קוד: מדוע התנגד שמואל למלוכה בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
מדוע היתה בקשת ישראל למלך, רעה בעיני ה' ושמואל? הרי לרוב הדעות שהובאו, יש מצוה למנות מלך?
נוכל להבין בנקל כעס זה לאור דעתו של האברבנאל. כל הבקשה מעיקרה שלילית. הדרך הטובה היא שלטון ללא מלך. אולם אם הוחלט לבקש מלך, אז יש מצוה למנותו מקרבנו ולא מעם זר. המצוה קימת רק אם נבחרה האפשרות הגרועה, ועל כך התרעומת של שמואל. דומה הדבר לאדם שהחליט לגרש את אשתו. אם כבר גמר בדעתו לעשות זאת, באה התורה ומצוה עליו לכתוב גט. אולם המזבח מוריד דמעות על כך.
אולם לשיטת הרמב"ם, שיש בכך מצוה לכתחילה, על מה הכעס? מבארים חז"ל (סנהדרין כ:): "תניא, רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור - כהוגן שאלו, שנאמר "תנה לנו מלך לשפטנו", אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר "והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו.”
מפרש הרמב"ם
(הלכות מלכים א ב): "מאחר שהקמת מלך מצוה, למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר: כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'. ”
לכאורה דברי הרמב"ם סותרים את הראיה שהוא מביא מהפסוק! התרעומת שלהם היתה בכך שלא שאלו מלך על מנת לקיים את המצוה, אלא מפני שמאסו בשמואל.ואילו בפסוק אומר ה': "לא אותך מאסו כי אם אותי"? ועוד קשה על הרמב"ם שנטה מדברי הגמרא שאמרה, חטאם היה באומרם "ככל הגוים"? אלא התשובה אחת. בקשתם למלך ככל הגוים, נבעה ממאיסתם בשמואל ואלו דברי הרמב"ם. אולם מה שקצו בשמואל, היה ביטוי למאיסה במלכות שמים. שמואל הוא הנביא המיצג את ה' בעולם, מאיסה בו היא מאיסה בה', ואלו דברי ה'.
דברי חז"ל, המבדילים בין הזקנים ששאלו כהוגן לעמי הארץ שקלקלו, צריכים בירור. בפסוקים נאמר (שמואל א ח ד-ה): "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים:” שמואל מזהיר אותם מפני המלך ומבהיר להם את דיני המלך. אך תגובת העם היא (שמואל א פרק ח יט-כ): "וימאנו העם לשמע בקול שמואל ויאמרו, לא כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו". בקשת הזקנים מצויה בפניה הראשונה של ישראל אל שמואל. בקשת עמי הארץ נמצאת בפניה השניה לשמואל.
וקשה:
1. הרי גם בפנית הזקנים נזכר הביטוי "ככל הגוים"!
2. גם בתורה נזכר "ככל הגוים"!
3. בתחילה דיברו כולם כאחד וכבר אז הורע הדבר בעיני שמואל!
אלא פשר הדבר הוא, שבתחילה דיברו כולם כאחד, "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". ולכל אחד ואחד היתה כונה משלו! לזקנים היתה הכונה לשם שמים, לעמי הארץ מאיסה בה'. שמואל חש שיש כמה כוונות בבקשה, על כן הורע הדבר בעיניו. כוונת עמי הארץ התגלתה למפרע בדיבור השני של העם אל שמואל. המאיסה בה', היא הרצון למלך בשר ודם שהוא אחד משלנו. שונה הוא מהנביא שכולו אלוקי, ובלתי מתפשר. המלך אינו דורש מהעם כל הזמן לשפר מעשיהם, כתנאי להנהגה מדינית מוצלחת.
רש"י הבין את דברי הגמרא באופן אחר מהרמב"ם:
(רש"י על סנהדרין כ:)"עמי הארץ קלקלו - דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם, אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתנו".
רש"י מבחין בין שני תפקידים מרכזיים שהמלך ממלא. האחד משפט. השני מלחמות.
הבקשה החיובית של הזקנים היתה בתחום חיזוק המשפט. "לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם". הכוח המרוכז בידי המלך יכול לעזור לשופטים במשפטם, ולאו דוקא להחליפם! הרדיה יוצרת לעתים גם משפט שונה, כאשר יש צורך בענישה מיוחדת על מנת ליצור הרתעה.
הבקשה השלילית של עמי הארץ היתה בתחום המלחמות. נראה שרש"י תופס כדגם אידאלי את דברי ה' למשה על שפת ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אם ישראל עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם. כך אמנם קרה מספר פעמים על ידי שמואל (שמואל א פרק ז ח-י): "ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעק אל ה’ אלהינו וישענו מיד פלשתים: ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה ויעלהו עולה כליל לה’. ויזעק שמואל אל ה’ בעד ישראל ויענהו ה’: ויהי שמואל מעלה העולה ופלשתים נגשו למלחמה בישראל וירעם ה’ בקול גדול ביום ההוא על פלשתים ויהמם וינגפו לפני ישראל".
המלחמה בדרכי הטבע נתפשת אצל רש"י כדרגה נמוכה יותר. אם העם כולו דבק בה', ממנו תבא הישועה ולא מבשר ודם. על כן הבקשה למלך שילחם מלחמות ישראל היא קלקול של עמי הארץ. שאינם מבינים כי לה' הישועה (תהלים קכז א): "אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר".
