קוד: על ניסים ואמונה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אהרן אמוזג
אל:
על פי סיפור יציאת מצרים בספר שמות - פרשות: וארא – בא – בשלח.
המאמר המלא:
האם חווית הנס מביאה לאמונה או מחזקת אותה?
רצף של מעשי ניסים מלווה את יציאת ישראל ממצרים - עמוד הענן ועמוד האש, קריעת ים סוף, הוצאת מים מן הסלע ועוד ועוד. אבל, מפתיע לראות שעל אף גיוס כוחות הטבע להצלת עם ישראל, בניגוד לחוקי הטבע הידועים, לא רק שהעם אינו מכיר טובה על ניסים שנעשים לו, אלא ניראה שאין בחווית הנס בכדי לחזק את האמונה בה', והתלונות רק גוברות. הבא נראה את סדר האירועים.
הניסים מתחילים מיד עם היציאה ממצרים: [שמות יג]
(כא) וַיהוָה הלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:
אבל, נוצרת בעיה: [שמות יד]
(י)... וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יהוה:
התלונה - מיד בפסוק הבא:
(יא).... הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר...?:
ומשה מרגיע, מבטיח את התשועה:
(יד) יהוה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:
והנס -הישועה: שני "השומרים הקדמיים" עוברים לאחור ומבצעים הפרדה. העם אפילו לא יראה את האויב, שלא יפחד.
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל... וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה:
(כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם... וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: (כב) וַיָּבאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה..
והים סוגר על הרודפים:
(כז)... וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בּקֶר לְאֵיתָנוֹ... וַיְנַעֵר יהוה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם:
ואחרי התשועה הגדולה והניסים, מגיעה האמונה באל.
(לא)
וַיַּרְא
יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד
הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יהוה בְּמִצְרַיִם,
וַיִּירְאוּ
הָעָם אֶת-
יהוה
וַיַּאֲמִינוּ
בַּיהוָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ:
לאחר חציית ים-סוף - שירת הים הגדולה, ההודיה על הנס העצום. אבל, פסוק אחד בלבד לאחר סיום ההלל - בעיה: [שמות, טו]:
(כג) וַיָּבאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם...:
והתלונה היא מיידית, בפסוק הבא:
(כד) וַיִּלּנוּ הָעָם עַל-משֶׁה לֵּאמר מַה-נִּשְׁתֶּה:
והנס מיידי גם הוא:
(כה) וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יהוה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.
תלונה, פסוק אחד בלבד לאחר נס המים: [שמות טז]:
(ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל...: (ג)... מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יהוה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע...
הנס לא מאחר לבא - לחם:
(ד)... הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ,
ומגיע גם בשר:
(יג).. וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה..:
ההספקה סדירה מידי יום ביומו, אין צורך לאגור.
(יט) וַיּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר:
ועכשיו, אחרי כל הניסים האלה, אפשר היה לצפות שהעם יסמוך על האל.
אבל לא - אין אמונה:
(כ) וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ,
ולגבי השבת, נס - סידור מיוחד:
(כב) ויהי ביום השִשִי, לקטו לחם משנה, שני עומרים לאחד.
(כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ:
ועדיין אין אמונה:
(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקט וְלֹא מָצָאוּ:
עוברים לפרק הבא [יז], ושוב מחסור במים:
(א)..... וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתּת הָעָם:
אפשר
היה לצפות שלאחר פתרון בעיות מים ע"י
ה',
יאמינו
הפעם בישועתו.
אבל
לא!
שוב
תלונה:
(ג)... וַיָּלֶן הָעָם עַל-משֶׁה וַיּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא:
ושוב נס באמצעות מטה הקסמים:
(ו).... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם, וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה...:
עולה השאלה האם יש קשר בין נסים ואמונה? על פי המאורעות, לא הביאה חווית הנס את האמונה במחוללו של הנס. ולא עוד אלא ש(מיד) אחרי כל נס באה תלונה חדשה.
כדי ללבן שאלה זאת כדאי לחזור לתחילת ספר שמות. אנחנו ניראה שהצורך של העם בניסים היה צפוי מראש, לא הפתעה למשה (ואין צריך לומר לא הפתעה לאל).
סיפור הניסים בספר שמות מתחיל כבר עם משה.
הסנה בוער ואיננו אוכל. משה נמשך לתופעה החריגה, הניסית. [שמות ג]:
(ג) וַיּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה:
מאמין גדול כמשה לא נזקק לאותות כדי להאמין בה'. עבורו הנס מספק את ההתוודעות בלבד. והאל יכול לגשת "ישר לעניין":
(ד)
וַיַּרְא
יהוה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו
אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
וַיּאמֶר
משֶׁה משֶׁה וַיּאמֶר הִנֵּנִי:
(ו)... אָנכִי
אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם
אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקב.
