ראשי>יצירות לפי נושא>מדע וטבע>הרעש בימי עוזיהו>

הרעש בימי עוזיהו בספר עמוס

קוד: הרעש בימי עוזיהו בספר עמוס בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: הרב ד"ר מוריץ ראמר (עברית: דוד ויסקוט)

אל:

חלקו האחרון של המאמר הרעש בימי עוזיהו:

עד-הראיה צח-הלשון ביותר לרעידת האדמה, מי שבישר עליה מראש בקול רעם נבואי ומי שגם אחר כך – אחרי שהאדמה רעשה – תיאר אותה בחיוניות ציורית, היה הבוקר התקועי עמוס.

289-1 במקורות היהודיים העתיקים יצא לנביא הזה שם של כבד פה וכבד לשון, כגון במדרש ויקרא פר ' י: "אמר רבי פינחס למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו" (אין צורך לפתור תיבת עמוס מלשון עמץ = לחץ או סגר, כפי שעושה לוי במילונו הארמי ב 224, הרי גם בלשון הקודש יש בזכריה יב 3: "אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ = כבדה (לי המתרגם לא נהיר למה „ כבדה” ולא „ שטוענים אותה”, כמו שכתוב בצדו אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹֽמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ.), ולכן: עמוס בלשונו = כבד לשון, וכן תירגם כבר היירונימוס (בפירושו לישעיהו בתחילתו, שם הוא מזהיר מפני בילבול אמוץ עם עמוס) את שם הנביא durus vel gravis = קשה או כבד (זה לשונו שם: Amos autem pater Isaiae non, ut plerique autumant, tertius duodecim Prophetarum est, sed alius; diversisque apud Hebraeos scribuntur litteris. = אולם אמוץ אבי ישעיהו איננו, כמו שמדמים הרוב, השני מתרי עשר הנביאים, אלא אחר; והם נכתבים אצל העברים באותיות שונות. Iste primam et extremam litteras habet ALEPH et SADE = הזה יש לו אותיות ראשונה ואחרונה אלף וצדי; ille AIN et SAMECH = ההוא עין וסמך:et iste secundum quosdam interpretatur fortitudo, sive robustus; ille populus durus vel gravis = והזה יש המפרשים אותו מלשון אומץ לב, או „חסון”; ההוא עם קשה או כבד, de quo in Amos plenius diximus., כלומר בפירוש עמוס דיברנו על זה ביתר הרחבה. וזה לשונו בפתיחה לפירוש עמוס: Amos propheta, qui sequitur Joelem, et est tertius duodecim prophetarum, non est ipse, quem patrem Isaiae prophetae legimus = עמוס הנביא הבא אחרי יואל והוא השני מהתרי עשר נביאים איננו אותו אחד שקראנו עליו שהוא אבי ישעיהו הנביא. Ille enim scribitur per primam et ultimam nominis sui litteram ALEPH et SADE, et interpretatur fortis, atque robustus. Hic vero per AIN et SAMECH, et interpretatur populus avulsus: mediae litterae MEM et VAU utrique communes sunt = (אותו הסבר על שוני הכתיב והמשמעות). Apud nos autem qui tantam vocalium litterarum, et s litterae, quae apud Hebraeos triplex est, differentiam non habemus, haec et alia nomina videntur esse communia, quae apud Hebraeos elementorum diversitate, et suis proprietatibus distinguuntur (הסבר שמערכות אותיות שונות ולשונות שונות מבחינות האחת הבדלים שהאחרת אינה מבדלת)). במקבילה בתחילת מדרש קוהלת מפורטת יותר מהות פגם הדיבור: אמרו אנשי דורו הניח הקדוש ברוך הוא את כל בריותיו ולא השרה שכינתו אלא על הדין קטיע לישנא פסילותא (ת יבות קטיע לישנא הן פירוש על המלה היוונית פסילוסא (ψελλός) שהתגנב מהגליון לתוך המדרש, וראיה לדבר מן הערוך המביא בערך עמוס את סוף המאמר בזה הלשון: אלא על הדין פסילוסא פירוש קטיע לישנא). ואולם על מה יש למסורת הזאת להישען – מלבד דרשת השם – קשה לשער. שמא על הקטעים הקצרים בני 2 או 3 פסוקים כל אחד, שמתחלקים אליהם חלקים מנאומיו הנבואיים (ב מיוחד בתחילת הספר) והחזרות המרובות על מטבעות לשון כגון שמונה פעמים " עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י … וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ", או חמש פעמים " וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה '"? ויתפרש לפי זה הביטוי לישנא קטיע – דיבור במילות מפתח, קטעים-ק טעים לסירוגי ן (קטע כמו גדע). גם אוולד מאפיין בספרו „ נביאי הברית הישנה” חלק א, בלי קשר למסורת הנ"ל, את צורת הנאום של עמוס „ פשוטה, קצרה, מקוטעת; נדיר שהוא מרחיב רעיון אחד במשפטים ארוכים ומקושרים זה בזה, אלא הדיבור מתקדם בהרבה התחלות חדשות”. – מחוץ לאלה אפשר עוד להצביע על כמה צורות לשוניות שונות מהרגיל, הלקוחות אולי מהעגה העממית, אשר צד שוה מעניין לכולן באות זסש"צ המוחלפת, כגון בולס במקום בולש (עמוס ז14), בושס במקום בוסס (עמוס ה11),  מסרף במקום משרף (עמוס ו10), פעמים ישחק במקום יצחק (עמוס ז9, עמוס ז16); לגבי העיק במקום הציק ו- מעיק במקום מציק (עמוס ב13), וכן וסביב במקום ושביב (עמוס ג11),  ראה עוד להלן. – ייזכר לשם השלמת תמונת העגה העממית הזאת גם סִבֹּ֗לֶת שאמרו בני אפרים במקום שִׁבֹּ֜לֶת (שופטים יב6).

תופעה מוזרה היא בתולדות הפרשנות, שאף על פי שהנביא עצמו הניח את המפתח האמיתי להבנה הנכונה של נאומיו במלות הסיום של הכותרת – (עמוס א1): "שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ" – ואף על פי שכבר לפני כמעט 800 שנה העיר אבן עזרא חד ההבחנה ועדין החושים על הקשר הפנימי בין הפרט הזה הנחזה על פניו כאילו אין עניינו אלא קביעת הזמן עם משמעותם הפרשנית של מקומות אחדים בנביא הזה (290-1 ראה אבן עזרא בתחילת עמוס: וטעם הרעש להזכירו כי התנבא לפני היותו שיבוא רעש ויכה בית החורף על בית הקיץ; ועוד עמוס ד13 "ובורא רוח - ירעיש וירגיז הרוח שיבוא"; ועמוס ו10: "שתרעש הארץ כאשר הזכרתי, וכן אחריו והכה הבית הגדול"),בכל זאת השאירו המפרשים את המפתח שנמסר להם מוטל בקרן זוית, אם כי לא לגמרי זנוח ושכוח (290-2 הרד"ק מאמץ בשתיקה הערותיו המרומזות של אבן עזרא ואמנם פה ושם (ג: יד וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָֽפְל֖וּ לָאָֽרֶץ, ח: ח הַ֤עַל זֹאת֙ לֹֽא־תִרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וְאָבַ֖ל כָּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֑הּ וְעָֽלְתָ֤ה כָאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְנִגְרְשָׁ֥ה ונשקה (וְנִשְׁקְעָ֖ה) כִּיא֥וֹר מִצְרָֽיִם, ט: ה וַֽא  דֹנָ֨י ה ' הַצְּבָא֗וֹת הַנּוֹגֵ֤עַ בָּאָ֨רֶץ֙ וַתָּמ֔וֹג וְאָֽבְל֖וּ כָּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְעָֽלְתָ֤ה כַיְאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְשָֽׁקְעָ֖ה כִּיאֹ֥ר מִצְרָֽיִם) מרחיב עליהם יותר, אך פוסח על הפסוקים המזדקרים ביותר לעין ושאין להם ביאור זולת עניין הרעש. – דון יצחק אברבנאל חוזר ומטה את התפיסה לאחור מהמציאותיות וקובע שאין פירוש שנתים לפני הרעש כי אם הגבלת זמן, ועל וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָֽבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים (ג: טו) וכבר זכרתי למעלה שפירשו הרב ר ' אברהם בן עזרא על הרעש שהיה בימי עזיהו ונמשך אחריו הרב ר ' דוד קמחי אבל אין פשט הכתובים אלא וכו '), בכל זאת בלי שימוש.  צריך היה קודם לחזור ולבוא רעש אדמה גדול וחזק ולעורר ראש ביקורתי בהיר, את עזריה מן האדומים, לכוון את דעתו אל הרעש שניבא עמוס,  ולקדם בכך את השכל בצעד גדול וחשוב בהבנת כמה פסוקים קשים הנמצאים בנביא הזה (כ ידוע, היתה רעידת האדמה שפקדה את פררה בשנת 1570 הדבר שהכריח את עזריה מן האדומים לצאת מהעיר ולסור למקום מקלט בכפר מעבר לנהר פו, ושם כתב תולדות הרעש שחווה, ושזר בדברים פירוש השאוב מהנסיון לפסוקים עמוס ב13 עד עמוס ב16. השוה ספרו קול א · להים (291-1 ראה מאור עינים מהד' בן יעקב, וילנא, עמ ' 8: „ והנה במרוצת הספור הזה לא נחדל מהזכיר את דברי עמוס אשר התנבא על הרעש הגדול שהיה בימיו וכו' כי לפי קוצר דעתי אפשר שיפורשו קצת פסוקים מנבואתו על אופן אחר ממה שביארום מפרשינו”. במרוצת רשימתנו זו עוד נשוב בהרחבה לפסוקים שביאר). אבל אף הערותיו הפרשניות, הגם שהדמיון בתופעות הטבע המתוארות מעניק להם ודאות משכנעת שאין אחריה ספק,  נשארו שוב מונחים במשך 300 שנה מבלי שניצל אותן איש. החשובים בפרשני ימינו (היציג, אוולד, קייל), היודעים לתור ולבלוש בספרי הנביאים אחרי כל בדל של רמז היסטורי, קלוש ועמום ככל שיהיה, לא הבחינו בציורי הרעש הגלויים והחדים כל כך שבנביא הזה, וטישטשו תוואיה האופייניים של שירה זו הנושמת ויונקת מציאות וטבע בערפילים אלגוריים עכורים. 