הרד"ק (על שמואל א ח ה)מפרש כרש"י ומחדד את ענין הביטחון בה'. "... אבל כשאמרו שימה לנו מלך, זה היה רע ומיעוט בטחון בהשם. ועוד שאמרו ככל הגוים, והם לא היו צריכים ככל הגוים אם היו שומרים דרך ה', כי הוא לוחם את מלחמותם".
שיטת רש"י מוצאת ביטוי בסוגיות נוספות. לדוגמא בענין ההזדקקות לרופאים ותרופות.
"תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". האם המשמעות של ההיתר היא שאם אינך סומך על הקב"ה, מותר לך להשתמש ברופאים אך האפשרות הטובה יותר היא לבטוח בה'? מפירושו של רש"י לגניזת ספר הרפואות של חזקיהו, נראה שאכן כך הוא סובר
(פסחים נו.)"תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו, כיתת נחש הנחשת - והודו לו, גנז ספר רפואות - והודו לו". פירש רש"י: "וגנז ספר רפואות - כדכתיב והטוב (והישר) בעיניך עשיתי ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד".
הרמב"ם בפירוש המשניות פירש שמדובר בספר רעלים, שנצלוהו לרעה על כן נגנז, או בספר אסטרולוגיה. ומוסיף הוא ואומר: "... ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין, כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם, או יקרנו שום חולי מן החוליים, היה מתכוין לאותו הספר, והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא. וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על הש"י, הסיר אותו וגנזו. ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת, מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו. ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק, חולי הרעב. א"כ כבר נואש ולא ישען באלהיו. נאמר להם הוי השוטים, כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבוני, ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה, ורפא חליי".
לרמב"ם הרפואה בדרכי הטבע היא הסדר הנורמלי בו סידר ה' את העולם, ולרש"י, הבוטח בה' לא ידע דבר רע ולא יזדקק לרופא ותרופה.
הר"ן בדרשותיו
(הדרוש האחד עשר)מבאר את כעסו של שמואל באופן הפוך מביאורו של רש"י: "... ישראל נטו בעת ההיא יותר לתקון קבוצם המדיני, ואלו שאלו להם מלך בסתם, שיאמרו "שימה לנו מלך", או שיבקשוהו לסבת תקון מלחמותיהם, לא ימצא להם בדבר הזה עון אשר חטא, אבל מצוה, אך היה חטאתם באמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, שרצו שיהיו משפטיהם נמשכים מצד המלכות לא מצד שופטי התורה. ויורה על זה מה שכתוב אחריו, וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו. לא אמר כאשר אמר "תנה לנו מלך" בלבד, כי לולי אמרו כן לא היה רע בעיניו, אבל מה שהוקשה לו באשר אמרו "לשפטנו". ומפני זה אמר ה' לשמואל: לא אותך מאסו כי אם אותי מאסו ממלוך עליהם. כלומר כי הם בוחרים [יותר] בתקון ענינם הטבעי משיחול עליהם ענין האלהי.
"
הר"ן מבאר שמשפטי התורה מביאים לחול השפע האלוקי על ישראל. ואלו משפט המלך רק מסדר את החברה באופן שלא יבלע האחד את חבירו.
לאור זאת הבחירה במשפט המלך היא מאיסה בה' ובשפע הארתו הרוחנית, והעדפה של מדרגה חברתית נמוכה יותר.
ניתן להוסיף ולבאר. משפט התורה, דרישותיו חמורות. אי אפשר להרשיע אדם בעבירה, אלא אם כן התרו בו שני עדים, תוך כדי דיבור לעבירה, והוא אומר "על מנת כן". כלומר יודע אני ומתכוון לכך. נמצא שאי אפשר כמעט להעניש אדם על רצח גניבה וניאוף! אמרו חכמים, סנהדרין שהרגה אדם אחד בשבעים שנים נקראת קטלנית.
בחברה שכמעט ואין בה עבירות, ענישה זו יכולה להספיק. בעיקר במימד ההרתעה שבה. אך בחברה שבה מרובים עוברי עבירה, אין אפשרות אלא להעמיד מערכת משפט חליפית, המחמירה מאד, ועונשת שלא על פי דין תורה המקורי. זהו "משפט המלך". מנסח זאת הרמב"ם כך
(הלכות מלכים ג י): "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחדותולה ומניחן תלויים ימים רבים, להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם
".
המעבר ממשפט התורה למשפט המלך, משמעותו ויתור של העם על מדרגה רוחנית גבוהה, ובחירה בבינוניות נמוכה. במקום להתמודד עם הבעיות שהיו באותו דור, במקום שכל אחד יעשה מאמץ גדול באופן אישי לתקן את מקום מגוריו, במקום לנסות לרומם את העם בכללותו, להיות ראוים למשפט התורה, בחרו העם, לברוח מהתמודדות אישית, להניח את המצב כמות שהוא ולהטיל את האחריות לתיקון המצב על המלך. המלך יעשה זאת על ידי הוראות שעה של המלכות. אך העם ישאר ברעתו. זאת ועוד, לעולם כפיה חיצונית מחזיקה מעמד, פחות מהסכמה פנימית. שכן ברגע שיעלם הגורם החיצוני המכריח, תעלם המשמעת. אילו היו העם משפרים את עצמם ומתעלים מרצונם למשפט התורה, היה תקונם יציב ובר קימא שבעתיים מהתקון שרצו להשיג על ידי כוח הכפיה של המלך. זו הסיבה שרעה היתה הבקשה להמלכת מלך בעיני שמואל ובעיני ה'.