התורה נגד המדע - פרק טו

קוד: התורה נגד המדע - פרק טו בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (י"ד)

כן מחבר התורה תחב לארנקי שטר של עשרים ללא ידיעתי ולא היה מעוניין בהאדרת שמו וחתימתו לא התנוססה על השטר. כן הוא עשה את הכל בשביל להסתיר מעיני אפילו את עובדת הימצאותו בסביבה; כאב מנוסה לא יכלה לחמוק ממני הנקודה הזו.

                                                                

                                                            אב ובנו. המחבר עם בנו ארז [צילום: אלברט שבות]

                                                                                   -       -       -

 

ובכן עברנו בשלום את האבחנה הדקה בין יקום סופי לאינסופי וסילקנו את האבסורד הנצחי העולה מהאבחנה הזו: "הכיצד יתכן שינוי במעגל אינסופי של עצמים!" – כי הרי אנו יודעים במעמקי תודעתינו כי העולם שלנו אינסופי ואין בו גבולות או מחיצות, אך נאלצנו בכל הדורות לאמץ את האמונה ביקום המוגדר והסופי- אם זה ע"י התאוריה המדעית או ע"י אמונות אחרות, וזאת כי השינויים המתחוללים בעצמים שלפנינו – מקורם מן ההכרח במעגל סגור ומסוגר של עצמים שמניינם סופי בהחלט. ברם איננו חייבים עוד לאנוס את תודעתינו ולהאמין ביקום המוגבל והסופי כי בוודאי אנו חיים במרחב אינסופי בעל מעגל פתוח של אינסוף עצמים, ועם זאת המעגל הפתוח הזה יכול ויכול לייצר עבור הצופה מופעי שינויים ללא הרף ע"י אוסף סדרות של עצמים דוממים "ודומים" שנקלטים בחושי הצופה מתוך המעגל הפתוח והאין סופי שלפניו; ואם כן אנו חיים בעולם אינסופי שאין לו התחלה ולא סוף, ללא גבולות וללא גדרות. 

אנו וכל היצורים החיים מוקפים בסדרות של יקומים נבדלים כאשר תמונת העצמים של כל יקום בנפרד דומה לאין ערוך לתמונה שבאה בעקבותיה ולזאת שלפניה – אך בשינוי קל. וכאמור, "השינוי הקל" הזה נקלט בחמשת חושינו- אנו כל היצורים חיים, כל חוש קולט בהדרגתיות את השינוי ברצף התמונות של הסדרה שלפניו כאשר כל תמונה ותמונה בסדרה נקלטת לחלקית השנייה בחושי הצופה ומפנּה מקום לחברתה שמסלקת אותה מבמת המציאות וממלא את מקומה. שילוב זה נקלט בחושי הצופה כמופע דינמי של שינוי ותנועה. זו תמונת המציאות של הצופה האנושי ושל כל יצור חי באשר הוא. 

השינוי והתנועה, איפוא, הם "אפקט" שאנו מייחסים דרכו את תכונות התנועה והשינוי בעצמים, ולמעשה זה אפקט בן חמישה ממדים של הנפשה (אנימציה) לכל דבר ועיקר; אפקט שאינו חדל לתת את הביטוי שלו בצופה החי. למסקנה החד משמעית זו היגעתי כאשר עסקתי במלאכת זיהוי המציאות ונעזרתי בהדרכתה של התורה שהציעה לי לא לשעבד שום אפיק חשיבה לטובת אמונה/ השקפה/ או תאוריה... היא הנחתה אותי להיצמד לרצף המחשבה שלי מבלי להתעכב בשום תחנה אמונתית או תיאורטית; זו הדרך היחידה לזיהוי המציאות המוחלט. הסתפקתי באיזכור הנקודה הזו בתחילת המאמר עם הבטחה לחזור ולעמוד עליה, והינה אני כאן חוזר לסיפורי עם התורה.

