קוד: ביטויים בספר ירמיהו שעוד לא מצאתי להם הסברים בתנ"ך
סוג: לא גמור
מאת: אראל
אל: לא גמור בכלל
מו5:
מדוע ראיתי, המה חתים נסוגים אחור, וגיבוריהם יוכתו, ומנוס נסו ו
לא הפנו --מגור מסביב, נאום ה’.
מו21:
גם שכיריה בקרבה כעגלי מרבק, כי גם המה
הפנו נסו יחדיו לא עמדו: כי יום אידם בא עליהם, עת פקודתם.
מז3:
מקול, שעטת פרסות אביריו, מרעש לרכבו, המון גלגיליו--
לא הפנו אבות אל בנים, מרפיון ידיים.
מח39:
איך חתה הילילו, איך
הפנה עורף מואב בוש; והיה מואב לשחוק ולמחיתה, לכל סביביו. {ס}
מט8:
נוסו
הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן: כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו.
מט24:
רפתה דמשק
הפנתה לנוס, ורטט החזיקה; צרה וחבלים אחזתה, כיולדה.
{נחום ב9:
}
ונינווה כברכת מים, מימי היא; והמה נסים, עמדו עמודו
ואין מפנה.
ד14:
כבסי מרעה ליבך ירושלים, למען תיוושעי: עד מתיי תלין בקרבך,
מחשבות אונך.
ו19:
שמעי הארץ--הנה אנוכי מביא רעה אל העם הזה, פרי
מחשבותם: כי על דבריי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו בה.
יא19:
ואני, ככבש אלוף יובל לטבוח; ולא ידעתי כי עליי
חשבו מחשבות, נשחיתה עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים--ושמו, לא ייזכר עוד.
יח11:
אמור נא אל איש יהודה ועל יושבי ירושלים לאמור, כה אמר ה’, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה,
וחושב עליכם מחשבה; שובו נא, איש מדרכו הרעה, והיטיבו דרכיכם, ומעלליכם. ואמרו, נואש: כי אחרי מחשבותינו נלך, ואיש שרירות ליבו הרע נעשה. {פ}
יח18:
ויאמרו, לכו
ונחשבה על ירמיהו מחשבות --כי לא תאבד תורה מכוהן ועצה מחכם, ודבר מנביא; לכו ונכהו בלשון, ואל נקשיבה אל כל דבריו.
כט11:
כי אנוכי ידעתי את
המחשבות, אשר אנוכי חושב עליכם --נאום ה’: מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקווה.
מט20:
לכן שמעו עצת ה’, אשר יעץ אל אדום,
ומחשבותיו, אשר חשב אל יושבי תימן: אם לא יסחבום צעירי הצאן, אם לא ישים עליהם נווהם.
מט30:
נוסו נודו מאוד העמיקו לשבת, יושבי חצור--נאום ה’: כי יעץ עליכם נבוכדראצר מלך בבל עצה,
וחשב עליכם מחשבה.
נ45:
לכן שמעו עצת ה’, אשר יעץ אל בבל,
ומחשבותיו, אשר חשב אל ארץ כשדים: אם לא יסחבום צעירי הצאן, אם לא ישים עליהם נווה.
נא29:
ותרעש הארץ, ותחול: כי קמה על בבל,
מחשבות ה’, לשום את ארץ בבל לשמה, מאין יושב.
יחזקאל לח10:
כה אמר, ד' ה': והיה ביום ההוא, יעלו דברים על לבבך,
וחשבת, מחשבת רעה.
מיכה ד12:
והמה, לא ידעו
מחשבות ה’, ולא הבינו, עצתו: כי קיבצם, כעמיר גורנה.
ישעיהו נה7:
יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון
מחשבותיו; וישוב אל ה’ וירחמהו, ואל אלוהינו כי ירבה לסלוח. כי לא
מחשבותיי
מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי--נאום, ה’. כי גבהו שמיים, מארץ--כן גבהו דרכיי מדרכיכם,
ומחשבותיי
ממחשבותיכם.
