התורה נגד המדע כז

קוד: התורה נגד המדע כז בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (כ"ו)

הצופה מחלק את מניות המרכבה שלו לשני חלקים שוים ומלאים ומפקידם בשני הבתים – בית הזוכר ובית הנוקב, כאשר כל בית מנוי על 50% מהרכב מרכבתו/ גופו.

                                                               

                                                                       בית הזוכר ובית הנוקב. הצופה מושך מכל בית 50% מהרכב מרכבתו

                                                                                                              -       -       -

 

ביקרנו בפרק הקודם (כ"ו) בחתונת הדמים של הצופה עם הגוף- ואולי נכון לומר בזירת המלחמה ביניהם, וחשוב לי לציין כי אינני מתכוון למלחמה בין הגוף לצופה כאשר כל אחד מייצג צד ומושך לצד שלו. אל לנו להשמיט מזכרונינו לרגע אחד את העובדה כי הגוף הוא סדרה חומרית דוממת השרועה במרחב בכל הצירופים האפשריים- כיתר כל סדרות החומר הדוממות. אם כן הצופה הוא זה אשר יונק את הסדרות של החומר למינו, ובתוכן נמצאות גם סדרות הגוף למינו כאשר כל יצור מהווה אב טיפוס מסוים של סדרה חומרית, וכל מצב אפשרי של הגוף מהווה צירוף מסוים שהצופה יונק אותו- תמונה תמונה, תמונה לאחר תמונה, והשוני הקל בנבדלוּת התמונות הערוכות בסדרות- הוא אשר יוצר עבור הצופה את תחושת התנועה וההשתנות. אם כן, המלחמה שדיברתי עליה מקורה אך ורק בצופה, הוא אשר "חש" את הניגודים כי הוא היחיד הנמצא בזירה ויכול לחוש. כשאני אומר "כואבת לי היד" – הכוונה שאני, הצופה, וברגע זה, יונק סדרה מסוימת של הגוף בה צירוף התמונות הנבדלות והדוממות שאני קולט- מפיחה בי את תחושת הכאב. ושוב כי "הצופה" הוא השחקן היחיד הנמצא במרחב שיכול לחוש, והיחיד שיכול לכוון את "רצונו". 

כן הצופה חש בניגודים הנגזרים מטבעו ומטבע הסדרה החומרית שיונק, ועל כן הוא נמצא בדילמה קשה מנשוא: הוא לא יכול לוותר על הסדרה החומרית של הגוף שלו שבעזרתה חש את התנועה וחש את המרחב, ומאידך צירופי הסדרה החומרית הזו כפופים לחוקים ולמגבלות שאינם מבית המדרש שלו, כלומר הם ערוכים במרחב באופן כזה שיניקתם תביא לכפיית החוקים עליו, ועל כן הוא נמצא במלחמה מתמדת עם עצמו: לקבל את החוקים או לדחותם? להתכופף בפניהם או למרוד בהם? וכן הוא יכול למרוד ולא לקבל, ההחלטה בידו, אולם ואם יחליט כן בהתאם לנטייתו, או אז כללי המשחק יחייבו אותו לוותר על סדרות החומר ולהשאר בלעדיהם- דבר שמנוגד לרצונו המקורי, כי הרי הוא רוצה לנוע במרחב ולקטוף את פירותיו, ואת זאת יכול לעשות אך מתוך יניקת הסדרות של גופו... זו הדילמה.

זו הדילמה שמתבטא בכעס ובהתמרמרות ובאכזבות ותיסכולים והרשימה עוד ארוכה... בהמשך לזאת, ואם אני מתבונן ברגע של התמודדות הצופה עם הדילמה שלו ומנסה לנתח את הרגע הזה, אני רואה מולי בעצם "צופה" שמנסה לאחוז בכל הכוח בשני דברים, בשני אוצרות כה חשובים שלא יחמקו מבין ידיו. 

הדבר הראשון – הוא רוצה לזכור. הצופה יונק מהמרחב תמונות תמונות בודדות ונבדלות והוא רוצה לזכור את התמונות האלו, אחרת אין להמשך יניקתו משמעות. כלומר, אם לא יהיה לו מנגנון של זיכרון- לא יוכל לפענח את סדרת התמונות שהוא יונק והמשמעות של זאת שלא יוכל להנות מהן; לא יוכל לקטוף אותן; לא יהיו באמתחתו פירות כי לא יוכל לעקוב אחר התמונות. 

