קוד: משל יותם - ביקורת על ארזי הלבנון בתנ"ך
סוג: פרטים2
מאת: הרב יגאל אריאל
אל: עוז וענוה, עמ' 254-258
משל יותם מציג את בחירת אבימלך בלעג ובסרקאזם, אבל לא ברור כנגד מי כוון עוקצו של המשל. השאלה גדלה אם נניח שיותם אינו אבי המשל, אלא לקח מן המוכן משל עתיק והשתמש בו לצרכיו. יסוד לסברה זו הן אי ההתאמות בין המשל לסיפור אבימלך [השאלות על אי-ההתאמה בין המשל למציאות אינן הוכחה מוצקה, שהרי לעולם אין המשל דומה בכל פרטיו לנמשל, ו"מיטב השיר - כזבו". אף על פי כן, אפשרות זו, של שימוש במשל קיים, היא אפשרית, ואין בה כל פגם].
א. אם הכוונה לגדעון, הוא לא סירב
למלוך מטעמים אגואיסטיים, כמו עצי הפרי במשל, אלא מטעמים עקרוניים דתיים,
משום שקידש את השלטון הישיר של מלכות שמים.
ב. אם הכוונה למה שאירע
לאחר מות גדעון, לא שמענו בקשה של העם לבני גדעון לשלוט, ולעומת זאת נראה
שהם כלל לא דחו את השלטון כאביהם, והמשיכו את ממשלו, כפי שעולה מדברי
אבימלך (ט2) "מה טוב לכם, המשל בכם שבעים איש כל בני ירובעל...
".
ג. אבימלך בוודאי לא נזקק למשלחת של העם, הוא תפס את השלטון בכוח.
ד. אין במשל רמז להריגת בני גדעון.
ה. הנמשל אינו המשכו הישיר ומסקנתו של המשל, אלא הוא מעלה נקודה אחרת לגמרי - את הבגידה בגדעון וחסדיו עם ישראל.
משום כך מסתבר שיותם נטל משל ישן, שנאמר גם בהזדמנויות אחרות, והשתמש בו
כדי לבטא בחריפות את ביקורתו על אבימלך. יותם ראה במשל רמז לגדעון, שהעם
ביקש ממנו למלוך והוא סירב, ואילו אבימלך עט עליה, ולכן תבוא הקללה ותצא
אש מאבימלך ותאכל את בעלי שכם.
אפשר שיותם העמיק את פירושו למשל, וראה בו משל אנטי-מלוכני המציג את המלוכה בבוז, כבלתי מועילה: העצים ביקשו מלך ועצי הפרי סירבו למלוך, כלומר הישרים, הטובים והמועילים רואים במלוכה ביטול זמן. ומי הוא המעוניין בשלטון? רק האטד, שאין לו פרי וצל, מסכים לבזבז את זמנו עם דברי הבל ולמלוך, הוא עושה זאת בעריצות ואיומים, וסוף מלכותו אסון. לפי הפירוש הזה, המשל מבודד את האטד מכל גיבורי המשל, ומציגו כאשם היחיד באסון העצים.
ואולם, למשל יש חיים ומשמעות משל עצמו, מחוץ למסגרת סיפורנו, ופירושו של יותם אינו בהכרח הפירוש הטוב ביותר. ואכן, רבו הדעות והפרשנויות למשל יותם:
לפירוש האנטי-מלוכני אין אחיזה בכתוב. המשל מציג את משיחת המלך כצורך טבעי, ומבקר את העם על שזלזל בתהליך בחירת המלך, והתעלם מגורליותו. כך בחרו להם העצים למלך אישיות נחותה ודחויה, שהמיטה עליהם לבסוף אסון - כלומר, העצים הם האשמים.
פרטי הסיפור מחדדים את הביקורת, מסיטים אותה מכלל העצים וממקדים אותה בעצי הפרי. הזית, התאנה והגפן הם האשמים. הם, בהתפנקותם ובריחתם המתנשאת מאחריות לכלל העצים, הביאו לעליית האטד.
ואולי עצי הפרי אינם אשמים, הם פשוט לא מתאימים. השמן, הדבלה והיין מבטאים
תכונות חשובות [המקבילים ושווים לכבוד, עושר ושמחה], אבל אלה לא יצלחו
למלוכה, שתפקידה להעניק לעצים צל, חסות והגנה. העצים שפנו אל עצי הפרי
חיפשו בכיוון הלא נכון - מיטבם של הזית התאנה והגפן משרת
אלהים ואנשים
(ט13), כלומר, פונה החוצה ומכוון ליעד חיצוני, ולא לעצים עצמם. טענת עצי הפרי לא היתה סירוב אגואיסטי למעט את מתקם - "החדלתי
", ולעסוק בצרכי ציבור - "והלכתי לנוע
", אלא עמידה על ייעודם השונה. משורר או כלכלן לא בהכרח מתאים להיות מדינאי, מצביא או מנהיג עממי. עצי הפרי פונים
לאלהים ואנשים, בעוד שהעצים ביקשו מהם לעשות את הבלתי אפשרי - להשתנות ולהפנות את מרצם
על העצים
.
האטד הוא הקיצוניות השניה. הוא מכונס כולו בעצמו, אין לו פרי ולא צל, אלא רק דאגה לעצמו, וקוציו החדים מגוננים עליו. לפיכך מלכות האטד תתרכז בשמירת "האינטרס העצי".
