קוד: ביאור:מלכים א כא13 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
מלכים א כא13: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ, וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר
'בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ', וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר, וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת
"
"ברך נבות - חילוף של קללה. ותרגום: גדיף נבות קדם ה', ומלכא לט
"
(רש"י).
העדים של איזבל האשימו את נבות בכך ש"בירך" (כלומר, קילל) את האלהים ואת המלך. האם זו סתם האשמת שקר, או שיש בה הגיון פנימי כלשהו? ומדוע איזבל לא הסתפקה בהאשמה הפשוטה, שנבות מרד במלך?
1. ייתכן שאיזבל רק רצתה להגדיל את אשמתו של נבות בעיני השופטים ובעיני הציבור: "לאפושי ריתחא דדיינין עליו, שלא ירננו אחר אחאב, למימר:
בשבילו הרגו, ובלי פשע
" (בבלי סנהדרין מח:, רש"י). לפי דעה זו, היא האשימה את נבות שביזה את ה', ולכן נפסק ש: "כל שמות האמורים בנבות - קדש
" (בבלי שבועות לה).
2. וייתכן שנבות אכן קילל את ה"אלהים" - לא את ה' אלא את הבעל, אלהיה של איזבל. נבות טען, שאסור לו למכור את הקרקע למלך; טענה זו מנוגדת לעיקרון הבעלות - לפי עיקרון הבעלות, מותר לכל אדם למכור מה שהוא רוצה, ואין שום מגבלות על בעלות על קרקע. ייתכן שה"בעל" מייצג את עיקרון הבעלות על קרקעות - הוא אלהיהם של בעלי הקרקעות. זאת בניגוד לה', אלהי ישראל, שציווה "והארץ לא תימכר לצמיתות
". נבות, ציית לחוקי ה', ובכך למעשה קילל את אלהי הבעלות
(ע"פ
ארצ'ר טורי, כלכלה תנכית פרק 4).
3. על-דרך הדרש, ניתן לפרש, שאכן
ברך נבות אלהים. נבות רצה להיות קשור לקרקע, לא רק מסיבה חומרית, אלא גם מסיבה רוחנית,
מלכים א כא3: "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב:
חָלִילָה לִּי מה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ
".
הקרקע משתתפת בקשר שבין האדם לבין ה': אדם המעבד את אדמתו, נושא תמיד את עיניו אל ה' בציפיה לגשם,
דברים יא13-14: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מצותי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל
לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם - וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם
בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ
וְיִצְהָרֶךָ...
".
במיוחד נכון הדבר לגבי כרם, שהרי מהכרם מפיקים את היין, שעליו מברכים את ה' בכל שבת וחג.
אכן, ברך נבות אלהים - נבות רצה לברך את ה', ולכן ביזה את המלך (ע"פ גליה).
4. לפי אחת הדעות בתלמוד (שנדחתה), להאשמה "ברך נבות... מלך" היתה מטרה משפטית: "בשלמא למאן דאמר 'נכסיהן למלך', היינו דכתיב
ברך נבות
אלהים ומלך (היינו דכתיב 'ומלך': העידוהו שמרד במלכות, כדי שיתחייב מיתה
למלכות ויהיו נכסיו למלך); אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין - למה לי
ומלך?
(אי משום דבעי למיקטליה, וירשנו מחמת קורבה – ב'ברך נבות אלהים' סגי).
ולטעמיך (דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר) –
אלהים למה לי? (הא מחייב ליה
משום מלכות) - אלא לאפושי ריתחא (דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב, למימר:
בשבילו הרגו, ובלי פשע)! הכי נמי לאפושי ריתחא
" (בבלי סנהדרין מח:).