מבט לעבר - נפילת החומה

קוד: מבט לעבר - נפילת החומה בתנ"ך

סוג: סיפור

מאת: ד"ר אביאל מעודד

אל:

הוא הביט לצדדים, מתוח וחושש, בוחן את חייליו. הם הביטו קדימה, דרוכים כנשקם, אל מעבר לחומות. עיניהם ננעצו בחיילי האויב הצר על עירם. לא היו בידי האויב כלי נשק שיכלו לחומותיהם, לא נבנה מגדל מצור אחד, ולא נחפרה חפירה אחת סביב העיר. ועם כל זאת, היו הם במצור אשר כדוגמתו לא ראתה עירם והם מעולם.

העם המוזר הזה שצר את העיר זה היום השביעי, שוב הקיף את עירם, סובב אותה, במפגן כוח מרשים של אחדות וסדר, שאפילו הוא, סגן מפקד החומה הצפונית של יריחו, לא יכול היה שלא להתרשם ממנה. משהו בלתי מוסבר. רק תחושה מוזרה כזו, של אימה ופחד, שאסור לו להראותה כלפי חוץ, כלפי פקודיו.

העם המוזר חרג ממנהגו, והקיף את העיר ביום השביעי למצור שבע פעמים. הוא הביט בחייליו שעל חומות יריחו, קשתותיהם דרוכות אל עבר האויב הישראלי הסובב את עירם. הם חיכו לפקודה ממנו. עוד רגע... עוד רגע קטן... אם רק ייכנסו חיילי ישראל אל טווח חיציו הרי שכל המערכה תשתנה. ראשי חיצי הברזל שחושלו במערות בבקעת הירדן יחדרו בקלות את שריונם הדל של פליטים מצריים אלו, חשב בליבו. "רק הפסיקו עם טקסיכם המוזרים והילחמו כבני אדם", חרק מבין שיניו. קול אדיר של תקיעת שופרות החריד את הבקעה ומילא את כולה, פורץ כשאגה מקרב המחנה הישראלי, וחובר אל תרועת הקרב של המוני ישראל מחוץ לעיר הנצורה.

היכונו!!! הוא זעק לחייליו, ואלו משכו את הקשת לאחור בכל כוחם, וידיהם רועדות ממאמץ. ואז, ללא כל הכנה, רעדה כל החומה עליה נשענו הוא וחייליו ויחד עימה הם ירדו אל אובדנם.

המלחמה על יריחו נערכה בחודש השני בשנת אלפיים ארבע מאות שמונים ושמונה למניין העברי. אף חץ לא נורה, אף חרב לא נשלפה מנרתיקה. הקרב הוכרע עוד טרם הבין האויב שנפתחה המערכה.

אך למה דווקא יריחו נבחרה להיות העיר הראשונה לכיבוש ע"י העם הישראלי השב לארצו? מה היה מיוחד כל כך בה ומדוע הוכרע הקרב באופן זה ולא באופן אחר?

מעט לפני הקרב על יריחו פוגש יהושע איש שאינו מוכר לו' ליד העיר עצמה. האיש נראה מאיים ומטיל מורא, וחרבו שלופה בידו. יהושע הולך אל האיש ומנסה לברר את טיבו - "הלנו אתה אם לצרינו?", ומניח לראשונה את היסודות לנוהל מעצר החשוד בצבא הישראלי הצעיר. האיש, מסתבר, הינו שר צבא ה', והוא דורש מיהושע להשיל את נעליו מעל רגליו "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". יהושע מציית. מסתבר כי ישנה קדושה בעיר יריחו.

אינפורמציה זו סותרת מידע מודיעיני מוצק אותו סיפקו שני המרגלים ששלח יהושע לעיר. הם דיווחו לו על עיר גדולה והומה בה העסקים משגשגים. בחומות המבוצרות פרוצות יושבות ומפתות כל עובר אורח, דבש התמרים של עיר התמרים מתוק יותר מתמיד, והכסף והזהב, פרי מסחר עשיר ומוצלח מושם כאבנים בעיר. יהושע לא רצה מגע עם כל זה, וטרם הקרב הוא משביע את לוחמי ישראל להחרים ולהשמיד את כל אוצרות העיר. משהו ביריחו, מסתבר, מדיף ריח של רוחניות, אך לא מריח טוב...

