התורה נגד המדע (מ"א)

קוד: התורה נגד המדע (מ"א) בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (מ')

ויעש אלהים את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.

                                                   

                                                   כל רצון האדם הסתכם בבית מגודר- במרחב מגודר [צילום: ויקיפדיה]

                                                                                                                  -       -       - 

 

סיבוב ארוך עשיתי בפרק (מ') הקודם בשביל להגיע אל הנוסחה הזו ולנקוב בה: "כל הסדרות שהצופה יונק אותן בפועל- מבטאות הלכה למעשה את עשייתו". והכוונה היא לא רק לסדרות החומר של המרכבה שלו כמו של החד-תאי או של הנמלה, אלא לכל סדרה וסדרה אליה מדלג הצופה ועומד בראשה; כל הסדרות שמגיע אליהן מייצגות את מהותו ונותנות ביטוי מדויק ואמין לרצונו ומן הדין לקרוא להן כפרי מעשה ידיו.

ובכן אנו חוזרים לרקיע שהצופה האנושי מתח בערימת המידע הכללית, במטרה מוצהרת למתוח קו הפרדה בין מרחב המחיה הפוטנציאלי שלו – הוא המרחב המואר עבורו, לבין יתר המרחב – הוא המרחב החשוך, היינו הבלתי נודע. ולמעשה מה שעומד מאחורי סימון מרחב המחיה היא חרדת הצופה באשר הוא- מהחד תאי ועד לאדם, היא היא החרדה מהעתיד ומהבלתי נודע, וכפי שהזכרנו- הצופה מבחין בתמונה הראשונה שבראשית הסדרה בלבד, אך אין ביכולתו לראות את אחריתה וזה הדבר אשר נטע בו את הדאגה מהעתיד, או אם תרצה – החרדה מהתהום החשוך והבלתי מואר הטומן בחובו את שורש הרע- הוא האיום מהבלתי נודע, ועל כן גם החד-תאי וגם האדם, כל אחד בתורו ביקש לגדר את המרחב המואר שלו, היינו את מרחב המחיה שלו, ולהפרידו מהמרחב החשוך והבלתי נודע. 

האדם טען ובצדק כי כל היקום הוא מרחב המחיה שלו, ועל כן, וכאן נפל בפח של עצמו, היה עליו לגדר את יקומו ולסמנו, פשוט לסמן את מרחב המחיה שלו ולהפרידו מהאזור החשוך והבלתי נודע, וכאן בנקודה הזו אירעה התקלה, כי ברגע שהאדם קרא למרחב המחיה שלו "יקום" היה עליו להתכחש לקיום האזור החשוך שנפרד ממנו- אחרת ליקום יש המשך, או אז קו ההפרדה אשר מתח בין החשוך למואר יימחק כתוצאה מקיום האזור "האחר".

ובכן התורה מתחה כבר בתמונה הראשונה ביקורת "לא נוחה" על עצם החרדה שנתקף בה הצופה- ועל שום מה, כי הרי מודע הוא לדינמיקה המאפיינת את כל סדרות החומר של היקום ותכליתן היא "יהוה": ההווה ממשיך כסדרו ומתקיים, והשינוי בתמונות הסדרה – תלוי הוא ועומד אך ורק בצופה ובבחירתו בסדרה הרצויה, היינו בדילוגו בין הסדרות, ירצה הסדרה תשתנה באופן זה- ירצה באופן אחר, ומשום כך העתיד הוא ביד הצופה, הוא הוא שקובע איך ייראה האזור "החשוך"; ועל כן החרדה מפני העתיד היא "החושך". 

