוצא פינו, זאת כי איננו מסוגלים לייחס את הקיום לדבר שאינו חומרי, אנו מייחסים את הקיום כמושג בר קיימא רק לחומר, בעוד אותו החומר אליו אנו מייחסים את תכונת הקיום- אין ולא יכול להיות לו קיום מתמשך ובר קיימא במציאות הפיזיקלית שתכונת התנועה נעדרת מעצמיו, כי ע"פ כללי הפיזיקה התקפים והידועים לנו- משמעות "העדר תנועה" היא העדר שינוי בעצמי היקום, וזה אומר כי מימד הזמן נעדר במרחב, אם אין שינוי אין זמן, ואם-כן ובדומה לאשליית התנועה אותה אנו חשים, גם תחושת הזמן מקורה באשליה. 

למעשה בתמונת המציאות המוחשית אין מרחב, כי היקום הוא מסה אחת אינסופית ללא פינות ולא גבול. בשביל להמחיש את התמונה- ואילו למסה של היקום היה גבול והיינו מציבים עין דמיונית מחוץ ליקום שתשקיף על המסה הזו, העין היתה רואה מולה תמונה אחת דוממת ותו לא- הגם ומימדי המסה עצומים בני מליארדי שנות אור, אולם מכיוון שבמציאות המוחשית למסה הזו אין גבול – לעין הדמיונית לא יהיה מרחב בשביל להתייצב ולהשקיף ממנו על היקום, והאפשרות היחידה שנותרה בפני העין הזו היא לנסות ולחדור אל תוך המסה בשביל להתבונן בה מתוכה דרך אחד מנתיביה האינסופיים. 

אבל התרגיל המחשבתי של העין הדמיונית מטעה אותנו בעליל, כי אותה העין חייבת להיות חלק ממציאותה האינסופית של המסה הדוממת שמטבעה אמורה לכלול גם את מציאות העין, על-כן ובשביל שהתרגיל המחשבתי ישקף את המציאות- חייבת להיות העין כצופה אופטימלי שהצפייה הגולמית מהותו- וזה בעינו הרצון הגולמי; הוא הרצון שמהותו האופטימלית תצא אל הפועל דרך המסה האינסופית. 

אותו הרצון יחדור אל תוך המסה להתבונן בה מתוכה דרך אחד מנתיביה האינסופיים- הם הם היצורים חיים, כל יצור וסדרת החומר המייצגת את רצונו הגולמי בצפייה; היינו בלקיים את הרצון ולהוציאו מהכוח אל הפועל. 

"הרצון" יוצא אל הפועל, כאמור, דרך אחת הסדרות האינסופיות אותן הוא לובש או עליהן מתביית או אותן יונק – כל הביטויים נכונים בהחלט, וסדרות אלו הן הנקראות בפינו יצור-חי, כל יצור והישות הנבדלת שלו, היינו הרצון הנבדל שהוא מייצג, לכן הרצון הנבדל הזה הוא ישות. 

אם כן, "הרצון" שלעיל קראנו לו "הצופה"- יכול לטייל בשבילים האינסופיים של היקום הרחב ולנתב את טיולו ע"פ בחירתו הנבדלת הבלעדית, ומתוך המציאות הפיזיקלית אנו לומדים את המאפיינים הבאים של הטיול: 

א.   לטיול הזה אין התחלה ואין סוף, כמוהו כמאפייניה הפיזיקלים של מסת היקום שאין לה התחלה ולא סוף. 

ב.   יוצא כי לטיול זה אין יעד אך תכלית יש ויש- והיא הוצאת רצון המטייל מהכוח אל הפועל. 

ג.   המטייל, איפוא, הנקרא בפינו "הצופה"- הוא "הרצון" הצרוף שקיומו מחוייב המציאות, זאת כי הוא המהות היחידה הכשירה לחדור אל תוך המסה הדוממת ולהתבונן בה דרך נתיביה האינסופיים- כאשר החדירה מנותבת באופן נבדל ובלעדי, וזהו מקור המושג "ישות" בעלת בחירה חופשית וזהות בלעדית בעולם החומר הדומם. 

