קוד: מסע אל העבר - תרומה בתנ"ך
סוג: סיפור
מאת: ד"ר אביאל מעודד
אל:
מאז ומעולם הוא אהב לשיר. הוא זכר את הימים בהם ישב בחצר, מוקף בשכנות שכיבסו את הבגדים בבאר המים הישנה, כשהוא היה מנעים את זמנן בשירה. "זמר הכביסות", כך קראו לו. היה לו משהו מיוחד בקולו, משהו שהיה רק שלו, ייחודי, אמיתי. אבל עכשיו עמד בכיכר בחור צעיר שרקד מול כולם וזימר... הצעיר הישיר אליו את מבטו ועיניהם נפגשו. זה הפסיק לרקוד ולזמר, וקד קידה של כבוד לקשיש שעמד מולו. גם הוא זכר את הסיפורים על קולו הערב של מי שהיה פעם "זמר הכביסות".
רגיע של שקט ומבוכה, והנה כולם מוחאים כפיים ומבקשים ממנו, עשרות שנים אחרי – לשיר.
והכל כבר שונה.
פנים חרושות קמטים, ולמודות סבל. והקול – כבר הפך זה לצרוד ממחלותיו השונות שפקדו אותו עם השנים.
אין הוא יודע מדוע – אך הוא דידה על מקלו למרכז הכיכר, נעמד ושר.
כשחש שקולו שלו יצא ממנו החוצה, התרגש ושחרר את הכל.
נכון - קולו היה קולו של ישיש - צרוד וחלש – אך קולו היה שלו וקולו היה אמיתי – ונקודה זו הייתה רק שלו, כנה, ייחודית לו, ואותה לא יכלו לקחת לו מעולם.
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי
" – כאשר אדם תרם דבר מה לעבודת המשכן, הרי שהייתה זו תרומת אותו אדם לעבודת המשכן. כך, תרומת ראובן היא אחת, ותרומת שמעון היא אחרת, וכו'. מדוע מתייחס הכתוב לתרומה כביכול היא תרומתי – התרומה שלי – של הקב"ה? הפסוק היה צריך להיות "...מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתו
" – ולא תרומתי.
אלא, שבניית המשכן הצריכה לא סתם תרומות. לא "תרמתי במשרד" אלא תרומות אמיתיות שדרשו מכל אחד ואחד בעם למצוא מהי אותה נקודה מיוחדת, ייחודית ואמיתית שבו אותה הוא יכול להביא לבניית המשכן. כל אחד ואחד הביא את המקום האישי שלו, את הנקודה הכנה המאפיינת אותו כאדם אינדיבידואל. נקודה זו, כאשר מגיעים אליה, היא זו שבזכותה אנו נבדלים אלו מאלו – כי כל אחד ניחן ביכולת אשר ניתנה רק לו ולא ניתנה לאחר. יכולת זו היא מתנה אלוקית. ולכן, מראש, היא תרומתו של הקב"ה – תרומתו הייחודית של הקב"ה לכל אחד ואחד מאיתנו. בעבודת המשכן, הקב"ה רצה שכל אחד ואחד יגיע לשם, לנקודה הייחודית שלו שמאפיינת אותו, ומשם יביא את תרומתו – תרומתו של הקב"ה דווקא לאותו אדם – אל עבודת המשכן. כאשר זה מגיע משם, אין נתינה גבוהה יותר.
כל הזכויות שמורות למחבר ©