קוד: מבנה ירמיהו ג בתנ"ך
סוג: לא גמור
מאת: אראל
אל: פירושים וסימנים ירמיהו א; לא גמור
[ג6 - ג11]
לפני שיצא ירמיהו לשליחות, נתן לו ה' רקע הסטורי, כדי שיבין את ה
הבדל שבין שתי הממלכות-האחיות:
משובה ישראל
(מלכות 10 השבטים) ו
בגודה יהודה
(מלכות יהודה). שתיהן חטאו, אבל בגודה-יהודה גרועה יותר משתי סיבות:
ותרא בגודה אחותה יהודהויכלה ללמוד לקח, והיא לא למדה:
ולא יראה בגודה יהודה אחותה, ותלך ותזן גם היא.
ולא שבה, אבל בגודה-יהודה חזרה בתשובה בשקר:
וגם בכל זאת לא שבה אליי בגודה אחותה יהודה בכל ליבה, כי אם בשקר, נאום ה'!לחזור בתשובה בשקר זה יותר גרוע מאשר לא לשוב בכלל.
לכן אמר ה' לירמיהו (ג11):
צידקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה
, וציווה עליו ללכת אל עשרת השבטים, שנמצאו בגלות בארץ צפון, ולקרוא להם לחזור בתשובה:
[ג12 - ג13]
הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת: 'שובה, משובה ישראל, נאום ה'! לא אפיל פניי בכם, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם...'
בגודה-יהודה
חזרה בתשובה בשקר, ולכן ה' לא רוצה לסלוח לה. אבל משובה-ישראל לא שיקרה,
ולכן ה' נותן לה הזדמנות לחזור בתשובה באמת. כמובן, התנאי לכך הוא שישראל
לא תחיה בשקר כמו יהודה אלא תודה בעוונותיה:
אך דעי עוונך, כי בה’ אלוהייך פשעת; ותפזרי את דרכייך לזרים תחת כל עץ רענן, ובקולי לא שמעתם, נאום ה’
.
[ג14 - ג18] כשהגולים שמעו את הנבואה הראשונה - הם הגיבו (כנראה) ברגשות מעורבים: מצד אחד הם שמחו שיש להם עוד סיכוי לחזור בתשובה, אבל מצד שני - הם חששו שבעתיד הם שוב ייכשלו במשובה ובחטא, וה' שוב יוציא אותם לגלות. הנבואה השניה באה להרגיע אותם: ההתדרדרות הרוחנית של "משובה ישראל" (מלכות שומרון) נבעה מכמה גורמים, ובעתיד - לאחר שה' יחזיר את עשרת השבטים לא"י - הוא יתקן את הגורמים האלה, כדי לעזור להם - שלא יחזרו לסורם:
שובו בנים שובבים, נאום ה’, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם ציון. ונתתי לכם רועים כליבי; ורעו אתכם דעה והשכל.
והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום ה'-- לא יאמרו עוד 'ארון ברית ה'', ולא יעלה על לב; ולא יזכרו בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד. הקדושה תתפשט בכל ירושלים:
בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה',והקדושה הזאת תמשוך אליה את כל הגויים:
ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים; ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם הרע.(פירושים נוספים)
בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל, ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם." (ואברבנאל פירש שהכוונה בפרט לגולים מהודו)
[ג19 - ג20]
ברקע ההסטורי הדגיש ה' שמשובה-ישראל לא בגדה, אבל כאן כתוב "כן בגדתם בי בית ישראל, נאום ה’
" - כל בית ישראל (או אפילו רק משובה-ישראל) בגדו! אני ממש לא מבין את זה.
בינתיים, עד שתמצאו תשובה, נפרש את הנבואה בפני עצמה, במנותק משאר הפרק.
בנבואה הזאת יש משל: ה' נמשל לאב, בית ישראל נמשלים לבתו ושאר העמים נמשלים לבניו. בדרך-כלל, בת לא מקבלת חלק בנחלה של אביה; אבל האב כל-כך אהב את בתו שהוא נתן לה נחלה, ולא סתם נחלה אלא את הנחלה הטובה ביותר, נחלה שכל הבנים רצו לקבל:
ואנוכי אמרתי: 'איך אשיתך בבנים
הקב"ה – כל-כך אהב את 'בתו' שהוא חשב 'איך אתן לךְ מעמד שווה ונחלה שווה לבנים (כלומר לשאר העמים)
, ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים'; ואומר
– חשבתי שאחרי זה תהיי לי בת נאמנה ומסורה:
'אבי תקראי לי, ומאחריי לא תשובי'.
