התורה נגד המדע - פרק יט

קוד: התורה נגד המדע - פרק יט בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (י"ח)

נחשפתי לראשונה, מתוך הקלף הרשמי של התורה, לקונפליקט הפנימי העמוק ביותר המוסתר במעמקי האדם. זהו הקלף שאני ואתה קוראים זה אלפי השנים ואף אחד מאיתנו לא השכיל, פשוט, לקרוא את המילים, המופשטות, הלא מטפוריות. אולי, המנגנון הפנימי שלנו לא אבה שניחשף לקונפליקט הזה שידינו בו על התחתונה.

                                              

                                                     הקלף של התורה [ צילום: אלברט שבות]

                                                                          -       -       -

אני מאוד מציע לחזור לסיפא של פרק (י"ח) הקודם ולהתחבר מהסיפא ההיא עם דברינו כאן. נכון לציין ולשנן כי הדברים הנאמרים בסיפת הפרק הקודם- מחייבים הם ונגזרים מתוך המציאות. תזכורת קטנה למי שפרחה מזכרונו "האבחנה הדקה" שהתעכבנו עליה באחד הפרקים וזה עיקרה: קיים הבדל אם מזהים את תכונת השינוי- בעצמים שמקורם בסדרת עצמים סופית או בסדרה אינסופית של עצמים.

סדרה סופית של עצמים היא מעגל סגור של עצמים שבמסגרתו כל עצם משפיע על האחרים ומושפע מהם- החל מחלקיק קטן ועד לגרם השמים, לכן ובמסגרת מעגל סגור שכזה ניתן לשייך את תנועת העצמים הבלתי פוסקת ואת כל השינויים שמתרחשים ביקום וגרמיו ליתר העצמים הכלולים במעגל. מהות העצמים ומיקומם בכל רגע נתון נגזר ממהות יתר העצמים וממיקומם במעגל הסגור- יהא גודלו אשר יהיה, וגם סדרת עצמים המשתרעת על מרחב של 14 מליארד שנות אור- שייכת לקבוצת המיון של המעגל הסגור, כי אחרון העצמים בסדרה נמצא בקצה המעגל ואחריו אין יותר עצמים; וואקום. זהו יסוד הקביעה כי מוצא החומר בנקודה סינגולרית כבידתית בודדת- היא בעינה קצה המעגל של היקום, שם המעגל נסגר ומשם נולדה תכונת השינוי בעצמים ותנועתם הבלתי פוסקת עד היום.

מאידך ובסדרה אינסופית של עצמים, התנאי היחיד לשיוך תנועת העצמים והשינוי שפוקד אותם- לא ניתן להשגה, כי במעגל עצמים שמעולם נסגר לא קיימת "סדרת העצמים" שבמסגרתה העצמים מושפעים ומשפיעים, וממילא לא קיימת האפשרות שאחד העצמים ישתנה או ינוע; נהפוך, אילו הבחין הצופה בתנועה או בשינוי כלשהו בעצמים - סימן מובהק הוא כי באותו הרגע המעגל נסגר בנקודה רחוקה או קרובה הממחישה את קץ הסדרה שהוא צופה באחד העצמים שלה, או אז אנו חוזרים לסדרה הסופית...

אם כן ההחלטה שלי כצופה אם הסדרה שאני צופה בה סופית היא או לא- איננה כיתר ההחלטות הסובלות דיחוי; כלומר אינני יכול לטעון- הבה נמשיך עם הסדרה לראות להיכן תגיע ואם יש לה קץ... זאת כי שינוי העצמים ותנועתם נותנים לי לקבוע מיידית כי סדרת העצמים שאני צופה בה נמצאת במעגל סגור וסופית היא בהחלט.

אולם ובצד התמונה הנחרצת הזאת קיימת תמונה יותר נחרצת ממנה המתיישבת עם תודעת הצופה שממאנת להשלים עם סופיות היקום... ומתוך התמונה המתיישבת עם התודעה- נפרש יקום אינסופי ובלתי מוגדר שתואם לקיבולת התודעה כמכסה לסיר, ואף לתופעה של שינוי העצמים ותנועתם- יש מקום ברור בתמונה הזו: הצופה קולט את תוואי התופעה מתוך "תכונת" החומר שערוך במרחב בסדרות רצופות של "יקומים" דוממים ונבדלים – בשינוי קל...