ד.   היקום הדומם ערוך סדרות סדרות כאשר כל סדרה מייצגת אחד הנתיבים האפשריים בו הצופה (הרצון) יכול לבחור, ועל הנתיבים האפשריים האלה מנויים הסדרות החומריות של היצורים-חיים. על-כן, יצור-חי הוא נתיב אפשרי בו הצופה בחר לטייל, ויצור-מת הוא הנתיב שנטשו אחד הצופים לטובת נתיב אחר. מאידך גם הבית של היצור-חי הוא אחד הנתיבים שבחר לטייל בקרבתו, וגם יתר היצורים שלידו וכל סביבתו – הם נתיבים שנבחרו ע"י הצופה כאקלים נלווה לסדרה הפרטית שלו. למעשה היקום במלואו הופך לאקלים נלווה לכל נתיב ונתיב הנבחר ע"י הצופה. ניתן להגיד כי כל נתיב נבחר, גם הפשוט ביותר, הוא התחלתו של נתיב אינסופי – מעין גל אינסופי שמשמש כהמשכו הטבעי של הנתיב הנבחר. גם כדור הארץ והשמש והירח והגלקסיות וכל כוכבי השמים שותפים לגל האינסופי, וזה הנקרא בפינו כסביבה, ותנאיה הם הרקע הנלווה לנתיב הנבחר.

ה.   הטיול נערך בסביבה דוממת של עצמים הנמצאים במצב מנוחה תמידי שאינם נעים ולא משתנים, וע"פ כללי הפיזיקה הידועים לנו- זהו מצב של העדר מימד הזמן. זה אומר שעצם הטיול נערך ללא חסות הזמן, ובלשוננו המקבילה ביותר אפשר להגיד כי הטיול נערך בו בזמן, בהבזק שאינו מנוי על יחידות הזמן. ואילו ליקום היה סוף- להבזק הזה היה סוף מיידי, גם אם מימדי היקום היו עולים במונים על המימדים הידועים לנו, אולם אינסופיות היקום היא התכונה המעניקה לצופה את תחושת הזמן והתנועה והמרחב.

ו.   הצופה, איפוא, אינו מטייל במרחב הסדרות וכאילו מונחות הן לפניו, אלא ומתוקף העדר מימד הזמן יונקן הוא באחת, בהבזק אחד, הוא מטייל תוך כדי הבזק שאין לו התחלה וסוף כי לסדרות החומר אין התחלה וסוף. בלשון אחרת, סדרה חומרית אינסופית נחשפת כל כולה בבת אחת לפניו, אבל בגלל אינסופיות הסדרה- פעולת החשיפה הזו אינה מסתיימת והתחושה היא וכאילו הולכת ומתמשכת, ומכאן מקור תחושת הזמן הגם ואיננו... התופעה הקרובה ביותר שניתן להפגין דרכה את התמונה הזו היא תופעת הבריאה הנחשפת בבת אחת בפני מי שקולט אותה- הוא "הקולט" הנקרא בפינו "הצופה", היינו הצופה שקולט את תמונת המציאות בכל אחד משלביה כבריאה מושלמת ואחידה, וזוהי התמונה הראשונה בה פתחה התורה: "בראשית: ברא אלהים את השמים ואת הארץ".   

הוא שאמרתי: התורה פתחה בציון עובדה הבסיסית ביותר אודות מקור הקיום האנושי לאמר, כי הקיום האנושי תלוי ועומד על הבנת העובדה הזו ויש למקמה במרכז החשיבה האנושית. השאלה מדוע העובדה הזו כה חשובה לאדם? כי על פניו אנו חשים בפועל את הזמן ואת התנועה וחיים ע"פ קווי המתאר שנערכו במקור בשביל להשיג את המטרה הזאת: בשביל שנחוש את הזמן, את התנועה, את השינויים החלים על העצמים. מה יועיל לנו לדעת כי מקור תחושותינו הוא במציאות הפוכה ודוממת בה אין זמן ואין תנועה ואין שום שינויים. למעשה זו השאלה שביקשתי לענות עליה ואגב זאת להבהיר מדוע אינני מאמין כי-אם יודע אודות קיומו של אלוהים- כמושג המקובל במתכונתו הקודמת. 