ישעיהו נט7:
רגליהם, לרע ירוצו, וימהרו, לשפוך דם נקי;
מחשבותיהם,מחשבות אוון--שוד ושבר, במסילותם.
ישעיהו סה2:
פירשתי ידיי כל היום, אל עם סורר--ההולכים הדרך לא טוב, אחר
מחשבותיהם.
ישעיהו סו18:
ואנוכי, מעשיהם
ומחשבותיהם --באה, לקבץ את כל הגויים והלשונות; ובאו, וראו את כבודי.
ב15:
עליו ישאגו
כפירים, נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב.
ד7:
עלה
אריה מסובכו, ומשחית גויים נסע יצא ממקומו--לשום ארצך לשמה, ערייך תיצינה מאין יושב.
ה6:
על כן הכם
אריה מיער,
זאב ערבות ישודדם--
נמר שוקד על עריהם, כל היוצא מהנה ייטרף: כי רבו פשעיהם, עצמו משובותיהם.
נ17:
שה פזורה ישראל,
אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עיצמו, נבוכדראצר מלך בבל. {פ}
נא38: (?)
יחדיו, ככפירים ישאגו; נערו, כגורי אריות.
האריות כמשל לבנ"י:
ב30:
לשוא הכיתי את בניכם, מוסר לא לקחו; אכלה חרבכם נביאיכם,
כאריה משחית.
יב8:
הייתה לי נחלתי,
כאריה ביער; נתנה עליי בקולה, על כן שנאתיה.
כללי:
כה38: (?)
עזב
ככפיר, סוכו--כי הייתה ארצם, לשמה, מפני חרון
היונה, ומפני חרון אפו. {פ}
לג12:
כה אמר ה’ צבאות: עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה, ובכל עריו--נווה
רועים, מרביצים צאן.
נא23: (?)
וניפצתי בך
רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים.
הרועים כמנהיגים:
ב8:
הכוהנים, לא אמרו איה ה’, ותופשי התורה לא ידעוני,
והרועים פשעו בי; והנביאים ניבאו בבעל, ואחרי לא יועילו הלכו.
ג15:
ונתתי לכם
רועים, כליבי; ורעו אתכם, דעה והשכל.
י21:
כי נבערו
הרועים, ואת ה’ לא דרשו; על כן לא השכילו, וכל מרעיתם נפוצה. {פ}
כג1:
הוי
רועים, מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי--נאום ה’. {ס}
כג4:
והקימותי עליהם
רועים, ורעום; ולא ייראו עוד ולא ייחתו ולא ייפקדו, נאום ה’. {ס}
נ6:
צאן אובדות, היו עמי--
רועיהם התעום, הרים שובבום; מהר אל גבעה הלכו, שכחו רבצם.
נא23: (?)
וניפצתי בך
רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים.
הרועים כאויבים:
ו3:
אליה יבואו
רועים, ועדריהם; תקעו
עליה אוהלים סביב, רעו איש את ידו. קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצוהריים;
אוי לנו כי פנה היום, כי יינטו צללי ערב. קומו ונעלה בלילה, ונשחיתה
ארמנותיה.
יב9:
העיט צבוע נחלתי לי,
העיט סביב עליה; לכו, אספו כל
חית השדה --היתיו לאוכלה.
רועים רבים שיחתו כרמי,
בוססו את חלקתי; נתנו את חלקת חמדתי, למדבר שממה. שמה, לשממה--אבלה עליי,
שממה; נשמה, כל הארץ, כי אין איש, שם על לב. על כל שפיים במדבר, באו
שודדים, כי
חרב לה' אוכלה, מקצה ארץ ועד קצה הארץ: אין שלום, לכל בשר. {ס}
מג10:
ואמרת אליהם כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: הנני שולח
ולקחתי את נבוכדראצר מלך בבל עבדי, ושמתי כיסאו, ממעל לאבנים האלה אשר
טמנתי; ונטה את שפרירו עליהם. ובא, והכה את ארץ מצריים -- אשר למוות
למוות, ואשר לשבי לשבי, ואשר לחרב לחרב. והצתי אש בבתי אלוהי מצריים,
ושרפם, ושבם; ועטה את ארץ מצריים כאשר יעטה
הרועה את בגדו, ויצא משם, בשלום.
