חשבון נפש שגוי בסוף ימי ירמיהו

קוד: חשבון נפש שגוי בסוף ימי ירמיהו בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: אראל

אל:

אראל:  תפקידו של העונש שבא על האדם בעולם הזה הוא, לאותת לאדם שהוא לא הולך בדרך הרצויה לפני ה', ולהביא אותו לעשות חשבון נפש.
הבעיה היא, שה"חשבון נפש" הזה עלול להביא אותו למסקנות מנוגדות: הוא יכול להגיע למסקנה שהוא צריך להתחזק יותר בדרך שהוא הולך בה כעת, או להפך - שהוא צריך לעזוב את דרכו ולחפש דרך חדשה לגמרי.

דוגמה לכך ניתן לראות כבר בימי ירמיהו (ירמיהו מד 15-): בני-ישראל שגלו למצרים, טענו שהצרות באו עליהם משום שהפסיקו לקטר למלכת-השמיים; בעוד שהנביא ירמיהו טען שהצרות באו דווקא משום שעדיין לא עזבו לגמרי את העוון הזה.

כל עוד יש נביא, הבעיה פשוטה יחסית - ברור (לנו) שצריך לשמוע בקול הנביא. אך בימינו אין נביא, והבעיה מחמירה. כמשל, נתבונן באדם ששייך לחסידות ויזניץ, וח"ו באים עליו ייסורים. הוא יכול להבין אותם בשתי דרכים מנוגדות:
א. הייסורים באו משום שהוא לא מספיק דבק במנהגי האדמו"ר הקודם מויזניץ.
ב. הייסורים באו בגלל עצם העובדה שהוא חסיד ויזניץ, ולמעשה היה צריך להיות חסיד גור, כמו אבי-אבי-אימו.

כל עוד מדובר באדם פרטי, אפשר לומר שה' דורש ממנו רק להשתדל כמיטב יכולתו לעשות חשבון-נפש; אם הוא השתדל כמיטב יכולתו - הוא יצא ידי חובת "חשבון נפש", וה' כבר ידאג לכוון אותו לכיוון הנכון (למשל בכך שייתן לו מחשבות נכונות). אך בימינו, במקרים רבים באים ייסורים על הציבור כולו, וכל אחד מגיע למסקנות אחרות. למשל, כשיש פיגועים ברצועת עזה, חלק מהציבור רואה זאת כסימן לכך שצריך לצאת מעזה, וחלק אחר רואה זאת להפך - כסימן שצריך להתחזק בהתיישבות שם ולגרש משם את הערבים.

באופן כללי יותר, אדם שבאים עליו ייסורים יכול לראות בהם סימן שהוא צריך להתחזק יותר בדרך שהוא הולך בה כעת, או להפך - סימן שהוא צריך לנטוש את הדרך שלו ולחפש דרך אחרת לגמרי.

שתי המחשבות האלו מובילות למסקנות מנוגדות לגמרי, ולכן לא ברור לי מה הטעם בעונש כאמצעי לחשבון נפש בימינו?

צחי: ירמיהו נותן להם תשובה. בכל מקום בתנך שבה נשאלת השאלה של "צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו" מופיע גם התשובה.

ירמיהו אומר להם שיסתכלו על התמונה הגדולה, על המכלול, ויראו מה קרה למלכי יהודה. אדם ששודד בנק, יכול בקלות לחשוב שה' איתו מפני שהוא הצליח ובזכות השוד יש לו הרבה מאד כסף. אבל אם היה מסתכל על המכלול הגדול של הדברים, והיה רואה מה היו התוצאות של פשעים אחרים בחייו? האם זה הביא לו אושר? מה באמת מביא לו אושר בחיים? מה קרה לשודדי בנק אחרים שעשו זאת מהמניעים שהוא עשה?

כך כשעושים תשובה וחוקרים את דרכינו, צריך לדעת להסתכל על המכלול הגדול של הדברים.

צריך גם לשאול למה הם הפסיקו לקטר למלכת השמים. האם באמת הפסיקו מפני שהסיקו שזו עבודה זרה, או מפני שראו שאין לכך שום השפעה על חייהם?

