שבת אחד בצהריים - פרק א
קוד: שבת אחד בצהריים - פרק א בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
- - -
הרב עובדיה יוסף ז"ל הלך לעולמו והשאיר אחריו מורשת עשירה, ספרים יקרי ערך, וקלטת. הוא השאיר מפלגה שעברה רגע נבוך בגין הקלטת הזו, אך חיש מהר העניין נמוג וחלף. דרעי חזר בו מהתפטרותו וקיבל עליו את מרות מועצת החכמים. ש"ס לא התפרקה ובסקרים חזרה למקומה הטבעי.
אבל משהו הותיר טעם מר. משהו שאני ואתה וכולנו מרגישים עמוק עמוק את מרירותו, את החומצה שלו, הרגשה קודרת ומדכדכת ובעיקר מתסכלת. גם הדתי והחילוני והאתאיסט היהודי- כן יש דבר כזה, גם הוא רצה להאחז במשהו, רצה להאמין כי מי מאיתנו עודנו אוחז בחוט האמת ולא מרפה. הרב עובדיה אולי היה אחד האחרונים שבנפתולי ליבנו ראינו בו את המועמד שאוחז באמת- הגם ואיננו מסכימים עימה או איננו מגדירים אותה. הרעיון מסובך אבל עובדיה היה כן האדם הישיר שחלק מאיתנו אהב לבקר אותו ואף להשמיצו, אבל כולנו כן כולנו האמנו בו וביושרו, ואף בסוד ליבנו הערכנו אותו כחלופה לכל הציניות והאירוניה, לשקץ הארור הזה השולט בנו ובכל פינה וכבר יצא לנו מהאף.
הרב עובדיה ואני מעדיף לקרוא לו כאן סבא עובדיה היה אדם ישיר וישר, אמר את כל אשר על ליבו באופן בוטה וישיר, וכולנו אהבנו את התכונה זאת, הכנות הבוטה הזו שכה חסרה בימינו, גם מי שביקר אותו והקניטו העריץ בסוד ליבו את הסבא הבוטה והישיר.
עד שבאה הקלטת. עד שראינו במו עינינו שתוכו לא כברו. וברגע אחד משהו קרס. התפוגג. משהו שבנינו עליו בניינים וארמונות, משהו שחיבר אותנו עם חלום מתוק כי לאמת יש חוט ואני חש בו כמעט נוגע בו. ולפתע הכל קרס, וגם הסבא כמונו ציני לעייפה.
הבעיה של עובדיה ושל כולנו היא ברעיון של למנף את האמת, לווסת אותה ולו לרגע קט עד להשיג את המטרה הנשגבת והטובה כל כך עבור כולנו, ומכאן הדרך קצרה ליפול בבור של המונופול על האמת. וכשאנחנו לא מסוגלים להוציא לפועל את המונופול הזה, בגלל שבעצמנו איננו משוכנעים בתקניות המונופול או איננו מצליחים לשכנע את האחרים בו, או אז פונים בלית ברירה אל הדרך הבטוחה מכולן, אל דרך המרמה וגניבת הדעת, פשוט בונים דרך מפותלת שתוביל בסופה אל האמת המווסתת, ובלשוננו אל האמת הנשגבת והטובה לכולנו.
עובדיה האמין בנסיון של דרעי למרות ולא האמין לאיש דרעי שלדידו אשם הוא באישומים נגדו, אבל טובת הכלל מנחה כי דרעי יעמוד בראש ש"ס וישיג דווקא בדרך המפותלת שלו את האינטרסים של ש"ס וטובתה. זו היתה האמת הנשגבת של עובדיה שהאמין בה, ופנה בלית ברירה אל דרך גניבת הדעת בשביל לסלול דרך לאמת שלו ולקבל את המונופול עליה. אני הקטן חלקתי עליו וחשבתי כי אין לווסת את האמת ואין למנפה גם עבור המטרה הנעלה מכולן, כי לאמת אין מונופול. כן העזתי לחלוק עליו כבר כאשר יצאה פרשת דרעי בהתחלת דרכה לפני 14 שנה, וניסיתי, אני הקטן לשכנע את עובדיה כי לאמת אין מונופול; בסופו של יום ומי שינסה לקנות את המונופול על האמת שלו- ייפול באותו הבור של המונופול שכרת. וכל השאר הסטוריה; הגורל חס על עובדיה ולא נפל בחייו באותו הבור, אך האמת שלו נפלה גם נפלה לאחר מותו, נפילה קשה ואכזרית שש"ס אומנם קמה ממנה וחזרה בסקרים למקומה הטבעי, אך תחושת המרירות והתיסכול שאחזה ברוב רובו של העם השקט ושהתעכבתי עליה לעיל, עדה היא כאלף עדים על קריסת האמת של עובדיה, שבסופה באה גם באה הנפילה לבור. להלן המכתב שלי על האמת שכתבתי לרב עובדיה יוסף ז"ל. את ההקדמה להלן כתבתי כאשר הפכתי את המכתב לגלוי וביקשתי לפרסמו ברשת, וזאת כאשר הבנתי שאין סיכוי כי המכתב יגיע ליעדו ושהנמען יפתח את המעטפה ויקרא...