דימויים אחרים:
יז16:
ואני לא אצתי
מרועה אחריך, ויום אנוש לא התאוויתי--אתה ידעת; מוצא שפתיי, נוכח פניך היה.
כב22:
כל
רועייך תרעה רוח, ומאהבייך בשבי ילכו: כי אז תבושי ונכלמת, מכול רעתך.
כה34:
הילילו
הרועים וזעקו, והתפלשו אדירי הצאן--כי מלאו ימיכם, לטבוח; ותפוצותיכם, ונפלתם ככלי חמדה.
ואבד מנוס, מן
הרועים, ופליטה, מאדירי הצאן.
קול צעקת
הרועים, ויללת אדירי הצאן--כי שודד ה’, את מרעיתם.
לא9:
שמעו דבר ה’ גויים, והגידו באיים ממרחק; ואמרו, מזרה ישראל יקבצנו, ושמרו,
כרועה עדרו.
רועים ואריות: ע' בפרק "ביטויים כלליים" בסעיף "טורפים ונטרפים".
פרא
לימוד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח --תאנתה, מי ישיבנה; כל מבקשיה לא ייעפו, בחודשה ימצאונה.
ד11:
בעת ההיא, ייאמר לעם הזה ולירושלים,
רוח צח שפיים
במדבר, דרך בת עמי--לא לזרות, ולא להבר.
רוח מלא מאלה, יבוא לי; עתה, גם אני אדבר משפטים אותם. הנה
כעננים יעלה,
וכסופה מרכבותיו--קלו
מנשרים, סוסיו; אוי לנו, כי שודדנו.
ה12:
כיחשו, בה’, ויאמרו, לא הוא; ולא תבוא עלינו רעה, וחרב ורעב לא נראה. והנביאים יהיו
לרוח, והדיבר אין בהם; כה ייעשה, להם. {ס}
י13:
לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעלה נשיאים, מקצה הארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא
רוח מאוצרותיו. נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא
רוח בם.
יג24:
ואפיצם, כקש עובר,
לרוח,מדבר.
יד6:
ופראים
עמדו על שפיים, שאפו
רוח כתנים; כלו עיניהם, כי אין עשב.
{טו7:
ואזרם במזרה, בשערי הארץ; שיכלתי איבדתי את עמי, מדרכיהם לא שבו.
לא9:
שמעו דבר ה' גויים, והגידו באיים ממרחק; ואמרו,
מזרה ישראל יקבצנו, ושמרו, כרועה עדרו.
}
יח17:
כרוח
{ס}
קדים אפיצם, לפני אויב; עורף ולא פנים אראם, ביום אידם.
כב22:
כל רועייך תרעה
רוח, ומאהבייך בשבי ילכו: כי אז תבושי ונכלמת, מכול רעתך.
מט32:
והיו גמליהם לבז, והמון מקניהם לשלל, וזיריתים לכל
רוח, קצוצי פיאה; ומכל עבריו אביא את אידם, נאום ה’.
מט36:
והבאתי אל עילם ארבע
רוחות, מארבע קצות השמיים, וזיריתים, לכול
הרוחות האלה; ולא יהיה הגוי, אשר לא יבוא שם נידחי עילם.
נא1:
כה אמר ה’, הנני מעיר על בבל, ואל יושבי לב קמיי--
רוח, משחית. ושילחתי לבבל זרים וזירוה, ויבוקקו את ארצה: כי היו עליה מסביב, ביום רעה.
נא11:
הברו החיצים, מלאו השלטים--העיר ה’ את
רוח מלכי מדיי, כי על בבל מזימתו להשחיתה: כי נקמת ה’ היא, נקמת היכלו.