ואולם, כשם שאין הבנה נכונה לפשט נאומי הנביא יואל ותוכנם אלא עם ההכרה שהחרבן הכולל הנורא במכת ארבה המתואר שם איננו משל בעלמא אלא מעשה שהיה באמת בימי הנביא, ועליו בונה הנביא תוכחותיו וקריאותיו לתשובה (292-1 בפני ההכרה שמכת ארבה היתה המניע לנאומי יואל כיום כבר לא תאטום עצמה שום פרשנות בריאה. העובדה שהנגסטנברג  (כריסטולוגיה א 341 ושאחריו) שב ומגן במרץ על הפירוש האליגורי הישן הרואה עם אבות הכנסיה בארבעת נחילי הארבה את ארבע המלכויות (הכשדים, מדי ופרס, היוונים-סורים, הרומאים), אין בה סתירה להנ"ל), ככה ממש נפתחת הבנת פשט מדויקת לנאומי הנבואה של עמוס רק אם אין המפרש מסיח דעתו מהרקע של ציורי המלים המהימנים והמדויקים, הלוא הוא רעידת האדמה הנוראה והעצומה הבאה לעולם. הן לא נרחיק לכת אם נאמר: קריאת האל ששמע יואל בקרבו בהגעת נחילי הארבה, אותה שמע עמוס איש השדה אחרי עדריו על כרי המרעה בתקוע, בזוע הקרקע תחת רגליו ברגשת באדמה, ובשאון הרועם שאותם שמע בערבותיו השלוות, בבדידות מדבר נוראת הוד, באזנו המחודדת במיוחד לשפת הטבע (292-2 נשימת הטבע ששאף עמוס על כרי המרעה שלו מנשבת בכל נאומיו, רוב משליו שאולים מחיי הכפר והשדה. להביא דוגמות לכך מיותר נוכח ריבוי המצויות בכל פרשה ופרשה; הנה מה שכתב על עניין זה היירונימוס: Naturale est, ut omnes artifices suae artis loquantur exemplis, et unusquisque in quo studio trivit aetatem, illius similitudinem proferat … Cur haec dicta sunt? ut scilicet ostendamus etiam Amos prophetam, qui pastor de pastoribus fuit … artis suae usum esse sermonibus (= טבעי הוא שכל בעלי אמנות מדברים במשלים מאומנותם, וכל אחד בעיסוק שהעביר בו ימי חלדו מביא דמיונו וכו' במה דברים אמורים? שנראה שהנביא עמוס שהיה רועה מהרועים … השתמש בניבים של אומנותו)), שמיעה חדה וחודרת יותר משמיעת שאר בני אדם.

עמוס א2: "וַיֹּאמַ֓ר ׀ ה ' מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֖ם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ וְאָֽבְלוּ֙ נְא֣וֹת הָֽרֹעִ֔ים וְיָבֵ֖שׁ רֹ֥אשׁ הַכַּרְמֶֽל" (293-1 כבר אבן עזרא מעיר על הפסוק הזה: רעם גדול שיהיה ואז ימנע הגשם, לאמור שבעקבות הרעש תבוא בצורת. הומבולט כותב בקוסמוס א עמ' 443 הערה 54: „ואף על פי שביום הרעש עצמו או ימים אחדים לפניו אין אות מטיאורולוגי המבשר את הרעש, בכל זאת אין לכחד מכל וכל את השפעת עונות השנה, יום שוויון הלילה של אביב וסתיו, תחילת עונת הגשמים אחרי בצורת ממושכת וכו'” גם עזריה מן האדומים מדבר על „יובש נפלא”)

עמוס ג8: "אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א" – זאת חנוכת הנבואה של עמוס וזו תמצית שירתו, ואחרי חוט השני הזה הנמשך בכל נאומיו נעקוב על תוואיו העיקריים.

