קוד: המניעים החומריים של שאול לעומת המניעים הרוחניים של דוד בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדהויאמר שאול מה לעם כי יבכו ויספרו לו את דברי אנשי יביש".
ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן ויאמר שמואל אל ישי, שלחה וקחנו כי לא נסב עד באו פה".
קשה להימנע מהאסוציאציה של קין והבל (בראשית ד2): "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה
". עובד האדמה, חייב לתת את עיניו באדמה שהוא חורש, כל הזמן. אם יסיט עיניו מהתלם, יתעקם הלה, או שהמחרשה תשבר. חייב הוא לכוין את השור החורש בכל רגע, על מנת שהתלמים יצאו ישרים ואחידים.
רועה הצאן, מעבר להשגחה הכללית, שהוא משגיח על הצאן, פנוי הוא לנפשו. יכול הוא להתבונן בשמים ובארץ ובכל אשר בם. זמנו פנוי גם להתבוננות רוחנית. נראה שכך עשה דוד (תהלים ח 4-6): "כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו: ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו
".
שלשת האבות, שנים עשר השבטים ומשה רבינו, היו רועי צאן. ולא עובדי אדמה (על יצחק נאמר (בראשית כו12) "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים", אך גם לו היה צאן, שהרי רבקה אומרת ליעקב (בראשית כז9): "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים". כן מצאנו את אלישע הנביא חורש במחרשה עם שנים עשר צמדי בקר).
רועה הצאן עיניו בשמים, ועובד האדמה עיניו בקרקע.
דוד עיניו לשמים, ושאול עיניו לאדמה (יש להעיר שר' אברהם בן הרמב"ם, מסביר את החריש של שאול בתור התבודדות לצורך השגת נבואה! ["המספיק לעובדי ה'" עמוד קפה]).
מיקוד זה, בא לידי ביטוי נוסף, במלחמות שאול ודוד.
מכח מה מנסה שאול לעורר מוטיבציה בחיליו? במלחמה נגד נחש העמוני נאמר (שמואל א יא7): "ויקח צמד בקר וינתחהו. וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר, אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה יעשה לבקרו
".
אף במלחמה נגד גלית מבטיח שאול (שמואל א יז25): "... והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל
". נמצאנו למדים, המוטיבציה בצבאו של שאול בנויה על אמצעים חמריים! או איום בקנס, או הבטחת פרס כספי ונישואין עם בית המלכות.
באותה מלחמה ובאותו מצב, מדבר דוד עם לוחמיו של שאול בשפה אחרת (שמואל א יז26): "ויאמר דוד אל האנשים העמדים עמו לאמר, מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל!כי מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלהים חיים
".
דוד מדבר על כבוד לאומי, על כבוד ה', על מערכות ישראל, שהם מערכות אלהים חיים! (גלית אמר: "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה
". ודוד אמר: "כי מי הפלשתי הערל הזה, כי חרף מערכות אלהים חיים
"). המוטיבציה של דוד להילחם, היא רוחנית, מסירות נפש על קידוש ה' ועל הצלחת האומה. רוח זו רוצה דוד להנחיל גם ללוחמיו. רוח זו היא אותה רוח, שאנו מוצאים אצל שר צבאו של דוד - יואב בן צרויה. בהיות אליו המלחמה פנים ואחור, אמר לאבישי אחיו (שמואל ב י12) "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו
".
לאחר ששאול מקבל הוראה חד משמעית להכרית את עמלק. מכנס הוא את ישראל למלחמה ויוצא להילחם (שמואל א טו5): "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל
".
הפשט של וירב בנחל הוא המיקום. שאול רב = נלחם בעמלק בנחל (רש"י). פירוש נוסף, עשה מארב בנחל (רד"ק). אולם מה מוסיף לנו פרט זה, אם איננו יודעים איזה נחל?
המלבי"ם מפרש פשט חדש: "באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עלה, כענין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו. ועמלק רב עמו על זה, עד שזה היה עלת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש, רק הסבה מפני שה' צוהו.
"
ממלחמה עקרונית, מלחמה שהיא דבר ה', הפכה מלחמה זו, למלחמה על שטחים ומקורות מים! מלחמה על הישגים חומריים ותו לא. אולי רצה שאול לתת צידוק למלחמתו בתואנה זו או אחרת, מכל מקום, רוח זו של המפקדים עוברת ללוחמים (שמואל א טו9): "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב. ולא אבו החרימם. וכל המלאכה נמבזה ונמס אתה החרימו
". כיון שזו מלחמה על עניני שטח ומים, שהם עניני רוחה כלכלית, מה טעם להשחית את השלל?
זו לפחות חלק מההאשמה הכבדה של שמואל (שמואל א טו19) "ותעט אל השלל
".