זה בעינו הדבר שמשך את תשומת ליבי בתורה ואני מבקש להעבירו כמיטב יכולתי אל השומע באשר הוא. אנו חיים, אכן, את הזמן ואת התנועה ככל יצור-חי שמנצל את משאבי הטבע ולוקח מהם מלוא קומצו וככל יכולתו, כמו הסיסמה שהתנוססה בזמנו מעל דוכני הפלאפל בשוק בצלאל: אכול כפי יכולתך! למיותר לציין כי אנחנו, משפחת האדם, דחפנו הכי הרבה בפיתה המסכנה ומילאנו אותה יותר מכל יצור-חי ממיטב הסלטים, החמוצים, הטחינה והצ'יפס... לעיניו המשתאות של בעל הדוכן. ואומנם נהנינו והתענגנו ובלטנו וכייפנו- אך בסופה של ארוחה מילאנו את הכרס והסתלקנו, כמונו ככל יצור-חי עלי אדמות שבא אל שוק בצלאל בשביל להנות לאכול ולהסתלק; ואפילו החתולים מסתלקים בסוף הארוחה משוק בצלאל- מלאים ושבעים. 

וכאן בנקודה הזאת נעצה בנו התורה מבט והפנתה את תשומת ליבנו להערה הזאת: אומנם אתם אוכלים ומכייפים ונהנים וממלאים את הפיתות שלכם מכל טוב שבעולם- אך עם הפסקות כואבות ומיותרות בין ארוחה לארוחה, ואף אינכם מודעים כי ניתן לפסוח על ההפסקות הכואבות הללו כי מיותרות הנה. היצור היחיד שיכול להבין את זאת, הוא היצור שיכול לעמוד על ההבדל בין המציאות הנקלטת בחושיו למקורה, היא מציאות העצמים הדוממת שאינם נעים ואינם משתנים כי מימד הזמן נעדר. ההיקש הראשון בו ייתקל היצור אשר יעמוד על מקור המציאות, הוא מקור המציאות שלו שאינה יכולה לחדול לעולם, כי מימד הזמן נעדר מהזירה ואינו פועל עליה, ומכאן ההיקש כי המוות הוא האתנחתא המיותרת שניתן לפסוח עליה. 

אם נחזור לתמונת המציאות המקורית שציירה לנו התורה בפתח דבריה – ובמתכוון אני נוקב בתורה "שציירה" ולא בשם מחברה כי הוא לא ציין את שמו – נוכל לעמוד על דינמיקת החיים, איך אנחנו וכל יתר היצורים חיים במסגרת המציאות המקורית.   

"בראשית: ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בפתיח הזה ישנם מספר מושגים שעמדתי עליהם בחיבור אחר, כמו "בראשית" שטמונים בה מעין "הוראות ההפעלה" לקורא בתורה, איך להשתמש בה איך לתפוס אותה איך לקרוא בה. בנוסף עמדתי על המונח "אלהים" – מדוע קראה לצופה האנושי בשם "אלהים", וכפי שאמרתי התורה מסכמת בפתיח הזה את דינמיקת החיים, כיצד הצופה האנושי חי במסגרת המציאות המקורית: 

"ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובכתיב מלא: "בורא אלהים את השמים ואת הארץ". בתוך הבזק נטול מימדים (כי מימד הזמן נעדר מהמציאות המקורית) – הצופה האנושי קולט את תמונת המציאות כבריאה מושלמת ואחידה. במילים אחרות, ותוך כדי הבזק שאין לו התחלה וסוף – הצופה האנושי קולט את תמונת המציאות בכל אחד משלביה כבריאה מושלמת ואחידה. "אחידה" כי התמונה מורכבת מסדרה אינסופית של תמונות אך נקלטות באופן אחיד ע"י הצופה, בבת אחת, בהבזק אחד. לדידי הצופה וכזכור, בגלל האינסופיות פעולת הקליטה אינה מסתיימת והתחושה היא וכאילו הולכת ומתמשכת; מכאן מקור תחושת הזמן שאיננו.