עמוס מכיר את קודמו (אמר המתרגם: לא התברר לי מניין אפשר לדעת מי מהם קדם למי, גם לא מאין ידע הרמב"ם את הסדר שכתב בהקדמת משנה תורה: אליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו, ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו, ויהוידע הכוהן קיבל מאלישע ובית דינו, וזכריהו קיבל מיהוידע ובית דינו, והושע קיבל מזכריה ובית דינו, ועמוס קיבל מהושע ובית דינו, וישעיהו קיבל מעמוס ובית דינו, ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו, ויואל קיבל ממיכה ובית דינו, ונחום קיבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו, וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו, ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך ובית דינו. (ומתאים לזה הסדר עולם פרק כ יואל ונחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה). יתנחם המחבר דנן בכך שכנגד הסדר השונה משלו עמוס – ישעיהו – מיכה – יואל יש ברמב"ם זכריהו אחד שהיה רבו של הושע וקדם לעמוס, ואם אין זה זכריה שנהרג שנים רבות לפני הרעש, אולי הוא זה שכתב את החלק השני מספר זכריה)הגדול יואל. כממשיכו מיד אחריו הוא מזהה עצמו בשומו אחת מאמרותיו (יואל ד16: "וַֽה' מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ") בראש ספרו שלו (293-2 על הביטוי הזה המשותף לשני הנביאים כבר התלמוד מצביע ורואה בו את הטעם לסידור עמוס אחרי יואל בספרי המסורה. כפי שהראינו למעלה אין הסיבה החזרה על כמה מלים בלבד, אלא היות עמוס ממשיכו הרוחני של הרעיון שביטא יואל בפסוק הזה. – גם בפי יואל הולם וַֽה ' מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ את ה „רעם” שהניס את להקות הארבה ושתיארו באמצע הספר (יואל ב 10-11) "לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֨חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם ׃ וַֽה ' נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַֽחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ". – על הביטוי שאג בקשר לרעידת אדמה ראה ירושלמי ברכות פרק ט הל' ג ושמות רבה כט), ובהמשך דבריו הוא מרחיב ומפתח את המסר שבו. ת ור הזהב שניבא יואל בסוף נאומיו  (אמר המתרגם: כמו תמיד כן גם פה צריך לעיין במקור כדי לעמוד על הכוונה. אכן מצייר יואל מיד אחרי הארבה עתיד קרוב מזהיר ומדושן – אבל בתנאי המפורש בראשו: "וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־ה' שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד: וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָֽרָעָֽה ׃ מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַֽה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם ׃ תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה ׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹֽנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ ׃ בֵּ֤ין הָֽאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָֽׁרְתֵ֖י ה' וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה ה' עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָֽתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹֽאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם ׃ וַיְקַנֵּ֥א ה' לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ וכו' עיי"ש)  בפועל לא הגיע לידי מימוש, להיפך עוד הוסיפו ותכפו מכות מדינה נוראות נוספות. אחרי הארבה נעצרו השמים במשך כמה חודשים (עמוס ד6-9): "וְגַם־אֲנִי֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם נִקְי֤וֹן שִׁנַּ֨יִם֙ בְּכָל־עָ֣רֵיכֶ֔ם וְחֹ֣סֶר לֶ֔חֶם בְּכֹ֖ל מְקוֹמֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה ' ׃ וְגַ֣ם אָֽנֹכִי֩ מָנַ֨עְתִּי מִכֶּ֜ם אֶת־הַגֶּ֗שֶׁם בְּע֨וֹד שְׁלֹשָׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ לַקָּצִ֔יר וְהִמְטַרְתִּי֙ עַל־עִ֣יר אֶחָ֔ת וְעַל־עִ֥יר אַחַ֖ת לֹ֣א אַמְטִ֑יר חֶלְקָ֤ה אַחַת֙ תִּמָּטֵ֔ר וְחֶלְקָ֛ה אֲשֶֽׁר־לֹֽא־תַמְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ תִּיבָֽשׁ ׃ וְנָע֡וּ שְׁתַּיִם֩ שָׁלֹ֨שׁ עָרִ֜ים אֶל־עִ֥יר אַחַ֛ת לִשְׁתּ֥וֹת מַ֖יִם וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֑עוּ וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה'׃ הִכֵּ֣יתִי אֶתְכֶם֮ בַּשִּׁדָּפ֣וֹן וּבַיֵּֽרָקוֹן֒ הַרְבּ֨וֹת גַּנּֽוֹתֵיכֶ֧ם וְכַרְמֵיכֶ֛ם וּתְאֵֽנֵיכֶ֥ם וְזֵֽיתֵיכֶ֖ם יֹאכַ֣ל הַגָּזָ֑ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה'", ודבר אכל בעם (עמוס ד10): "שִׁלַּ֨חְתִּי בָכֶ֥ם דֶּ֨בֶר֙ בְּדֶ֣רֶךְ מִצְרַ֔יִם הָרַ֤גְתִּי בַחֶ֨רֶב֙ בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם עִ֖ם שְׁבִ֣י סֽוּסֵיכֶ֑ם וָאַֽעֲלֶ֞ה בְּאֹ֤שׁ מַֽחֲנֵיכֶם֙ וּֽבְאַפְּכֶ֔ם וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה'"; גם זעזועי אדמה קטנים כבר אותתו על התקרבות הרעש הגדול (294-1 נדיר הוא שרעידת אדמה, לפחות – רעידת אדמה חזקה, במכה אחת, עם שמכה זו עשויה להימשך אפילו כמה דקות, אלא במקרים רבים במשך חודשים ואפילו שנים חוזרים הרעשים בעצמות גדולות או קטנות יותר” (הומבולט, המסע לאמריקה כרך ה מעמ' 1 והלאה). ואולי גם שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ מוסבר לפי זה). באסונות מהמין הזה ראתה השקפת הנביאים הדתית אותות ליום ה'  הממשמש לבוא לשפוט עולמו. והנה, יואל עצמו כבר הבטיח לכָּל־הַגּוֹיִ֖ם מִסָּבִֽיב משפט נקם בעמק יהושפט. עמוס בתורו מפרט את הנשפטים בשמותיהם: דַמֶּ֔שֶׂק, עַזָּ֔ה, צֹ֔ר, אֱד֔וֹם, עַמּ֔וֹן, מוֹאָ֔ב וגם ממלכת יְהוּדָ֔ה. ומודיע לכולם עונשם. אחר כך הוא פונה לעסוק במרכז המעגל שהתוה,  ממלכת עשרת השבטים. במלים כדרבנות הוא מונה את המידות הרעות וחושף את הנביבות הפנימית המסתתרת מתחת לברק החיצוני: העדר בטחון המשפט, שחיתות, ניצול העניים, בזבזנות ומותרות, עבודת אלילים חושנית – תוצאות טבעיות לעושר, לעצמה ולשיגשוג שהתהוו תחת ממשלתו הארוכה והמוצלחת של ירבעם השני. עמוס ב10-11: "וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם (294-2 מִפְּנֵיהֶ֔ם פירושו למענם, לטובתם ולהנאתם של ישראל, שיתפסו מקומם של האמורים שהשחיתו דרכם ושעליהם היה לחיות לפי מוסר נעלה יותר)אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָֽאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָֽׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃ וְאָֽנֹכִ֛י הֶֽעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָֽאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי". כוונה כפולה לו לנביא בשני הפסוקים האלה: אחת, להזכיר לבוטחים בעצמתם שהיו אחרים עצומים יותר מהם שלא עמדה להם עצמתם נגד ה'. ושנית:  למה בעצם השמדתי את האמורי מפניכם, אם אתם פושעים כמוהו אותם פשעים?! יתרה מזאת, עמוס ב12: "וָֽאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחֽוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־ה ' ׃ וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּֽבְאֽוּ" (רומז כאן הנביא למה שקדם בזמן ונכתב להלן, עמוס ז13, עמוס ז16: "וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ כֹּהֵ֣ן בֵּֽית־אֵ֔ל … וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ … וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֨לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא … וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־ה' אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק "). אי אפשר על כן שהטיח כלשון הזה כבר בפעם הראשונה שנאם נאומו בעל פה, אלא מסתבר שהוסיף אותו רק בעיבודו לכתב, שנעשה לכל הפחות שנתים אחרי כן, כמוכח מציון הזמן שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ (295-1 הנביאים נהגו לרשום נאומיהם רק זמן ניכר אחרי שנשאו אותם בעל פה; ואין אחד שהדבר מוכח אצלו מתוכו כמו אצל עמוס. רק אחרי שחזר מממלכת ישראל, שבה אסרו עליו להתנבא, לארצו יהודה, יכול היה לגשת לניסוח נאומיו בכתב וכינוסם. הוא מספר על זה: בפירוש בפרקו השביעי (וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ …), העניין רמוז גם בפסוקים כגון עמוס ב12: "וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּֽבְאֽוּ", עמוס ה10: "שָֽׂנְא֥וּ בַשַּׁ֖עַר מוֹכִ֑יחַ וְדֹבֵ֥ר תָּמִ֖ים יְתָעֵֽבוּ", או עמוס ה13: "הַמַּשְׂכִּ֛יל בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא יִדֹּ֑ם". רק הכתיבה המאוחרת עשויה להסביר הופעת אירועים היסטוריים מאוחרים בתוך נאומים מוקדמים של הנביאים, ובמקרה של עמוס, ציון הזמן "שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ", וכן כמה וכמה פרטים בתיאור הרעש)(אמר המתרגם: היינו מצפים כאן לראיה לניסוח שאחרי זמן, אבל באמת אינו מוכיח אלא את העוינות וההפרעה לפעילותו).  כמעט כל המפרשים כאן מפנים למיכה ב 6: "אַל־תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן לֹֽא־יַטִּ֣פוּ לָאֵ֔לֶּה לֹ֥א יִסַּ֖ג כְּלִמּֽוֹת", אבל אין זה נכון, שכן מיכה פעל מאוחר יותר מעמוס).