לאחר כיבוש העיר, חורש יהושע את העיר וזורע בה מלח, ומקלל את מי אשר יעז בנפשו לבנות שוב את יריחו. שנים אחר כך, בתקופת אחאב מלך ישראל, כשעם ישראל כולו שקוע בתרבות רדופת אלילי נוער ופסילים, יאזור חיל חיאל בית האלי וימרוד בא-ל ויבנה מחדש את העיר. בניו ישלמו על כך בחייהם, בכורו בהיווסדה וצעירו בהצבת דלתותיה, אך מהו קרבן קטן זה מול הקידמה והנאורות?

עם חלוף השנים, משהו קורה בעיר, לאט לאט...

בתקופת אליהו ואלישע בן שפט נביאי ישראל, הופכת העיר להיות אתר התבודדות לפרחי נביאים, ונסים גלויים נעשים בה. ממנה יצאו בני הנביאים אל אלישע ובישרו לו כי אליהו רבו עתיד להילקח ממנו. בה ריפא אלישע עצמו את מי העיר עם צלוחית המלח, לאחר ששמע מבני הנביאים כי "מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה, והמים רעים והארץ משכלת".

נראה כי יריחו אכן מלאה רוחניות ועוצמה רוחנית, ממש כשמה, ובשל כך נבחרה להיות הראשונה מבין ערי כנען שנכבשו ע"י יהושע בן נון. החומות הגבוהות של יריחו לכדו את הרוחניות הזו שבה, ותיעלו אותה לטובת מלאכת עשיית הכסף וצבירת הכוח, אל תוך תרבות הערצת אלילים חסרי תוכן ורוח אמיתיים, ומלאי בשר והגשמת התאוות, ומנעו מן הרוח האמיתית והטובה לשרות על מחפשיה.

עם ישראל יצא ממצריים, שם גם היה הכל פרוע, במסגרת החוק הפרעוני, והגיע אל ארץ כנען. בארץ כנען שלטה תרבות הדומה לתרבות הפרעונית – במסגרת תרבות ה"כאן ועכשיו" חסרת היכולת לדחות את הסיפוקים (השם "כנען" הוא חיבור המילים "כען" ו"נא", אשר פירוש שניהם בארמית הוא "עכשיו"). לא לשווא הקביל משה רבנו את כנען ומצריים והשווה ביניהן: "כמעשה ארץ מצריים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו".

עם ישראל צריך להתנהג אחרת, בשונה ומעבר לתרבות כנען ומצריים. ממש כמו אביהם, אברהם העברי, שנבדל מעבר לסובבים אותו בתקופת מגוריו במזרח התיכון העתיק, והביא לעולם תורה ומנהגים חדשים בשם הא-ל היחיד והכל יכול בו הוא האמין.

כחלק מחידושי ההנהגות בתקופת אברהם אבינו, מספר ספר היובלים, שהוא היה הראשון לחגוג את חג הסוכות. אברהם אבינו ביצע הקפות חוזרות של המזבח בכל יום ויום, אוחז בארבעת המינים בידיו, ואף ביצע שבע הקפות מיוחדות ויוצאות דופן ביום השביעי לחג, יום ההושענא רבה. ע"פ מדרש "ספר היובלים", הסיבה ל"ושמחת בחגך" בימי אברהם אבינו הייתה לציון קבלת הבשורה המשמחת כי הוא ואשתו שרה עתידים ללדת את יצחק. גם אז, כמו היום, אלפי שנים אחרי, מציינים בני ישראל את חג הסוכות בשמחה יתרה. הם מקיפים את "המזבח" עם ארבעת המינים – המציינים את החלקים השונים בתוך עם ישראל, ואת איגודם יחד סביב הלולב, כלב אחד, כעם אחד, יחד.

