שנת הארבעים

קוד: שנת הארבעים בתנ"ך

סוג: סיפור

מאת: אביאל מעודד

אל:

הייאוש. לו רק יכול היה לתאר את גודל הייאוש שפשה בו. אל כל מקום בו פנה בתוך ליבו, מצא רק ייאוש, עטוף בשכבות רבות של שתיקה כועסת ואבק. כל כך הרבה ייאוש...

הוא הביט באשתו, וזיכרון פניה הנפולות והשותקות לא הרפה ממנו. בניו ובני בניו עמדו סביבה, מביטים בו, אילמים, ממתינים למוצא פיו, אך הוא לא ידע מה יכול הוא לומר. כל כך הרבה זעם היה בו, על המציאות אליה נקלע. על חוסר האונים בו היה שרוי. כעס זה ליווה אותו כל חייו, אך במהלך שנות נדודיו במדבר רק התגבר ומצא תבנית אחרת להיות מוצק בה.

מה יכול אדם לומר ביום סיום חייו? שאל את עצמו ולא נתן לשאלה זו לצאת מבין שפתיו הקפוצות. אשתו נשקה לו וחיבקה אותו, ואחריה עברו בסך ילדיו, ונשותיהם, ובנותיו וחתניהם, וכל נכדיו ונכדותיו...

כל כך הרבה... וכל כך מעט... חשב ומחשבתו כמו הדהדה בתוכו, עמוק בתוך תהום חוסר התקווה שבלעה את ליבו.

אשתו הניחה יד חמה על חזהו, וסידרה את הכותונת אותה לבש. הוא חש בתנועות ידיה, אימהיות ואוהבות, חובקות ומחבקות ועוטפות והרגיש כיצד הוא נמוג בתוך עטיפת בגדיו, נמוג ונעלם, כאילו לא היה הוא קיים כלל כל אותן ארבעים שנה. מדוע רק עתה חשתי בכך? חשב בשקט.

"שלא יהיה לך קר, יחיאל," אמרה וקירבה ראשה אליו, בהניחה לחיה על חזהו. הוא רצה לחבקה, אך קפא. ליבו היה אבוד אי שם בחזהו, אבוד בדיוק כמוהו, מאין יכולת להושיט לו יד.

צאו לחפור!!! נשמע קול הכרוז לקול תרועת השופר המהדהדת. צאו לחפור!!!

לך, יחיאל, אמרה ונשקה לו על זקן לחיו. כבר העביר רבנו קול במחנה לכל האנשים. לך, לך לך...

הוא צעד עם שאר הגברים, אוחז אתו בידו, ומחשבותיו כאילו ריחפו מעליו. הוא לא ידע כי נותרו כל כך הרבה, חשב בהביטו בפנים שסביבו. נכון, תמונת פניהם התבגרה, אך היו אלו אותם הגברים אשר שלחו ידם כמוהו במעל ומרדו באל. נכון, על כולם נראתה השיבה – חשב, בסוקרו פנים מוכרות עטויות זקן עבות מעוטר בשערות לבנות. אך עתה נראה על פניהם דבר מה אשר לא ראה בשנים הקודמות עת פגש אותם באותו המועד, ביום הבכי של חודש אב. הייתה זו הבעה של ידיעה ודאית, ידיעה שהנה הם כולם מתים הלילה, ובבוקר, כאשר יעבור קול השופר במחנה, לא יקום אף אדם מקברו אשר חפר.

שמע ישראל! קרא הכהן הגדול אל מול פניהם, והוא נפל על אפיו ארצה כמו כל הקהל. עיניו היו עצומות, עפעפיו סגורות עליהן כה חזק, והוא מבין כי קולו של הכהן הגדול אשר הגיע אל אוזניו הינו הקול האחרון אשר ישמע. לא עוד קולות נכדיו ונכדותיו המשחקים בחצר אוהלו, לא עוד קולה של אשתו... אנחה נפלה בתוך ליבו כאשר חשב על כל אותן הפעמים בהם ניסתה להגיע אליו, והוא, בשתיקתו, לא פתח לה את הדלת.

