התורה נגד המדע - פרק ח

קוד: התורה נגד המדע - פרק ח בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

קישור לפרק (ז')

תאוריית המפץ התבייתה על חלקיק אחד מאינסוף חלקיקים. היא ביקשה, מתוך בחירה, להתמקד בנקודה אחת, בחלקיק אחד, ולהתכחש לקיום אין סוף החלקיקים שלידו. היא ביקשה להנחיל את שפת "האמונה" לדורות וכאילו כל היקום נוצר מחלקיק אחד, כי בלעדי האמונה הזאת לא ניתן להגדיר שום מופע.

                                         

                                                                   תאורית המפץ הגדול [ צילום: פלאש 90]

                                                                                     -        -        -

                                                                                                                        

הינחנו בפרק הקודם כי אורך הקיר שצביר העל שלנו שייך אליו הוא 1.5 מליארד שנות אור ואנו ניצבים על שפתו – היינו בקצה שלו, והשאלה מהי משמעות המרחקים של הקיר הזה?  

-         מקור כל מופע שאני מזהה על פני הארץ השוכנת על קצה הקיר הוא במרחק של 1.5 מליארד שנות אור ממנה. 

כלומר המופע שאני מזהה כרגע בכדור הארץ- התחיל את התנופה שלו על פני ציר הזמן לפני 1.5 מליארד שנים והגיע לשיאו ברגע הזיהוי שלי. מופע היום והלילה הוא בכלל ההגדרה הזאת, וגם מופע הקיץ והחורף, האור והחושך, הגאות והשפל, או המחזור החודשי של משפחת היונקים שעל פני האדמה. מכאן הדרך קצרה בשביל להגיע אל הקביעה הבאה שהיא תמצית תאורית המפץ הגדול המקובלת כיום בעולם המדע: 

מקור כל מופע ביקום הוא בנקודה סינגולרית שהמרחק שלה משביל החלב הוא 13.7 מליארד שנות אור. זה אומר שכל מופע שקורה על פני האדמה מקורו בנקודה זו הרחוקה מאיתנו 13.7 מליארד שנות אור, והמופע שאני מזהה כרגע – התחיל את התנופה שלו על פני ציר הזמן, הלכה למעשה, לפני 13.7 מליארד שנה. התרשים המופשט ששימש אותנו לעיל ידגיש זאת:

         

                        A |-----------------------------------| B

 

הנקודה הסינגולרית מיוצגת ע"י האות (A), והאות (B) מייצגת את המופעים למיניהם שאנו מזהים על כדור הארץ כמופע היום והלילה, הגאות והשפל... המרחק הפיזיקלי בין (A-B) הוא 13.7 מליארד שנות אור, ומשך ציר הזמן שהתקיים עליו המופע הנצפה הוא בן 13.7 מליארד שנה. ראוי לציין כי הנקודה (A) בתרשים מייצגת הן את "נקודת ההתחלה" אליבא דתאורית המפץ ויתר התאוריות שהזדנבו לה, והן את הנקודה בה ברא הקב"ה את היקום ע"פ האמונה היהודית ויתר האמונות שהזדנבו לה. 

נקודה נוספת ראויה לציון היא כי כל המופעים שזוהו על ידינו עד כה ושהצבענו על מקורם- כדוגמת מופעי הגאות והשפל שהצבענו על מקורם בירח, או כתהליך הפוטוסינטזה שתלינו את מקורו בקרני השמש, ובעצם כל אחד ממקורות המופעים שהצבענו עליהם – מהווה חלק אחד ממשרעת ארוכה הנמשכת עד להתחלתה בנקודה (A). במילים אחרות, המסע אחר מקור הפוטוסינטזה מתחיל וללא ספק בכוכב השמש ומסתיים בנקודת הזינוק (A) של המשרעת הראשית. אשר על כן, ואם נחלק את המשרעת הראשית של מופע הפוטוסינטזה לחלקים, הרי ניתן לקרוא לקטע האחרון (שמש-ארץ) כמשרעת משנית אחרונה במספר מתוך המשרעת הראשית שהתחילה בנקודה (A) ונמשכה עד לצמח שעל כדור הארץ. הוא הדין למופעי הגאות והשפל שזיהינו את מקורם בירח, ואם כן הקטע (ירח-ארץ) מייצג את המשרעת המשנית האחרונה שנגזרה מתוך המשרעת הראשית, שהתחילה כאמור בנקודה (A) ונמשכה עד לחוף הים – היכן זוהתה תופעת הגאות או השפל של הים. גם התרשים המופשט ששימש אותנו לעיל ידגיש זאת:

 

                           

                       תנועה פשוטה של תופעה מחזורית – צילום  וקיפדיה

      

אנו מצביעים בתרשים על משרעת ראשית בת שתי משרעות משניות כאשר כל אחת מסומנת באות (T). המשרעת הראשית של כל אירוע ואירוע מתחילה בנקודת הזינוק (A) על ציר הזמן (t) שהערך שלו הוא 13.7 מליארד שנה. "המשרעת המשנית" האחרונה בתרשים המסומנת באות (T) יכולה לייצג לדוגמה את הקטע האחרון (שמש-ארץ) שזוהה על ידינו "כמקור" מתוך המשרעת הראשית של הפוטוסינטזה. למיותר לציין כי המשרעת המלאה של הפוטוסינטזה כמשל, ובניגוד להדגמה שבתרשים, מכילה יותר משתי משרעות משניות... 

הינה כי כן "המשרעת הראשית" אותה חיפש האדם מעודו וזוהי המחשת ההבחנה שעמדנו עליה במהלך המאמר: אילולא קיומה של המשרעת הראשית אשר תוחבת בחובה את התחלת כל מופע ומופע ביקום – לא היה באפשרותנו להשלים עם שום מופע שהמקור שלו אינו מזוהה ושלא ניתן לשייכו למופע אחר, זאת כי אין ביכולתינו לקלוט במוחנו מידע לא רציף ונטול שורשים, וזו בעצם משמעות "הסיבה" שאנו מחפשים לכל דבר ולכל מופע. ובכן חיפשנו סדר למחשבותינו, חיפשנו מרחב רצוף וגדול ככל האפשר שיכול להכיל את מופע המציאות, והצלחנו למתוח את הרצף שלו עד לנקודה "הסינגולרית" הרחוקה מאיתנו 13.7 מליארד שנות אור שממנה התחיל הכל. מתחנו איפוא את רצף המציאות, ולמעשה מתחנו את שדה הראיה שלנו שמטבעו יכול לקלוט אך ורק מרחב מוגדר בעל מחיצות כשרות שהרצף מחבר ביניהן. 

על אותה הדרך ביקשה קבוצת המאמינים למתוח ככל האפשר את שדה הראיה שלה במרחב; היא ביקשה ומצאה את הקב"ה שברא את היקום במלואו- הוא המרחב הגדול והמוגדר בעל המחיצות הכשרות שהרצף מחבר ביניהן. 

עשינו איפוא סדר במוחנו והתאמנו את הגדרת המרחב לשדה הראיה שלנו; מתחנו את השדה הזה לאין ערוך... הגדרנו בדיוק רב את המרחב הפיזיקלי הנקלט בחושינו כמידע רצוף, ואלמלא שהצבענו על המשפט המגדיר את היקום הפיזיקלי - לא היינו יכולים להשלים עם מופע המציאות הנקלט בחושינו כמידע רצוף ומתמשך. זו בעצם ההבחנה שעמדתי עליה בעמוד הראשון של המאמר אודות התפיסה המדעית והאמונתית; שתיהן כאחת שלטו בכל הדורות וקבעו נחרצות כי היקום הוא ערך סופי ומוגדר. 

אבל, וכאן אני מגיע לגרעין המאמר, היקום הוא אין סופי ובלתי מוגדר. ודווקא התאוריה שחרטה על דגלה את תפיסת היקום הסופי ואף נקבה בערכיו – מעידה בעצם על תכונת האין-סופיות של היקום, וכוונתי כמובן לתאורית המפץ הגדול שמתמציתה עולה כי מקורו של היקום בנקודה בודדת הקרויה "סינגולריות כבידתית", ולמעשה המדובר במודל בו צפיפות החומר היא אין סופית, הווה אומר כי תאורית המפץ מעידה על קיום החומר בתקופת טרום המפץ, כי הרי ללא "חומר" לא היה מפץ החומר גם לא היתה התפשטות החומר. בנוסף וע"פ התאוריה, המפץ בעצמו הוא "מופע" שמודל החומר הצפוף גרם להתהוותו- לביקועו, הווה אומר שהתרחש כאן מופע שנוצר מתוך תהליך שהיה לו "עבר", "ועתיד" להיות לו המשך. 