את סיפורי עם התורה אספר לכם מהסוף להתחלה... כולנו קראנו בתורה ואני קראתי באותה התורה המוכרת לכולנו, ואם נפתח את התורה לרוחבה על חמשת חומשיה- לא נמצא מילה אחת על זיהוי המציאות גם לא רמז על אפקט השינוי. לאמיתו של דבר, סיפורי עם התורה התחיל מהשאלה האינטימית של כל קורא: האם אלהים קיים? ולמען האמת אני הלכתי עם השאלה הזאת עד הסוף וכן החלטתי בהתמודדות הזו להיצמד לרצף המחשבה שלי; זה הפטנט האישי שלי ולא של שום ישות אחרת. 

השאלה הראשונה שמצאתי על המסלול הרצוף של המחשבה שלי היתה: האם אלהים הוא ישות נובורישית או ישות נאצלת? כן כן זאת היתה השאלה שהתחבטתי בה: האם אלהים הוא ישות נובורישית שצועקת "שופוני יא-נאס" או ישות נאצלת? האם הוא נובוריש ככל נובוריש שצועק את גדולתו ומעמדו: אני אני בראתי את השמים ואת הארץ ואת כל העולם. אני שולט ביקום ועושה בו כאוות נפשי ואוכיח לכם את זאת בנסים ובנפלאות... עיין ערך עשר המכות במצרים. וכן במשקפת הזו ראינו את אלהים – ישות שצועקת לנו "אני אני ואין עוד מלבדי"; שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד; בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. 

מההשקפה הזאת צועקת שאלה ישירה ובלתי נכבשת: האם אלוהים הוא ישות נובורישית או ישות נאצלת? ואם אלהים הוא האלהים, האם הוא האחד והיחיד והנאצל צריך להשען על "הנחה בומבסטית" בשביל להודיע על תכונת קיומו? 

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מה זו אם לא הנחה? 

והוא הבורא והיוצר יפתח בהנחה כזו? האם הנשגב והנאצל זקוק לטענה כזו בשביל להציג ולהוכיח את עובדת קיומו? האם הנאצל מכל אמור להפנות את שימת לב הנוכחים לעובדת קיומו או שהנוכחים אמורים לשים לב בעצמם לעובדה הזאת? האם אלהים בורא העולם יודיע אודות קיומו באופן תיאורטי ובאמצעות הנחה או באופן מעשי באמצעות עובדה? מהי הדרך הנאצלת? ושוב, מה זו אם לא הנחה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". 

פתיח זה שימש אותי לפרק הראשון של "שבעת ימי הבריאה" ולמעשה הוא, הפתיח על שאלת הדגל שלו ריחף מאז ומתמיד מעל כל הירהור שנגע בתורה ומחברה. כלומר השאלה הבלתי נכבשת שהיצגתי לעיל עמדה בראש כל מחשבה והתוותה אותה. לא פעם ניסחתי את זאת ישירות ובכתב- כי לא אהסס להוריד את אלהים וקיומו מעל שולחני אם ירחף קורטוב של ספק בחלל החדר ובכל רגע נתון. כמעט ואני דורש מאלהים נאמנות, לי! 

לא מזמן הלכתי לראיון עבודה והמראיין הפתיע אותי בשאלה הזאת: "תגיד מהי התכונה הטובה ביותר בך", עניתי לו בלי היסוס: "אני מאמין באנשים אמונה שלמה ומוחלטת". ומבלי לנשום זרק לעברי את השאלה המקבילה: ומהי בעיניך נקודת התורפה שלך, עניתי לו: "היא עצמה- אני מאמין באנשים אמונה שלמה ומוחלטת". אינני יודע אם המראיין הבין את התשובה או לא, אבל היא מייצגת נאמנה את התפיסה שלי לטוב ולרע. כן אני מאמין ובוטח באנשים למרות ולא פעם התאכזבתי. זו הדרך שלי עם האנשים אבל לאלהים אינני יכול לעשות הנחות. 