ולהלן תיעוד שרשרת חרדות הצופה האנושי, שלב אחר שלב: 

ויעש אלהים את-הרקיע:   הצופה ביקש כתוצאה ישירה מחרדתו מהעתיד הבלתי נודע- למתוח קו מפריד בין האזור המואר לחשוך, בין הטוב לרע, בין מרחב המחיה שלו לבין יתר המרחב. למעשה הזיהוי שלו לרקיע הזה- היינו לאזור המחיה שלו שקרא לו "היקום" הוא בעל ערך של עשיית האזור הזה, כי למעשה הצופה האנושי עמד על סדרה מרחבית ארוכה ומסועפת וקרא לה "היקום שלי", על כן ומרגע זה הסדרה המרחבית הזו תישא את כל מאפייני רצונותיו והוא יינק בפועל את הסדרה אשר "עשה", אשר "רצה"; והוא יראה בהמשך הסדרה שסימן את פירות מעשה ידיו בדיוק נמרץ כפי שעוצבו על ידו. הוא יראה את החומר ואת החוקים ואת הכוחות המגבילים הנגזרים מהחומר כפי שהוא עיצב, ואותם החוקים והכוחות הפועלים על החומר- יפעלו לאורך כל הסדרה המרחבית שזיהה כאזור המחיה שלו, החל ממערכת השמש שלו, ועד לגלקסיה ולצבירי הגלקסיות ולצבירי העל ולקירות האדירים ולכל צבא השמים. הצופה האנושי יראה את תופעת המחזוריות שפיתח- בכל אזור המחיה שלו, בכל היקום; שמעתם על המחזוריות בחלל?         

ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע:

למעשה, התוצאה הישירה מסימון וגידור המרחב שלו היא ניתוק מידע ממידע, הפרדת מידע ממידע. ישנה כאן ביקורת נוקבת ובלתי סמויה על הצופה האנושי, והתורה פונה אליו מתוך המילים המופשטות שלה: והרי היגעת למעמד הגבוה ביותר בקהילת הצופים והיית חלוק עליהם ובצדק אודות מרחב המחיה שלדידך הוא היקום במלואו. אתה הוא שפנה בזילזול לחד-תאי באומרך: הכיצד להסתפק במרחב מחיה של אלפית המלימטר אם כל היקום פתוח בפניך והמידע הנזיל נמצא בכל היקום, בעוד אתה בעצמך ניתקת את המידע הנזיל שבמתחם שלך מייתר המידע הבלתי מוגבל, ובזאת, אומרת התורה והשכל הישר, הגבלת במו ידך וכנגד מהותך את חלקת המידע הנזיל והסתפקת בה, ומה ההבדל העקרוני איפוא בינך לבין החד-תאי שהסתפק בחלקת האלוהים שלו בת אלפית המילימטר.

ויהי-כן: זה השלב המכריע בטרגדיה של הצופה האנושי. ויהי כן! הדינמיקה שהתעלמת ממנה ומכוחה יכלת לראות את העתיד על כף ידך ולהשתחרר מהחרדה, היא אותה הדינמיקה שתֶקַבֶּע מעתה את מעמדך המביש במתחם המחיה החדש, כי הרי זהו רצונך. מתווה ההווה שקבעת ימשיך להתקיים; יהוה. 

נעבור איפוא לתמונה האחרונה והמסכמת ביום המביש השני: 

ויקרא אלהים לרקיע שמים; ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני.  

"שמים": שַם–ים. "שַם" גבול המידע "הנזיל", שם גבול הבית שלי, ובלשון מדעית, שם- היכן מסתיימת המדידה של 13.7 מליארד שנות אור; מתחם עצום. 

ויקרא אלהים לרקיע שמים:   לציין כי גם לא חדי העין הבחינו כאן בהעדר המשפט  "וירא אלהים כי-טוב", כי הרי מתיחת קו ההפרדה הנקרא בלשונינו "רקיע"- שיקף את רצון הצופה האנושי, והוא היה צריך לראות בו את הטוב- משפט שנעדר כאן באופן ברור ומופגן, וה-דרשיני מזאת הוא המופשטת היסודית ביותר שראיתי מעודי:  הצופה האנושי שהגיע כבר למעמד הגבוה ביותר כאשר הוא חולש על כלי המדידה המשוכללים ביותר- לא יכל להצביע על הטוב המובהק בקו הרקיע; נהפוך, בסוד ליבו הבחין כי הקו הזה מפריד אותו משרשרת המידע האינסופית הארוכה למשעי, ועל-כן הוא ראה בנקודה בה נמתח קו הרקיע את תמצית ההגבלה, כי הרי המרחב שלו נחסם ביוזמתו ונפרד מהמשך המרחב "האחר / החשוך", אולם היה עליו להתכחש לקיום המשך המרחב לטובת הבית המגודר שביקש לעצמו – הוא היקום במלואו לכאורה, ועל-כן ביקש להאמין כי אין מעבר ליקום "שסימן" מאומה. 