אחרי פתיחה כזאת, אחרי הטחת התוכחה בפני החטאים, מתאר עתה הנביא את הפורענות עצמה המעותדת למי שלא יתקנו מעשיהם, את הרעש,  ומצייר אותו עם תוצאותיו הכרוכות אחריו של מנוסת פתאום ללא הצלה, עמוס ב13-16: "הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ (תאנק) (296-1 ככה לפי עזריה מן האדומים; זה לשונו בקול א-להים: שהארץ עצמה אשר עליה יחנו תגעש ותצעק וכ ' והדברים האלה בלי משל משלים על הרעש ודאי יתכנו. הוא הראשון שפירש נכונה את הדימוי וייחס אותו לרעידת האדמה, אך לא הביא תימוכין לשוניים לדבריו. רוב המפרשים תולים עצמם בחילופי צ–ע מעברית לארמית ובתרגום שיש בו בכל מקום (כגון חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק חְמַת מָעִיקָא ו בְּאֶרֶץ֩ צָרָ֨ה וְצוּקָ֜ה בַאְרַע עָקָא וַעְיָק בישעיהו (נא: יג, ל: ו)) שרש עוק במקום שרש צוק. לפי זה הם פותרים אָֽנֹכִ֥י מֵעִ֖יק בעניין הצרה, שפיפה, דיכוי וכיו " ב ומפרשים „ לחץ מלחמה שתכניע גם את הגיבורים הזריזים והאמיצים ביותר” (קייל). גם יש המצביעים של מִ֭פְּנֵי עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע ו שַׂ֖מְתָּ מֽוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ שבתהלים (נה: ד, סו: יא). ואולם כבר השבעים, המתרגמים בעמוס מלשון גלילה או גילגול (הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י מֵעִ֖יק - ἰδοὺ ἐγὼ κυλίω) (או לפי גירסת „ האחר” המובאת אצל מונפוקון 8: ω אחרוק), וכן היירונימוס המתרגם stridebo אשרוק או אאוושש או אחרוק, מצביעים על מקור המלה משורש אחר, הלוא הוא זה שגזורים ממנו שאג, נאק, זעק, צעק (כמו פליטת האנקה בגרמנית ach!). על אותו עניין מורה התקבולת בתהלים נה: ד מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִ֭פְּנֵי עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע, ואין צורך לתקן שם זעקת במקום עָקַ֣ת. אברבנאל, עם שהוא מתחמק מכל רמיזה לרעידת האדמה, בכל זאת הבין נכון במובן האטימולוגי את המחצית השניה של הדימוי; זה לשונו: ולי נראה שעקת הוא מלשון הברה וצלצול שהעגלה מפני כובד המשא אשר עליה תתנועע בכובד ותחדש בתנועתה קול צלצול חזק וכו ' כאשר תעיק העגלה שתכריח את האופנים אשר תחתינה שיעיקו ויצעקו וכו ' כן יצעקו בני ישראל מפני הצרות שיבואו עליהם וכ ' צרת המלחמה וכ '. מה שיש מהנכון בביאור הזה לקח אברבנאל ככל הנראה מהיירונימוס (sicut stridet plaustrum כמו שחורקת עגלה), אשר ממנו הוא רגיל לשאוב גם במקומות אחרים; רק שלא היה לו לפרש תָּעִיק֙ כפועל יוצא דוקא. אך גם תרגום השבעים השונה ἐγὼ κυλίω ὑποκάτω ὑμῶν ὃν τρόπον κυλίεται ἡ ἅμαξα ἡ γέμουσα καλάμης מבצבץ ומאיר מתוך לשון אברבנאל שהעגלה מפני כובד המשא אשר עליה תתנועע. מכאן גם יתקבל תרגום שגם אותו אין לשלול: הנה אני מנדנד (גולל) את הקרקע הנמצאת תחתיכם, כמו שמתנדנדת העגלה המלאה יתר על המדה באלומים. ועל זה הדרך יובן מֽוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ שבתהלים (סו: יא) – לשון רעד ומעידה, כמו בישעיהו (כא: ג) מָֽלְא֤וּ מָתְנַי֙ חַלְחָלָ֔ה.)  (אמר המתרגם: כנראה הכוונה למהדורת ליקוטי ההכסאפלה שלו 1714. עכ " פ כך נמצא בליקוטי ההכסאפלה מהד ' פילד (אוכספורד) 1857 כרך ב עמ ' 969)הָֽעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃ וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹֽא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹֽא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ ׃ וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֨שֶׁת֙ לֹ֣א יַֽעֲמֹ֔ד (ובלי עמידה יציבה אין כח למתוח קשת), וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ ׃ וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים (שאין פחד פתאום עשוי להוציאו מדעתו ואינו נוטה לעשות שטויות מתוך בהלה) עָר֛וֹם (297-1 עָר֛וֹם יָנ֥וּס שולל את כל הביאורים המבקשים לראות פה ניבוי של שואה מלחמתית. וכי מי ינוס מהקרב עָר֛וֹם? טענת עזריה מן האדומים על פירושי אבן עזרא ורד"ק על אתר מבוססת היטב בהחלט, זה לשונו: „הלא כל אדם הלבוש בגדים נקלים יוסיף אומץ לרוץ אל המקום אשר יבחר ממה שיעשה ערום ויחף, כי הבושת הטבעי כסבך נאחז ברגליו יהיה לו לסכסוך מונע.” אם הביטוי עָר֛וֹם יָנ֥וּס אמור על רעידת האדמה, הוא מקבל אישור לנכונותו כפשט מילותיו ממש, אם הרעש מתחיל בלילה. וכן מספר עזריה מן האדומים: „וכבר קרה באמת לרבים מבני נדיבים לעת כזאת פה פירארה כי כאשר הארץ רעשה ערום הלכו בחפזה רבה בלי לבוש וכסות בקרה מפחד בלילות.”)יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא (297-2 מכאן שאין לפרש בַּיּוֹם־הַה֖וּא „ביום ולא בלילה”, כי עָר֛וֹם יָנ֥וּס מוכיח שגם בלילה אירעו זעזועים, אלא בַּיּוֹם־הַה֖וּא כמו בעת ההיא)נְאֻם־ה '.

הבטחת הפורענות הזאת וציור זוועותיה חותמים נאומו הראשון של הנביא.

בנאומו השני (פרקים ג - ה) מבקש הנביא עמוס לשלול מיד בהתחלה טענה כפולה שעלתה אולי בלבם של רבים משומעי נבואת הפורענות המזעזעת.  אפשר שהחוטאים העקשנים הקשו: וכי מה עניין לרעש טבעי מקרי ולפשעינו ועוונינו בחיי הדרור הבחיריים שלנו? ועוד: למה יפגע העונש רק בנו בני ישראל? כלום העמים סביבנו לא השתקעו עוד יותר ממנו בחטאים ובמידות רעות? 

להם עונה הנביא, קודם לטענה האחרונה, עמוס ג2: "רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָֽאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲו ֹנֹֽתֵיכֶֽם". דוקא היותכם בחירי ה' היא הסיבה לעונשכם החמור יותר. מפני שהאל הים ראה אתכם ובחר בכם כעם המתאים לשאת ישועתו, לכן הוא צריך לפקוד עליכם במיוחד את העוונות,  שתעמדו מטוהרים מסיגי החטא ככלי קדוש לגילוייו. 

ועוד אתם אומרים שהאירוע המובטח לכם כעונש הוא ממין הדברים שהמקרה העיוור שולט בהם – אבל כלום אינכם רואים שאפילו בענייני החיים הרגילים אין דבר קורה במקרה, אלא הכל מקושר קשר פלאי בין סיבה למסובב, תוצאה הכרחית של השפעות מסוימות? עמוס ג3: "הֲיֵֽלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו (550-1 יחדיו לא רק בזמן,  לטינית simul, ובמקום, לטינית una, כי אם גם בעצה אחת, כמו אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בתהלים נה15; על כן גם התרגום נוהג להוסיף: בלב שלים, ראה המכונה יונתן לבראשית כב8)בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ … אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶֽחֱרָ֑דוּ?" ממש כמו שיש להסיק גם בכיוון הפוך מתופעה הנראית לעין על סיבה שבלא ספק היא פועלת גם אם אין רואים אותה, עמוס ג6: "אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַֽה' לֹ֥א עָשָֽׂה?" הנה תראו! האלהים שולח מבשריו, אינו עושה דבר מבלי שיגלה כוונתו, בעודה ידועה רק לו – סוֹד֔וֹ – לפני שהגיעה לביצועה הנראה לעין, לנביאיו. ואולם כאשר שומע הנביא בתוכו את קול האלהים הגובר על כל החושים, אזי בהכרח גם יהיה – וגם זו תוצאה הכרחית – לכרוז, להודיע ברבים את אשר חזה בעיני רוחו, "אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י ה֙' דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא?"במקרה כזה אפילו הנוקד מוכרח להיות לנביא. היישום על המקרה הנתון מתחיל בפסוק ט, לאמור: הפורענות המובטחת, הרעש, היא תוצאה של אשמתכם הגדולה, אשר עליה נקראים העמים להעיד: "הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹֽׁמְר֔וֹן (550-2 שומרון שכנה אמנם על הר שמר, מלכים א טו24, אך בין הרים גבוהים ממנה, באופן שאפשר היה לצפות לתוך העיר)וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַֽעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ … הָא֥וֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם. לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ!

