קוד: ביאור:מלכים א א4 בתנ"ך
סוג: תכלית
מאת: אראל
אל:
מלכים א א1-4: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו 'יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת; וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ'. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ. וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד; וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ
".
ספר מלכים נפתח בסיפור מביך. מדוע בחר הסופר לפתוח את הספר דווקא בסיפור זה?
- הנושא העיקרי של ספר מלכים הוא תולדותיה של ממלכת ישראל בימי המלכים שבאו אחרי דוד. הספר נפתח בתיאור המאבק על ירושת כיסא המלוכה בסוף ימי דוד. פרשת אבישג מתארת את הרקע למאבק זה:
משתי הסיבות הללו נוצר חלל ריק בהנהגה. אדוניהו מנצל את החלל הזה כדי להתנשא ולהגיד "אני אמלוך!", ודוד חלש מכדי לעצור בעדו,
מלכים א א6: "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?
".
בדומה לכך פירש מלבי"ם: "מה ראה אדוניה לעשות האיוולת הזאת?... הנה, (א) לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו... כי... המלך היה זקן... וכבר הפסיק מלהנהיג... (ב) יעצו לו לבקש נערה בתולה... שלא תבוא עוד אחת מנשיו אצלו... וגם משרתיו נכלאו ממנו... רק אבישג לבדה שרתהו... חשב כי ייעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו... (ג-ד) נחפז אל הדבר שלא בעתו... כי... חשק בה [באבישג] מאד... רוב חשקו אליה... בערה בליבו כרשף אש למלוך תיכף ולקחתה לו לאשה...
".
פרופ' אברהם גרוסמן (ימי זקנתו של דוד וצוואתו) מוסיף: "אחרים דרשו תיאור זה דווקא לזכותו של דוד. על אף חולשתו הגדולה בסוף ימיו, אצורים היו בו כוחות נפש גדולים. כאשר חש כי הבטחתו לבת-שבע כי שלמה בנה יהיה המלך עומדת בסכנה, הוא התאזר בגבורה ופעל בהחלטיות ובאופן נמרץ לתיקון העוול
".
חז"ל ראו בפרשה מביכה זו עונש לדוד על חטאי העבר:
1. "כל המבזה את הבגדים - סוף אינו נהנה מהם
"
(רבי יוסי ברבי חנינא, בבלי ברכות סב ב; וכן
רש"י) - דוד קרע את כנף המעיל של שאול, ולכן בסוף ימיו "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו
".
2. "כשראה דוד את המלאך עומד בירושלים וחרבו בידו, נצטנן דמו מיראתו
"
(רש"י ע"פ רב שמואל בר נחמני ע"פ פרקי דרבי אליעזר פרק מג) - דוד פקד את העם וגרם למגפה בעם, וכשראה את המלאך שבא להשחית את ירושלים, חלה מרוב פחד או ייסורי מצפון.
3. וייתכן שדוד תיקן כאן את החטא העיקרי של חייו - חטא בת-שבע: "הקשה מכול הוא זה הקשור בחטאו עם בת-שבע. הדעת נותנת כי איש בעל נפש כה גדולה לא יכול היה לשכוח את כישלונו הרגעי והחד-פעמי. וכבר העיד הוא על עצמו בהתייחסו לחטא זה: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה). ייסורי המצפון שהיו לו "לא תסור חרב מביתך עד עולם"(?) (שמואל ב, יב, י) הם שהחלישוהו ביותר. הקור הפיסי הנורא הוא תוצאה של מועקה פנימית קשה. תופעה זו, כי סערה נפשית גדולה עלולה להשפיע לרעה על הרגשתו הגופנית של האדם, מן המפורסמות היא. לפי זה באו הכתובים ללמדנו הן על חרטתו הגדולה של דוד כל ימיו, על כישלונו ועל העונש הנורא שהוטל עליו ועל ביתו והן כמוסר השכל לדורות מה גדולה השפעתו של חטא שאדם נכשל בו - ובמיוחד אם איש המעלה הוא - ועד כמה קיימים פירותיו לשנים הרבה. אם פירוש זה נכון הוא, כי אז ייתכן כי ההדגשה המצויה בפסוק ד, "והמלך לא ידעה",יש בה גם ללמדנו על יסוד התשובה בהתנהגותו של דוד, שהתרחק מאותו הדבר שהכשילו
"
(פרופ' אברהם גרוסמן,
ימי זקנתו של דוד וצוואתו; רחל משה,
התשובה לפי תפילות דוד).