בגדול, זה נכון שיש בעיתיות בדרישת ה' באמצעות השכר והעונש, מפני שהדבר הינו מאד סובייקטיבי וניתן לפירושים שונים. לכן השאיפה היא לעשות זאת בלב נקי ככל האפשר, ועם נכונות לקבל כל תשובה אפשרית, גם כאשר היא סותרת את השקפת עולמנו. הבירור צריך להעשות יותר על ידי השאלה של 'מה המצוה' (ראה המאמר של נעשה ונשמע) ולא על ידי השאלה 'מה יעשה לי טוב'. ברגע שעובדים את ה' למטרת רווח חומרי, אז באמת קשה לדרוש את ה' באמצעות השכר ועונש, אבל ברגע שעבודת ה' היא לשמה, אז אפשר לגשת לתשובה מעין זו בלב נקי יותר, ולהצליח באותו חשבון נפש.

אני לא יודע למה יש פיגועים בעזה שמצליחים, אבל אני יודע שב99.99% מהנסיונות לפגוע ביהודים המקום אין הצלחה למחבלים.
כמו שנהרגים חיילים, כך גם נהרגים מתנחלים, ואני תולה זאת בכך שאין כיום חברה שממש הולכת בדרך ה', ולכן אין הצלחות של מאה אחוזים, כמו ברב מלחמות יהושע.
אם כבר מדברים על יהושע, אז במלחמה בעי, יהושע לא קפץ למסקנות שה' אינו בקרבם, כמו בחטא המעפילים, וכמו בהשקפה החרדית, אלא שכיבוש הארץ הוא עדיין דבר רצוי, רק שיש בעיות בדרך שהם עושים זאת. לכן הם עשו תשובה וגילו שהיה מעל בחרם.

מהפסוקים בדברים ל, ניתן לראות קשר ישיב בין טוב->חיים->ברכה. חיים אין פירושו שרידות, אלא צמיחה וברכה. אפשר לומר שבכך שהקמנו את המדינה בחרנו במוות, בשל כל החללים של המלחמות שהיו לנו, אבל בחינה של מכלול הדברים, מראה שבגולה המוות היה רב יותר, ולא היתה שום צמיחה בעם ישראל.

אולי האדם הפרטי, צריך לתרגם זאת לדברים שהוא חפץ בהם. כלומר, אם הוא רואה ברכה בדברים שהוא חפץ בהם סימן שהוא עשה מעשה שקידם אותו בדרך ה', וכך גם ההיפך הוא הנכון. כך שהסתכלות חיצונית של צד שלישי, על אדם אחר, אינה יכולה לעשות את החשבונות שכר ועונש של ה' על אותו אדם. מפני שאם אותו אדם הינו עני, אך כלל אין הדבר מפריע לו, וכל עניינו הוא שיהיו לו ילדים בריאים, אז קשה מאד לדעת האם יש עליו ברכה או לא.
חסיד ויזניץ' שבאים עליו ייסורין, אם יהיה פתוח לקבל את האפשרות שדרך החסידות בכלל, הינה בעייתית, אז הוא יוכל להבין בשל מה באים לו הייסורין.
אגב, אפשר גם להעזר בסוג הייסורין והצרות כדי לדעת בשל מה הן באו. אני גם חושב שה' לא מביא לאדם ייסורין על כך שהוא הולך בדרך אבותיו, ולא בדרך אבות אחרים, מפני שדרך החינוך של ה' היא הדרגתית ובשלבים, ולכן השאלה של אותו חסיד לא צריך להיות באיזו חסידות עדיף להיות, אלא מה המצוה ומה החטא בכל עניין ועניין ומעבודה רבת שנים של בירור רצון ה', רק אז הוא יוכל להסיק מסקנות האם לעזוב את החסידות. שוב הדבר קשור מאד למאמר שכתבתי בעניין נעשה ונשמע.

אראל: הדברים שכתבת חשובים, אך כדי שנוכל להסיק מהם מסקנות, יש לנסח כללים ברורים יותר שלפיהם אפשר ללמוד מהמציאות.
אתה טוען שאין ללמוד ממקרים בודדים אלא רק מהתמונה הכוללת, אך מצד שני, כל הרעיון של סימנים הוא, שיש בהם הדרכה פרטית (השודד הרואה ששודדים אחרים לא הצליחו, יכול לטעון שאכן לשודדים אחרים אסור לשדוד, אך הוא עצמו מקבל סימנים מהשמיים ששוד-בנק הוא הייעוד שלו בחיים...)

יהושע דווקא כן קפץ למסקנות, ואמר "ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן", כלומר - עדיף לוותר על ארץ-ישראל המערבית כדי שלא ייהרגו אנשים! אמנם, ה' אחר-כך אמר לו שהסיבה היא אחרת, אך עדיין, התגובה של יהושע יכולה ללמד אותנו מהי התגובה הטבעית במצב שבו אין נבואה.

