קוד: שורש המחלוקת על המלוכה בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
יחס ה' לבקשה למלך, מופיע באופן חריף ביותר (שמ"א ח ו-ז): "וירע הדבר בעיני שמואל, כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל ה’. ויאמר ה’ אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם:
” הקב"ה רואה בבקשה למלך מאיסה בו ובמלכותו.
בתקופה מאוחרת יותר, בימי עזיהו המלך ויותם בנו, אומר הושע (הושע יג י-יא): "אהי מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך ושפטיך אשר אמרת תנה לי מלך ושרים. אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי
". מפרש רד"ק "...אבל מלכך איפה? שמאסת במלכותי ושאלת מלך שיושיעך ואיה הוא שיושיעך.... נתתי לך מלך באפי, כי לא ברצוני שאלתם מלך, כמו שאמר אותי מאסו ממלוך עליהם. ולקחתי אותו בעברתי, שמת במלחמת פלשתים ולא מלך אלא שנתים.
"
למתבונן מהצד נראה כאילו נשמרת התרעומת הישנה על בקשת המלך ובכל הזדמנות מזכירים לישראל את טעותם וחטאם בבקשת המלך.
מאידך כשאנו בוחנים את היחס המוקרן מהתורה כלפי המלכות, מצטירת תמונה שונה!
הקב"ה מברך את אברהם ואומר לו (בראשית יז ו): "והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו
". אף בברכה לשרה נאמר (בראשית יז טו-טז): "ויאמר אלהים אל אברהם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי שרה שמה. וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו:
” גם בברכה ליעקב מברך ה' את יעקב ואומר (בראשית לה יא): "ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה. גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו
".
מכל האמירות האלו נשמע יחס חיובי מאד למלכות. היא מוגדרת כהבטחה וברכה לאבות.
לאחר מתן תורה נאמר (דברים יז יד-טו): "כי תבא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה. ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויםאשר סביבתי. שום תשים עליך מלך,אשר יבחר ה’ אלהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך
".
האם שוללת התורה את מעמד המלכות, או מחיבת אותו? מצד אחד יש כאן ציווי, מאידך אמירה מסויגת, שמשמעותה "אם תאמר... ", ואולי אף משמעות שלילית, "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי
". אם אמנם יש ציווי, מדוע התנגד שמואל לבקשת העם למלך?
המשמעות הכפולה של הפסוקים, הולידה מחלוקת גדולה בין התנאים, האמוראים, הראשונים והפרשנים עד ימינו.
התנאים שחלקו בשאלה זו הם, ר' יהודה ור' מאיר
(סנהדרין כ:): "רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך
".
אף האמוראים חלקו בשאלה זו: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך
".
הרמב"ם פסק כר' יהודה
(הלכות מלכים א א): "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך".
"
אף הרמב"ן
(על דברים יז יד)פירש שיש כאן מצוה גמורה. "ואמרת אשימה עלי מלך - על דעת רבותינו כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון 'ועשית מעקה לגגך', וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם, רצוננו שנשים עלינו מלך.
ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה) "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". וכן כתוב שם "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה, "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני
".
הרמב"ן מפרש את הביטוי "ואמרת", לא כהתעוררות רצון ערטילאית של העם, אלא כצווי אלוקי על העם, לבא אל הכוהנים והסנהדרין ולדרוש מלך! לאחר דרישה זו צריכים הכוהנים והסנהדרין לבחור אותו ולהעמיד אותו למלך על ישראל. שני הפסוקים, "ואמרת אשימה עלי מלך", ו"שום תשים עליך מלך", מכוונים האחד כנגד חיוב העם לדרוש מלך והשני כנגד חיוב הסנהדרין להעמיד מלך בעקבות דרישת העם.
הביטוי "ככל הגוים", מיותר הוא באופן עניני, ונאמר בתור הגדת העתיד לבא, כפי שאמנם קרה בזמן שאול.
האברבנאל
(על שמואל א ח)מפרש, שאין כלל מצוה למנות מלך. "... יהיה מן הסכלות, שבזמן המלחמות בכיבוש הארץ לא תשאלו מלך, שהוא היה הזמן היותר נאות לצרכו, ואחרי שתירשו את הארץ ותחלקוה ותשבו בה בטח, וכל זה בהשגחת הש"י ומבלי מלך, אז ללא הכרח ומבלי צורך כלל, תאמר אשימה עלי מלך, וזהו ככל הגויים אשר סביבותיך. כלומר לא להכרח ותכלית אחרת. וכאשר יקרה זה, צוה יתברך שלא ימליכו המלך כרצונם, כי אך "אשר יבחר ה' אלקיכם בו מקרב אחיכם". וזו היא המצוה בעצם ובאמת, רוצה לומר: "שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיכם" - לא שיצוה בזה אותם שישאלוהו
"!