נא16:
לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעל נשיאים, מקצה ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא
רוח מאוצרותיו. נבער כל אדם מדעת, הוביש כל צורף מפסל: כי שקר נסכו, ולא
רוח בם.
ישעיהו לב15:
עד
ייערה עלינו
רוח, ממרום; והיה
מדבר לכרמל, והכרמל ליער ייחשב.
הושע יג15:
כי הוא, בין אחים יפריא; יבוא קדים
רוח ה’
ממדבר עולה, ויבוש מקורו ויחרב מעיינו--הוא ישסה, אוצר כל כלי חמדה.
איוב א19:
והנה
רוח גדולה באה מעבר
המדבר, וייגע בארבע פינות הבית, וייפול על הנערים, וימותו; ואימלטה רק אני לבדי, להגיד לך.
ואומר אהה אדוניי ה’, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור, שלום, יהיה לכם; ונגעה חרב, עד הנפש.
ד15:
כי קול מגיד, מדן; ומשמיע אוון, מהר אפריים. הזכירו לגויים, הנה השמיעו על ירושלים,
נוצרים באים, מארץ המרחק; וייתנו על ערי יהודה, קולם.
כשומרי שדיי, היו עליה מסביב: כי אותי מרתה, נאום ה’.
ד29:
מקול
פרש ורומה קשת, בורחת
כל העיר--באו בעבים, ובכפים עלו: כל העיר עזובה, ואין יושב בהן איש. ואת
שדוד מה תעשי? כי תלבשי שני כי תדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עינייך?! לשוא
תתייפי; מאסו בך
עוגבים, נפשך יבקשו.
ה10:
עלו בשרותיה ושחתו, וכלה אל תעשו; הסירו, נטישותיה, כי לא לה’, המה.
ה15:
הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל, נאום ה’: גוי
איתן הוא, גוי
מעולם הוא--גוי לא תדע לשונו, ולא תשמע מה ידבר. אשפתו,
כקבר פתוח; כולם,
גיבורים... ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה,
בחרב.
ו9:
כה אמר ה’ צבאות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל; השב, ידך,
כבוצר, על סלסילות.
* ו22:
כה אמר ה’, הנה עם בא מארץ צפון; וגוי גדול, ייעור מירכתי ארץ. קשת וכידון יחזיקו,
אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם
כים יהמה, ועל סוסים ירכבו; ערוך,
כאיש למלחמה, עלייך, בת ציון.
ו25:
אל תצאו השדה, ובדרך אל תלכו: כי
חרב לאויב,
מגור מסביב. בת עמי חגרי שק, והתפלשי באפר--אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים: כי פתאום, יבוא
השודד עלינו.
ח16:
מדן נשמע,
נחרת סוסיו --מקול
מצהלות אביריו, רעשה כל הארץ; ויבואו, ויאכלו ארץ ומלואה--עיר, ויושבי בה. {פ} כי הנני משלח בכם,
נחשים צפעונים, אשר אין להם, לחש; ונישכו אתכם, נאום ה'.
ט15:
והפיצותים, בגויים, אשר לא ידעו, המה ואבותם; ושילחתי אחריהם את
החרב, עד כלותי אותם. {פ}
ט20:
כי עלה
מוות בחלונינו, בא בארמנותינו--להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות.
י22:
קול
שמועה הנה באה, ו
רעש גדול מארץ צפון: לשום את ערי יהודה, שממה--מעון תנים. {ס}
יא22:
לכן, כה אמר ה' צבאו-ת, הנני פוקד, עליהם: הבחורים, ימותו
בחרב, בניהם ובנותיהם, ימותו ברעב.
יג20:
שאו עיניכם וראו,
הבאים מצפון; איה, העדר נתן לך--צאן, תפארתך.