"אנו ניצבים היום למשפט מול זה שאמר והיה העולם, כי לא מלאנו אחר ה'", קרא הכהן בקול שהרעיד את המחנה. "עבדים היינו לפרעה מלך מצריים, ואת שכמנו הטינו תחת עולו. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישלח ה' לנו מושיע ויך את מצריים ככל האותות והמופתים אשר ראו עיננו. ויוציאנו מכור הברזל ממצריים ויבקע לנו את הים ואת פרעה וחילו טיבע בתהומות מצולה. ממי הבאר שתינו ואת פת אלוהינו טעמנו, ובכל זאת לא שב ליבנו. ובשנה השנייה לצאתנו מארץ מצריים שלחנו שנים עשר איש לתור את הארץ, וישיבו את דיבת הארץ רעה. ויהי כי הלכנו בעצתם, ובעצת השניים הטובים מהם לא הלכנו, ונחרוץ את דיננו. יום לשנה, יום לשנה, כאשר נשבע ה' אלוהי אבותינו – נדדנו במדבר הזה. והנה עתה, שנת הארבעים הגיעה, יום אחרון לשנה אחרונה".

"יחפור כל איש באיתו את קברו וישכב בו עד אשר יעלה השחר, וקול השופר יינשא במחנה. והיה זה אשר ישמע את הקול, יקום וישוב לביתו, וזה אשר הקול לא יגע אל אוזנו, תהא מנוחתו שלום, אמן".

"אמן", קראו כל העם, ופנו כל אחד לחלקת הקבורה אשר יועדה לשבטו ולמשפחתו.

יחיאל נעץ את האת באדמת ערבות מואב, ונאנח בעודו חופר באדמה. האת חדרה בין רגבי העפר בקלות, וככל שחפר יותר כך דימה לראות כיצד האדמה בולעת אותו. בעוד מספר שבועות יחצה העם את הירדן וייכנס אל הארץ המובטחת, חשב, והדבר המובטח בחייו כעת היה יום מותו. הוא הרים את עיניו והביט בגברים האחרים שחפרו סביבותיו, כולם מעל שנות הששים לחייהם, כמוהו, עטויי זקן שיבה ופאות לבנות. הוא דימה לראות עצמו במצריים, והנה הוא עבד בן שלושים שנה וחופר באדמה הקשה, וגבו חשוף למלקות הנוגשים. הוא דימה לשמוע את קולות אתי החפירה שהכו באדמה סביבו כאילו היו הדי הפרגולים שהצליפו בגבו. כמו במצריים, כך עתה. מתחת עול הנוגש האכזר שהטביע את בניהם במצולות היאור כמו לא היה מפלט, וגם הפעם לא היה מפלט. לפני קרוב לארבעים שנה היו הם שש מאות אלף, בפעם בה נדרשו לצאת ולחפור את קבריהם בליל החטא. למחרת חסרו הם חמישה עשר אלף, וכך התמעטו בכל שנה ושנה. והנה, עתה, דווקא כאשר חסרו הם פסיעה אחת אל הארץ המובטחת, הגיע יום מותו. היה הוא אחד מתוך חמישה עשר אלף האיש האחרונים בריצוי עונשם, והלילה היה תורו לשכב בקבר למנוחת עולמים.

הוא שכב בתוך הקבר, על הקרקע המדברית הקשה, ועיניו נתלו ברקיע מלא הכוכבים. הירח עמד שם, בינות לעשרות אלפי כוכבים בהירים, מטיל את אורו הזך על הקברים החפורים באדמה הטרשית.הוא החל לספור את הכוכבים, תוהה אם יחיה די זמן על מנת למנות אותם. צללי הלילה תעתעו ונעו בין הקברים, משווים מראה מאיים לכל רגב ורגב מרגבי העפר שבקברו. הקור העז החל להתפשט דרך חולצת הכותונת שלו, והוא חש כיצד כל גופו החל לרעוד מן הקרה שתקפה אותו. הוא חש את הדגדוג שעלה באפו, את הרצון העז להתעטש, ונאבק בכך ככל יכולתו. קצות עיניו החלו להעלות דמעות, מגרות עוד יותר את התחושה העזה להתעטש. הוא חש כיצד דמעותיו יורדות מטה על לחיו, וחלקן מוצאות דרכן בתעלות פנימיות אל תוך חלל אפו, מגרות ומעצימות עוד יותר את הרצון העז להתעטש.

אל תתעטש... מצא עצמו לוחש בשקט.