לדעת אברבנאל מצות מינוי מלך היא מצוה קיומית. אם יקרה שתרצו למנות עליכם מלך, אל תעשו אלא באופן הזה. מצוה זו דומה למצות אשת יפת תואר. אף שם אין מצוה לכתחילה בכך, אולם אם תחליט שאתה רוצה בכך, עשה זאת באופן הזה.
הנצי"ב מבאר את הכפילות בפסוק באופן מפתיע! "... ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג על פי דעת מלוכה, או על פי דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצות עשה. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל, נוגע לסכנת נפשות, שדוחה מצות עשה. משום כך לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך....אלא על כורחך, מצוה הוא, ומכל מקום אין סנהדרין מצווין, עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומשום כך, כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה, לא היה מלך. והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם
".
שלא כאברבנאל, סובר הנצי"ב שמצוות המלך קבועה וקימת. אולם רצון העם במינוי זה, הוא תנאי בחלות החיוב למינוי המלך! למנות מלך ללא הסכמת העם, יש בזה סכנה כללית לכל האומה. משטר שאינו מקובל על האזרחים, הוא מרשם לאי יציבות ומרידות, דבר שהוא פיקוח נפש לכל האומה. ופיקוח נפש הרי דוחה הוא את כל המצוות, כולל את מצות מינוי המלך.
לאור זאת מתפרש הביטוי: "ככל הגוים אשר סביבותי", באופן חיובי. ההסתכלות על כל הגוים שמסביב, תביא את עם ישראל לחפוץ במינוי המלך שהוא מצוה.
במאמר מוסגר נוסיף, כי לכאורה יש כאן פרדוכס מסוים. סמכותו של המלך נובעת מהסכמת העם. כך ניסח זאת גם הרמב"ם
(הלכות גזלה ה יח): "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם...
" אולם ברגע שהעם הסכים, הוא איבד את הזכות שלא להסכים! שהרי יש איסור למרוד במלך. ומה קורה אם לאחר זמן מסיבות כלשהן העם איננו מעונין יותר במלך?
נראה שאפשר ללמוד על מציאות זו, מהתנהגותו של דוד בשעת מרד אבשלום
(ירושלמי ראש השנה א א): "רב חונא אמר כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו, בשעירה היה מתכפר כהדיוט". קורבנו של המלך כשחטא הוא שעיר עזים. לעומתו ההדיוט מתכפר בשעירה לחטאת. בזמן מרד אבשלום העריך דוד שהעם לא מעונין בו כמלך, ונהג בעצמו דין הדיוט.
נמצאנו למדים שאסור למרוד במלך. אולם אם מתחוללת מרידה המקיפה את רוב העם, המלך מפסיק להיות מלך גם מבחינת ההלכה!
(לא מסתבר לומר שדוד נהג בעצמו מידת חסידות מדרך ענוה. שכן מדובר כאן בקרבנות. וראה רש"י שמואל ב פרק יט פסוק כג: היום יומת איש - בתמיה, כי היום אני מלך, עד עכשיו הייתי סבור, לא זלזל בי אדם גדול כזה אלא אם כן נפסקה מלכותי מאת המקום והוא אמר לו קלל את דוד, אבל עכשיו שהוא מתחרט, ידעתי כי מלך אני:)
מהו שרש המחלוקת, שבין המחיבים לשוללים את המלכות?
האברבנאל שהה זמן רב בחצרות מלכים והכיר את חצר המלכות על כל תככיה. הסכנה הגדולה הקימת במלכות היא הפיכתה לדיקטטורה. שלטון בלי מצרים של אדם רשע, המביא לתוצאות קשות מאד לתושבי המדינה. האנושות עברה שנים רבות של עריצות ושעבוד של דיקטטורים שונים.
מאידך, גם לדמוקרטיה חסרונות. הגדול שבהם הוא החולשה של השלטון.
המצב של אופוזיציה לגיטימית מכביד מאד על קבלת החלטות וקיומן. זאת ועוד, ריבוי מקבלי ההחלטות מאפשר לקבוצות לחץ, להפעיל קשרים ולמנוע החלטות שאינן נוחות להם. במצב זה נוצרים סקטורים בחברה, שאין השלטון יכול לכוף את החלטותיו ומדיניותו עליהן. לעומת זאת כשיש אדם אחד שבידו מרוכזים כל הסמכויות, הוא יכול להחליט ולבצע את החלטותיו.