הדבר השני – הצופה רוצה לנקוב בערכיו. רוצה לדהור, לשעוט, לדוג את כל דגי הים ולא להשאיר בו דג אחד. ערך נקוב משמעותו ערך נומינלי, מלא, נקוב. הערבית היא שפת אימי; חיפשתי במילון את הערך "לנקוב" בערבית ומצאתי: לקרוא בשם. וכן זו משמעות הערך "נקוב", נומינלי, דבר ששמו נקוב; והוא אשר רוצה הצופה: לנקוב ברצונו המלא, לנקוב בשמו המלא. הצורך הזה בלנקוב בשם- נוצר דווקא כאשר נחשף הצופה למוגבלות החומר והגוף שבמסגרתן הרצונות הם אף פעם לא מלאים כי-אם "כמעט" מלאים. אני רוצה לדהור אך המהירות שלי כחומר מוגבלת, ולכן הרצון שלי לדהור הוא מוגבל. ועל זה הדרך, כל הרצונות בעולם החומר הם מוגבלים, ולכן דווקא במסגרת הזו שהצופה נקלע אליה- מצא את הצורך לנקוב בערכיו; לנקוב בערכיו המקוריים הבלתי מוגבלים – לבל ייטמעו עם הערכים המוגדרים של העולם החומרי. 

אלו הם שני הדברים שהיתוו את מהותו של הצופה כאשר נכנס לעולם החומרי ולמסגרתו. הוא רוצה לזכור ולנקוב, הוא רוצה להטמיע את שני אלה במהותו ואינני יודע אם שתי תכונות הן, שני אוצרות, או פשוט שני דברים בעלמא, אבל זולת שני אלה- אין לצופה מהות, משמעות. על כן ובבואו לינוק את סדרת המרכבה שלו- את גופו, הוא יונק את הסדרה הזאת משתי כתובות נפרדות כאשר כל כתובת מייצרת את אבני הבניין שלה בפס יצור שונה ומובהק: פס היצור הראשון פועל ע"פ השיטה מבית מדרשו של הזוכר, והשני מבית מדרשו של הנוקב; בית הזכר ובית הנקבה. את מניות מרכבתו הוא מחלק לשני חלקים שוים ומלאים ומפקידם בשני הבתים, כאשר כל בית מנוי על 50% מהרכב מרכבתו/ גופו. חשוב לצופה האיזון המדויק הזה, ולכן גם כאשר הולך לממש את מניותיו ולבנות את מרכבתו, הוא מקפיד להרכיב את אבן הפינה היסודית המייצגת את מעמדו האישי- משני הבתים ולמשוך מכל בית 50% מסך אבן הפינה היסודית, ורק אז להתחיל את מלאכת הבניין בפועל. 

מאפייני הזכר והנקבה בטבע- ניכרים יותר בטבע האדם. האשה רגישה בעוד האיש פחות רגיש, לכן הוא עסק במלאכות הגסות מחוץ לבית ותיפקד כמפרנס המשפחה וגם כחייל שעושה את המלחמות. ואם ננתח את הקווים הכלליים של דמותו- נראה כי "האיש" מייצג את הצד הריאליסטי המעשי, זה שרוצה להכנס למשחק החיים ומודע שעליו לשלם את המחיר המלא עבור כרטיס הכניסה- גם אם המשמעות היא וויתור על רצונותיו או על חלק מהם, לכן רק האיש יכל להקריב את עצמו במלחמות ולא פעם גם במגרש החיים.  זהו המתווה "הראשון" של הצופה שרוצה לשים את ידו על מנגנון הזיכרון – אחרת לא יוכל לעקוב אחר סדרת התמונות הנבדלות שהוא יונק; אחרת לא יוכל לקטוף את הפירות; אחרת לא יוכל לחיות במציאות.

בעוד רגישות האשה נובעת מנטייתה לנקוב ברצונה. היא נוקבת בערכיה, לאהבתה אין גבולות וגם לשינאתה אין גבולות. היא מגיעה לסף הרגישות שלה דווקא כאשר מתמודדת עם המציאות ולא מקבלת את עוּלּה עליה, לכן היא בוכה מהר מהאיש שדווקא מבין את עול המציאות. וכנזכר, רק היא יכולה להעניק אהבה אינסופית לתינוקה למשל שזקוק לאהבה הזאת להתפתחותו, ולכן העובר בוחר בה כפונדקאית שלו. מאידך היא לעולם לא תקריב את חייה במלחמות כי היא צמודה לאורך כל הדרך בעיקרון- לנקוב ברצונה המלא, ורצונה הוא לחיות ורק לחיות – לא למות ואפילו למען המטרה הנעלה ביותר בתבל. זה בעינו המתווה "השני" של הצופה: לדוג את כל דגי הים ולא להשאיר בו דג אחד; לנקוב בערך המקורי הנומינלי- יהא הערך אשר יהא.       

זהו איפוא מקור התא הראשון של "דמות" הצופה, ואני חוזר בזאת אל אותו הצופה שנפרד מגופו. הוא חש ריקנות תהומית ובד בבד נפרד מהקרון שלו ועבר לקרון אחר, אם תרצה- החליף מסילה ובכוונתו הפעם לעבור יום כיף אמיתי בחברת הקרון החדש מבלי רגע של ריקנות. הוא אשר אמרתי – הצופה כהוא זה אינו סר מהעולם כי העולם נגזר מקיומו; אין ליקום משמעות בלעדיו. נתראה בפרק (כ"ח) הבא.

המשך לפרק (כ"ח)