(550-3 בביטוי צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ מתקשים כל המפרשים. אוולד מתרגם בלשון מצוקה ומצור סביב הארץ! אבל משמעות כגון זו (יציאה אל שנים פעולים) אין לשם סביב בשום מקום, רק לפועל בבנין הפעיל. – היציג מתרגם לשון „מצוקה, והיא סביב הארץ סביב”. (קייל: „אויב, והוא סביב וכו'”). ואמנם מצינו וא"ו החיבור במשמעות של ביאור, אך לא במשפט שאין בו פועל. קייל והיציג מפנים אל וָאַֽעֲלֶ֞ה בְּאֹ֤שׁ מַֽחֲנֵיכֶם֙ וּֽבְאַפְּכֶ֔ם (ד:י), והנה שם בא וּֽבְאַפְּכֶ֔ם לבאר את וָאַֽעֲלֶ֞ה; וכיוצא בזה כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶֽחֱרָצָ֑ה אֲדֹ‑נָ֤י ה֙' צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה (ישעיהו י:כג): כי ה' עושה כלה; איזו כלה? כלה נחרצה. אחרים רוצים לגרוס במקום וּסְבִ֣יב – יסביב (צורת מלה בלתי רגילה ביותר) או יסובב (בדומה לזה כבר הפשיטתא ܐܘܠܨܢܐA ܢܚܕܪܝܗܿB ܠܐܪܥܐC – אולצנא חדרה לארעא). 

A         http://cal1.cn.huc.edu/getlex.php?coord=620170311&word=4

)wlcn N02

ʾwlṣn, ʾwlṣnʾ (ˀulṣān, ˀulṣānā) n.m. straights, calamity

 1 straights, calamity Syr, LJLA. --(a) fig. of famine Syr, LJLA. --(b) siege Syr, LJLA.
 2 necessity, compulsion Syr.
 3 narrowness, difficulty Syr.

 Literal meaning: something that shuts in or forces.

  LS2: 16[23]. JPS: 6.

B                    http://cal1.cn.huc.edu/getlex.php?coord=620170311&word=5

xdr G

ḥdr vb. to go around

G
 1 to go around Syr, JBA, LJLA. --(a) to flow around Syr. --(b) to wander around, travel Syr. (b.1) to beg Syr.
 2 to put something around Syr. --(a) to besiege Syr. --(b) p.p. surrounding Syr.
 4 as a co-verb: to do something again Syr.
 5 to be dizzy Syr.

C
 1 to put around Syr. --(a) to lead around Syr. --(b) to gird Syr. --(c) to put back LJLA.
 2 to move around Syr.
 3 to do something again Syr.

Gt
 1 to be surrounded Syr, LJLA.
 2 to be girt Syr.

 See also s.v. hdr for the regular form of this verb in Babylonian and occasionally in some other Jewish dialects.

  LS2: 416[216]. DJBA: 363a. Jastrow: 427. JPS: 128. Audo: 1:313.

C                    http://cal1.cn.huc.edu/getlex.php?coord=620170311&word=6

l_ p03

l_ prep. to, for
 0 to, for Com.
 1: general relative (nominal) Com. --(a) non-animate genitive Com. --(b) of interest or disinterest Com.
 2: general relative (verbal) Com. --(a) + inf.: purpose Com. --(b) + inf.: it is necessary to Syr.
 3: dative Com. --(a) with transitive verbs Com. --(b) with intransitive verbs Com. --(c) ethical dative Com.
 4: direction Com. --(a) addressee of letters Com. --(b) כל + direction name: in the direction of Qum.
 5: possession Com.
 6: marking the definite direct object Com.
 7: subject of the passive in a perfective construction Com.
 8 + number: after X Syr.

  LS2: 665[354]. DJPA: 274a. DJBA: 611a. DNWSI: 549.

במקור שהיה מונח לפני מתרגם הוולגטה (circuietur (הוסיף המתרגם: Circuietur, או עם m (המשמעות אחת) propterea haec dicit Dominus Deus tribulabitur et circumietur terra et detrahetur ex te fortitudo tua et diripientur aedes tuae.)) היתה אל נכון צורה כלשהיא של סביל. נראה לי שאחרי האמור לעיל בהערה 289-1 (בענין הדין פסילוסא) אין זו העזה יתירה לפרש כאן את המלה החד-פעמית הזאת וּסְבִ֣יב = וּשבִ֣יב, לשון להבת אש, מתקשר עם ארמית שב וסורית סב – המקבילים לעברית בער. בחילוף הפוך קוראים ארבעה כתבי יד באוסף קניקוט באיוב (יח:ה) סבִ֣יב אִשּֽׁוֹ במקום שְׁבִ֣יב אִשּֽׁוֹ. – פשר המלים יתברר אז בהקשר אסון הרעש המנובא: בעתה (ראה מה שהארתי על צר במובן הזה בהערה 249-2) ולהבות המגיחות מהאדמה (ראה לעיל להלן משם הארה מדברי הומבולט על חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ). השוה גם כֹּ֤ה הִרְאַ֨נִי֙ אֲדֹ‑נָ֣י ה' וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ אֲדֹ‑נָ֣י ה' וַתֹּ֨אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָֽכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק (ז:ד).)

וְהוֹרִ֤יד (551-1 במקום וְהוֹרִ֤יד יש כתבי יד אצל דה רוסי הגורסים והורד. גירסא כזאת היתה אל נכון כבר לפני המתרגם ארמית וְיִבטַל מִנִיך, וכן הוולגטה et detrahetur [= וייגרר כלפי מטה]. הגירסא וְהוֹרִ֤יד נולדה מהתרגום השגוי של צר כאויב. [אמר המתרגם: אם ההגיון הזה תקף, אז המסקנה יכולה גם להיות הפוכה: גירסת המסורה וְהוֹרִ֤יד מוכיחה ש„אויב” הוא הפירוש הנכון.])מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ (551-2 יש לפרשו בחילוף אותיות זסשץ כמו וְנָבֹ֖סוּ, כמו נרמסו (אמר המתרגם: כמו בתהלים וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ.), בגלל התמוטטות הבניינים. עם הפירוש צר = אויב מתבטל גם פירוש וְנָבֹ֖זּוּ על ביזת שלל (אמר המתרגם: לא נהיר כלל למה יתבטל. והנה התרגום פירש לשון ביזה: וְיִבטַל מִנִיך תֻקפִיך וְיִתבָזְזֻון בִירָניָתַך, וגם פשוט הוא שמבתים שנפלו ברעש יסחבו אחר כך מי שנשארו חיים את מה ששוה לסחוב.).)אַרְמְנוֹתָֽיִךְ: 

