קוד: ביאור:ירמיהו יג12 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ירמיהו יג12: "וְאָמַרְתָּ
אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל
נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן'. וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ: 'הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע כִּי כָל נֵבֶל
יִמָּלֵא יָיִן?!'
"
נֵבֶל הוא כלי-חרס העשוי להכניס בו יין,
שמואל א א24: "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח
וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר
"
(רש"י,
מצודות). ולכן דברי הנביא
"כל נבל יימלא יין" נראים טריביאליים, וברור מדוע שומעיו אומרים לו בתמיהה
"הידוע לא נדע כי כל נבל יימלא יין?!".
לכאורה, התשובה לתמיהה זו נמצאת בשני הפסוקים הבאים: מילוי הנבל ביין הוא משל למילוי יושבי-הארץ בשיכרון,
ירמיהו יג13: "וְאָמַרְתָּ
אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי
מְמַלֵּא אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ
הַזֹּאת, וְאֶת הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ, וְאֶת
הַכֹּהֲנִים, וְאֶת הַנְּבִיאִים, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָים,
שִׁכָּרוֹן
"; ויושבי-הארץ נמשלים לנבל כי הם ינופצו ויישברו כמו נבל-יין העשוי מחרס,
ירמיהו יג14: "וְנִפַּצְתִּים
אִישׁ אֶל אָחִיו, וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו, נְאֻם ה'; לֹא
אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם
מֵהַשְׁחִיתָם
". והמשל דומה ל
ירמיהו כה15: "כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵלַי: קַח אֶת
כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי, וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם
".
אולם, עדיין לא ברור מה מוסיף לנבואה זו המשפט הראשון "כל נֵבֶל יימלא יין", ומדוע לא מספיקה הנבואה בפסוקים 13-14?
1. לפי מלבי"ם, המשפט רומז לתכונותיו המיוחדות של הנבל: "ש
כל הנבל ימלא מן
היין, שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין ומלאים ממנו...
ועת יריקו היין, ישברו הנבל וישרו חרסיו במים להוציא היין הטוב הבלוע בחרסים, והוא הנקרא חרס הדרייני
(ע"ז דף ל"ב), כמ"ש "ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול"
(ישעיה ל'), "וכליו יריקו ונבליהם ינפצו"
(לקמן מ"ח), ובא עליו פעל נפץ, שבא על פיזור חלקים של דבר מתדבק מקשה אחת, והושאל על נפוץ העם ופרוד חבורם
"
(מלבי"ם).
2. ולענ"ד, המשפט הוא דו-משמעי, ואפשר גם לקרוא אותו
"כל
נָבָל יימלא יין".
נָבָל
הוא הכופר בה',
תהלים נג2: "אָמַר
נָבָל בְּלִבּוֹ: 'אֵין אֱלֹהִים';
הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל, אֵין עֹשֵׂה טוֹב
". הנבל הוא אדם ש"אין לו אלהים", וזה מביא אותו להשחתת המידות, עשיית תועבות ומעשי עוול. וירמיהו הנביא מוסיף:
כל נָבָל בסופו של דבר
יימלא יין - יאבד את שיקול-הדעת שלו ויתנהג כשיכור.
הפסוק ממשיך את הרעיון של הפרשה הקודמת - משל אזור-הפשתים. כל עוד בני-ישראל היו דבקים בה', כמו אזור-פשתים הדבוק אל מתני האדם, הם היו אנושיים ובעלי מידות טובות; אולם כשהם עזבו את ה' ודבקו בחומריות, הם נשחתו ואיבדו את מידותיהם הטובות, הם הפכו להיות נבלים ומנוולים. כתוצאה מכך הם גם יימלאו יין, יתנהגו כשיכורים ללא שיקול-הדעת, וסופם שיתנפצו ויושחתו ויאבדו.