קוד: ביאור:ירמיהו ח18 בתנ"ך
סוג: מבנה1
מאת: אראל
אל:
ירמיהו ח18: "מַבְלִיגִיתִי
עֲלֵי יָגוֹן;
עָלַי לִבִּי דַוָּי
"
אני מנסה
להבליג, להתחזק ולהתגבר
על היגון, אבל
ליבי גובר
עלי בכאבו ובצערו.
הצער של ירמיהו נובע מההזדהות שלו עם הכאב של האומה הישראלית, שהוא מזדהה עמה וקורא לה "בת עמי
" (הכינוי מופיע 4 פעמים ב-5 הפסוקים הבאים).
הפסוקים הבאים מתארים כמה גורמים, שהיו עשויים לתת תקוה לעם ישראל, אבל
התקוה לא מתממשת:
פסוק 19:
הִנֵּה-קוֹל שַׁוְעַת בַּת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים
- ירמיהו שומע את הצעקות של בני ישראל מהצפון הרחוק, איזור שכבר נמצא במלחמה עם האויב (פירוט); הוא שומע את כל הרעיונות והפתרונות שהם מציעים על-מנת לצאת מ"המצב"; אבל
הוא לא שומע שהם מציעים לחזור אל ה'; הוא שומע שהם מציעים רק פתרונות של
הבל; והוא זועק: "הַ-ה' אֵין בְּצִיּוֹן, אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ? מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם, בְּהַבְלֵי נֵכָר?!
" האם הם לא יודעים שה' שוכן בציון ויכול להושיע אותם? מדוע הם לא זועקים אליו? מדוע הם מחפשים את ישועתם בדברים דוממים (פסילים), או בפתרונות של
הבל, או בהסתמכות על עמי
נכר?! הדבר מגדיל
עוד יותר את כאבו של הנביא: לא רק שהם סובלים, הם גם לא שמים לב לכיוון
היחיד שיכול לתת להם תקוה (פירוט); וליבו דווה וכואב עליו.
פסוק 20: "עָבַר קָצִיר, כָּלָה קָיִץ; וַאֲנַחְנוּ לוֹא
נוֹשָׁעְנוּ
" - כמו
שאנחנו מחכים לישועה בתאריכים מסויימים (בניסן, שמסורת בידנו שבו אנחנו
עתידים להיגאל; או בתשעה באב, שמסורת בידנו שיהפוך ליום שמחה) כך ייתכן
שגם בזמן ירמיהו חיכו לישועה דווקא בתאריכים מסויימים - בעונת הקציר
(ניסן-אייר) ובעונת הקיץ (תמוז-אב), וכשהתאריכים הללו עברו, הייאוש גבר,
והיתה תחושה שהישועה לעולם לא תבוא (פירוט).
פסוקים 21-22: "עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי, הָשְׁבָּרְתִּי; קָדַרְתִּי,
שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי.
הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם-רֹפֵא אֵין
שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי?!
" - פצועים מהצפון בורחים ומגיעים לירושלים, וירמיהו שואל "למה אתם כאן? האם
אין לכם תרופות ורופאים בצפון?!" (הגלעד הוא איזור בארץ ישראל שבו היה גדל
הצרי - חומר ששימש לרפואות; ראו
בראשית לז25,
ירמיהו מו11). כנראה שבאמת לא היו - האויבים שדדו את הצרי, והרופאים נהרגו או ברחו; והשבר נעשה גדול עוד יותר.
וכל מה שנותר לירמיהו לעשות הוא, לבכות על הפצועים, שלא יתרפאו, אלא יהיו חללים (פסוק 23): "מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי
".