וַיַּסְתֵּר
משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט
אֶל-הָאֱלֹהִים:
ה' מצווה את משה להתחיל את שליחותו אצל זקני העם [זקן משמעותו חכם]. לחכמים אפשר לבוא בשם המסורת שעוברת מדור לדור, אשר הם נושאיה. והאל גם מבטיח למשה כי הזקנים אכן יאמינו. חכמים אינם זקוקים לנסים.
(טז) וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב..: (יז) וָאמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם.. (יח) וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ"
משה לא מסתפק בשכנוע הזקנים. גם העם הפשוט צריך להאמין בשליחות. ולכן הוא מבקש משהו " עממי", מושך, איזשהו קסם. העם הפשוט, עם של עבדים, זקוקים לסימן,לנס, לפחות כנקודת פתיחה: [שמות, ד]:
(א) וַיַּעַן משֶׁה וַיּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי... כִּי יאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יהוה:
האל נענה, הוא "מבין" כי העם זקוק לאותות, ומפקיד בידי משה שלושה קסמים.
הראשון, המטה-הנחש:
(ג)... וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ...:
השני, צרעת:
(ו).. וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג:
והסיבה לשני אותות:
(ח) אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקל הָאת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקל הָאת הָאַחֲרוֹן:
ועבור הספקנים במיוחד, נס שלישי:
(ט) וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקלֶךָ -- וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה.... וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:
(כא) וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה.. כָּל-הַמּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעה..
אותם הניסים עם אותו המטה נצטווה משה לעשות גם לעיני ישראל"עמך"וגם לפני פרעה.
זהו המשותף לעם הארץ ולעובדי כוכבים.הקסמים"עובדים עליהם".
(ל)... וַיַּעַשׂ הָאתֹת לְעֵינֵי הָעָם: (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם..
במשך כל תקופת המכות נעשו ניסים לישראל. הארבה לא פגע בשדות בני ישראל, לא הברד, ולא הערוב, ועוד ועוד. ולבסוף, מכת הבכורות שפגעה בבתי המצרים בלבד ופוסחת על ישראל.
האותות עשו את שלהם
,
ובמהלך כל תקופת
המכות התקיימה אמונתם של בני ישראל על
הניסים.
ככל שרבו הניסים רבו התלונות. לא רק שהנס אינו מביא את האדם לידי אמונה, אלא בדיוק ההיפך: הסתמכות על ניסים וציפייה לניסים מרחיקה את האמונה. כאשר אדם רגיל לחיות על ניסים והישועה לא מופיעה, אזי "אין אלהים".
תופעה ידועה היא, שאנשים פורצים בזעקות שמחה "יש אלהים!" כאשר קורה להם דבר מה טוב [או שקבוצתם מנצחת...]. אין ניצחון – אזי כביכול "אין אלהים". ואז מה? אלוהים הוא רק של הקבוצה "השנייה"? זאת שבמקרה ניצחה בפעם הזאת? ולהבדיל, כמוהם גם חולים המצפים לנס רפואי שלא מופיע. זאת היא האמונה שלא לשמה.
מצד שני, חשוב להגיד כמה מילות זכות על העם. במצבו אז, הוא עם עבדים. הוא אינו יכול להושיע את עצמו. משה "מושיע אותם בכוח". העם חלש, עדיין עם-הארץ. לא מאמין, לא בעצמו ולא באל שיושיע אותו. הוא רגיל שיעשו עבורו הכל והרגילו אותו לניסים כבר מן ההתחלה; מסדרת המכות שירדה על המצרים בלבד, ההמשך בעמוד הענן ועמוד האש, וקריעת ים סוף וכו'. וכאשר צצה בעיה, והנס מתמהמה, הוא אינו מבין מדוע - שהרי ה' כל יכול, ולכן באה התלונה. בעצם, מדוע שלא ילין על "מושיעו בכוח" אם אין מים? אם אין אוכל? זהו העם בראשית דרכו. שלא קבל עדיין את התורה. הוא אינו יודע אמונה מהי, הוא נמצא עדיין במצב של "עובד ניסים ומזלות".
ואכן, ראינו בתחילת ספר שמות שהצורך של העם בניסים היה ידוע מראש. משה ידע, והאל הסכים עם משה, שהדרך לרכוש את לבו (אמונו?) היא דרך האותות והקסמים. במצב זה, העם חי על ניסים וכל עוד היו ניסים הייתה אמונה. אבל - משהתעוררה בעיה, התערערה האמונה.
אבל אין בהבנה זאת כדי לסתור את העובדה כי ניסים אינם מביאים לאמונה אלא עושים בדיוק את ההיפך – הם מרחיקים אותה.
גם היום מקובל בחוגים רחבים שניסים מביאים לידי אמונה,שהרי"עיננו הרואות".דעה נוספת היא שהמאמינים זכאים וזוכים לניסים.
כמובן ששתי הגישות אינן נכונות.