"כֹּה֮ אָמַ֣ר ה֒ 'כַּֽאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָֽרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָֽאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל־אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּֽצְל֞וּ (רק אותם מ) בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן (היושבים אולי באותו רגע) בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ" (551-3 על הביטוי וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ משתברות שיני המפרשים. כדי למנוע בילבול בין המלה דמשׁק ובין שם העיר דמשׂק הניחו בעלי הניקוד והמסורה נקודה בפינה הימנית-עליונה של אות שׁין, אך דומה שטרחו לשוא, כי כל המפרשים החדשים בכל זאת קוראים כאן את העיר. כמו כל מלה שמופיעה במקרא רק פעם יחידית אחת אי אפשר להבין אותה אלא מתוך ההקשר (כאן – מתוך התקבולת). נקודה זו הבין נכון כבר אבן עזרא לאמור: וידענו כי בִּדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ כמו בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה כי עָֽרֶשׂ כמו מִטָּ֖ה והנה הטעם כפול על כן הי' דְּמֶ֥שֶׁק כמו בִּפְאַ֥ת. בעקבותיו הולך הרד"ק. (אם נכון מה שיש משערים שהמלה קשורה לערבית דמש – להתחבא, לא ננסה אנחנו להחליט.) מכריעה לטובת הפירוש הזה ולהבנת הפסוק כולו עדות עזריה מן האדומים המאייר תיאור הרעש בפירארה במלותיו לאמור: וכן יובנו דברי הנביא שאמר ינצלו בני ישראל היושבים בשומרון (אשר גם עליהם היה הרעש) בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ שרומז אל המעטים אשר ניצולו דרך השגחה או מזל גורם בפאת מטתם ומקצוע ערשם לעתותי לילה. – לפי זה צריך גם כן לשייך הַיֹּֽשְׁבִים֙ אל בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ, ואילו בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן הכתוב ביניהם שייך לפי זה אל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל.)

"שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב נְאֻם־אֲדֹ  נָ֥י ה ' אֱ  לֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת ׃כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָֽפְל֖וּ לָאָֽרֶץ: "(552-1 פה אסור להתעלם מפירושו של אבן עזרא לפסוק יג: והטעם כי הרעש יהיה או האויב יגדע הקרנות. גם הרד"ק מאיר על כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו: זה יום הרעש שהיה בימי עוזיה)

"וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָֽבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־ה'! "(552-2 אין כל מבוא להבנה איך הפסוק הזה המתאר באופן ברור כל כך את ההרס הנורא הבא בעקבות רעידת אדמה לא הוליך את המפרשים החדשים (אוולד, היציג, קייל) אל הכיוון הנכון; והם גם כאן חושבים רק על שמות שעושה אויב בשר ודם. – מסתבר שמשמעות וְאָֽבְד֞וּ כאן כמו אצל עדת קורח וַיֹּֽאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל – שקיעה, טביעה במובן המילולי ממש; גזורה מזה מלת אבדון. – וְסָפ֛וּ מציין היעלמות פתאום, כמו בתהלים (עג:יט) הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֗֝מּוּ.).

הפרק הרביעי מהוה פסקה חדשה בנאום השני, ובו מדבר הנביא נגד פָּר֤וֹת הַבָּשָׁן֙ – הן הנשים רודפות העינוגים המדרבנות בעליהן להקשיח לבן מול העניים –, וגם בו מיד בהתחלה שני פסוקים שאין להם הבנה של ממש אם אין רואים בהם את רעידת האדמה: הִנֵּ֥ה יָמִ֖ים בָּאִ֣ים עֲלֵיכֶ֑ם וְנִשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ בְּצִנּ֔וֹת וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן בְּסִיר֥וֹת דּוּגָֽה ׃ וּפְרָצִ֥ים תֵּצֶ֖אנָה אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה הַֽהַרְמ֖וֹנָה. כזכור, בדיוק לפני כן הוכה בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ. כעת, אחרי שהבתים התמוטטו וקברו יושביהם (בייחוד טף ונשים שדרכן להיות בבית) תחתם, גוררים ושולפים  (553-1 הפסוק הזה מדבר על חשיפת הגופות והוצאתן; גם להלן (ו:י) משמש נשא באותו מובן. (אמר המתרגם: וְהָיָ֗ה אִם־יִוָּ֨תְר֜וּ עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים בְּבַ֥יִת אֶחָ֖ד וָמֵֽתוּ ׃ וּנְשָׂא֞וֹ דּוֹד֣וֹ וּמְסָֽרְפ֗וֹ לְהוֹצִ֣יא עֲצָמִים֮ מִן־הַבַּיִת֒ וְאָמַ֞ר לַֽאֲשֶׁ֨ר בְּיַרְכְּתֵ֥י הַבַּ֛יִת הַע֥וֹד עִמָּ֖ךְ וְאָמַ֣ר אָ֑פֶס וְאָמַ֣ר הָ֔ס כִּ֛י לֹ֥א לְהַזְכִּ֖יר בְּשֵׁ֥ם ה'.)  ראה גם אצל נדב ואביהו שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵֽי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה. – גם הפירוש שהציעו אחרים לבְּצִנּ֔וֹת – בסלים – מתקבל על הדעת. – פירשתי וְאַחֲרִֽיתְכֶ֖ן – וילדיכן, על פי וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַֽחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם (ירמיהו לא:יו) וגם אַל־יְהִי־ל֭וֹ מֹשֵׁ֣ךְ חָ֑סֶד וְֽאַל־יְהִ֥י ח֝וֹנֵ֗ן לִֽיתוֹמָֽיו ׃ יְהִֽי־אַחֲרִית֥וֹ לְהַכְרִ֑ית בְּד֥וֹר אַ֝חֵ֗ר יִמַּ֥ח שְׁמָֽם (תהלים קט:יג) ו‑ וּכְעָמְדוֹ֙ תִּשָּׁבֵ֣ר מַלְכוּת֔וֹ וְתֵחָ֕ץ לְאַרְבַּ֖ע רוּח֣וֹת הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹ֣א לְאַֽחֲרִית֗וֹ וְלֹ֤א כְמָשְׁלוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר מָשָׁ֔ל כִּ֤י תִנָּתֵשׁ֙ מַלְכוּת֔וֹ וְלַֽאֲחֵרִ֖ים מִלְּבַד־אֵֽלֶּה (דניאל יא:ד). יונתן מתרגם כאן וֻבנָתְכוֹן.)מההריסות פגרי נשים וילדים בְּצִנּ֔וֹת ובְּסִיר֥וֹת דּוּגָֽה, כלומר בווים ובמוטות מסומרים. מי שמסוגלות חופרות ומטפסות מתוך הפרצים (553-2 הפסוק הזה מדבר על הימלטות הנותרים. – הם סדקים בקרקע שנוצרו ברעש, והרי מכאן גם הַר־פְּרָצִים֙ (ישעיהו כח:כא) ( אמר המתרגם: כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵֽהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃ כא כִּ֤י כְהַר־פְּרָצִים֙ יָק֣וּם ה' כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַֽעֲשׂ֤וֹת מַֽעֲשֵׂ֨הוּ֙ זָ֣ר מַֽעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נָכְרִיָּ֖ה עֲבֹֽדָתֽוֹ׃ כב וְעַתָּה֙ אַל־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי־כָלָ֨ה וְנֶֽחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹ‑נָ֧י ה' צְבָא֖וֹת עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ) – ראה בקשר אליו גם מה שנמצא בעמ' 332 מכתב העת הנוכחי (בתוך מאמר של פרלס על שפה רבנית וקדמוניות. שם מובא תרגום יונתן כמציין את הַר־פְּרָצִים֙ של ישעיהו כזירת ההתרחשויות הטבעיות בימי מלכות עוזיה: אְרֵי כְמָא דְזָעֻו טֻורַיָא כַד אִתגְלִי יְקָרָא דַיוי בְיוֹמֵי עֻזִיָה מַלכָא וֻכנִסִין דַעְבַד לִיהוֹשֻעַ בְמֵישַר גִבעוֹן לְאִתפְרָעָא מֵרַשִיעַיָא דַעְבַרֻו עַל מֵימְרֵיה כֵין יִתגְלֵי לְאִתפְרָעָא מִדְעָבְדִין עֻובָדִין נֻוכרָאִין עֻובָדֵיהוֹן וֻמִדְפָלְחִין פֻולחַן טָעְוָתָא פֻולחָנְהוֹן).). אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ מהר ככל שתוכלנה (553-3 אִשָּׁ֣ה נֶגְדָּ֑הּ אומר שמרוב בהילות כל אחת חושבת רק איך לנוע היא עצמו ממקום המפולת והלאה.); ויש אשר תושלכנה עד הַֽהַרְמ֖וֹנָה.