טו 2:
והיה כי יאמרו אליך, אנה נצא; ואמרת אליהם כה אמר ה', אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. ופקדתי עליהם
ארבע משפחות, נאום ה’, את החרב להרוג, ואת הכלבים לסחוב; ואת עוף השמיים ואת בהמת הארץ, לאכול ולהשחית.
טו 8:
עצמו לי אלמנותיו מחול ימים, הבאתי להם על אם
בחור שודד בצוהריים; הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות.
טו 12:
הירוע ברזל
ברזל מצפון, ונחושת.
טז 16:
הנני שולח
לדייגים רבים, נאום ה'--ודיגום; ואחרי כן, אשלח לרבים
ציידים, וצדום מעל כל הר ומעל כל גבעה, ומנקיקי הסלעים.
כב7:
וקידשתי עליך
משחיתים, איש וכליו; וכרתו מבחר ארזיך, והפילו על האש.
כה30:
ואתה תינבא אליהם, את כל הדברים האלה; ואמרת אליהם, ה' ממרום ישאג וממעון קודשו ייתן קולו--שאוג ישאג על נווהו, הידד
כדורכים יענה אל כל יושבי הארץ. בא
שאון, עד קצה הארץ--כי ריב לה' בגויים, נשפט הוא לכל בשר: הרשעים נתנם לחרב, נאום ה'. {ס}
כה32:
כה אמר ה' צצבאות: הנה רעה יוצאת מגוי אל גוי; ו
סער גדול, ייעור מירכתי ארץ.
מו10:
והיום ההוא לאדוניי ה’ צבאות, יום נקמה להינקם מצריו, ואכלה
חרב ושבעה, ורוותה מדמם: כי זבח לד' ה’ צבאות, בארץ צפון--אל נהר פרת.
מו14:
הגידו במצריים והשמיעו במגדול, והשמיעו בנוף ובתחפנחס; אמרו, התייצב והכן לך--כי אכלה
חרב, סביביך... הרבה, כושל; גם נפל איש אל ריעהו, ויאמרו קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו, מפני,
חרב היונה.
מו20:
עגלה יפה פייה, מצריים;
קרץ מצפון, בא בא.
מו22:
קולה, כנחש ילך: כי בחיל ילכו--ובקרדומות באו לה,
כחוטבי עצים. כרתו יערה נאום ה’, כי לא ייחקר: כי
רבו מארבה, ואין להם מספר.
מז2:
כה אמר ה’, הנה
מים עולים מצפון והיו
לנחל שוטף, וישטפו ארץ ומלואה, עיר ויושבי בה; וזעקו, האדם, והיליל, כול יושב הארץ.
מקול, שעטת פרסות אביריו, מרעש לרכבו, המון גלגיליו --לא הפנו אבות אל בנים, מרפיון ידיים.
מז6:
הוי,
חרב לה’, עד אנה, לא תשקוטי; היאספי, אל תערך--הירגעי, ודומי. איך תשקוטי, וה’ ציווה לה: אל אשקלון ואל חוף הים, שם יעדה.
מח2:
אין עוד, תהילת מואב--בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי; גם מדמן תידומי, אחרייך תלך
חרב.
מח8:
ויבוא
שודד אל כל עיר, ועיר לא תימלט, ואבד העמק, ונשמד המישור--אשר, אמר ה’.
מח12:
לכן הנה ימים באים, נאום ה’, ושילחתי לו
צועים, וציעוהו; וכליו יריקו, ונבליהם ינפצו.
מח18:
רדי מכבוד ושבי בצמא, יושבת בת דיבון: כי
שודד מואב עלה בך, שיחת מבצרייך.
מח32:
מבכי יעזר אבכה לך, הגפן שבמה, נטישותייך עברו ים, עד ים יעזר נגעו--על קיצך ועל בצירך,
שודד נפל.
מח40:
כי כה אמר ה’, הנה
כנשר ידאה; ופרש כנפיו, אל מואב.