איגוד ארבעת המינים אינו מובא רק כסמל, אלא גם ככלי נשק. המתפללים אוחזים בלולב ממש כאילו אוחזים הם בחרב, וצורתו ביחד עם שאר המינים גם דומה לחרב ארוכה וחדה. כלי נשקם עשוי כולו מחומרים מן הטבע המסמלים את חלקי עם ישראל, וחופן בתוכו משמעות נוספת ועמוקה יותר ביחס לחג הסוכות. חרבו ונשקו של העם רודף השלום, עם "היונה בחגווי הסלע", העטוף בטליתות לבנות כיונים צחורות, מרומז באחדות ואיגוד ארבעת המינים לאחד בידי המתפלל. אחדות עם ישראל היא זו אשר עומדת לנו בעת צרה, היא הנשק הטבעי של עמנו, ובזכותה נתפלל לשלום עלינו ועל כל העולם כולו. נשק זה מסוגל לכל חומות הניכור ודיכוי האחר, המונעים את שפע הטוב והרוחניות מהכלל.

כאשר הקיפו יהושע בן נון ועם ישראל את חומות יריחו, הם הטילו מצור לא רק על העיר עצמה וחומותיה, אלא על כל אלו אשר צידדו בתפיסה כי העיסוק הרוחני הוא רק נחלת מתי מספר ולא נחלת כל אחד ואחד. בכך היה עם ישראל הראשון להפיץ בשורה חדשה ויחידה בעולם העתיק. העם של "והגית בו יומם ולילה" קרא תגר על השיטה הישנה. לא עוד שימוש בחומות כדי לחנוק ולחסום את השפע הרוחני מכלל העולם. לא חומות יריחו המונעות והמגבילות, ולא היררכיית הפירמידה הפרעונית המשפילה והמאפשרת השמדת עם. כולם בני חורין, וכולם בעלי רוח, וכולם קדושים, ועל כולם נדרש ללמוד ולהגות בתורה הרוחנית יומם ולילה. מקומן של תפיסות אלו - המעודדות יצירת ובניית חומות של בערות ודיכוי לניצול החלש לטובת החזק – מקומן של תפיסות אלו חלף מהעולם וגורלן לקרוס ארצה ולהיקבר באדמה אל מול תרועות העם החופשי.

בשנת ה' תשס"ח, ימינו אנו, עם ישראל עסוק עדיין בהקפת עצמו בחומה, ויריחו סוגרת ומסוגרת. עד לפני כמה שנים, לפני פרוץ אינתיפאדת אל אקצה ניתן היה למצוא בעיר יריחו, בגבולות הרשות הפלסטינית, שני מבנים שאפיינו את יכולותיה של העיר. הישיבה התורנית היהודית כמו גם בית הכנסת העתיק, ואל מולם - הקזינו הידוע מושך הישראלים. הישיבה ובית הכנסת נחרבו בפרעות, והקזינו הושבת מאז הפך לזירת ירי. יריחו של היום, כמו בעבר, מחכה לבחירתנו.

בינתיים, כאמור, חומות נוספות מוקמות, ומקיפות את העם היושב בציון.

אבל נראה כי הנשק האמיתי שיכול להביא לשינוי מצוי כל העת בידינו - בדמות ההחלטה כי אכן עם אחד אנחנו - על הלולבים, ההדסים, הערבות והאתרוגים שבכל אחד ואחד מאיתנו. רק התמדה עיקשת בעיקרון זה יפיל את החומות האמיתיות בתוך עמנו - בין שכן לשכן, בין ותיק לחדש, בין ימין ושמאל, ובין חילוני לדתי.

חג הסוכות הוא חג התפילה לשפע גשמי ורוחני לאורך כל השנה, לעם ישראל בפרט ולכלל העולם כולו. אם נשכיל להתאגד ולבקש יחד על צרכינו, ננצח את כל הקמים עלינו לרעה. אם נצליח לחבור זה לזה, נפיל את החומות שבליבנו ואת אלו שמחוצה לנו, עם החלקים שבנו החפצים דווקא בהמשך הבידוד והניכור, השומרים על החומות. לא רק תפילה ובקשה כלפי מעלה של "הושע-נא" אלא גם מעשה בידינו אנו, ואחיזת כל המינים הישראליים הקיימים בחברה שלנו ואיגודם בידינו אנו לאחד.

מתוך כך ייפלו החומות ארצה, ממש כמו חומות יריחו, ללא מאבק כלל, וכל הרוחניות והטוב שבחיבור הזה שיש בתוכנו, דווקא בארץ הזאת, ישא את כולנו - עם הרוח עם הרוח - לאופקים חדשים ורחוקים יותר מכפי שנוכל לדמיין, מלאי שגשוג ושפע וברכה.