קוד: חייו של מנוח בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: הדס ניצן
אל: כפית ה'תשס"ג
/ הדס ניצן
על הבן שלו העבירו כ"כ הרבה שיעורים, נכתבו כ"כ הרבה מאמרים, אז חשבתי שאולי נפנה לרגע את אור הזרקורים אליו. הרי בסך הכל, הוא הוליד אדם כ"כ מיוחד - על הבן שלו נכתבו שלושה פרקים שלמים בתנ"ך! ולכן, קבלו במחיאות כפיים את:
את מנוח, אביו של שמשון, אנחנו פוגשים בשופטים י"ג - "ויהי איש אחד … ושמו מנוח ואשתו עקרה ולא ילדה." (פס' א') . יום אחד בא מלאך אלוקים אל אשתו בשדה ומבשר לה שעתיד להוולד להם בן שיהיה נזיר ויתחיל להושיע את ישראל מיד פלישתים. האישה באה בשמחה אל מנוח ומספרת לו על איש האלוקים שנראה אליה. אבל באופן מפתיע, מנוח לא מאמין לה. הוא רוצה התגלות נוספת. הוא רוצה לשמוע במו אוזניו את מה שאיש האלוקים אמר לה. לכן "ויעתר מנוח אל ה' ויאמר … איש האלוקים אשר שלחת, יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד" (פס' ח') .
הקב"ה נענה לבקשה ושולח פעם נוספת את המלאך. הוא נראה אל האישה בשדה והיא רצה להודיע לבעלה שהגיע אותו איש. שוב, מנוח ספקן מאוד והוא מגיע לשדה עם אשתו ושואל את האיש "האתה האיש אשר דברת אל האישה?" (פס' י"א) מה השאלה? הרי לפני דקה האישה אמרה לו שהאיש שדיבר איתה נמצא בשדה! למה הוא שואל אותו אם זה באמת היה הוא?
מלאך ה' חוזר על דבריו מההתגלות הקודמת ואז מנוח מציע ש"נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים" (פס' ט"ו) . הוא שואל את המלאך לשמו "כי יבוא דברך וכיבדנוך". אם נבואת אותו איש מסתורי תתגשם - הוא יוכל לכבד אותו בעתיד, לגמול לו. אם הנבואה תתגשם.
למה הספקנות הזו? למה מנוח לא מאמין לא לאשתו ולא למלאך ה' שבאמת יוולד לו בן שיהיה נזיר ויושיע את ישראל? הרי למנוח ואשתו אין ילדים והיינו מצפים שהם יאחזו בכל תקווה, בכל הבטחה שיהיה להם ילד. היינו מצפים שמנוח ישמע מאשתו את הבשורה המשמחת ויהפוך להיות האדם הכי מאושר בעולם - הובטח לו בן, נזיר ומושיע! מה יכול להיות יותר טוב?
אז למה הוא כ"כ ספקן בקשר לאמיתות הנבואה?
נפעיל קצת את דמיוננו הפורה - למנוח ואישתו אין ילדים. אין לנו מושג כמה זמן הם נשואים אבל הם בטח כבר התרגלו למצב שלא יהיו להם ילדים.
יום אחד מנוח בא הביתה מהשדה ואשתו מבשרת לו בשמחה שנגלה אליה איש אלוקים ואמר לה שיוולד להם בן שיהיה נזיר ויושיע את ישראל. מנוח לא מאמין ומבקש התגלות שניה. כן, אנחנו יכולים להבין אותו. מנוח שלנו הוא איש פשוט, עממי, מה שנקרא "אחד העם". נבואות מקבלים שופטים (גדעון, יפתח), מנהיגים שעומדים בראש העם (יהושע), נביאים (דבורה). לא אנשים כמו מנוח שהגמרא מעידה עליו שהיה עם הארץ. באותה תקופה גם היה מצב של "ודבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ" (שמ"א ג'/א') אז למה שדבר ה', מכל האנשים, יפול דווקא עליו? שמנוח, עם הארץ הפשוט, יהיה אבא לנזיר, מושיע ישראל? מה פתאום? זה כ"כ לא הגיוני! כנראה שאשתו, מרוב רצון וכמיהה לילד פשוט ראתה מהרהורי ליבה, חלמה, הזתה שנגלה אליה מלאך ה'. זה הרי טבעי שאישה עקרה תחלום שיוולד לה ילד. ולא סתם ילד. גם בן, גם נזיר וגם מושיע - 3 ציפורים במכה אחת. לא מוגזם? מנוח לא רוצה לפגוע בה ולכן הוא מתפלל שאיש האלוקים יתגלה עוד פעם. מקסימום שום דבר לא יקרה והאישה תצטרך להודות שזה היה רק חלום.
ואז מגיע איש! האישה מזהה אותו ורצה להודיע למנוח. אבל מנוח שלנו עדיין לא משתכנע. נכון, בא איש אבל זה איש שנראה כמו בן אדם, לא כמו מלאך (נשים לב שבארבע מתוך חמש הפעמים שהם מזכירים אותו הם מדברים עליו כעל " איש האלוקים" או אפילו סתם איש). אשתו אמנם אומרת ש"מראהו כמלאך האלוקים נורא מאוד" (פס' ו') אבל הוא בכל זאת נראה כמו איש! אין לו כנפיים והילה מעל הראש! בואו נזכור שזה לא יכול להיות נביא כי תקופת הנביאים החלה רק בימי שמואל. בואו גם נזכור שאת דבורה, שהיתה הנביאה היחידה במהלך תקופת השופטים כולם הכירו והיא לא היתה נביאה אלמונית וחסרת שם. מן הסתם לא היו נביאים שניבאו נבואות קצרות (כמו הושע, יואל, עמוס וכו'), כך שלמנוח יש את כל הסיבות שבעולם להאמין שהאיש שעומד מולו הוא לא נביא. אולי זה סתם בשר ודם שמתחזה ובסך הכל רוצה לצחוק מזוג חשוך ילדים?
אז יש לנו שתי אפשרויות - או שזה מלאך ה' למרות שמנוח הוא עם הארץ ולמרות ש"אין חזון נפרץ" באותו זמן ולמרות שהמלאך נראה כמו בשר ודם, או שזה לא מלאך ולא התגלות ולא כלום אלא סתם התחזות.
מנוח לא יודע בוודאות איזו אפשרות היא האפשרות הנכונה. לכן הוא עושה את מה שהוא תמיד עושה כשבא אליו אורח לא צפוי שהוא לא מכיר - מזמין אותו לאכול ושואל אותו איך קוראים לו. וזה באמת מה שגרם למנוח להאמין שההתגלות היתה אמיתית לחלוטין ושהוא ראה מלאך ולא מתחזה. "ויקח מנוח את גדי העזים … ויעל מלאך ה' בלהב המזבח" (פס' י"ט - כ') . ה"איש" עולה בסערה השמימה. רק עכשיו מנוח מגיע למסקנה ש"מות נמות כי אלוקים ראינו". רק עכשיו הוא מבין שזה היה באמת מלאך ה'.
פס' כ"ד - כ"ה - "ותלד האישה בן ותקרא את שמו שמשון ויגדל הנער ויברכהו ה'. ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול..."