מח45:
בצל חשבון עמדו, מכוח נסים: כי
אש יצא מחשבון, ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב, וקודקוד בני שאון. אוי לך מואב, אבד עם כמוש: כי לוקחו בניך בשבי, ובנותיך בשביה.
מט22:
הנה
כנשר יעלה וידאה, ויפרוש כנפיו על בוצרה; והיה לב גיבורי אדום, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. {פ}
א15:
כי הנני קורא, לכל משפחות ממלכות צפונה--נאום ה’; ובאו ונתנו איש כיסאו
פתח שערי ירושלים, ועל כל חומותיה סביב, ועל, כל ערי יהודה.
ז1:
הדבר אשר היה אל ירמיהו, מאת ה’ לאמור. עמוד,
בשער בית ה’, וקראת שם, את הדבר הזה; ואמרת שמעו דבר ה’, כל יהודה הבאים
בשערים האלה, להשתחוות, לה’. {ס}
יד1:
אשר היה דבר ה’ אל ירמיהו, על דברי הבצרות. אבלה יהודה,
ושעריה אומללו קדרו לארץ; וצווחת ירושלים, עלתה.
טו7:
ואזרם במזרה,
בשערי הארץ; שיכלתי איבדתי את עמי, מדרכיהם לא שבו.
יז19:
[מסקנה: אם אכן בית-המלך נמצא מדרום לבית ה', אז "שער בני העם" נמצא בחומה הדרומית של ירושלים].
כה אמר ה’ אליי, הלוך ועמדת
בשער בני העם, אשר יבואו בו מלכי יהודה, ואשר ייצאו בו;
ובכול, שערי ירושלים.
ואמרת אליהם שמעו דבר ה’ מלכי יהודה, וכל יהודה, וכול, יושבי ירושלים--הבאים,
בשערים האלה. כה אמר ה’, הישמרו בנפשותיכם; ואל תשאו משא ביום השבת, והבאתם
בשערי ירושלים... והיה אם שמוע תשמעון אליי, נאום ה’, לבלתי הביא משא
בשערי העיר הזאת, ביום השבת; ולקדש את יום השבת, לבלתי עשות בה כל מלאכה. ובאו
בשערי העיר הזאת מלכים
ושרים יושבים על כיסא דויד רוכבים ברכב ובסוסים, המה ושריהם--איש יהודה,
ויושבי ירושלים; וישבה העיר הזאת, לעולם. ובאו מערי יהודה ומסביבות
ירושלים ומארץ בנימין, ומן השפילה ומן ההר ומן הנגב, מביאים עולה וזבח,
ומנחה ולבונה--ומביאי תודה, בית ה’. ואם לא תשמעו אליי, לקדש את יום השבת,
ולבלתי שאת משא ובוא
בשערי ירושלים, ביום השבת: והצתי אש
בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים--ולא תכבה. {פ}
יט1:
[מסקנה: "שער החרסית" נמצא בחומה הדרומית – ע' יהושע טו8]
כה אמר ה’, הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש; ומזקני העם, ומזקני הכוהנים. ויצאת, אל גיא בן הינום, אשר, פתח
שער החרסית; וקראת שם, את הדברים אשר אדבר אליך.
כ1:
[הערה: "שער בנימין העליון" נמצא, כנראה, בקיר הצפוני של חצר בית ה', כי שבט בנימין שכן מצפון לבית המקדש].
וישמע פשחור בן אימר הכוהן, והוא פקיד נגיד בבית ה’, את
ירמיהו, ניבא את הדברים האלה. ויכה פשחור, את ירמיהו הנביא; וייתן אותו על
המהפכת, אשר בשער בנימין העליון, אשר בבית ה’.