______________________________________________
שבת אחד בצהריים, לפני 14 שנה, ישבתי בחנות שלי (היום אני שומר שבת) וכתבתי מכתב לעובדיה יוסף, מכתב אישי ביותר ממעמקי ליבי... לציין, שאין ולא היה לי שום קשר לאיש הזה, לא מפלגתי לא משפחתי ולא שום דבר מלבד היהדות של שנינו, פשוט ביקשתי כתובת רוחנית וזה מה שמוחי העמיד לרשותי באותו רגע, הרב עובדיה יוסף.
את המכתב כתבתי באמצעות עט ודף - הרבה דפים, לא היכרתי את נפלאות המחשב באותה תקופה... לקח לי מספר שעות לכתוב אותו, סיימתי עוד באותו יום, העתקתי אותו בחזרה על לבן, וישבתי לחשוב איך אשלח אותו אל הרב עובדיה יוסף, איך אבטיח שיגיע לידיו. היה לי חשוב עד מאוד שהמכתב יגיע לידיו וכבר מאותו רגע הערכתי שהעניין לא פשוט. מי אני שהרב יקרא את מכתבו ויתן לו את תשומת ליבו... אבל מנסים מה אפשר להפסיד מה עוד, וכאמור, היה לי חשוב שאותו מכתב יגיע לידיו, חשוב עד לאין ערוך.
מה לא ניסיתי ומה לא עשיתי... היגעתי עד הרב אורי זוהר המפורסם והצלחתי ליצור עימו קשר ישיר שיעשה משהו בנידון, שהמכתב יגיע לידי עובדיה ויגע בו בידיו באצבעותיו... ולא זז דבר. היגעתי עד גדול המחזירים בתשובה הרב אמנון יצחק - ולא זז הברקס. עשיתי את כל מה שלאל ידי אך לא הצלחתי להגיע לנס הזה! למען התיעוד אציין גם את זאת: ב- 16 במאי 2001, נשלח המכתב דרך UPS וכן נמסר בלשכת הרב בירושלים, אולם לא נתקבלה עליו תגובה מעולם, גם לא אישור קבלה, לא מהרב ולא מטעמו.
אני הולך לחלק את המכתב לחמישה פרקים (חמסה חמסה) להלן הפרק הראשון:
ב''ה
לכבוד הראשון לציון כבוד הרב עובדיה יוסף -- ירושלים
תארו לכם כבוד הרב, אם שאלה כזו היתה מופנית למי מאיתנו: האם הקב"ה קיים? התשובה לענ"ד צריכה להיות ברורה ישירה חלקה וחד-משמעית.
כן. כן חזק. הוא קיים. הוא נמצא. כל תשובה אחרת שאינה מתחילה במילה הפשוטה והקצרה "כן" יש בה משום כפירה- לא עלינו. בתשובה לשאלה כזו אינני מעביר מסר כי אם עונה, כפי שלא מועבר מסר בתשובה לשאלה "כמה שווים שניים ועוד שניים", לא ניתן לענות כי לפי דעתי שווים ארבע... זו לא התשובה. ואם בכל זאת יימצא מורה למתמטיקה שיענה לשאלה כי "לפי דעתו שווים ארבע" – אזי אני אפקפק במורה הזה ובביה"ס שמלמד בו, אפקפק בכל בתי הספר עלי אדמות ובכל מערכות החינוך. אפקפק בהגיון האנושי ובצדק; כי את התשובה המפוקפקת לא קיבלתי מאדם בעלמא כי אם ממורה למתמטיקה.
אני אישית כבוד הרב, עברתי את הניסיון הזה דווקא בתור מורה וניכשלתי, מעדתי. פעם ביציאה מהסופר כשראיתי בידו של הבן שלי סוכריה קטנה שלקח בלי לשלם, צחקתי. באמת זה היה מצחיק לתפוס תינוק בן שלוש/ארבע על חם עם סוכריה ביד ששווה פחות מאגורה. צחקתי אך לא שכחתי לומר לו שאסור לקחת להבא משהו בלי לשלם, אבל עם זאת נתתי לו להמשיך ולאכול את הסוכריה וכאילו כלום קרה.