והאמת תיאמר, לא ריחף בחלל החדר קורטוב של ספק כי אם טונות של ספק וכבר מהתחלת התורה- שאמורה להיות לתורתו. הספיקה לי ההנחה הפותחת את התורה הגם בלעדיה לא היו חסרים חיזוקים לספק; כמעט בכל פינה תמצא את ה-"אני אלהים" – הצורם. היה עלי לנקות ברגע זה את השולחן ולפתוח בדף חדש נקי מספקות ללא שום חסות עילאית, אולם כמעט ברגע האחרון צץ מתוך רצף מחשבותי רעיון שעמד בשקט לתורו, וביקשתי לבודד אותו ולהכינו לבחינה. 

לפני כשנה ועם סיום ביה"ס חגג בני הבכור את יום הולדתו ה-18 ולפני כחודש התחיל לעבוד ולהתפרנס יפה. למעשה לקח לעצמו מין שנת שבתון לפני שעוד טעם עבודה מהי, ואני חיזקתי את ידו – למה לא... אף אחד לא מפלל לראות את בנו בשוק העבודה- ויש מי שאומר שוק העבדים. במשך השנה הזו הילד יצא לבלות ולראות את בני (בנות) הארץ, ולמרות מצבי הכלכלי הסדוק ניסיתי לממן את יציאותיו במידת האפשר. אני מתעורר ראשון בבית, והיה לי מנהג כל יום ולפני שאני יוצא לבדוק את ארנקו שבדרך כלל היה נקי כשלג ולתחוב בתוכו משהו ממידת האפשר. פעם 10, 20, 5, ולפעמים דולר או שניים, אבל אף פעם לא עשיתי את זאת לידו ומעולם לא שאלתי אותו אם הבחין בשטר ששמתי לו בארנק. נהפוך, היה לי עניין שלא יידע שזה ממני ולפעמים שמחתי כשהוספתי דווקא שטר קטן שיחשוב שנשאר לו מאתמול... מדוע? כי אני אביו, אין לי תשובה אחרת טובה מזאת. 

וזאת בדיוק הנקודה שצצה לפתע מתוך רצף מחשבותי- רגע לפני שניקיתי את השולחן מטונות של ספקות עילאיות שהצטברו עליו... שאלתי בכל הכנות – היתכן ואלהים תחב בארנקי שטר של עשרים מבלי שאדע? היתכן והשטר הזה נמצא בתורה אך אינני מוצא אותו כי אינני קורא נכונה את התורה? לא שאלתי מדוע לו לתחוב שטר מבלי שיחתום את שמו עליו או מבלי ליידע אותי עליו, כי אני בעצמי יודע שזאת שאלה שלא נשאלת; כך טבע הדברים אם באמת ובתמים הוא אלוהי אבי ובוראי.

עכשיו, אני מודה שהסיפור עד כה נשמע כסיפור תיאטרלי שטופטפו לו טיפות מדודות של דרמטיות והותאם לסיפורי המקורי עם התורה... וכן אני מודה, אין זה סיפורי המילולי עם התורה, אני התאמתי אותו לסיפור המקורי שלי עם ארז. כלומר לא נתקעתי יום אחד עם הספקות הצורמות שבתורה, או אז ברגע האחרון כמו בסרטים – צץ רעיון ממעמקים וגאל את גיבור הסרט מחששותיו, וכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. לא אין זה הסיפור המילולי, אך זהו סיכומו. 

אני מסכם כאן את תמצית סיפורי האינטימי עם התורה ומחברה. אני מסכם תקופה בת מספר שנים בה כתבתי קומץ חיבורים שיתאימו נאמנה לרצף הסיפור התיאטרלי שלעיל. כן מחבר התורה תחב לארנקי שטר של עשרים ללא ידיעתי ולא היה מעוניין בהאדרת שמו וחתימתו לא התנוססה על השטר. כן הוא עשה את הכל בשביל להסתיר מעיני אפילו את עובדת הימצאותו בסביבה; כאב מנוסה לא יכלה לחמוק ממני הנקודה הזו. נמשיך בסיפור בפרק (ט"ז) הבא.

המשך לפרק (ט"ז)