התורה נגד המדע כט

קוד: התורה נגד המדע כט בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (כ"ח)

המוגבלות שלנו בהבנת המציאות היא אשר הביאה אותנו להרהר באימת הגורל של הילד המקסיקני אשר הגיע בכוחות עצמו וברגליים יציבות אל המקום הנורא מכל – אל עיר הפשע חווארז במקסיקו. אילנה דיין נסעה למקסיקו לרגל עריכת תחקיר ששודר אשתקד בתוכנית עובדה על עיר הפשע חווארז, היכן ממוצע מעשה הרצח מגיע ביום רגיל לעשרה.

                                                 

                                                  אילנה דיין בעיר הפשע חווארז במקסיקו [צילום: ויקיפדיה]

                                                                                -         -         -

 

היגענו בפרק (כ"ח) הקודם למסקנה הנחרצת כי כל מצב גופני נתון משקף את מעמד הצופה בכל רגע נתון, גם השפעת משקפת את מעמד הצופה בתקופת מעבר מסויימת, ואפילו תאונת דרכים שבעקבותיה נשברה יד או רגל- משקפת את מעמד הצופה ברגע התאונה ולאחריה. במילים אחרות, אין במציאות גורם שנקרא גורל, הגורם היחיד במציאות הוא הצופה שמעמדו האישי והקבוצתי הוא זה שמתווה את ערכי המציאות, כפי שהוא בעצמו יונק אותם ע"פ רצונו הבלעדי. כלומר גם תאונת הדרכים ושבירת היד ומחלת הסרטן והכדור התועה שחצה את הגוף ומחלת השפעת והאלצהיימר – משקפים את מעמד הצופה האישי והקבוצתי, ואם נחשב ונשקלל את מעמד הצופה האישי והקבוצתי – נוכל לצייר את תרשים הצופה כפי שבא לידי ביטוי במציאות בפועל. 

מכאן, יתכן ונגיע למציאות שמייצגת את הצופה ברגע נתון בפועל למרות ואינה רצויה לו ברגע הנתון הזה, ואם כן "רצון" הצופה ברגע מסוים אינו חייב להתאים למעמדו שהוא המדד של סך כל רצונותיו עד עצם הרגע הזה. מקור הפער איפוא בין רצון הצופה למעמדו הוא בשיבוש שניכר ברצף רצונותיו, ולמעשה כל המחלות "והמקרים" הבלתי נעימים שנקלע אליהם הצופה – מקורם באי-רצף רצונותיו, היינו בבילבול ששלט בו עד כדי שאיבד את הרצף בין רצונו למציאות; היינו עד שאיבד את הקשר שלו עם המציאות. 

נתקלתי באתר של קופת חולים מאוחדת בדוגמה טובה על זאת. דיברו שם על הסיכון ללקות בשבץ והקשר שלו להשמנת יתר. את הנתונים שהציגו באתר ביססו על 12.5 שנות מחקר, ואלו הם הנתונים: בבדיקת מדד ההשמנה- שהוא היחס בין משקל לגובה, מצאו שגברים שמנים הם בסיכון גבוה פי שניים ללקות בשבץ בהשוואה לגברים במשקל תקין. ובנוסף הם התאימו את הסיכון לעליה בשבץ בעוד נתונים מקצועיים הנגזרים מהשמנת יתר כמו קורסטרול גבוה, סוכרת, יתר לחץ דם... 

הנקודה שביקשתי להציג היא, כי אף אחד מהלוקים בשבץ ובשום רגע נתון- אינו חפץ בשבץ הזה, ולבטח אינו חפץ בסוכרת בקורסטרול גבוה או ביתר לחץ דם, והוא אשר אמרתי, כל המחלות "והמקרים" הבלתי נעימים שלכאורה נקלע אליהם הצופה – מקורם בשיבוש ששלט במנגנון רצונותיו, עד כדי שאיבד את השליטה שלו בשרשרת רצונותיו שבעצמו אינו כבר מסוגל לפענח את הרצף הזה למרות שהוא בעצמו ינק אותו. ובמילים ברורות- הסיבה שבגינה קיבל הצופה בפועל מציאות בלתי רצויה היא התופעה של אי-רצף רצונותיו, וכן כל המחלות והמקרים הנוחתים על הצופה ברגע נתון- משקפים את מעמדו האישי והקבוצתי בעצם הרגע הזה, כאשר שיקלול המעמד האישי והקבוצתי של הצופה- מבטא את המציאות שלכאורה נקלע אליה "במקרה". ואיני מדבר רק על המחלה "האישית" שמבטא את השיבוש ברצף שרשרת הרצונות האישית, אני מתכוון גם למחלה הקבוצתית שלכאורה נכתב על קבוצה מסוימת להתמודד עימה, כמו האסטמה שבארה"ב אובחנה בשיעור גבוה יותר אצל בעלי העור השחור; זו תופעה מאלפת של מעמד קבוצתי. 

