דבש - הדביש

קוד: דבש - הדביש בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: הרב אילן חיים פור

אל: אוצר ההפכים

ה'דבש' הוא נוזל בעל מתיקות הנוצר ע"י הדבורה מצוף הפרחים, או המופק ממתיקות הפירות. ואילו 'הדביש' משמעו דבש שהבאיש, החמיץ והסריח, כמו שנזכר בתלמוד: "דבש והדביש" (בבלי ב"מ לח ע"א), וכפירוש רש"י: "והדביש - יצא טעם דובשנו, והחמיץ".

המילה 'דבשת', החטוטרת שעל גב הגמל, נגזרת מהמילה 'דבש', כדברי רש"י: "יש לו לגמל במקום טעינת המשא וע"ש שמתרקבת תמיד וסכין שם דבש לרפואה קרויה דבשת, כדאמרינן בב"מ דבש והדביש חזי לכתישא דגמלי" (רש"י על ישעיהו ל6).

עודני עוסק בהפכים לשוניים אודות הדבש, והנה נגלה לעיני שהדבש עצמו הינו בעל סגולות ותכונות הפוכות, מחד דרכו לשמר את החומר הנתון בתוכו, ומאידך, יש בכוחו לעכל את החומר.

בשל תכונה זו יש מקום להתיר איברי נמלים או דבורים שנשמטים לתוך הדבש ונימוחו, כפי שכתב הרשב"א: "הדבש נראה שיש לו שתי סגולות האחת למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו. והשניה להעמיד ולקיים הדברים הנחתכים הנטמנים בתוכו. וכמו שאמרו בבבא בתרא (דף ג ע"ב) גבי הורדוס הטמינה בדבש שבע שנים" (שו"ת הרשב"א ח"א סימן פ). וכן כתב גם הרא"ש: "דרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר" (ברכות פרק ו).

בביאור דברי הראשונים יש שכתבו לחלק בין גוף שלם שדרכו להשתמר בדבש, לבין איברים קטועים שנימוחים בדבש.

בנושא זה, ידועה תשובתו של הראב"ע שהתיר איברי נמלים או דבורים שנשמטו בדבש ונימוחו: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף", שכאשר כתובה כפלינדרום, ניתנת לקריאה מארבעה צדדים, כך:

פ	ר	ש	נ	ו
ר	ע	ב	ת	נ
ש	ב	ד	ב	ש
נ	ת	ב	ע	ר
ו	נ	ש	ר	פ