קוד: רשאי בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: הרב אילן חיים פור
אל:
רשאי:
א. זכאי, יש לו רשות
ב. חייב
המילה 'רשאי', השגורה בפי חכמים, משמעה בדרך כלל: זכאי, מותר לו, יש לו רשות. כפי שהובא למשל בתלמוד: "דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה" (בבלי תמורה יד ע"ב).
ועוד נמצא בתלמוד: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם" (בבלי קידושין לג ע"א).
מתוך דברי התלמוד משתמע שיש איסור בהפסקת המלאכה, ועל זה תמהו בעלי התוספות: "תימה מה לשון רשאי שייך דמשמע דאיכא איסורא, וי"ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים והשתא שייך לשון רשאים". לפי תירוץ זה, מאחר שמדובר במקרה שעסוקין האומנין במלאכת אחרים, כל בטלה ממלאכה הרי היא כגזל.
אולם, נראה שהתוספות העדיפו לתרץ באופן אחר: "ומיהו יש לומר רשאים כמו חייבין, כי ההיא דתנן בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כח ע"ב) כמה רוצה אדם ליתן בשור זה לעולה אף על פי שאינו רשאי, פירוש אף על פי שאינו חייב, והשתא ניחא דמיירי שפיר בעוסקין במלאכת עצמן". כלומר, אפשר שמשמעות המילה 'רשאי' במקרה זה משמעה 'חייב'. ולפיכך, ניתן להעמיד את דברי התלמוד בעוסקין במלאכת עצמן, ואין בעלי האומנות חייבים לקום מפני תלמידי חכמים, לגודל חביבות המלאכה וחשיבותה.
דוגמא נוספת לאפשרויות השונות בביאור המילה 'רשאי' מצאנו תלמוד: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם. ולא? והתנן: כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם, אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום! אמר רבי יוחנן: מפניהם - עומדין, מפני תלמידי חכמים - אין עומדין. אמר רבי יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי, מפניהם - עומדין, מפני תלמידי חכמים - אין עומדין" (בבלי חולין נד ע"ב).
ופירשו התוספות: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפניהם - פירש הקונטרס בעלי אומניות שעוסקים במלאכת אחרים וליישב לשון רשאים פירש כן. ונראה דאפילו עסוק במלאכתו לא מחייב כדאמרינן בפ"ק דקידושין (לג ע"א) מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס. והר"ר יעקב בר שמעון היה מיישב לשון רשאין אפילו עסוק במלאכתו דאין רשאין כמו אין חייבין... ".
באופן זה, ש'רשאי' ניתן להתפרש במשמעות 'חייב', ביארו התוספות גם את דברי התלמוד: "אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים", וכך כתבו התוספות: "ולא שיהא אסור אלא אינו חייב לעמוד קאמר".
כך שלמשמעות הלשון והוראת המילה יש לא רק משמעות פרשנית, אלא גם משמעות הקובעת להלכה.