האמונה היא הכרעתו האישית של האדם. בני אדם מגיעים כל אחד לאמונה מכיוון אחר: דרך השכל, ההיגיון, הרגש, התגלות.., "תפיסה" שיש אלהים, חינוך ומסורת, ויש עוד. אבל בסיכומו של עניין ההחלטה להאמין היא הכרעה אישית המחייבת את המכריע-המאמין ואותו בלבד. ויש להבהיר: אין בהכרעה אישית של אדם לחייב איש מלבדו, ובוודאי לא את האל. באמונה לשמה – האדם מאמין באל, והאל מְנָהֵג עולמו בדרכו. אין לנו מושג על האל עצמו, לא כל שכן על שיקוליו ודרך ההשגחה שלו. אמונה התלויה בנס, בתוצאה רצויה ונחשקת, היא "אמונה התלויה בדבר". כאשר מצפים לתמורה על אמונה (או מבחינת "מגיע לי") והיא לא מופיעה, האמונה מתפוגגת שהרי האל לא סיפק את הסחורה.
זה מה שבאה התורה ללמד דרך סיפורי הניסים שנעשו לעם. הם נעשו כיוון שהעם במצבו לא יכול היה להתנהל בלעדיהם, ולא כדי להביא על-ידם את העם לידי אמונה. להיפך, על אף הידיעה הברורה כי הניסים ירחיקו את האמונה.
לא לחינם מספרת התורה על
כל כך הרבה ניסים ונפלאות,האחד עוקב את משנהו
.
להבהיר,שאין האמונה תלויה
בניסים,רבים
ככל שיהיו.
התורה עדיין לא ניתנה באותה העת, וכאשר תינתן [בפרשות הבאות] עוד נלמד ממנה על אחריותו של האדם, על כך שלא לסמוך על ניסים וקסמים. על אמונה לשמה ואמונה שלא לשמה.
מסכת שבת דף לב/א
בדיון בקטע זה במסכת, אומרים, שבשעת סכנה - מן השמים נפרעים מהאדם על כל חטאיו (כלומר, "בהזדמנות זאת" שאדם נמצא בסכנה "סוגרים אתו חשבון"). להלן, בהמשך הדיון - גישות שונות על מעבר במקום סכנה:
|
המקור בתלמוד |
תרגום כולל הסברים 1 |
|
רב לא עבר במברא דיתיב ביה עכו"ם אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה עכו"ם אמר שטנא בתרי אומי לא שליט. ר' ינאי בדיק ועבר ר' ינאי לטעמיה דאמר: |
רב לא היה עובר נהר במעבורת שישב בה נוכרי, שהיה אומר "שמא מופקד דין עליו [על הנוכרי] ואתפֵס אִתו בשעת עונשו [ואם נגזר עליו עונש אני אענש איתו]". שמואל לא היה עובר נהר אלא [רק] במעבורת שישב בה נוכרי, שהיה אומר "אין השטן שולט בשתי אומות [ואת חשבונותיו הוא עושה עם כל אחד לחוד]". ואילו ר' ינאי היה בודק ועובר. שלשיטתו (להלן בעברית גם במקור התלמודי): |
לעולם
אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו
נס,
שמא
אין עושין לו נס,
ואם
עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.
[סוף
ציטוט ממסכת שבת]
מסכת תענית (כ:) האִמְרָה הנ"ל של רב ינאי מצוטטת במסכת תענית גם בקשר לסוגיה אחרת בתלמוד.
"אור החיים" (ר' חיים בן עטר) בעניין השקר של אברהם על שרה "אחותי היא", והרי יכול היה לסמוך על ה' שיושיעו. [פירושו לבראשית יב, יא]:
"הגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה, אף על פי כן כלל זה בידינו 2, שאין סומכין על הנס".
"אור החיים" על השאלה מדוע לא שלח יוסף לספר לאביו שהוא נמצא במצרים חי ובריא: [פירושו לבראשית מה, כו]:
"... ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים, כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר: "
"שפתי חכמים" (רבי שבתאי בס), לגבי אליעזר עבד אברהם על ששיחרר את הגמלים ("ויפתח הגמלים"). שואלים מדוע זמם אותם מלכתחילה, שהרי לא היה לו לחשוש שיִרְעוּ בשדות אסורים (בבעלות חקלאים) והיו ודאי אוכלים רק בשדות הפקר, שכן "אין הקב"ה מביא תקלה על ידי בּהֵמְתָן של צדיקים".
וההסבר [פירושו לבראשית כד, לב]:
".... אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו, לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם 3 תירץ שאין סומכין על הנס".
1 בעזרת תלמוד של הרב עדין שטיינזלץ
2 "כלל זה בידינו" מסתמך כניראה על הדיון במסכת שבת (לב:) שהבאנו לעיל. תודה לאראל סגל שהפנה אותי למקור התלמודי.
3 רבי אברהם מרדכי אלטר – הרבי מגור