וכאשר הצופה עומד על המציאות המקורית הזו – ההיקש הישיר הנגזר מזאת אין ממנו מנוס: הצופה נמצא לעולמי-עד ולנצח-נצחים בתוך הבזק הבריאה הזאת וממוקם על אחד מנתיביה– גם אם במונחים האישיים הווירטואלים שלו אמור להיות "בהתחלת הזמן", "בסוף הזמן" או "באמצע הזמן", "קרוב לחידלון" או "רחוק מחידלון"... אם-כן השאלה איננה אם הצופה ממוקם בהתחלת הבזק הבריאה או בסופו כי להבזק אין מימדים- אין התחלה ולא סוף, השאלה מה היא מפת הנתיבים אשר הצופה "רוצה" להשתלב בה, ועם השאלה זו יכול להתמודד אם פשוט יכיר את המפה, וזהו התרשים הגאוגרפי של היקום במלוא מובן המילה. 

אנחנו ולמעשה מכירים חלק ניכר מהתרשים הגאוגרפי הזה בתור מידע תורשתי השייך לגנטיקה שלנו והטמוע בנו מלידה. אנו מזהים סכנות מיידיות- מאש מתלקחת גם תינוק בן יומו יבריח את ידו, וגם ציפור קטנה תתרחק ככל האפשר ממקור האש, כל היצורים בטבע מזהים את הסכנות המיידיות. כוח המשיכה, ולמרות שאייזק ניוטון עמד ראשון על מקורו, אולם הדינמיקה של הכוח הזה טמועה בכל יצור חי. כולנו מפנימים כי כל חפץ שמתירים את האחיזה בו נופל מטה. השאלה היא כיצד אנחנו וכל היצורים-חיים יודעים את זאת? התשובה נמצאת בשני מישורים: 

המישור הראשון הוא המישור הטבעי המוכר לנו ולכל היצורים-חיים בכל פינה. הטבע לימד אותנו כי טבעו של כל דבר ליפול ארצה, לכן אנו חוששים להתקרב אל צוק גבוה לבל ניפול ממנו. בשלב מסוים הופיע אייזק ניוטון ותיאר את התופעה הטבעית הזו כמשיכה בין שני גופים, כאשר כל שני גופים בעלי מסה נמשכים ביחס ישר למסתם וביחס הפוך לריבוע המרחק ביניהם. לציין כי מקור המידע אודות התופעה הזאת, הן שבידי ניוטון והן של היצורים חיים הוא בטבע, בהתבוננות בטבע.

אולם המציאות חושפת מישור אחר ושונה של מקור התופעה, כי הרי אנו, כיצורים-חיים, איננו מתבוננים במידע הצפון בסדרות החומר הדוממות וכאילו הן מונחות לפנינו במרחב, אלא יונקים את המידע מתמונת המציאות כבריאה מושלמת ואחידה, בבת אחת, בהרף אחד, אולם וכפי שנזכר, בגלל תכונת האינסופיות של החומר הערוך בסדרות, "ההרף" הזה בקליטת המידע אינו חדל ומכאן התחושה וכאילו יש זמן עם עבר הווה ועתיד, דהיינו וכאילו עברנו בנקודת ציון חומרית (א), כרגע נמצאים בנקודת ציון (ב), ואף רואים באופק את (ג) שנגיע אליה תוך דקה... 