ברם האדם לא הגיע לתמונה הזו מעודו אף ולמעשה מניחה את תודעתו המקורית אשר ממאנת להשלים עם גבולות היקום, זאת כי ולפני שיגיע למתחם התמונה הזאת היה עליו לעבור קודם במתחם המושג האינסופי ולאשרר את קיומו, כי הרי מהמושג הזה נגזרת תמונת המציאות המקורית, אך לזאת הוא לא היה מוכן ולא מזומן; הוא, האדם באשר הוא ובכל נקודת זמן, לא היה מוכן לקבל את מושג האינסופיות לחיקו ולהשלים עימו, היינו לא היה מוכן להשלים עם העובדה שהוא חי במתחם אינסופי שאין לו גבולות ולא הגדרה – מהסיבה הפשוטה: כי האדם מוּנַּע ע"י הגדרת הדברים, כל ההתפתחות שלו מאז היוולדו מתבטאת בהגדרת הדברים והאנשים והחפצים, הוא מסמן בחושיו את כל הדברים שנתקל בהם ע"י ריח, מגע, מראה... וכך המרחב הקטן שלו הולך וגדל עם כל הגדרה והגדרה החל מיום היוולדו. הוא מתפתח ומתבגר וממשיך בשיטת הסימון גם משכלל אותה, הוא מתאר, מזהה, מאפיין, מודד, תוחם, מסייג, קובע... והרי מהות כל התאוריות והתורות והרישומים והסברות- היא ההגדרה; עצם ההגדרה.

אותו האדם שההגדרה עבורו היתה לדלק החיים, לא היה ערוך לגייס את הגדרתו לטובת הבלתי מוגדר, הוא האינסוף- המושג שסותר את ההגדרה. הוא לא היה ערוך לקבל את העובדה שהוא חי ביקום אינסופי ששום הגדרה לא תגדירו. זאת, על אף ובמעמקי תודעתו ממאן להשלים עם גבולות היקום כי הרי יודע שליקום אין גבולות, ברם ובכל הנוגע לו ולמהותו, ולדידו, הוא עצמו חי ביקום מוגדר וסופי עם גבולות וגדרות מוחלטים. אני מתאר, הלכה למעשה, את הקונפליקט הפנימי העמוק ביותר המוסתר במעמקי האדם שאף ולא ניסה להתמודד עימו, אולי כי חש למפרע כי ידו היא על התחתונה. "התפיסה המדעית השולטת בכל הדורות האנושיים קובעת שהעולם הוא סופי" – את המאמר פתחתי במשפט הזה שמייצג את הכרעת האדם בקונפליקט הפנימי, בו הוכרע האדם ולא הכריע.

זה המקום לציין כי נחשפתי לראשונה לתוכן הקונפליקט מתוך הקלף הרשמי של התורה שאני ואתה קוראים אותו זה אלפי השנים ואף אחד מאיתנו לא השכיל, פשוט, לקרוא את המילים, הפשוטות, הלא מטפוריות. אולי, שוב, כי המנגנון הפנימי שלנו עמד בינינו לבין מציאות האינסוף המתוארת בתורה.

ביום השני של בראשית, ועל פני שלושה פסוקים תיארה התורה את מונח "ההגדרה" כאשר בא האדם לגייסו ולהשתמש בו להגדרת היקום. ועל אף ועשה בו שימוש כהלכה, כי הרי התורה מנסחת את דבריה בשם "הצופה" שצופה בפועל ביקום ומציין את רשמיו והיא קוראת לצופה הזה בשם "אלהים" – אנו נמצאים בעיצומו של הפרוייקט לפיענוח השם הזה, ועל אף והצופה השתמש "בהגדרה" הצרופה והגדיר את מציאותו ואת מציאות היקום כהווייתו, ברם נעלמה ממנו במקרה הזה תחושת הסיפוק- אותה התורה מתארת ב- "וירא אלהים כי טוב", כלומר ולאחר שעמד הצופה על כל תמונה מתמונות המציאות - חש את מהות הטוב... מלבד התמונה השנייה כאשר עמד מול הגדרת היקום האינסופי; תחושת הטוב של היום השני נעלמה מחושיו. התורה ביקשה לומר כי הצופה נאלץ להעיר את הקונפליקט שבתוכו, ואף נאלץ להכריע ולתחום בהגדרתו את היקום האינסופי הבלתי מוגדר.

ששת ימי הבריאה הם שש תמונות בסיסיות שהצופה יכול לראות דרכן את היקום הפיזיקלי שאינו חדל להיברא (להיקלט) בחושיו יש מאין. ולמעשה מדובר בתמונה אחת אותה התורה מותחת שש פעמים בשביל לעמוד על הפרטים שאינם נראים בתמונה המקורית המצומצמת. כלומר הצופה שעומד מול היקום יכול לקלוט אותו בשש משקפות שונות, כל משקפת תרחיב לו את אותה התמונה באופן שיזהה בה יותר פרטים; התורה מעמידה לרשות הצופה שש משקפות לשש תמונות. התמונה השביעית היא התמונה המצומצמת ביותר בעלת ממד יחיד ומופשט שמאפשר לכל צופה לצפות לעד ביקום הפיזיקלי ולמצוא את חינו בפשטות התמונה... אנחנו חושבים שהחיים מסתכמים בשבעים שמונים שנות ייגע שמסתיימים בדמעה יבשה, אבל מחשבתינו אינה מציאותית בעליל- זה מה שאומרת התמונה השביעית ואני אעמוד עליה לסיים בה את המאמר, וגם אעמוד בהמשך על התמונה השניה הקשורה בנושאינו שנקראת "יום השני" ולא על שום מה, הסבר יבוא.

המשך לפרק (כ')