קוד: היומן א בתנ"ך
סוג: סיפור
מאת: חגית מוריה (הגהה: עופר לביא)
אל: כפית ה'תשס"א
שלום לכולם! ישבתי וחשבתי מה לכתוב לכפית, ופתאום צץ במוחי רעיון למדור חדש: מדור "היומן". במדור זה יופיע כל פעם קטע יומן דמיוני או דמיוני יותר של אחת מדמויות התנ"ך. (כמובן שהכל פרי דמיוני הפרוע) ולכן לא לתקוף אות על התוכן אם הוא הגיוני או לא.
בתקווה שתיהנו,
חגית
והפעם במדור "היומן": נסו לנחש של מי היומן הזה:
היום ראיתי אותו שוב... אחרי כל השנים הללו... הוא נראה בדיוק כמו
שזכרתי. כל פרט ופרט היה חקוק בזיכרוני... עם אותה צלקת.. הצלקת שעל יד
עינו הימנית... הצלקת הנוראה הזאת שהיתה חקוקה בלבי ומוחי שבגללה לא עצמתי
עין לילות שלמים, סיוטים שלא נתנו לי מנוח. שוב ושוב אני רואה בעיני רוחי
את אותו שר הצבא של נינוה כשהוא גורר בכוח את אחותי והיא.. צורחת, מתחננת,
מבקשת רחמים, והוא רק צוחק את אותו צחוק אכזרי. וכשגמר לעולל את זממו
'
זרק אותה כחתיכת זבל שלא צריכים. ואז איך הניף את
החרב מעל ראשו של אבא שניסה להגן עליה ו... רוצח שפל! מאז לא ראיתי אותו
שוב. האשורים כמובן התקיפו עוד מספר פעמים: בזזו, גנבו, שרפו אנסו... אבל
אותו, את אותה מפלצת איומה לא ראיתי מאז. לא שזה עזר לסיוטים הנוראים שהיו
פוקדים אותי לעיתים קרובות אבל היום..לאחר עשר שנים הוא שוב, נורא ומפלצתי
כמו שנחרט בזיכרוני. הם נכנסו שוב שרפו הרסו ובזזו, ברוך ה' שהפעם לא היו
אבדות בנפש. אבל כולם החליטו שהמצב כבר בלתי נסבל! עד מתי?
נחום ניגש אלי היום בזמן שעבדנו יחד לתקן את הנזקים. הוא דחף אותי הצידה ולחש על אוזני:היום בערב, בבית של אליעזר. שלוש דפיקות על החלון. תנסה שלא יראו אותך ואל תספר לאיש! הבטתי בו בתימהון. מה?! ששש.. נחום השתיק אותי תעשה מה שאמרתי בסוף יתבהר הכל.
בערב הגעתי לבית המיועד לאחר שוידאתי שאיש לא ראה אותי. דפקתי שלוש דפיקות מהירות על החלון וציפיתי לבאות. לפתע נפתחה הדלת ואני נמשכתי פנימה במהירות. הסתכלתי מסביבי מופתע. על הרצפה במעגל ישבו כמה בחורים חסונים, זיהיתי את נחום ביניהם. התיישבתי בשקט לצידו וחיכיתי לבאות.
רק אז הבחנתי באליעזר עומד במרכז מביט בי בריכוז. אחר כך פתח בדברים בקול שקט ובוטח: "זה זמן רב שאנו סובלים מהתפרצויות נזעמות של אנשי נינוה השכנה, כל עת שחפצה נפשם הם מגיעים והורסים את עירנו. די לשתיקה! הגיע הזמן לפעול. כינסתי אתכם הנה על מנת להקים מחתרת בה נלחם נגד האשורים הארורים. דבריו התחילו להלהיט אותי, הבטתי בו בשקיקה. "כל מי שלא רוצה להשתתף שיצא עכשיו!" צפניה קם על רגליו וכולם הביטו בו "א--אני לא יודע" אמר, "זה מסוכן, מה אם יגלו אותנו? אני לא בטוח שכדאי לקחת את הסיכון הזה." הבטתי בו בזלזול. פחדן! "לא איכפת לי" אמרתי בקול, "נמאס לי לשבת בחיבוק ידיים, אני רוצה נקמה".
כן.. נכון.. הוא צודק! נשמעו קריאת העידוד מכל עבר. צפניה התכווץ ואני הרגשתי איך הלב שלי מתרחב מגאווה. "טוב", קטע אליעזר את הרגע המאושר, "מי שרוצה וחושב שיכול לעמוד בזה שיגיע לכאן בעוד שלושה לילות, ואנו נתכונן לפעולה הראשונה שלנו." הלכתי הביתה בשמחה, בקושי הצלחתי להירדם מרוב התרגשות וחיכיתי בכיליון עיניים לפגישה הבאה.
ובלילה...
לפתע שמעתי קול עצום וחזק קורא אלי... אמא! מה זה?! הצילו! לא יכולתי להתעורר אף על פי שניסיתי... יונה... יונה... מי זה? הצילו, מה אתה רוצה? הקול הנורא רק התגבר וצרם באוזניי הצילו... הרגשתי כאילו אני מתעופף במין שלווה ואז היה שקט... ואז שמעתי בתוך תוכי קול שאומר: "קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" מה.. למה.. נינוה?! התעוררתי מכוסה זיעה. איזה חלום נורא … ומה פתאום שהקב"ה יתגלה אלי? סלח לי אלי על החלומות שאני חולם, אני אפילו לא מדמיין שאתה תתגלה אלי. ניסיתי לשוב ולהירדם.
היום בערב אמורים להיפגש שוב... בשלושת הימים האחרונים אני שומע שוב ושוב את קול האלוקים. כן עכשיו אני כבר יודע שהוא אכן התגלה לפניי. אני יודע שעליי לשמוח, אך...איני יכול! איני מבין...האלוקים רוצה שאלך ואעזור לנינוה? איך הוא בכלל יכול לתת להם הזדמנות?! ולמה דווקא אני?! ניסיתי לשאול אותו אך הוא רק חזר וציוה עליי ללכת לנינוה ו... להזהיר אותם ו לעזור לרוצחים האלה. איך אני יכול? זו בגידה! בגידה בעירי בחבריי ב...אבא. לא! איני יכול ללכת. אך... איני יכול להתעלם! אוי, אלוקים אלוקים מה עשית לי?! טוב לי מותי מחיי. מה אעשה?
הגעתי למקום האסיפה והבטתי דרך החלון. ראיתי את נחום ואליעזר מעיינים במפה ושאר החברה מדברים בהתלהבות. נתתי בהם מבט ארוך.. ואחרון. היו שלום חבריי וסליחה... הסתובבתי והתחלתי ללכת לעבר תרשיש... לא נותרה לי ברירה אלא לברוח...