מאת: אראל
יחזקאל כט6: "
וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל.
"
ביחזקאל פרק כט ישנה נבואת פורענות קשה על מצרים. היה אפשר לחשוב, שהמצרים נענשים בגלל ששיעבדו את ישראל או סייעו לאויבי ישראל. אבל הסיבה היא אחרת לגמרי:
יען היותם משענת קנה לבית ישראל .
קנה הוא מקל חלול
(
מצודות) , כמו קנה-סוף: מבחוץ הוא נראה כמו מקל, אבל מבפנים הוא חלול וחלש ונשבר בקלות. כך היו מצרים לבית ישראל: "
כמה פעמים סמכו עליהם, בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר, ולא הועיל להם;
כקנה זה, שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו
"
(
רש"י) . המצרים נענשו כי הבטיחו לבני ישראל שיעזרו להם, ובני ישראל נשענו וסמכו על עזרתם, אך בעת צרה המצרים לא הועילו, ובני ישראל נפלו.
לכן ה' יביא על המצרים פורענות: "
ובזה ארויח
שכל יושבי מצרים יכירו כי אני ה', כי ידעו שהיה לו עונש מה' המשגיא לגוים ויאבדם; אחר כל זה בא עליו מלחמה בארצו, שבא נבוכדנצר לגבול מצרים והכהו בארצו, והיה זה כמה פעמים, באר פה המלחמה הראשונה, ובאר סבתה שהיה בעונש
יען היותם משענת קנה לבית ישראל . שישראל סמכו עליהם שיעזרום, והם לא עזרום רק גרמו להם החורבן והנפילה, שע"י בטחונם הסירו לבם מה' ולא שמעו לקול ירמיה בשם ה'
"
(
מלבי"ם) .
בפרשת מכות מצרים, נאמר כמה פעמים שהמכות באות כדי שמצרים ידעו את ה':
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' , בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"
כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם"
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן"
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו"
הפסוק שלנו משתמש באותו ביטוי -
וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה' . ללמדנו, שהמשען שאינו עוזר, גרוע כמו האויב.
יחזקאל כט7: "
בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך[בַכַּף] תֵּרוֹץ, וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף; וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם.
"
"
בתפשם בך בכפך - בכף קרי, כאדם המהלך ונשען על מקלו;
תרוץ - תירצץ;
ובקעת להם כל כתף - כתפיהם, כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו, והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו;
והעמדת להם כל מתנים - מאחר שתשבר, יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם, והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי; וכן תרגם יונתן: ולא תהא להון לבי' סומכוון. ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת, ואיני רואה את דבריהן. ומנחם חברו עם מעמד רגלים, כמוני
"
(
רש"י) .
"
בתפשם - דמה אותם לקנה רצוץ, שבעת
יתפשנו אדם בכפו
להפחיד בו את חברו כאילו בו יכנו,
יתרוצץ ויבקיע כתפיו , ובעת
ישען עליו ישבר לגמרי,
והמתנים יעמודו , כי בעת ילך האדם על רגליו כח הכובד הוא בין רגליו, ע"י מתניו שמעמידים את הגוף, ואם ישען על מטה, כח הכובד והפלס הוא באמצע בין הגוף והמשענת, ולא יעמוד על מתניו; כי כח הכובד הוא בין גופו להמשענת. ובעת ישבר המטה יפול אם לא יעמוד על מתניו. וכן בנמשל: בתחלה שרצו להפחיד את אויביהם ע"י פרעה, כמו בעת צר מלך בבל על ירושלים ושמעו כי חיל פרעה יצא ממצרים ונסתלק, ועל-ידי-זה נבקע להם הכתף, כי הוצרכו לתת ממונם שוחד למלך מצרים, כמ"ש
(ישעיה ל') "ישאו על כתף עירים חיליהם וכו' לא לעזר וכו' כי לבושת וכו'"; ואחר-כך נשענו עליו, והוצרכו לעמוד על מתניהם ולהלחם בעצמם, ורגליהם כבר נועפו ונכשלו:
תרוץ . מבנין נפעל, משורש רוך ורצץ:
והעמדת . יש מפרשים מענין "לא מעדו קרסולי", ואני פירשתי מענין עמידה כפשוטו:
"
(
מלבי"ם) .
"
והעמדת להם - כי בהשען האדם על המשענת הוא כפוף מעט, ולכן אמר: כאשר נשברת,
העמדת כל המתנים להיות עומדים זקופים, כדרך עמידה בלי משענת; ולפי שהמשילו למשענת אמר לשון הנופל בו. ור"ל: הנה הבטחת להם עזרה מול האויב ולא עזרת להם, והיה אם-כן הבטחתך להם לרעה, כי על-ידי-זה הוסיף האויב לחרות בהם.
בתפשם בך - בעת אחזו בך בכף נשברת, וחדודי השברים נכנסו בכתף ויבקעו אותו.
"
(
מצודות) .