המעמד הקבוצתי יוביל ובנוסף, אל מחוזות אפלים שאף צופה לא היה בוחר בהם מרצון, אך כן שרשרת רצונות משובשת יכלה להוביל אליהם. דוגמה מאלפת היא התחקיר שראיתי השבוע (המאמר נכתב אשתקד) בתוכנית עובדה של אילנה דיין, ושערכה אותו על עיר הפשע חווארז במקסיקו- היכן ממוצע מעשה הרצח מגיע ביום רגיל לעשרה. התחקיר ומטבע הדברים נגע גם בפן האישי- במנת חלקו של האדם שנקלע בלית ברירה לזירה הזאת; שנולד בחווארז או שהחיים האומללים הביאו אותו לחיות במקום הנורא הזה ולא הותירו בפניו ברירה אחרת. היא ראיינה בבית הסוהר בחור בן 17 נשוי מזה 3 שנים והודה בספונטניות טיפוסית כי הוא מתפרנס מרצח וחטיפות ודמי כופר – רק ילד בן 17. בו בזמן היא סיימה את התחקיר בהקלטת אותו בן 17 מנגן על כינור כחבר בלהקת הנערים בכלא, ובעצם ביקשה להשאיר לצופים חומר למחשבה: איך ילד שבתנאים אחרים יכל להיות ככל הילדים – נקלע לאימת הגורל.

ובכן אילנה דיין היקרה וצופים יקרים, המוגבלות שלנו בהבנת המציאות היא אשר הביאה אותנו להרהר בשאלת אימת הגורל של הילד המקסיקני הזה, זאת כאשר הילד המקסיקני הזה הגיע בכוחות עצמו וברגליים יציבות אל המקום הזה הנורא מכל. ואכן, המעמד הקבוצתי שהוא מנוי עליו- לא הותיר בפניו ברירה אחרת כאשר נפרד לא מזמן ממרכבתו הקודמת ונחת לפני 17 שנה ישירות בחווארז, בכתובת המדויקת של משפחה אומללה- לא פחות ממנו. וכן, גם אני נקשרתי לילד הזה, יש בו משהו כנה שלא ניתן להתעלם ממנו, ועל-כן אני תקווה כי לפחות מעמדו האישי טוב ממעמדו הקבוצתי, כי קל פי כמה וכמה להשתחרר משיבוש הרצף האישי מאשר הקבוצתי. כל זאת אם הילד אכן רוצה להשתחרר ולשנות את הכיוון של הקרון שלו; בסופו של יום זה תלוי ועומד במעמדו האישי. 

הפסקת תה. קיימת עדות לתופעה מעניינת בטבע שבמסגרתה להקות של לוויתנים או דולפינים, עולים ביוזמתם על חוף הים ומבצעים התאבדות המונית. נזכרתי עכשיו בתופעה הזאת כאשר היגעתי לנושא המעמד האישי של הצופה ומשמעותו בכל הנוגע למחלות ולמקרים שנקלעים אליהם במהלך חיינו, או אף שנולדים איתם כמו המחלות שמקורם בפגם גנטי- כגון סוכרת נעורים שלרוב היא מחלה תורשתית, או לוקומיה לימפוציתית שהיא שכיחה בגיל הילדות. ולא במקרה אני בוחר במחלות הקשות של הילדים – של אותם הילדים שהמעמד האישי המשובש נגרר אחריהם עד הנה. 

אינני חושב שקיימת תמונה קשה מתמונתו של ילד עם קרחת, לאחר שעבר טיפול כימותרפי במסגרת התמודדותו עם המחלה הממארת. וכן גם במקרה של הילד המסקנה היא חד-משמעית: המעמד האישי של הילד, היינו של הצופה אשר התביית על גוף הילד, נושא עימו עוד מהיום שעבר מעמד אישי מפותל ומשובש, ואותו המעמד נגרר איתו עד לכאן; עד לתמונה הקשה של הילד עם קרחת המתמודד עם הכימותרפיה האכזרית. ואינני רוצה להצדיק בזאת את המציאות או להעיד עליה, זאת כי המציאות היא גוף דומם שאינו בר הצדקה או לאו, בעוד הצופה הוא השחקן היחיד שפועל בזירה הדוממת של המציאות ובוחר דווקא בה. 