המלכת האטד אינה רק בחירה באישיות לא נכונה, אלא גם קביעת כיוון מוטעה ויעד מסולף ועקר לעצים. מלכות עצי-הפרי מכוונת לשרת
אלהים ואנשים,
כלומר מטרות וערכים דתיים ומוסריים. הוויתור על התוכן הזה, וההתרכזות
בהגנה על עצמם בלבד, גורמת לעצים לאבד את תכליתם ומשמעותם, וכך הם מאבדים
את זכות קיומם. היא מביאה להם חיים על חודי הקוצים והכידונים, עריצות
שסופה לכלות ולשרוף את הכל. אטד מזומן לכך, ומתאים לבערה מששת ימי בראשית
(שמות כב5) "כי תצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה
".
תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון. ברגע האחרון נזכר יותם להכניס לתוך המשל את ארזי הלבנון, אם כי לא היה להם בו שום תפקיד. לכן מסתבר שארזי הלבנון הם שחקן סמוי במשל, ואולי אף השחקן הראשי בו, אלא שהם נשארו מאחרי הקלעים, בשתיקה רועמת.
לא עצי הפרי ולא האטד ראויים למלוכה, אלא ארז הלבנון, שהוא מלך העצים ללא
עוררין. הארז ראוי, בגובה קומתו, חוסנו וצלו המרובה, להכניס תחתיו את כל
העצים, ולהעניק להם חסות ובטחון. הארז, שאינו עץ פרי, מיטיב לנוע. הוא
אינו עסוק בהבשלת פרי ואינו טעון בו, אלא פנוי לחוש במה שקורה סביבו
(ישעיהו ז2) "כנוע עצי יער מפני רוח
". ולכן הוא מתאים למלך, שתפקידו
לנוע על העצים
.
אומרים לאילני מאכל: "למה אין קולכם הולך?" אמרו להם:
"אין אנו צריכים - פירותינו מעידים עלינו". אומרים לאילני סרק: "למה קולכם
הולך?" אמרו: "הלוואי נשמע קולנו ונראה"
[בראשית רבה טז. לעומתם, קול האטד אינו נשמע אלא בשעת בעירתו,
"כי כקול הסירים תחת הסיר" - כל העצים כשהם דולקים אין קולם הולך, ברם הסירים הללו כשהם דולקים קולם הולך, לומר אף אנו מן העצים"
(קהלת רבה ז)]
הארז הוא מלך העצים בכל התנ"ך, והוא משמש משל למלכות בישראל ולחזון חזרתה לעתיד לבוא (יחזקאל יז 22-23) "כה
אמר ה' א-להים: ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה, ונתתי מראש יונקותיו, רך
אקטף, ושתלתי אני על הר-גבה ותלול. בהר מרום ישראל אשתלנו, ונשא ענף ועשה
פרי והיה לארז אדיר, ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף, בצל דליותיו תשכנה
" [לכך מכוון גם ירמיהו בנבאו על יהויקים (כב15) "התמלך כי אתה מתחרה בארז?!
"].
במשל זה עצמו תיאר יחזקאל גם את מלכות אשור (יחזקאל לא 3-6): "הנה
אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחרש מצל וגבה קומה ובין עבותים התה צמרתון...
על כן גבהא קמתו מכל עצי השדה, ותרינה סרעפתיו, ותארכנה פארתו ממים רבים
בשלחו. בסעפתיו קננו כל עוף השמים, ותחת פארתיו ילדו כל חית השדה, ובצלו
ישבו כל גוים רבים
" [אשור חדלה להתקיים הרבה לפני ימי יחזקאל, והוא מתכוון בוודאי למלכות בבל].
וסגנון אחד עולה לשני נביאים. משל זה רואה נבוכדנאצר בחלומו ודניאל נקרא לפתרו לו (דניאל ד 7-9): "חזה
הוית ואלו אילן בגוא ארעא, ורומה שגיא. רבה אילנא ותקף, ורומה ימטא לשמיא,
וחזותא לסוף כל ארעא. עפיה שפיר ואנבה שגיא ומזון לכלא-בה; תחתוהי תטלל
חיות ברא, ובענפוהי ידרון צפרי שמיא, ומנה יתזין כל בשרא
".
יותם קפץ במשלו מעצי הפרי ישר אל האטד, ודילג בכוונה על העץ המתאים ביותר,
על ארזי הלבנון. הארזים לא הסתלקו בגאווה מאסיפת העצים, אלא השתתפו יחד עם
כולם במשלחת לחפש להם מלך. יחד עם שאר העצים, התייאשו ארזי הלבנון כאשר
עצי הפרי סירבו למלוך, ובתסכולם עברו לבקש את האטד ומלכותו. האטד הנדהם
מדגיש, בתנאי כפול (ט15) "אם באמת אתם משחים אתי למלך עליכם באו וחסו בצלי, ואם אין תצא אש מן האטד ותאכל את
ארזי הלבנון
".
בעייתם של ארזי הלבנון היא התבטלותם העצמית, ענוותנותם היתירה, שבגללה לא נטלו את ההנהגה. מי שראוי בעצמו יותר מכולם למלכות, טורח לחפש אותה בכל מקום חוץ מאשר אצל עצמו. ענווה יתירה זו, סופה להחריב אותם ואת הבניין כולו.
ייתכן איפוא, שאף-על-פי שיותם נטל את המשל היפה הזה כדי לנגח בו את אבימלך ובעלי שכם ולקללם, המשל יחזור ויפגע בו כבומרנג, ויצביע גם על אשמת גדעון. גדעון מתאים להיות נמשלו של המשל, משום שהיה הארז שבלבנון, והיה מסוגל וראוי לשלוט; אבל בחסידותו היתירה, המתמסרת לשלטון שמים, הפקיר את ישראל לממשלת הזדון של אבימלך. בריחתו של גדעון מן המלוכה חיסרה מישראל את הכלים והכבלים ההלכתיים שלה, שהיו מגינים על העם ומסדירים את ירושת השלטון והעברתו כהלכה.