אבל הבת בגדה באביה:
אכן בגדה אישה מרעהּ; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום ה’.
נראה לי שהנביא מצטט כאן פתגם שהיה מקובל בימיו: "בגדה אישה מרעהּ
": בימי ירמיהו היה מאד מקובל לבגוד (ע' ירמיהו ט: "כי כולם מנאפים - עצרת בוגדים
"). אבל כנראה שהדעה המקובלת בעם היתה שהנשים הן בוגדניות יותר; כמה שהחבר בוגד בחברתו - החברה בוגדת בו יותר: "
בגדה אישה
[יותר ]
מרעהּ
". והנמשל הוא, שישראל - בתו של ה' - בגדה בו יותר מאשר כל הגויים - הבנים. וכמו שאמר ירמיהו בפרק ב: "ההמיר גוי אלהים? והמה לא אלהים! ועמי המיר כבודו בלא יועיל!
"
[ג21 - ד2; ע"פ מלבי"ם]. בני ישראל בגלות נמשלים לילדים שהלכו לאיבוד בין ההרים, ואביהם קורא להם מראש אחד ההרים שישובו אליו, אך הם אינם מזהים את קולו ואינם מוצאים את הדרך חזרה. שני קולות נשמעים כאן:
קול על שפייםעל ראש ההר
נשמע;
בכי תחנוני בני ישראלנשמע,
כי העוו את דרכם(הלכו לאיבוד)
, שכחו את ה’ אלוהיהםואינם מזהים את קולו.
בהמשך מפרט הנביא את שני הקולות:
שובו בנים שובבים, ארפה משובותיכם!'– זהו קולו של האב, הקורא לילדים לחזור אליו;
הננו אתנו לך– אנחנו רוצים לבוא אליך
, כי אתה ה’ אלוהינו!אבל אנחנו לא יכולים כי:
אכן לשקר מגבעות, המון הרים!-- כל הגבעות וההרים שמסביבנו הומים ומשמיעים הדים וקולות של 'שקר'; אנחנו לא יודעים מאיפה מגיע הקול האמיתי שלך – ולכן לא יודעים לאן לחזור!
אכן בה’ אלוהינו, תשועת ישראל!רק אתה יכול להושיע אותנו ולהשיב אותנו אליך – אנחנו לא מסוגלים לחזור בעצמנו! (פירוט)
והבושת, אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו: את צאנם, ואת בקרם, את בניהם, ואת בנותיהם– אנחנו כבר מיואשים ומדוכאים לגמרי מרוב בושה על עוונותינו, ומרוב ייאוש אין לנו כוח לשנות את מעשינו:
נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו– מרוב ייאוש אנחנו שוכבים על הארץ ומתכסים במעשינו המבישים, ולא מסוגלים לקום ולשוב:
כי לה’ אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד היום הזה; ולא שמענו, בקול ה’ אלוהינו.
ה' עונה להם על שתי הטענות:
אם תשוב ישראל נאום ה’ אליי, תשוב;-- אם באמת תרצה לשוב אליי – תצליח;
ואם תסיר שיקוציך מפניי -- ולא תנוד: אני אכוון את דרכך כך שתגיע אליי ולא תנוד לצדדים.
ונשבעת 'חי ה’!', באמת, במשפט ובצדקה;ואז לא תהיה לכם סיבה להתבייש – אפילו הגויים יכבדו אתכם:
והתברכו בו גויים, ובו יתהללו.
הפסוקים הבאים (ד3 - ד4) פונים אל איש יהודה ויושבי ירושלים, ולכן
ייתכן שהם מתחילים נושא חדש, אולם ייתכן כיבסיום השליחות מספר ירמיהו לבני 'משובה ישראל' את הנבואה
שאמר לו ה' להגיד לאיש יהודה ולירושלים, כדי שיראו שאין הפליה - ה' מוכיח
גם את אחיהם בני-יהודה על מעשיהם:
כי כה אמר ה’ לאיש יהודה ולירושלים: 'נירו לכם ניר, ואל
תזרעו אל קוצים. הימולו לה’, והסירו עורלות לבבכם, איש יהודה ויושבי
ירושלים: פן תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה -- מפני רוע מעלליכם.
"