553-4 במקום וְהִשְׁלַכְתֶּ֥נָה יש לקרוא כמו השבעים, הוולגטה והפשיטתא וְהָשְׁלַכְתֶּ֥נָה. – תיבת הַֽהַרְמ֖וֹנָה הקשה עברה קריעות והשערות שונות ומשונות, למן הר מני (תרגום יונתן (http://cal1.cn.huc.edu/get_a_chapter?file=51017&sub=04&cset=H                וְיַגלוֹן יַתְכוֹן לְהַלָא מִטֻורֵי״מִן טֻורֵי#2#״ תֻורמִינֵי״חֻורמִנֵי#2#״)), הר רמונה (השבעים (εις το ορος το ρεµµαν)ואוולד), הארמונה (הוולגטה (in Armon) והרד"ק), הרמונא (רש"י) ועד הדר רמונה או ההר מעונה (היציג), Harmonia (מיירס, שלוטמן), החרמונה (מלשון חרם = מלכודת), ועוד אחרים מקשרים אותה עם בית נשים רבות של איש אחד, ועודנה מצפה לגאולתה; המתקבל ביותר על הדעת גם כאן הוא פתרונו של אבן עזרא: שם מקום אחרי חומות שומרון (אפשר שזה היה כינוי לסביבה הררית של כל מקום, לאו דוקא אותו אזור מסוים, ושיש לפרש „ההרה” או „על הגבעות” ותו לא). על תופעה זו, שברעידת אדמה מושלכים בני אדם לגובה, וחלקם נוחתים בלי פגע, מספר הומבולט בספרו על המסע לדרום-אמריקה (כרך ה עמ' 15). הרעש בריו בומבה (1797) העיף תושבים רבים על הגבעה הגבוהה כמה מאות רגל שמעבר לנהר (קוסמוס כרך א עמ' 210). הערת מערכת כתב העת MGWJ: אם הר, למה לא לקרוא הַֽחֶרְמ֖וֹנָה?

אילו רצינו להביא ולפרש כאן כל המקומות בנביא עמוס המכילים רמזים והתייחסויות לרעידת האדמה, צריכים היינו לכתוב פירוש ארוך על כל הספר; על כן יצוינו מהפרקים הבאים רק עוד הפסוקים הבולטים ביותר. (554-1 במיוחד וביותר יש להצביע פה על הפסוק הָפַ֣כְתִּי בָכֶ֗ם כְּמַהְפֵּכַ֤ת אֱ‑לֹהִים֙ אֶת־סְדֹ֣ם וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה וַתִּֽהְי֕וּ כְּא֖וּד מֻצָּ֣ל מִשְּׂרֵפָ֑ה וְלֹֽא־שַׁבְתֶּ֥ם עָדַ֖י נְאֻם־ה' (ד:יא), מפני שעולה מאליה ההשואה לפסוקים אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָֽרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹֽכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים ׃ וְנֽוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה (ישעיהו א:ז‑ח). אולי צריך אפילו לקרוא שם במקום זָרִֽים השני סְדֹ֣ם כמו בעמוס, ולפי זה כיוון ישעיהו יותר לחרבן הרעש מלשמות ביד אויב. גם תיאור החטאים והמנהגים הנפסדים שמטיח ישעיהו שם בפני העם דומה מאד לזה של עמוס – אלימות ביד רמה, התעלמות מכל התיחסות למשפט וצדק, רמישת התמים וחסרי הישע).

עמוס ה2: "נָֽפְלָה֙ לֹֽא־תוֹסִ֣יף ק֔וּם בְּתוּלַ֖ת יִשְׂרָאֵ֑ל נִטְּשָׁ֥ה עַל־אַדְמָתָ֖הּ אֵ֥ין מְקִימָֽהּ". תחילת הקינה הזאת שפותח בה הנביא אחרי שכבר אירע הרעש מחקה גם בן דורו ישעיהו בפסוק שכבר הזכרנו לעיל, ישעיהו כד20: "נ֣וֹעַ תָּנ֤וּעַ אֶ֨רֶץ֙ כַּשִּׁכּ֔וֹר וְהִֽתְנוֹדְדָ֖ה כַּמְּלוּנָ֑ה וְכָבַ֤ד עָלֶ֨יהָ֙ פִּשְׁעָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה וְלֹֽא־תֹסִ֥יף קֽוּם".

עמוס ה8: "עֹשֵׂ֨ה כִימָ֜ה וּכְסִ֗יל וְהֹפֵ֤ךְ לַבֹּ֨קֶר֙ צַלְמָ֔וֶת וְי֖וֹם לַ֣יְלָה הֶחְשִׁ֑יךְ הַקּוֹרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ". במלים האחרונות האלה מתאר הנביא תופעה שהודגשה בכל תיאורי הרעשים, שרעידת אדמה המתרחשת קרוב לים מניעה את מימיו לעלות על גדתו ולהציף את המקומות הנמוכים. (554-2 במיוחד נראה הדבר בעת הרעש בליסבון (1 במובמבר 1755). הים פתאום התרומם בשפכי נהר טז'ו, ואף על פי שכבר שעתים לפני כן החלה נסיגת המים לשפל, הם עלו במהירות רבה עד 40 רגל מעל שיא הגאות הרגיל. מי הים מילאו רחובות וכו'. אותה תנועה נצפתה בכל החוף המערבי של חצי האי הפירנאי. (ראה הוף: שינויים בפני כדור הארץ)).

עמוס ו11: "כִּֽי־הִנֵּ֤ה ה֙ 'מְצַוֶּ֔ה וְהִכָּ֛ה הַבַּ֥יִת הַגָּד֖וֹל רְסִיסִ֑ים וְהַבַּ֥יִת הַקָּטֹ֖ן בְּקִעִֽים". שהפסוק הזה מתאר מה שקורה ברעידת אדמה לא נעלם אפילו מעיני אוולד, אבל הוא חושב שאין זה אלא משל למה שהנביא מבקש בעצם להביע: „ אבדן שתי הממלכות מנוי וגמור אצל הא-להים, שתיהן תזעזע מכה יחידית אחת, או רעידת אדמה, ותנפץ אותן ”. אבל הוא לא הבין שמתואר שם רעש שהיה בפועל בימי המלך עוזיה.

עמוס ז4: "כֹּ֤ה הִרְאַ֨נִי֙ ד' ה', וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ ד' ה', וַתֹּ֨אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָֽכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק". בעניין הכח הוולקאני המתגלה ברעשי האדמה, מסכימות תיאוריות הרעש העתיקות עם החדשות ביותר. הומבולט מכנה את הרי הגעש הפעילים „שסתומי בטחון” נגד רעידות אדמה, אשר סכנתן גוברת כשפתחי הרי הגעש סתומים (ק וסמוס א עמ' 222), וכבר לסטראבון ידוע הקשר הסיבתי הזה, שכן הוא כותב על חריץ הארץ באוביה השופע לבה „הזעזועים נפסקים אחרי ההתפרצות הגדולה " (555-1 מהעניין הזה מספר הומבולט בספר המסע לאמריקה כרך ו עמ' 227 שבעת הרעש בקומאנה (1797) נראו להבות פורצות אצל גדות נהר מנסנארס. גם ברעש בליסבון נראו להבות עולות מהאדמה כמו אש פחם שנופחה במהירות. (שם))– לשלושת חזיונות הנביא המתוארים בתחילת פרק ז יש איפוא רקע היסטורי:

עמוס ח8: "הַ֤עַל זֹאת֙ לֹֽא־תִרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וְאָבַ֖ל כָּל־יוֹשֵׁ֣ב בָּ֑הּ וְעָֽלְתָ֤ה כָאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְנִגְרְשָׁ֥ה ונשקה (וְנִשְׁקְעָ֖ה) כִּיא֥וֹר מִצְרָֽיִם" - הפסוק הזה חוזר על עצמו (אמר המתרגם: לא בדיוק אבל בערך: וַֽאדֹ‑נָ֨י ה' הַצְּבָא֗וֹת הַנּוֹגֵ֤עַ בָּאָ֨רֶץ֙ וַתָּמ֔וֹג וְאָֽבְל֖וּ כָּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְעָֽלְתָ֤ה כַיְאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְשָֽׁקְעָ֖ה כִּיאֹ֥ר מִצְרָֽיִם)בפרק הבא (עמוס ט5). (556-1 מהמקבילה הזאת רואים שתיבת כָאֹר֙ הנמצאת כאן אינה אלא מקוצרת-מחוסרת במקום כִּיאֹ֥ר, כמו במקום אחר בול במקום יבול; וכן הכתיב ונשקה אינו אלא חיסור-קיצור במקום וְנִשְׁקְעָ֖ה כמו בל במקום בעל.). ההשואה עם הנילוס קולעת. הרי אחת ההשערות החדשות ביותר להסבר זעזועי האדמה היא ההנחה בדבר גאות ושפל מתחת לפני השטח. „ אם פנים הארץ נוזלי,  דבר שבדרך כלל אין בו ספק” – כותב הומבולט בקוסמוס כרך ד עמ' 488 הערה 10 – „ מפני שהרי למרות הלחץ הגדול החלקים בכל זאת נשארים ניידים; אז יש בפנים כדור הארץ אותם תנאים היוצרים על פני השטח את גאות האוקיאנוס ”. התרוממות המים ושקיעתם נצפו ברעשים רבים. (556-2 בתיאור הרעש בליסבון שכבר הבאנו ממנו נאמר שהמים שעלו ליבשה חזרו באותה מהירות כמו שבאו, אך שבו עוד שלוש או ארבע פעמים בעצמה פחותה, באופן שהיה ברור שקרקע הים היתה מתרוממת ושוקעת לסירוגין. השפעת השמש והירח על גאות ושפל התת-קרקעיים האלה היא השערה שמזכירה כבר גם הומבולט (שם).).

עמוס ח9: "וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ ד' ה' וְהֵֽבֵאתִ֥י הַשֶּׁ֖מֶשׁ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם וְהַֽחֲשַׁכְתִּ֥י לָאָ֖רֶץ בְּי֥וֹם אֽוֹר"  – והנה זה מזכיר דברי ישעיהו ה25: "וַֽיִּרְגְּזוּ֙ הֶֽהָרִ֔ים (556-3 יש להשלים פה הערה מתקנת שביחס לישעיהו ה25 מגלה אוולד (נביאי הברית הישנה כרך א עמ' 201) שהוא לפחות מרגיש משהו מהאמת; זה לשונו: „על איזה אירוע בממלכת יהודה אינו ברור לנו כל צרכו בהיות המלים קצרות, אפשר לחשוב דרך דוגמה על הרעש הגדול בימי שלטון עוזיה (עמוס א:א, זכריה יד:ה), אשר אפשר שנספו בו רבים.” אחרי שהגיע כל כך קרוב לעצם העניין אי אפשר כלל להבין איך אוולד הצליח שלא לראות את קשר הדברים עם מה שבא מיד אחריהם.)וַתְּהִ֧י נִבְלָתָ֛ם כַּסּוּחָ֖ה בְּקֶ֣רֶב חוּצ֑וֹת",  וכן ישעיהו ה29-30: "שְׁאָגָ֥ה ל֖וֹ כַּלָּבִ֑יא ושאג (יִשְׁאַ֨ג) כַּכְּפִירִ֤ים וְיִנְהֹם֙ וְיֹאחֵ֣ז טֶ֔רֶף וְיַפְלִ֖יט וְאֵ֥ין מַצִּֽיל ׃ וְיִנְהֹ֥ם עָלָ֛יו בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּנַֽהֲמַת־יָ֑ם וְנִבַּ֤ט לָאָ֨רֶץ֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ צַ֣ר וָא֔וֹר חָשַׁ֖ךְ בַּֽעֲרִיפֶֽיהָ",  ומסתבר שבאותו עניין יש להבין ישעיהו כד23: "וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַֽחַמָּ֑ה", ומה שנאמר שם,  ישעיהו כד7-9: "אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה־גָ֑פֶן נֶֽאֶנְח֖וּ כָּל־שִׂמְחֵי־לֵֽב ׃ שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ תֻּפִּ֔ים חָדַ֖ל שְׁא֣וֹן עַלִּיזִ֑ים שָׁבַ֖ת מְשׂ֥וֹשׂ כִּנּֽוֹר ׃ בַּשִּׁ֖יר לֹ֣א יִשְׁתּוּ־יָ֑יִן יֵמַ֥ר שֵׁכָ֖ר לְשֹׁתָֽיו", נראה כהרחבה בלבד של דברי עמוס "וְהָֽפַכְתִּ֨י חַגֵּיכֶ֜ם לְאֵ֗בֶל וְכָל־שִֽׁירֵיכֶם֙ לְקִינָ֔ה וְהַֽעֲלֵיתִ֤י עַל־כָּל־מָתְנַ֨יִם֙ שָׂ֔ק וְעַל־כָּל־רֹ֖אשׁ קָרְחָ֑ה וְשַׂמְתִּ֨יהָ֙ כְּאֵ֣בֶל יָחִ֔יד וְאַֽחֲרִיתָ֖הּ כְּי֥וֹם מָֽר".

שהפסוק עמוס ט1: "רָאִ֨יתִי אֶת־אֲדֹ  נָ֜י נִצָּ֣ב עַֽל־הַמִּזְבֵּ֗חַ וַיֹּאמֶר֩ הַ֨ךְ הַכַּפְתּ֜וֹר וְיִרְעֲשׁ֣וּ הַסִּפִּ֗ים וּבְצַ֨עַם֙ בְּרֹ֣אשׁ כֻּלָּ֔ם וְאַֽחֲרִיתָ֖ם בַּחֶ֣רֶב אֶֽהֱרֹ֑ג לֹֽא־יָנ֤וּס לָהֶם֙ נָ֔ס וְלֹֽא־יִמָּלֵ֥ט לָהֶ֖ם פָּלִֽיט"  מדבר בבירור על אותו אירוע כמו ישעיהו בחזון ה' היושב על כסאו, דהיינו הרעש בימי עוזיה, אינו זקוק עוד להוכחה אחרי כל דברינו שקדמו. אוולד כותב שהביטוי וְיִרְעֲשׁ֣וּ הַסִּפִּ֗ים מזכיר לו את הביטוי הדומה וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים של ישעיהו (ישעיהו ו4), ואף על פי כן אין זהות המתואר עולה בדעתו. (557-1 וזה, אף על פי שכבר אוסביוס (demonstratio evangelica VI 18 מהד' Colon עמ' 221. (אמר המתרגם המקום הזה כבר הובא לעיל, ראה הערה 247-2) מיחס את הפסוק הזה לרעש של עוזיה). ברור שהַמִּזְבֵּ֗חַ של עמוס איננו המזבח האלילי בבית אל, כפי שסבורים אוולד והיציג ורבים אחרים, שכן בבית אל מדבר הנביא לא על הַמִּזְבֵּ֗חַ היחיד אלא על מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל (עמוס ג14), ואילו הַמִּזְבֵּ֗חַ בה"א הידיעה אינו אלא זה שבמקדש בירושלים;  כמו שפתח הנביא לאמור "ה' מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֔ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֖ם יִתֵּ֣ן קוֹל֑וֹ", כן הוא חוזר בסוף נבואתו לירושלים, ובהיבט לשמות שעשה הרעש בעיר הראשה במקדש ובארמון המלכים, אין סיום קולע יותר לנאומיו הנבואיים מהנחמה, עמוס ט11: "בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָֽדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם"! (558-1 רצוני להדגיש שאין דעתי כי הנביא מתכוון בנבואת הנחמה הזאת רק לתיקון נזקי הרעש בלבד ולא זולת, אלא באמת הוא רק מקשר דבריו למה שחוו שומעיו ולמה שעיניהם רואות ומנבא חיזוקה ושיקומה של הממלכה הנפולה לעצמה ולחשיבות שהיו להם תחת שרביטו של דוד, והערה זו תקפה לא רק לגבי הפסוק הזה אלא לגבי כמה וכמה פסוקים שנדונו ברשימה זו. בנביא לוקח את הרעש לנקודת מוצא של נאומיו וחזוניו, הוא מקשר אל הפרטי, המוחש והנוכח ועובר משם בדרכם האמיתית של הנביאים אל הכללי, האידיאלי והעתידי.).

תגובות