מה קרה בבית אבינדב? או: מה ההבדל בין נכון לכידון?

קוד: מה קרה בבית אבינדב בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אבינדב אבוקרט

אל: כפית ה'תשס"ב ניסן

או: מה ההבדל בין 'נכון' ל 'כידון'?

/ אבינדב אבוקרט

ארון ה' עבר טלטולים ארוכים מאז ששכן במשכן שילה ועד שעבר לבית המקדש. מבין שלל המקומות שבהם שהה הארון מושך את תשומת הלב מותו של עוזה שנגע בארון ומת. תמיד עניינה אותי השאלה: מדוע נענש עוזה? - שהרי כפי שהתנ"ך מעיד עליו כוונתו הייתה למנוע את נפילת הארון ואת בזיונו. אולם אחרי עיון מעמיק וממושך גיליתי שלמעשה הקטן הזה נלוותה התנהגות גסה שביטאה תפישת עולם שגויה.

במספר מקרים בתנ"ך אנו נתקלים בהתנהגות של עם ישראל שנבעה מתפישת עולם שה' מחויב לעזור לעם-ישראל תמיד, גם כאשר הם חוטאים, ומשום כך אין הם חשים צורך להתעורר מלמטה ולהכשיר את הלבבות והמעשים כדי שה' ישרה את שכינתו עליהם. כנגד תפישה זו יצאו הנביאים חוצץ [1] ובפרט ירמיה כנגד בני דורו שחשבו שה' לא יהרוס את בית המקדש למרות שהם חוטאים וטען שאין ערובה לכך ואם עם-ישראל לא מכשיר עצמו לקבלת שכינה הוא לא יזכה להשראתה.

טעותם של דורו של ירמיה שורשה כבר בהתנהגותם של בני עלי (שמואל א ב', מפסוק יב ואילך) שהתנהגו בגסות מתוך מחשבה שכיון שתפקידם ככהנים מובטח, זכותם להתנהג כפי שעולה על רוחם. כך חשבו גם בני דורם שנהגו בארון בביזיון כאשר הוציאו אותו למלחמה באבן העזר ובכך חשבו שינצלו, במקום לחזור בתשובה ולהתפלל.

ואכן גם הם התבדו - בני עלי מתו ועל זרעם הוכתם כתם בל ימחק [2] ובמלחמה הפסידו בנ"י וארון ה' נשבה. לא זו בלבד אלא שבחזרת הארון שוב נהגו אנשי בית שמש על פי התפישה הזו ואכן הוכו מכה גדולה.

ואז בא התיקון - בני ישראל מבינים שעליהם להכשיר עצמם בגלל הארון, ולכן הם בוחרים לשכן אותו בבית אבינדב שהיה אדם חשוב עם זיקה למשפחת הכוהנים (עיין דעת מקרא) והם מקדשים את בנו אלעזר (שמואל א ז', א) על-מנת שיהיה ראוי לשמש את הארון מתוך הבנה שצריך להיהפך לראויים אם רוצים שה' ישרה שכינתו בתוך עם-ישראל. הוצאת הארון למקום בזוי באבן העזר מתוקנת בהכנסתו למקום ראוי בבית אבינדב.

לאחר שנים רבות, דוד רוצה להמשיך את המגמה וחפץ להעלות את הארון לעיר דוד. הוא מתחיל בהכנות נמרצות - מתייעץ בעם ובשרים, מזמין את כל העם מהצפון ועד לדרום (עיין דברי הימים א י"ג), או במלים אחרות - מכין עצמו לקראת הארון. אולם בני אבינדב לא הפנימו את המסר - והדבר בא לידי ביטוי בכמה מישורים (שמואל ב ו'):

• מי שאחראי לארון הם עוזה ואחיוֹ ולא אלעזר שהוכשר וקודש לשם כך.

• אחיוֹ הולך לפני העגלה, וכך הוא מבטא את התפישה שה' נתון למרותו - הוא זה שיקבע לקב"ה את הכיוון. אין הוא כפוף למרות ה' ומחויב בקיום מצוותיו, ההפך, גם כאשר הוא חוטא עדיין ה' צריך לעזור לו (עיין מלבי"ם). [3]

• עוזה ואחיוֹ נהגו את העגלה, בניגוד גמור לצורת נשיאת הארון בימי המדבר על הכתפיים. בצורה זו הם שוב מבטאים את העובדה שהם השולטים בכיוון הארון ועל פיהם יקום דבר, שלא כמו במדבר שם היו הלווים מתחת לארון. [4]