בעוד המציאות היא אחרת. את המידע שביידנו אנו שואבים מהגרף המשתנה בסדרות החומר ולא מסדרות החומר עצמן שתמונותיהן חולפות על-פנינו מבלי לחזור. אנו מאבחנים את המידע כפי שמאבחן קרדיולוג את הגרף של ה-א.ק.ג, הוא לא קורא את המידע אלא מאבחן אותו מתוך השינוי בקו הגרפי של הסליל שבידו, וזו המציאות הפיסיקלית שלנו: איננו קוראים את המידע- כי אין שום מידע לפנינו, התמונות אותן קולטים מסדרות החומר- חולפות ללא חזרה על-פנינו ולכן אין לפנינו מידע שניתן לנעוץ בו עין ולקרוא אותו, אלא אנו מאבחנים את המידע מתוך השינוי הגרפי גרידא של סדרות החומר- אותן אנו יונקים כבריאה אינסופית שאינה חדלה, בהרף אין-סופי שאינו חדל, ואם-כן השינויים המבצבצים תדירות מתוך גרף היניקה של סדרות החומר- הם שמלמדים אותנו כי הצוק מסוכן וכי האש שורפת.. השינויים התדירים בגרף של סדרות החומר שחלפו על-פניו של אייזיק ניוטון הם הנרות שהאירו לו לאבחן את תופעת המשיכה בין שני גופים. 

זה המקום לחזור אל מפת הנתיבים אשר הצופה רוצה להשתלב בה, והמדובר בצופה המתבונן במציאות המקורית ותוך כך הגיע להיקש הברור כי נמצא הוא לעולמי-עד בתוך הבזק-בריאה נטול מימדים, ורצונו בתרשים הגאוגרפי של היקום להתמקם עליו באופן שיסב לו את ההנאה הרצויה לו. על השאלה כיצד הוא ישיג זאת ענינו לעיל באופן חלקי, כי הרי נתח ניכר מהתרשים הגאוגרפי טמוע בנו וכי חלק לא מבוטל מתנודות התרשים פשוט למדנו והפנמנו – הן התכונות הנקראות בפינו "גנטיקה תורשתית" והשותפים להן כל היצורים-חיים. עוד חלקים נכבדים מהתרשים נגלו למשפחה אחת ממשפחת הצופים- היא משפחת האדם שהתברכה במאבחנים ענקים כדוגמת ניוטון, בל, בוהר, אפלטון. הבעיה היא כי המאבחנים הענקים השליכו את אבחנתם על החומר המשתנה- ולא היא, מקור אבחנתם היה בגרף של סדרות החומר ותנודותיו הקלות.

אולם הבעיה המקורית לא באבחנה ולא בעצם "ההשלכה", כי באמת ובתמים התברכנו באבחנותיהם- יהא מקור השלכתן אש יהא. כל משפחת האדם נהנית היום מהנורה החשמלית, מהטלפון וממכניקת הקוונטים. הבעיה היא בהגדרת עליונותינו על יתר הצופים והבידול שלנו מהם, ובנקודה הזו דווקא האבחנות שהתברכנו בהן נכנסו לתמונה וחיבלו בהגדרת העליונות ובהגדרת הבידול. 

חשבנו, ואני רוצה בכוונה להאריך בנקודה הזו הברורה מאליה, חשבנו כי הבידול שלנו מהחיה מסתכם בטלפון האלחוטי התחוב בכיסנו- לא בכיסה, בכלים המפנקים הנגישים לנו- לא לה, בתנאי החיים הנוחים הנמצאים בביתנו- לא בביתה. חשבנו כי אלו הם הדברים המבדילים אותנו מכל חית הארץ, מכל עוף השמים, ומכל רומש על-הארץ אשר בו נפש חיה. אכן, לא במקרה אני משתמש במילות התורה שאף אותה גייסנו לפרוייקט הבידול ולהגדרת העליונות אף בין אח לאחיו. ובעודנו עמלים על פרוייקט הבידול והעליונות, היגענו לנקודת ציון ששברה באחת את הקרח בינינו לבין החיה ובין האיש לרעיהו. המוות, קבענו, הוא הגורם המאחד את כולנו, הוא סוף הדרך של כולנו, ואכן, סף הבנתינו למושג המוות לא עבר את סף החיה, וביחד הסתכלנו על המוות כעל סוף נצחי שמעבר לו אין מאומה, ואולי מקבץ האמונות שהעמדנו לרשותינו במטרה להמתיק את המציאות המרירה זו- הן ההבדל היחיד בינינו בשאלה הזו. 