השאלה המרכזית היא, מהו מקור הכוח שעליו נשענת ההנהגה? האם כח הכפיה שביד המלך, או ההוד הרוחני של הנביאים והחכמים, שכל אדם נכנע וכופף עצמו לפניו?
האם הדרך לבסס את הנהגת הציבור, היא העמדת מלך. מלך שבידו צבא ומשטרה הממלאים פקודותיו, מכים ועונשים את מי שממרה את פיו, כפי שנאמר ליהושע (יהושע א יח): "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת"? או אולי הדרך הנכונה היא, להקים באומה אנשי מעלה, חכמים היודעים את התורה, נביאים המדברים עם ה'. אל אנשי מעלה אלו יבוא כל העם מעצמו לשמוע תורתם ודבריהם, יקבל את מנהיגותם ולא יסור מדבריהם ימין ושמאל?
דברי גדעון (שפטים ח 22-23) "[לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם], ה' ימשול בכם
" אינם יכולים להתפרש כפשוטם. שכן מי יביא את דבר המלך - ה' - אל נתיניו? חיבים אנו לאמר, שלה' בתור מושל העם, יש נציגים המביאים את רצונו ודבריו אל נתיניו. נציגים אלו הם החכמים והנביאים. האם המשמעת לאותו מנהיג, נוצרת על ידי ההכנעה וההערצה אליו. או שזו משמעת אל מלך, הנוצרת מחמת האימה מפניו?
אופינית מאד היא תפיסתם של חסידי חב"ד - הרבי הוא מלך המשיח!
(כך סברו מרביתם לפני שנפטר).
ללא שוטרים וללא חיילים פרש את מצודתו ושלטונו על כל קצוי תבל. חסידיו הם חייליו, והם סרים למרותו באופן מוחלט. ההוד הרוחני שהיה לו, העצמה המוסרית והקדושה שעליו, הם הכוח שמחמתו עשו כולם את רצונו.
גם דברי הרמב"ם התפרשו בחב"ד בכיוון הזה
(הלכות מלכים יא ד): "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ותורה שבעלפה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח
".
הרבי - טענו חסידיו - כפה את כל ישראל לילך בתורה. הוא חיזק את בדק התורה בכל קצוות העולם, מסין ועד רוסיה, מארץ ישראל ועד ארצות האיסלאם. הכפיה היא רוחנית, כמו שנאמר במשיח (ישעיה יא ד): "והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע". אף המלחמות הן "מלחמות ה'", מלחמות רוחניות ולא מלחמות מעשיות!
במנהיג מסוג זה, לא קיים החשש להיוצרות דיקטטורה, שכן ברגע שירד מהרמה הרוחנית האצילית שלו, יעזבוהו כל צאן מרעיתו!
למהיגות מסוג זה יש גם חסרונות. יכולת הכפיה שלה מוגבלת. פושעים ורשעי ארץ יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ומי יעצור בעדם. זאת ועוד, נדיר מאד למצא אישיות, שדעת כולם מסכמת אליה. זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה.
נראה שהמחלוקת בין התנאים והראשונים, היא המחלוקת הזו, איזה טיפוס של מנהיגות הוא האידיאלי לעם ישראל.
לסיכום, השאלות העומדות בפנינו הן שתים:
הרמב"ם פסק להלכה, שיש מצוה להעמיד מלך. מלך ארצי עם שרי צבא, וכל טכסיסי מלכות.
ננסה להבין את העומק הרעיוני של פסיקת הרמב"ם.
מול שתי האלטרנטיבות שהעמדנו קודם, אפשר להעמיד דרך שלישית, שהיא הסינתיזה שבין שתי הדרכים שהוזכרו. אולי זו דרכו של הרמב"ם. דרך זו היא דרכו של דוד המלך!
דוד המלך היה מצד אחד המלך והמפקד של צבא ישראל, יחד עם יואב בן צרויה וכל הגיבורים. מאידך היה דוד ראש הסנהדרין!
הרמב"ם בפתיחתו ליד החזקה מונה את שלשלת העברת תורה שבעל פה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים... ועלי לשמואל הנביא, ומשמואל קיבל דוד, ואחיה השילוני קיבלאת ראשות הסנהדרין מדוד....
".
דוד המלך הוא משורר ספר תהלים, ספר התפילות היסודי של המקדש, ומתוך כך של כל עם ישראל. רס"ג בהקדמתו לתהלים טוען, שבמקדש אסור היה לאמר תפילות, שלא מספר תהלים. מתאחדים בדוד שני הסוגים של המנהיגות. מחד הוא המלך הרודה באופן מעשי בעם, מאידך הוא המלך הרודהבאופן רוחני בעם.