במילים אחרות, אני רואה בצופה שלבש את גופו וחלה בסוכרת או בלוקומיה, בין אם פיתח את המחלה במהלך היום וביריד הנוכחי ובין שהגיע עם המחלה מיריד אחר ביום אחר, כמו כן בין אם התדרדר לאומללות כאן ועכשיו ובין אם נולד כתינוק אומלל בחווארז, אני רואה בכל אחד ואחד מדמויות אלו כלווייתן שעלה אל חוף הים מרצונו הטוב; נכון יותר מרצונו המופרע והמשובש.

לציין ולשנן כי כל מצב דחוי ובלתי רצוי וכל מחלה קשה או קלה – מקור כולם הוא ברצון משובש שבעליו איבד כבר את הרצף הסדיר עם המציאות, והראיה על זאת הן התנודות הקלות בתמונות הדוממות והנבדלות שמשקפות נאמנה את תנודות מצבו או מחלתו שהצופה הלך ברגליים יציבות לינוק אותן תמונה תמונה, אחת לאחת, כאשר כל תמונה מהסדרה חולפת לפניו ומפנה מקום לשניה שעל ידה בסדרה; רצון היונק השתבש ועימו רצף התמונות שיונק. הסרטן הוא דוגמה טובה למחלה רעה שצופה בעל רצון משובש לקה בה.  

סרטן וכידוע הוא שם כללי למגוון מחלות שבהן מספר תאים בגוף מתחילים להתחלק בצורה בלתי מבוקרת. התחלקות התאים הסרטניים מזכירה, איך לא, את התחלקות התאים כאשר הצופה השאפתן מתחיל לקפץ בין הצירופים בשביל לקחת למרכבתו (לגופו) את השיאן הגדול מכולם, היינו את הצירוף החומרי המשובח ביותר שיבטא את מעמדו, וכך התחלק לו התא הראשון ליצירת עוּבּר בן שני תאים, ובאופן הזה תהליך החלוקה יחזור על עצמו תוך כדי מיון מליארדי התאים ליצירת גוף המייצג בהווייתו את מעמד הצופה התואם. 

ההבדל איפוא בין התחלקות להתחלקות הוא בשליטה על התהליך, כאשר תהליך התחלקות התאים בהתפתחות העובר נשלט ומבוקר ע"י הצופה, ומנגד תהליך התחלקות התאים הסרטניים אינו נשלט ואינו מבוקר ע"י הצופה. התאים הסרטניים מעידים איפוא על צופה נמרץ שהמוטיבציה שלו לא יודעת גבולות והוא חותר בפועל מעלה מעלה, אך המעמד שלו, הן האישי והן הקבוצתי, אינו תואם את מנוע הטורבו שלו והתוצאה פיצוץ, התחלקות-תאית בלתי מבוקרת. רכבו/ גופו אינו משיג את האמביציה שלו והתוצאה, כאמור, פיצוץ בלתי מבוקר; פשוטו כמשמעו. 

במילים אחרות, הצופה שתאים סרטניים התגלו בגופו- רץ רץ בכל הכוח אך ללא שום כיוון, לכן הַמלַצַתי לו באורח המיידי היא סיכול ממוקד למקור המחלה; להוריד הילוך. אני יכול לשער כי מחלות הסרטן ובכל מגוונן שכיחות יותר בעידן המודרני, כאשר הטכנולוגיה השיגה כל יד והטמיעה בכל נפש את היומרה להשיג שיא חדש. כולנו רצים בכל הכוח אחר השיא באשר הוא וכולנו מתחרים עליו כאשר האחד מחפש אותו בקריירה, שני מוצא אותו בעסקים, שלישי חותר אליו בפוליטיקה, ואחר מהמר עליו בבורסה. החברה המודרנית שלנו הפכה לתחרותית בכפייה, כולנו רצים אחוזי אמוק לכל הכיוונים והתוצאה התחלקות בלתי מבוקרת של תאים; עלייה בתמותה ממחלת הסרטן. אני מבסס על האמור השערה נוספת- שאף בעידן הנוכחי, התמותה ממחלת הסרטן נפוצה יותר במערב המפותח אשר ריצת האמוק שלו ניכרת יותר. נמשיך בפרק (ל') הבא עם הצופה הנמרץ שהמוטיבציה שלו אינה תואמת למעמדו, וגופו/ רכבו עומד נבוך בזירה המוזרה...  

המשך לפרק (ל')