• תחילת פס' ד': "וישאֻהו מבית אבינדב...", לכאורה מיותרת, שכן אותם מילים כתובות בפסוק הקודם, אולם אם נדקדק נראה שיש תוספת של המילים "עם ארון האלוקים" - ביטוי שנזכר כאשר בני עלי הביאו את הארון לשדה המערכה (שמואל א ד', ד: 'עם ארון ברית האלוקים'). - כנראה שהחטא חוזר שוב במתכונת דומה. [5]

ואז, לאחר כל הטעויות הנוראיות האלה, מגיע הרגע הנורא. ארון ה' מטלטל בגלל תנודות הבקר וגם פה עוזה אומר: 'ה' צריך אותי, אני אמור לעזור לו' והוא שולח יד ואוחז בארון, לא סתם כדי לעצור את הנפילה (שלא הייתה -עיין רש"י לפסוק ו ד"ה "כי שמטו הבקר") שהרי בשביל זה מספיקה שימת יד בדרך מבלי לנגע בארון (כמו שעוצרים דבר שמתגלגל מהשולחן), אלא אחיזה המבטאת שעוזה הוא שמנהיג את ה' כמו אדם האוחז מטה ומוליכו לאן שליבו חפץ.

וכאן העונש חייב לבוא ועוזה מת ממש כמו שמתו בני אהרון, נדב ואביהוא [6] . הלשון אצלנו היא "ויחר אף ה' בעוזה" (פסוק ז') וכל חרון אף פירושו שריפה, שכן גם בני אהרן אלו סברו שכיוון שרצונם באש על גבי המזבח הם אלה שיקבעו ולא חיכו להשראה ממרום ולאש מלמעלה. ואכן התנ"ך בדברי הימים א כותב שעוזה מת "על אשר שלח ידו על הארון" (י"ג, י) ולא ' ב ארון', -ניסוח שמדגיש את הביטוי לעליונות ושליטה על רצון ה'.

ודוד מתאכזב, לאחר כל ההכנות מלמטה היו כאלה שלא הבינו את המסר. וכלן הוא קורא למקום "פרץ עוזה", דומה מאוד לשם "בעל פרצים" שהוזכר בפרק הקודם, כדי לבטא את ההבנה שהנצחון במלחמה ההיא נבע מרצון ה' (עיין שמואל ב ה', כ), כמו המסר שירמיה מנסה להעביר, והמוות פה נגרם בגלל התפישה שנגדה את חשיבתו של דוד באותו קרב, של הכנה לקראת הארון והתבטלות מפני ה', ולא שליטת האדם עליו.

כל הרעיון הארוך שהסברנו כאן, בא לידי ביטוי בצורה מדהימה בתנ"ך. מקום מותו של עוזה קרוי בספר שמואל "גורן נכון" ואילו בספר דברי הימים הוא קרוי "גורן כידון". וכך בא לידי ביטוי רעיוננו - בתחילה חפץ דוד בהכנה מלמטה כלפי מעלה בהכשרת הלבבות ובתיקון המעשים ולבסוף התאכזב ועם-ישראל לא התנהג כפי הראוי והדבר הפך לכידון כנגד בני-ישראל כאשר נהרג עוזה. נקודה מעניינת היא שכלי המוות הוא דווקא כידון ולא חרב וכדו', אולי כדי לבטא את השליטה של הקב"ה בעולם מלמעלה באדם - לא כפי שחשב עוזה, ממש כאיש האוחז בכידון והורג את אויבו למרות שהוא מצוי במרחק גדול ממנו. [7]

עלינו להישמר מטעותם של בני עלי, עוזה ודור החורבן ולדעת ולהפנים שהקב"ה לא יגן עלינו רק בגלל היותנו עמו הנבחר - זו לא ערובה לנצחון. מי שחפץ בקשר עם ה', בדבקות ובהשראת שכינה מוכרח להבין שכל עוד מעשיו ודרכיו לא יתוקנו ה' לא ישכון בקרבו. בל נאחז במחשבה הקלוקלת שה' כפוף לרצוננו ולמאוויינו, אלא נצעד בדרכי הלויים במדבר, לאור מעשי דוד [8] ותוכחות ירמיה, נשפר את עצמנו את הסובבים אותנו "ובא לציון גואל".

מותו של עוזה מואר באור חדש והופך ממקרה טראגי גרידא של נגיעה שטותית בדבר קדוש לביטוי של תפישת עולם לקויה שמוכחת כבלתי נכונה ובלתי רצויה.

תפישת עולם שהחלה מימות חפני ופנחס וממשיכה עד ימינו...