דוד ושלמה בנו אחריו, הם אנשים מורמים מעם. משכמם ומעלה. העם כלו נכנע מפני הוד האצילות שעליהם. מפני רוח החכמה והנבואה שעליהם. ומאידך הם שולטים ברמה עלידי שרי צבאותיהם, יואב בן צרויה ובניהו בן יהוידע.
השלמות של העולם הזה היא, הופעת כל הכוחות באחדות אחת. כל כוחות הרוח, יחד עם כל כוחות החומר. כשם שבאדם הפרטי תופיע שלמותו, דוקא בחיבור של שלמות כוחות הגוף וכוחות הרוח, כך באומה, צריכה המלכות להופיע בשני המימדים שלה, הרוחני והחמרי. אם יחסר אפילו כוח אחד, מכוחות החומר או הרוח, לא תהיה זו המלכות השלמה.
אולם צד נוסף יש כאן. בעם ישראל קימים שני מימדים. המימד האחד הוא כל מליוני האנשים המרכיבים את האומה. ההתאגדות של כל אותם אנשים לצורך חיזוק ביטחונם ותנאי חייהם יוצרת חברה בעלת אחריות הדדית. אפשר לקרוא למימד זה, המימד הפרטי.
המימד השני הוא הופעה כללית של האומה. כל האומה פועלת כאחד, חותרת ליעדים שמעבר לקיום החמרי ההכרחי, ומשיגה אותם. מימד זה אפשר לכנותו בשם, המימד הכללי של האומה.
בהעמדת מלך אנו מגלים את הקומה הנוספת באומה, את המימד הכללי. המלך הוא ראש הפירמידה, ובהיעדרו חסרה כל הקומה הלאומית!
אומר הרמב"ם (הלכות מלכים ג ו): "... על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו, שלבו הוא לב כל קהל ישראל. לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם,שנאמר כל ימי חייו
".
הרמב"ם מדגיש הדגש כפול. האחד ציון המציאות. "ליבו לב כל העם". הוא האישיות המאחדת בקרבה את כל העם. לבו הוא לב העם, כבודו הוא כבוד העם. הצלחתו היא הצלחת כל העם. אף כשלונו - כשלון העם כולו הוא.
ההדגש השני הוא, ההדרכה האלוקית, מדבקתו בתורה יותר משאר העם. מצוה על המלך לכתוב לו ספר תורה, שיהיה עמו כל ימי חייו
(הלכות מלכים ג א): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו, יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה. אחד מניחו בבית גנזיו, שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו."
הספר השני שכותב לו המלך, הוא ספר קטן הצמוד אליו בכל אשר ילך. המלך חייב להיות דבק בה' בכל עת ממש. דבקות זו מושגת על ידי דבקותו בתורה. דבקות פיזית, ספר התורה חייב להיות אתו בכל עת, אך גם דבקות רוחנית. הוא חייב לעיין בו בכל עת, ולשאוב ממנו עצה בכל ענין העומד על הפרק.
מרחיב לבאר ענין זה, ה"צמח צדק"
(דרך מצותיך עמ' קח): "הנה שרש ענין המכוון במינוי המלך הוא, שבו ועל ידו יהיו ישראל בטלים לה'. כי כל ישראל צריכים להיות בטלים למלך וסרים למשמעתו בכל אשר יגזור... והנה המלך בעצמו בטל לאלהות. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קלא2): "אם לא שויתי ודוממתי", דהיינו שנגע הביטול לה' כל כך בלבבו, עד שגם בגשמיות לא היה יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחינת יש ודבר מה, אלא היה כמו בחינת דומם שאין לו תנועה. וזהו העיקר במלך שמחמת זה נקרא מלך, שהוא מרכבה למדת מלכותו יתברך. וידוע שפירוש מרכבה הוא בחינת הביטול, כמו ביטול המרכבה לגבי הרוכב. ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים, וישראל בטילים למלך, הרי נמצא בו ועל ידו, ישראל בטלים לאלקותו יתברך".
דרך המלך, מתאפשרת ההתבטלות המוחלטת של האומה לאלוקיה. כדמות הלבנה המתבטלת אל החמה, מקבלת ממנה את כל אורה ומאירה את העולם. זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל שנמשלו ללבנה, והם עם ה'. (ישעיהו מג21): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". סגולה זו אינה יכולה להתגלות אלא על ידי המלך! לא על ידי סנהדרין ואפילו לא על ידי כהן גדול. כלפיהם אין ביטול של העם, אין כל העם "עבדיהם". ובלשון הרמב"ם
(הלכות מלכים ד א): "... שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים”,
זוהי מעלת הכלל המיוחדת, שיכולה להתגלות במציאות רק על ידי מלך. על כן מינוי המלך, לכתחילה הוא!