הוא שאמרתי, האדם נאלץ לאמץ לעצמו את האמונה ביקום המוגדר והסופי- אם זה ע"י התאוריה המדעית או ע"י אמונות אחרות, וזאת כנגד הידיעה הברורה במעמקי תודעתו וכנגד שכלו הישר. לראיה על זאת עיין היכן נעדר מקומו של המשפט: "וירא אלהים כי-טוב",  ואין הכוונה שתעיין בהיעדרותו דווקא בתורה כי אם בתודעתך, בשכלך הישר. 

ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. "יום" הוא מונח הנגזר משורש המילה "ים" שמשמעותה מידע נוזלי שמוכן לעיכול מיידי, הוא המידע הטמון בסדרות האינסופיות של החומר שהצופה מדלג ביניהם על-מנת להנות מהן ולצרוך אותן באופן מיידי. לכן הוא שואף לטרוף מערימת החומר מידע מעובד "ונזיל" המוכן לצריכה מיידית – הם הם המים חיים בכבודם ובעצמם, ומכאן גם נגזר שם הצופה שהתורה נתנה לו: אלהים- אֶל הים, הצופה שפניו אל הים, ששואף לכבוש ולצרוך את החומר הנזיל, הוא המידע המעובד, הקל, המוכן ומזומן לעיכול מיידי.  

אם כן המונח "יום" הוא מונח אנושי המבטא את כלל המופעים המתרחשים ביקום שהצופה האנושי הצליח להצביע עליהם ולהאירם, להבינם, ועל-כן פני הצופה האנושי אליהם והוא שואף לדלג ביניהם ולצרוך אותם מיידית, לכן הצופה הזה היה אמור לצַפּות ליום אינסופי כי מקור המופעים המתחוללים במהלכו הוא בחומר הערוך בסדרות אינסופיות, אולם וכפי שראינו לעיל, הצופה האנושי ביקש כתוצאה ישירה מחרדתו מהעתיד הבלתי נודע- למתוח קו מפריד בין האזור המואר לחשוך ולגדר/ להגביל את היקום שלו, לכן וכתוצאה ישירה מזו גם "היום" שלו גודר והוגבל כאשר המופעים, לדידו, מתחוללים במהלכו באופן מחזורי כמקובל במערכת עצמים סגורה וסופית.

"המחזוריות", איפוא, היא הנגזרת הישירה מהיום האנושי, והיא תמשיך ותהדהד במרחב המחיה המוגבל, שגודר ביוזמת הצופה האנושי ובמו ידיו. הערב והבוקר יאזנו איפוא את המופעים למיניהם במתחם המוגבל של "יקום האדם", באופן שתכונת המחזוריות תמשיך ותתהווה במרחב המוגדר, על-פי הדינמיקה המאפיינת את שלל סדרות החומר ביקום- היא הנקראת "יהוה": ימשיך ההווה להתקיים בסדרות החומר, ויירַּשם בהן שינוי איטי שהצופה יקבע את שיעורו. או במילות התורה- הערב והבוקר יתהוו במציאות ויקדמו את המופעים במתחם המגודר, על-פי מחזוריותו של היום שסומן ע"י הצופה האנושי.

זו היתה תמונת המציאות בשנית שנגזרה מתוך היום המחזורי של הצופה האנושי. אפסח כפי שציינתי על יתר הימים, ואדלג ישירות ליום השבת. מי שנפשו נקשרה ברצף הימים יכול לעיין בגרסה שלהם מלפני שנתיים מתוך הסדרה: "שבעת ימי הבריאה". נעמוד איפוא בפרק (מ"ב) הבא על היום השביעי.

המשך לפרק (מ"ב)