מנהיגותו של דוד

רועי : יש סיפור אחד שמסופר על דוד מהתקופה לפני שנמשח למלך – הסיפור שהוא מספר לשאול (שמ"א יז 34): " רועה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי -- והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו. " בסיפור רואים את האחריות של דוד -- להציל את הצאן.

השינוי בתכונותיו של דוד

צביה : זה עצוב לראות איך אנשים טובים שמגיעים לשלטון מתקלקלים!
זה קרה לשאול – לפני שנמשח למלך הוא היה " נחבא אל הכלים " ובכלל לא רצה למלוך, אבל אחרי שהיה מלך שנתיים הוא נעשה רודף-כבוד ותאו-שלטון – הוא רדף בקנאות כל אדם שנדמה היה לו שמסכן את שלטונו! (דוד, יונתן, כהני נוב...)
זה קרה גם לדוד – לפני שנמשח למלך הוא היה מוכן להקריב את עצמו כדי להציל את הצאן, אבל אחרי שהיה כמה שנים בשלטון הוא איבד את מסירות-הנפש שלו: בזמן המלחמה בבני-עמון, כאשר (שמ"ב יא11) " הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים... " – דוד לא יצא עם בני ישראל לשדה הקרב, אלא נשאר בארמון שלו, נהנה מהחיים, שכב עם בת-שבע...

אראל : העובדה שדוד לא יצא למלחמה אינה מוכיחה שהוא איבד את מסירות הנפש שלו. בני ישראל אמרו לדוד (שמ"ב כא 17) " לא תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה את נר ישראל ". לפי רוב המפרשים, הארועים בפרק הזה לא קרו בסוף ימי דוד אלא בתקופות מוקדמות יותר. לכן ייתכן שהארוע הזה קרה לפני המלחמה נגד בני עמון, וזו הסיבה שדוד לא יצא למלחמה (ע' מלבי"ם).

צביה : גם אם דוד לא יצא למלחמה -- הוא היה אמור לפחות להיות לחוץ ומודאג מהמצב של בני ישראל.

אראל : לדעתי דוד באמת היה מודאג ולחוץ; אולי זו הסיבה שהוא שכב עם בת-שבע – הוא רצה להירגע...

צביה : הוא לא אמור לרצות להירגע כשכל בני ישראל נמצאים בשדה הקרב! כל זה מעורר מחשבה שאולי הסיפור של דוד על האריה והדוב בכלל לא היה נכון – אולי הוא בכלל לא הרג את האריה ואת הדוב אלא רק אמר את זה לשאול כדי ששאול ייתן לו לצאת למלחמה נגד גלית!

אראל : עצם העובדה שדוד מוכן לצאת למלחמה נגד גלית מראה על מסירות הנפש הגדולה שלו למען עם ישראל. הרבה יותר קשה להילחם נגד גלית מאשר להילחם נגד אריה ודוב! לכן לדעתי אין מקום להטיל ספק בסיפורו של דוד.

תכונות נוספות של דוד

רועי : תכונה נוספת של דוד היא שהוא מודה באשמה – גם לאחר החטא עם בת שבע הוא אומר "חטאתי לה'", וגם לאחר שהוא פוקד את העם הוא אומר " הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי ואלה הצאן מה עשו? ".

ההבטחה על נצחיות השושלת ניתנה לדוד בשמ"ב ז. דוד זכה לכך לאחר שהוא הביע את רצונו לבנות בית לה', כלומר – להקים משטר רוחני קבוע; וגם להשתקע, להקים מדינה מסודרת. יש קשר הדוק בין הסדר המדיני הפנימי לבין עבודת ה':כל זמן שהיתה מדינה מאוחדת ומסודרת (כל ימי דוד ושלמה)– בני ישראל עבדו את ה'. רק לאחר החלוקה התחילו בני-ישראל לעבוד עבודה-זרה.

המלכות נקרעה מדוד באופן חלקי לאחר שנתן לציבא, עבדו של מפיבושת, מחצית משדהו של מפיבושת. לדברי חז"ל, כשאמר דוד למפיבושת (שמ"ב יט 30): " אתה וציבא תחלקו את השדה " – יצאה בת קול ואמרה: "רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".

גם כאן, כמו אצל שאול, אנו רואים שהמנהיג מאבד את מנהיגותו כאשר הוא לא לוקח אחריות על מעשיו. דוד טעה כאשר האמין לציבא בפעם הראשונה: ציבא בא והאשים את מפיבושת שהוא שותף למרד אבשלום (שמ"ב טז), ודוד האמין לו מייד, בלי לבדוק את הצד השני. זה מנוגד להלכה, שעל פיה הדיינים צריכים לשמוע את כל הטענות של כל הצדדים, ורק אז לשפוט. כשדוד גילה את הטעות – הוא לא לקח חזר בו אלא החליט לחלק את השדה לשניים, כלומר הוא לקח אחריות רק למחצה! לכן מחצית מהממלכה נלקחה מביתו.