במילים אחרות, תאורית המפץ תולה את התחלת הזמן בשינוי החומר היינו מהרגע שהחומר שהיה דחוס בנקודה אחת התפוצץ, השתנה, אולם ועם זאת התאוריה אינה מניחה כי מופע המפץ קרה יש מאין (כמופע הבריאה ע"פ האמונה היהודית) אלא היא מניחה באופן ברור את קיומו של חומר צפוף ודחוס בנקודה, בה, ע"פ הניסוח המקורי, צפיפות החומר היא אינסופית. ההנחה הזאת ולמעשה יכולה לחול על כל חלקיק וחלקיק בחומר כי כל עוד ואין חלקיק שאני יכול להצביע עליו בוודאות כיסודי שאינו ניתן לחלוקה, הרי אין חלקיק שאינו מועמד לשאת את תואר הנקודה הסינגולרית בה צפיפות החומר אינסופית. 

תאורית המפץ התבייתה איפוא על חלקיק אחד מאינסוף חלקיקים; היא ביקשה, מתוך בחירה, להתמקד בנקודה אחת, בחלקיק אחד, ולהתכחש לקיום אין סוף החלקיקים שלידו. היא ביקשה להנחיל את שפת "האמונה" לדורות וכאילו כל היקום נוצר מחלקיק אחד, כי הרי ובלעדי האמונה הזאת לא ניתן להגדיר שום מופע, לאמר – לא ניתן לשייך שום מופע לנקודת מוצאו.    

המופשטת, איפוא, היא זו: אינני יכול להגיד אם ישנן מאות מליארדי גלקסיות ביקום ולא אלפי מליארדי גלקסיות ולא טרליוני טרליוני גלקסיות. אינני יכול להגיד אם קיימים כעשרה קירות אדירי ממדים הנעים במרחב כיחידה אחת וגם אינני יכול להגיד אם קיימים עשרים או מאה קירות כאלה, ולמעשה אינני יכול להעריך את מספר הקירות או הגלקסיות או צבירי הגלקסיות או צבירי-על של גלקסיות, אינני יכול להעריך את מספר גרמי השמים כי הפועל התקני "להעריך" יכול לפעול על קבוצה מספרית מוגדרת ואילו היקום מייצג קבוצה מספרית בלתי מוגדרת, לכן ובכל הנוגע ליקום וגרמיו- לא ניתן להשתמש בפועל "להעריך", "למדוד", "לספור", "לאמוד", "לשער", "להשוות", "להניח", "לסבור", "לחשב בקירוב", "להתקרב לאמת"... ויסלחו לי בשמים אם שכחתי משהו. 

הוא אשר אמרתי: רצף המחשבה האנושי מוביל לקביעה הבסיסית ביותר המושרשת בכל תודעה: ליקום אין סוף; לעצמים שביקום ולכוחות הנגזרים מהם אין הגדרה בשום רגע נתון. זו הקביעה האנושית הניזונה ממחשבתנו הרצופה, ואם כן – אם ליקום אין סוף – הווה אומר שאין לי נקודת ציון שניתן לשייך אליה את מופעי המציאות- דהיינו אין לי נקודת מוצא אשר ממנה התחילו מופעי המציאות, והכיצד נתמודד איפוא עם הגדרת "המציאות"? כיצד נגדיר את המציאות שלנו? כיצד נגדיר את החומר, את המים, את האוויר, את הזמן, את החלקיק... כיצד נסביר את שינוי החומר? כיצד נסביר את קיום המופעים השונים שאנו מבחינים בהם, כמופע הקיץ והחורף, היום והלילה, כתופעת הגאות והשפל, החום והקור, האור והחושך... למי נשייך את המופעים האלו? מהיכן התחילו? היכן נמצא המקור שלהם? בפרק ט' הבא ננסה להתמודד עם השאלות האלו.

המשך לפרק (ט')