מעט עפר מהתלולית הגדולה שהניח לצד קברו הפתוח גלש פנימה על רגליו. הוא ניסה לנער את רגליו, אך רגליו קפאו, ולא יכלו לזוז. הוא נבהל, וניסה לקום ממקום משכבו, אך משהו מנע זאת בעדו וכמו הטיח אותו, הצמיד אותו לאדמה הקרה. הוא דימה לראות ערפל סמיך המתגנב אל הקבר, זוחל ושוקע בין רגליו. הוא ניסה להרים את ראשו, אך כמו יד איתנה לפתה את עורפו והצמידה אותו לקרקע. רק עיניו תרו בתוך ארובות עיניו, מנסות לנחש מאיפה יתגנב המוות, ומה ילחש באוזנו בטרם ייקח את נשמתו. הוא הרגיש את מגע הערפל המטפס והלופת את גופו, וכל איבריו נעשו כבדים יותר ויותר, וכבר שאינו מרגיש בהם, כאילו הם התנתקו ממנו, ונעשו דבר מה אחר, ממש כאילו הפכו לעפר שסביב קברו, והוא זר להם בגופו. עיניו התרוצצו בחוריהן, מייחלות לפתח של תקווה ממנו יוכל למלט את עצמו. הוא חש את ליבו ההולם בעוז בתוך חזהו, ממהר אל מול גופו הקפוא.

אלוהים!!! אני לא רוצה למות!!!! זעק לפתע והתעטש בחוזקה.

הכל נדם לפתע. הוא בחן בפחד את קירות הקבר בו היה מצוי, והנה הבין כי הוא מסוגל להניע את ראשו. רגלו התגנבה בשקט והתקפלה לאיטה, ואנחת הקלה נפלטה ממנו. הוא ניסה להתרומם והתיישב בתוך קברו. הוא ישב והביט קדימה, אל ההר שהתנשא מתוך האפילה אל השמיים הכהים. היה נראה לו שהוא הבחין בתנועה על ההר. הוא נעץ עיניו בחשכה, מפלח במבטו את הערפל שעדיין לא מש מקברו, ונראה עתה שהתעורר לחיים מחדש. רוח קרה ומקפיאת דם הגיעה מההר, ונשבה לכיוון הקברים הפתוחים. משהו נע שם... לחש בקול שנשמע רק לעצמו, וניסה להתרומם כדי להיטיב לראות. רגליו מיאנו להיענות לו. הוא נתקף מחדש בבהלה כאשר גילה כי העפר אשר על רגליו כמו לבש צורה ונכרך סביב כפות רגליו. הוא ניסה למשוך את רגלו, אך רגלו נמשכה עוד ועוד פנימה, אל תוך העפר הקר.

עיניו נפערו אל מול מה שהיה נראה כסוסים שחורים רושפי להבות אפלות ששעטו במורד ההר, ושטפו את כל העמק בצהלותיהם מקפיאות הדם. הוא מצא עצמו זועק בתוך האפילה, מהדהד בקולו אל מול קירות קברו. קולו ניסה להבליח מבעד לערפל הסמיך כל כך, אך זה החל להיכנס אל תוך ריאותיו, והכביד את כל גופו. לאט לאט חש כיצד כוחו עוזב אותו, והוא מוכרע במאבק אל מול משקל גופו, הכבד כל כך.

אלוהים... עזור לי... אני לא רוצה למות... הספיק ללחוש שבריר רגע לפני שפרסת סוס שחור הלמה בפניו והוא הוטח ארצה בדממה אל תוך קברו.

משהו נשמע שם, הוא חשב. משהו כאב בראשו, באוזנו. הוא שמע משהו.

הוא פקח את עיניו אל מול רקיע השמיים התכולים הצבועים בצבעי הזריחה, וניסה להבין מה היה הקול, כשלפתע זינק מקברו כלא מאמין. זה קול השופר! הוא נזעק. זה קול השופר!

הוא הביט החוצה מקברו, וראה עוד עשרות ומאות ואלפי ראשים מופתעים וחסרי כל ידיעה לגבי האירועים שקרו מציצים החוצה.

קומו והפרישו המתים מן החיים, הדהד קולו של משה בגיא, בעוד כולם יוצאים בריאים ושלמים מקבריהם. הוא קם, מנשק את רגבי העפר אשר בידו בלהט, כמעט וטועם אותם, בעודו ממלל מילות תודה ותפילה לבוראו על כי החזיר בו נשמתו, אל בקר יום חדש. הוא הביט לאחור, אל קברו, וידע כי חלק ממנו נותר שם, חלק אשר בכל חייו נועד היה לקבורה, ועתה מצא לו מקום למנוחת עולמים.

"א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון; וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב" (מדרש איכה רבתי, פתיחה).