אילו עמדנו על המציאות הפיזיקלית המקורית, היינו מבחינים כי בהעדר מימד הזמן הקיום כמושג הוא נצחי, ולחידלון, גם-כן כמושג, אין משמעות. המוות וכפי שציינתי לעיל, הוא לא יותר מקפיצת הצופה מסדרה לסדרה- כולל הצופה ממשפחת החיה. אילו השכלנו לעמוד על המידע הזה- היינו תוחבים אותו בכיסנו ומבינים כי המידע הזה מיועד לחוג המצומצם של משפחת האדם או אז מכריזים: המידע האקסקלוסיבי הזה הוא בכיסנו- לא בכיסה, זה ההבדל ביני כאדם לבין החיה. 

אילו עמדנו על המציאות הפיזיקלית המקורית ובחשנו במידע הבלעדי הזה על אודות מימד הזמן והקיום הנצחי, היינו עמלים על פיתוח מכני מסוג אחר: כיצד להמיר את האתנחתא הנקראת בפינו "מוות"- הוא "הקיום לסירוגין" ולהמירו "בקיום מתמשך". לאמיתו של דבר זה הפיתוח שירשום את הבידול דה-פקטו בין האדם לחיה. 

נותר איפוא להפשיל שרוולים ולהתחיל ולעבוד על הפיתוח המכני הזה- ואני מדגיש על מילת התואר "מכני" כי עבודה כזו אמורה להיות קשורה בדינמיקת התנודות של סדרות החומר אותן אנו יונקים ללא הרף. הבנת הדינמיקה הזו תביא אותנו להפנים את "הקיום המתמשך", ומשמעותו היא ההיצמדות לרצף השרשרת האינסופית של סדרת החומר אשר במרחבה אנו מטיילים – והמשימה על-פניה בלתי אפשרית, כי אין ביכולתי להיצמד לסדרת חומר אשר רק את ראשיתה אני מכיר אך המשכה עבורי הוא מבחינת הלא-נודע.

פה בנקודה הזו באה התורה ואמרה לאדם: הריני לשים בידך את הדינמיקה של סדרות החומר שאתה יונק. לדינמיקה הזו, כזכור, קראה התורה יהוה: ההווה המתהווה על-פי רצונו של הצופה – ימשיך להתהווה; וכן לאינסוף. הוא שציינתי לעיל את המסקנה המתבקשת: חוקי הטבע ומשפטיו נוצרים כנגזרת ישירה מדפוסי הצופה ורצונותיו, וניתן להגיד כי הטבע כמכלול הוא מעין רשת מלווה ומחוייבת המציאות, המאפשרת לרצונות הצופה לצאת במרחבה לפועל. 

במילים אחרות, "הדינמיקה" אליה מכוונת התורה היא דינמיקת התנודות של סדרות החומר, והיא המפתח לרצף החוליות שבכל סדרה וסדרה. זה בעינו הרצף אליו אנו שואפים והוא הוא הפיתוח המכני שעינינו נשואות אליו. "דינמיקה" זו היא הנוסחה המדויקת שמאירה עבורינו את המשך הסדרה הגם ותמיד ממוקמים אנו בראשה מבלי היכולת לראות את המשכה, ולא פעם הדינמיקה מונחת לפנינו ע"י התורה כנתון מספרי גרידא, וע"פ המידע המדויק ניתן להיצמד לרצף הסדרה על-אף והמשכה עבורינו הוא מבחינת הלא-נודע. 