כב1:
כה אמר ה’, רד בית מלך יהודה; ודיברת שם, את הדבר הזה. ואמרת, שמע דבר ה’, מלך יהודה, היושב על כיסא דויד: אתה ועבדיך ועמך, הבאים
בשערים האלה. כה אמר
ה’, עשו משפט וצדקה, והצילו גזול, מיד עשוק; וגר יתום ואלמנה אל תונו, אל
תחמוסו, ודם נקי, אל תשפכו במקום הזה. כי אם עשה תעשו, את הדבר הזה--ובאו
בשערי הבית הזה מלכים
יושבים לדויד על כיסאו, רוכבים ברכב ובסוסים, הוא ועבדיו, ועמו. ואם לא
תשמעו, את הדברים האלה--בי נשבעתי נאום ה’, כי לחורבה יהיה הבית הזה. {פ}
כב19:
קבורת חמור, ייקבר; סחוב והשלך, מהלאה
לשערי ירושלים. {ס}
כו10:
[אולי הכוונה לשער שבנה יותם מלך יהודה – מל"ב טו 35].
וישמעו שרי יהודה, את הדברים האלה, ויעלו מבית המלך, בית ה’; ויישבו בפתח
שער ה’, החדש. {ס}
לא37:
[הערות: ע"פ הסיפור על מלחמת יואש-אמציה נראה ש"שער הפינה" נמצא בחומה
הצפונית של ירושלים. ע"פ הסיפור על בריחת דוד מפני אבשלום נראה ש"נחל
קדרון" נמצא ממזרח לירושלים (בין ירושלים להר הזיתים). "העמק הפגרים
והדשן" הוא כנראה גיא בן הינום, שהיה מלא פגרים של ילדים (ע' ירמיהו יט),
והוא נמצא בדרום. ע"פ 'דעת מקרא', "מגדל חננאל" נמצא בפינה הצפון-מזרחית,
"שער הפינה" נמצא בפינה הצפון-מערבית, "גבעת גרב" ו"גועה" נמצאות במערב,
"כל העמק הפגרים והדשן וכל השדמות" נמצאים בדרום, ו"שער הסוסים" נמצא
בפינה הדרום-מזרחית].
הנה ימים באים, נאום ה’; ונבנתה העיר לה’, ממגדל חננאל
שער הפינה. ויצא עוד קו המידה, נגדו, על, גבעת גרב; ונסב, גועתה. וכל העמק הפגרים והדשן וכל השדמות עד נחל קדרון עד פינת
שער הסוסים, מזרחה--קודש, לה’: לא יינתש ולא ייהרס עוד, לעולם. {פ}
לו10:
[זה מחזק את ההשערה שהכוונה היא לשער שבנה יותם מלך יהודה – הוא בנה את "שער בית ה'
העליון"].
ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו, בית ה’--בלשכת גמריהו בן שפן הסופר בחצר
העליון, פתח
שער בית ה’ החדש, באוזני, כל העם.
לז13:
ויהי הוא
בשער בנימין, ושם בעל פקידות, ושמו יראייה, בן שלמיה בן חנניה; ויתפוש את ירמיהו הנביא, לאמור, אל הכשדים, אתה נופל.
לח7:
וישמע עבד מלך הכושי איש סריס, והוא בבית המלך, כי נתנו את ירמיהו, אל הבור; והמלך יושב,
בשער בנימין.
לט3:
[מסקנה: "שער בין החומותיים" הוא כנראה בחומה המזרחית, כי הוא מוביל לערבה – לכיוון יריחו].
ויבואו, כול שרי מלך בבל, ויישבו,
בשער התווך --נרגל
שראצר סמגר נבו שר סכים רב סריס, נרגל שראצר רב מג, וכל שארית, שרי מלך
בבל. ויהי כאשר ראם צדקייהו מלך יהודה וכול אנשי המלחמה, ויברחו וייצאו
לילה מן העיר דרך גן המלך,
בשער, בין החומותיים; וייצא, דרך הערבה.
נא58:
כה אמר ה’ צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער,
ושעריה הגבוהים, באש ייצתו; ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש, ויעפו. {ס}
איכה ד12:
לא האמינו מלכי ארץ, כול יושבי תבל: כי יבוא צר ואויב,
בשערי ירושלים. {ס}
נחמיה ז3:
ואומר להם, לא ייפתחו
שערי ירושלים עד חום השמש, ועד הם עומדים יגיפו הדלתות, ואחוזו; והעמד, משמרות יושבי ירושלים--איש במשמרו, ואיש נגד ביתו.