נכספה נפשי: אם היה לי פה את קובץ התנ"ך שלי הייתי מצטט לכם עשרות דוגמאות על כך שדורות נענשים על כך שהם הולכים בדרך אבותיהם! ראו את אשכול "אבות אכלו בוסר". אני חושב שאם למישהו יש מספיק נתונים ויכולת לחרוג מדרך אבותיו הקלוקלת, והוא דבק בדרך אבותיו הקלוקלת בכל זאת, הוא חוטא.

לגבי האמירה של צחי על כך שצריך להסתכל על התמונה הגדולה - אני מסכים. אבל אם עושים את זה "בלב נקי ככל האפשר, ועם נכונות לקבל כל תשובה אפשרית, גם כאשר היא סותרת את השקפת עולמנו" איך שצחי אומר, מגיעים למסקנה ש העונש הוא זה שה' לא מדריך אותנו, והפרס אליו יש לקוות הוא שה' יורנו דרכיו.

אני חושב שהרבה פעמים סבל מקורו באכזבה, ברוח הסטואים (STOICS) והבודהיזם. ואכזבה נעוצה בציפייה. וציפייה נעוצה בתפיסת עולם.

לפי הפילוסופיה שלי כל פעילות אנושית מודעת נעשית כמהלך במשחק מסוים, שמשווה לנגד עיניו פועל הפעולה כאילו הוא כפוי עליו. משחק שיש בו מטרה וחוקים.
יש לנו יכולת בחירה איזה משחק לשחק. אנשים לא רוצים להיות מודעים לבחירה הזו, וחושבים שיש משחקים שאנו מבינים באופן פשוט שכפויים עלינו. אבל למעשה, הם הבוחרים לשחק את המשחקים הללו. האדם יוצר את החוקים והמטרה במסגרת פרשנות למה שהוא נתקל בו בחייו.
כל הציפיות והאכזבות תלויות במשחק שמשחקים.

הדבר הנכון הוא לשחק את המשחק שאלוהים הציב לנו כחלק מן הבריאה. ומשחק זה איננו מבינים עד הסוף, לא את חוקיו ולא את מטרתו. אנו יכולים למרות אי הבנתנו לעשות את המהלכים הנכונים רק אם ה' מורה אותנו עליהם.

כיצד אפשר להשתמש באכזבות ככלי לחשבון נפש?
אכזבות מראות שאנו משחקים את המשחק הלא נכון. וזה תלוי בבחירתנו - זה מראה שאנו רוצים לשחק את המשחק הלא נכון.
מי שרוצה לשחק את המשחק הנכון בכל ליבו, האכזבה העיקרית שלו היא שה' לא מורה אותו מה המהלך הנכון במשחק שאיננו מבין. כל שאר האכזבות זניחות לעומתה.

צחי: לגבי דרך אבות: אני מסכים איתך נ"נ, שזה תלוי בידע שיש לאדם. אבל אדם פשוט שנולד לאב שמקריב קורבנות בבמות, בשעה שיש איסור במות, והבן אינו יודע זאת, יתכן שאפילו יקבל שכר על הבאת קורבן לה' בבמה.

לגבי העניין השני:
אני מסכים איתך בהחלט שהדבר קשור לציפיות שלנו. אפשר לומר לרצונות שלנו, וכאשר הרצון אינו מתממש הדבר מביא על האדם עצבות.

השכר ועונש במקרא עוסק באופן כללי בצרכיו הקיומיים של האדם (בטחון, בריאות ופרנסה). אם כי השכר מוצג במקומות מסויימים גם כמותרות, ובייחוד כאשר מדובר על ילדים.

השאלה השרשית היא האם יש מקום לרצונות פרטיים של האדם, שאינם כלולים במסגרת של אמצעי לעשות את רצון ה'?. האם אדם צריך לעמול כדי להשיג דבר שאין בו מן ההכרח כדי לעבוד את ה'?

אם ניקח את הנחתו של נ"נ שאין משמעות לעונש חומרי כאשר אדם מבין שאין לדבר ערך, אז מה המשמעות של העונש החומרי שמגיע מה'?

אולי אפשר לומר כך, שה' בעיקר מעניש את האנשים שממציאים לעצמם מטרות חלופיות מלעבוד את ה', והעונש שלהם הוא שה' אינו מסייע בידם, כדי לרמוז להם שהם אינם הולכים בדרך ה'. לעתים הוא כן מסייע בידם, ואז העונש שלהם הוא כשהם מגיעים ליעד הנכסף שלהם, אז הם רואים שאין בו כלום.