בדיעבד אני יודע שניכשלתי ומעדתי כלפי התינוק שלי, כלפי הנשמה הטהורה שאני אמון עליה כהורה. זאת כי במקום לנצל את ההזדמנות – להכנס איתו שוב לסופר ולהחזיר את הסוכריה ולעשות מזה "כאילו" עניין ורעש, ובמקום הלקח הזה אמרתי לו בעצם: "אני חושב שאסור לגנוב", בילבלתי אותו, וזו היתה מעידה של ממש מצידי כמורה הורה ואב. לציין כי לסיפור היה המשך טבעי באותו הסופר ועם אותו הילד ולא בקלות יצאנו ממנו...
אנו עם נאור כבוד הרב, ודתנו היא נאורה. לא רק אני כיהודי מעיד על זאת כל העולם לדורותיו מעיד על זאת, הבהירות והכנות הם סימני ההיכר של דתנו, אין בדתנו גימגום גם לו ברמז. זהו סימן ההיכר, לדעתי העניה, הגדול ביותר בדת היהודית.
סביר להניח כי כל דת אחרת, אם נכון הביטוי, תטען לבעלות על סימן ההיכר הזה ותרצה להאחז בקרניו, אולם רק בדת היהודית ישנן ההוכחות לקיום הסימן הזה, הוכחות שנאמרו בלשון חדה, חד משמעית ובדרך הישירה ביותר מבלי להשאיר מקום לספק. הוכחות אשר רובן ככולן דווקא לא החמיאו להסטוריה שלנו, לא החמיאו לנביאים למלכים ולמנהיגים שלנו ובלשון המעטה.
תורתנו לא גימגמה בתיאור הפרק הנבוך של דוד המלך. החטא ועונשו תואר במלוא הדרו בפרשת הסלע של משה רבנו. ואש ירדה ואכלה את בני אהרון לעיני אביהם הכהן הגדול של ישראל, לעיני דודם משה רבינו ולעיני כל ישראל.
הבהירות כבוד הרב, הכנות ואי-הגימגום הם סימני ההיכר של דתנו היהודית. חשיבותם נשקלה כנגד הרושם המר שעלולים להותיר לדורי דורות, ובמשקל הזה הבהירות ניצחה והכנות עלתה על כל השיקולים.
אנו שמרנו על התורה שכוננו בה "עם קשה-עורף" ולא הסתרנו לדורותנו את טיפשותנו ואת בושתנו בעבודת העגל... לא הסתרנו את החרפה כי ביום מן הימים הגיע לנו פסק דין של מחיקת שמנו וקיומנו מהעולם, והיינו במרחק של אך צעד אחד מביצוע גזר הדין הזה אילולא איש עניו אחד שהיה שם במקום הנכון ובזמן המתאים.
בימינו כבוד הרב, וברוח התקופה עלול לצוץ "רעיון מודרני" מתקדם שיתאר את עצם פירסום ושימור הפרשיות "הבלתי מחמיאות" והמביכות לדורי דורות כמסר חינוכי כפול, תמוה ובלתי רצוי. כי מצד אחד אנו עם קדוש וטהור על נביאיו ומנהיגיו הבלתי מעורערים, ומאידך אנו משננים את פרשת בת שבע ואת המסר כי גם דוד המלך יכל להגיע לפשע שפל שכזה... ואין מנוס מהתהייה- מדוע ועל מה אנו שומרים את המסר הכפול הזה בכספת ההסטורית ומשמרים אותו לעולמי עד! איזה הגיון תומך בזאת...
וככל הנראה כבוד הרב, רק הגיג אחד תומך בהגיון הזה: לא לגמגם כשנדרשת האמת ולא משנה המחיר. או בלשון אחרת גם אם טמון באי-הגמגום מסר חינוכי שלילי ובלתי רצוי – אל לנו לגמגם בשעת מבחן, יהיה המקרה אשר יהיה ותהיה התוצאה אשר תהיה, כי התוצאה הגרועה מכולם היא כשאתה מניח מקום לספק.
הספק הוא שטח הפקר פרוע, בלתי נשלט מטבעו ובלתי אמין לדורותיו. הספק הוא פתח רע לבאות כי הוא מזמין עוד ספקות בעקבותיו, ועל-כן הוא לא בר שליטה מטבעו.
... המשך לפרק השני