נחמיה יג19:
ויהי כאשר צללו
שערי ירושלים לפני השבת, ואומרה וייסגרו הדלתות, ואומרה, אשר לא יפתחום עד אחר השבת; ומנעריי, העמדתי על השערים--לא יבוא משא, ביום השבת.
מל"ב יד13:
ואת אמציהו מלך יהודה בן יהואש בן אחזיהו, תפש יהואש מלך ישראל--בבית שמש; ויבוא, ירושלים, ויפרוץ בחומת ירושלים
בשער אפריים עד
שער הפינה, ארבע מאות אמה.
מל"ב טו35:
רק הבמות לא סרו--עוד העם מזבחים ומקטרים, בבמות; הוא, בנה את
שער בית ה’--העליון.
יחזקאל ח3:
וישלח תבנית יד, וייקחני בציצית ראשי; ותישא אותי רוח בין הארץ ובין השמיים ותבא אותי ירושלימה במראות אלוהים, אל
פתח שער הפנימית הפונה צפונה, אשר שם מושב, סמל הקנאה המקנה...
ויבא אותי, אל
פתח שער בית ה’, אשר, אל הצפונה; והנה שם הנשים יושבות, מבכות את התמוז. {ס}...
יחזקאל ט2: והנה שישה אנשים באים מדרך
שער העליון אשר מופנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש אחד בתוכם לבוש בדים, וקסת הסופר במותניו; ויבואו, ויעמדו, אצל, מזבח הנחושת.
יחזקאל י19:
וישאו הכרובים את כנפיהם ויירומו מן הארץ לעיניי, בצאתם, והאופנים, לעומתם; ויעמוד,
פתח שער בית ה’ הקדמוני, וכבוד אלוהי ישראל עליהם, מלמעלה.
יחזקאל יא1:
ותישא אותי רוח, ותבא אותי אל
שער בית ה’ הקדמוני הפונה קדימה, והנה בפתח השער, עשרים וחמישה איש; ואראה בתוכם את יאזניה בן עזור, ואת פלטיהו בן בניהו--שרי העם. {פ}
זכריה יד10:
ייסוב כל הארץ כערבה מגבע לרימון, נגב ירושלים; וראמה וישבה תחתיה
למשער בנימין, עד מקום שער הראשון עד שער הפינים, ומגדל חננאל, עד יקבי המלך.
דה"ב כג2:
וייקח את שרי המאות ואת האדירים ואת המושלים בעם ואת כל עם הארץ, ויורד
את המלך מבית ה', ויבואו בתוך שער העליון, בית המלך; ויושיבו, את המלך,
על, כיסא הממלכה.
דה"ב כד8:
ויאמר המלך, ויעשו ארון אחד; וייתנוהו
בשער בית ה’, חוצה.
דה"ב כז3:
הוא, בנה את
שער בית ה’--העליון; ובחומת העופל בנה, לרוב.
דה"ב כו9:
וייבן עוזייהו מגדלים בירושלים,
על שער הפינה
ועל שער הגיא ועל המקצוע; ויחזקם.
דה"ב לג14: ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דויד מערבה לגיחון בנחל ולבוא
בשער הדגים, וסבב לעופל, ויגביהה, מאוד; וישם שרי חיל בכל הערים הבצורות, ביהודה.
נחמיה ב13:
ואצאה
בשער הגיא לילה, ואל פני עין התנין, ואל
שער, האשפות; ואהי שובר בחומות ירושלים, אשר הם פרוצים,
ושעריה, אוכלו באש. ואעבור אל
שער העין, ואל ברכת המלך; ואין מקום לבהמה, לעבור תחתיי. ואהי עולה בנחל לילה, ואהי שובר בחומה; ואשוב, ואבוא
בשער הגיא --ואשוב.