אפשר גם לומר שהשכר ועונש אצל יראי ה', הוא בכך שה' מקשה עליהם את חייהם, ופוגע בנוחות שלהם, ובכך קשה להם יותר לקיים מצוות. אפשר לקחת את חורבן בית ה' כדוגמא. מצוות רבות תלויות בקיומו של בית ה', אולי אף כל התורה, אבל כל עוד אנחנו לא מתקנים חטאים בסיסיים יותר, אז ה' לא מאפשר לנו לקיים מצוות מתקדמות יותר.

כשעושים את רצונו של ה', הדבר מביא לקרבה יתרה לה' ולשלווה פנימית. אין זאת צריכה להיות המטרה, אלא שכר שהוא תוצאה. התרחקות משכר זה הינה עונש על חטאינו.

כך שאיש איש לפי קרבתו לה' ורמת תודעתו, ה' מעניש אותו ביקר לו.

כך שבטי עבר הירדן, היו בעלי רצונות וציפיות שונות משאר שבטי ישראל, ובייחוד שבט לוי שלא קיבל נחלה (ה' הוא נחלתו). משה הכיר ברצונות אלו בתנאי שישתתפו בכיבוש הארץ מתוך הכרה שהם עושים זאת כרצון ה', ולא כתשלום לאומי לשאר שבטי ישראל.
 

חופשיה123: אני חושבת, על עצמי כמו שאני מכירה את עצמי, שאין לי יכולת להסתכל הסתכלות נקיה על שכר ועונש בדברים שנוגעים בי, שיש לי רגש אליהם.

למשל, כשרבנים ויהודים בכלל מתחילים לחשוב על השואה במונחים של שכר ועונש. יש שטוענים שהשואה היא עונש על ההתבוללות וההשכלה. יש שטוענים שהשואה היא עונש על החסידות. ויש בכלל שטוענים שהשואה היתה פשוט חבלי לידה, ייסורים שהיינו חייבים לעבור כדי לחזור לארץ ישראל.

מאחר שנושא השואה הוא נושא שכל כך נוגע וכואב לי, לא אוכל לקבל אף אחד מהדיעות הללו או מדיעות אחרות. אני לא מסוגלת להסיק מזה שום מסקנות או ללמוד מזה, כי באמת, אין בימנו נביא או מנהיג אמיתי שיכול לומר לנו כך או אחרת ולכן בנושאים מסוימים שכאלה- אני פשוט לא יכולה לעסוק. לא יכולה להתחיל להבין את רצון ה' מתוך המציאות האיומה הזו.

כך גם איני יכולה לנסות להתבונן במצבינו בארץ, והאם עלינו לעזוב את ההתנחלויות או להישאר בהן, כמו שראיתי שדיברתם. כי אני מכירה יותר מדי פצועי והרוגי המלחמה הזו, בשביל אפילו לחשוב לרגע שהמלחמה הזו לשוא ונגד רצון ה'.

האם אתם רואים את עצמכם אחרת? האם ביכולתכם כן להסתכל על התמונה הגדולה? האם בכלל אפשר להסתכל על התמונה הגדולה רק בדרך השכל, מבלי להוסיף רגש? נקודות למחשבה. אני חושבת שהדיון הזה רק מעורר בי את הרצון להתפלל שימצא נביא בינינו, שיעזור לנו לכוון את המציאות לפי רצון הקדוש ברוך הוא, באמת.

נכספה נפשי: אני חושב שאין לאדם יכולת לראות את התמונה הכוללת. אהבתי את המסקנה במשפט האחרון של חופשיה. רק צריך ששאר העם יגיע למסקנה הזו ואני מאמין שה' ישוב להדריכנו!

צחי: חפשיה, אני ממליץ לך בחום לקרוא את הספר 'לדרוש אלהים' של יאיר כספי, שעוסק בדיוק בנקודה זו.

כי שרית: חפשיה כתבה: ---האם בכלל אפשר להסתכל על התמונה הגדולה רק בדרך השכל, מבלי להוסיף רגש?---
לא, גם לא רצוי. אדרבה, איך אפשר להבין בכלל את המצב בלי להרגיש בכאב?
אם פותחים למגילת איכה רואים איך הנביא שופך את נפשו ממש בלב שבור בו זמנית שהוא מקבל את הדין.
אולי אין להתיחס לזה מילולית, אבל השם עצמו מתואר בכמה מקומות כבעל רגש. למשל בירמיה לא: הבן יקיר לי אפרים עם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם השם.
סליחה שאני מעיזה להגיד כך, אבל לא רחוק מדמיוני, שהשם עצמו כואב לו עלינו.