אייזיק ניוטון ובראותו את התפוח נופל מהעץ הבחין בעיקרון הכבידה. ע"פ המציאות שלנו, התפוח הוא "סדרת" תפוחים דוממת שתנודותיה סימנו לנו את אקט הנפילה מהעץ, כאשר אותו האקט המשתקף בחושינו הוא פרי הרצון של כל משפחות הצופים כאחד, כי המדובר בחוק הפועל על כולנו ואם-כן, נגזר הוא מסך כל רצונותנו, וכמובן גם הרצון האינדיבידואלי משתקף בחוש האינדיבידואלי בהיקף ובשיעור הרצויים. ע"פ המידע הזה ניתן להבין מדוע התפוח נופל במושבותינו ומרחף ביתר המקומות, אולם ועדיין מתבקשת השאלה הפיסיקלית: כיצד אכוון את רצוני כצופה באופן שהתפוח ירחף במקום מושבי במקום ליפול? כיצד אשנה את סדר העולם? או כיצד אחוש את רצף החיים מבלי האתנחתא המכאיבה... 

והתשובה על-פניה פשוטה: עלי להיצמד לרצף הסדרה שברצוני בה מבלי לאבד עימה קשר עין. תשובה זו ועל-פניה נשמעת משכנעת אפילו במונחים הווירטואלים שלנו, אולם ספק אם תעמוד במבחן. דוד המלך קבע וכולנו הסכמנו עימו: "מי גבר יחיה ולא יראה מוות"... ואם יורשה לי להוסיף: מי גבר שיתיר את אחיזתו באבטיח ולא יראה אדום? ולמעשה גם קושיה זו נעוצה בתכונת הרצף של אותה הסדרה שברצונינו להאחז בה, אך בד בבד איבדנו את רצף חוליותיה והכיצד איפוא נשיג אותה. 

במילים אחרות, "הרצון ברצף החיים" הוא "רצון" תקין בעליל בתנאי שלא נותק על-ידינו מהמציאות באופן שנותר ממנו אך טעם שחוק המזכיר לנו את הרצון המקורי. אם כן ובהעדר רצף החוליות שפסחנו עליהם – כיצד נגיע אל רצון זה או אחר? כיצד נשנה את סדר העולם? כיצד נחוש את רצף החיים מבלי האתנחתא המכאיבה הזו? או במשפט מסכם- כיצד נכוון להמשך הסדרה הגם וממוקמים אנו בראשה מבלי היכולת לראות את המשכה שעבורינו הוא מבחינת הלא-נודע. 

התורה תוחבת בידינו את הדינמיקה שבאמצעותה ניתן לראות ולחוש את התנודות של המשך הסדרה שבראשה אנו עומדים. דינמיקה זו היא מעין משוואה מתמטית שניתן להגיע דרכה אל תנודות הנעלם בהמשך הסדרה. לא פעם התורה מניחה לפנינו את המידע המדויק על תנודות הנעלם בתבנית של נתון מספרי שעל-פיו ניתן להיצמד לרצף הסדרה הרצויה, על-אף ואיבדנו כל קשר עם רצף חוליותיה הקודמות ועל-כן המשכה עבורינו הוא מבחינת הלא-נודע. ואני מדבר על סדרה חומרית הנבראת לפנינו ללא הרף, בהבזק שאינו מנוי על יחידות הזמן. רק יוצר הסדרה יכול להכיר את המשכה ולספק על-סמך זאת את המידע המדויק, לכן קבעתי בפתח דברי כי קיומו של מחבר התורה הוא מבחינת ההיקש שאין מנוס ממנו. זה המקום להדגיש כי מחבר התורה השמיט את עובדת קיומו בתורה ולא הזכירה גם לו ברמז, ובזאת גילה את דעתו כי עצם ההתעסקות בקיומו תביא לחציצה בינינו לטקסט התורני, ותוביל בעטיה להתנתקותנו המוחלטת מהמציאות הפיסיקלית ומהמתווך היחיד שנותר לנו עימה. וההסטוריה האנושית העידה על זאת; במשך הדורות קמה חציצה שהפרידה את האדם מהטקסט התורני ובעטיה נפרד מן המציאות. 

ראו נא בטקסט שלעיל כהזמנה לתיקון המעוות.