קוד: שורש המחלוקת בין שאול לדוד בתנ"ך
סוג: הבדלים2
מאת: הרב אליהו מאלי
אל:
המפגש הראשון בין שאול לדוד, מתרחש בעקבות הרוח הרעה, שפקדה את שאול (שמואל א טז23): "והיה בהיות רוח אלהים אל שאול, ולקח דוד את הכנור ונגן בידו, ורוח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה". בעקבות זאת מתפתחים יחסים מיוחדים בין שאול לדוד (שמואל א יז15): "ויעמד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים". יש להניח שתיאור זה מציג בפנינו תקופה ולא רק מעמד חד פעמי. תיאור נפלא זה מציג בפנינו את שאול במיטבו. מתגלה כאן ההתאמה הפנימית שבין שאול לדוד: שניהם צדיקים, שניהם חסידים.
באותה תקופה עדיין אין דוד קבוע בבית שאול: "ודוד הלך ושב מעל שאול, לרעות את צאן אביו בית לחם".
אהבה זו נשמרה ואף נתעצמה בין דוד ליונתן. אך לא החזיקה מעמד מול סערת הקנאה, שהתעוררה אצל שאול.
נקודת המפנה ביחסי שאול ודוד היתה בעת הקרב, שבין דוד לגלית. (שמואל א יז55): "וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר שר הצבא, בן מי זה הנער אבנר?" החשד מתעורר! אולי יש כאן מתחרה? אין שאול שואל, מי הוא הנער, שהרי מכיר הוא אותו. אלא בן מי הוא הנער. "כך אמר שאול בדוק אי מפרץ אתי אי מזרח אתי. אי מפרץ אתי מלכא הוי. שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי" (בבלי יבמות עו:).
הבירור מעלה שדוד ראוי למלכות. מעתה כל הצלחה של דוד, מגבירה את קנאתו של שאול ופחדו. הפחד הופך לאימה, המשתקת את שיקול הדעת ההגיוני של שאול וגורמת לו לרדוף אחרי דוד.
יש שפירשו כי שורש המחלוקת שבין שאול לדוד אינו נעוץ אך ורק בקנאה, אלא בהבדלים מסוימים בדרך ההנהגה הראויה כלפי הציבור: "דע כי יש שני צדיקים שהם משרש אחד, ואף על פי כן יש ביניהם מחלקת, זה מחמת שאחד משנה מדתו שבשרשו, וזה בחינת מחלקת שבין שאול ודוד, כי כתיב (תהלים כג): "אך טוב וחסד ירדפוני". ואיתא בזהר הקדוש (תרומה קס"ח): 'היינו טוב היינו חסד, אלא טוב טובה כליל בגוה [כלומר הטוב נשאר בתוכו ואינו מתבלט כלפי חוץ]. חסד דאתפשט לבר', וזה בחינת שני צדיקים ששניהם משרש אחד, רק שזה בחינת טוב, 'שטובה כליל בגוה'. דהיינו שאינו מגלה תורתו לאחרים, והשני הוא בחינת חסד דאתפשט לבר, שמגלה תורתו לאחרים, שזהו בחינת חסד בחינת: "ותורת חסד על לשונה" (עין בבלי סוכה מט:): ועל ידי זה יש ביניהם מחלקת:וזה בחינת המחלקת שהיה בין שאול ודוד. ששניהם היו צדיקים גדולים, ואף על פי כן היה ביניהם מחלוקת, היינו מחמת בחינות הנ"ל, כי זה היה בחינת טוב, וזה היה בחינת חסד, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נג): 'דוד דגלי מסכתא' כתיב בו: "יראיך יראוני וישמחו", 'שאול דלא גלי מסכתא' כתיב בו: "אל כל אשר יפנה ירשיע", היינו כנ"ל. כי 'שאול דלא גלי מסכתא', זהו בחינת טוב. 'דטובה גניז בגוה'. אבל דוד דגלי מסכתא, שהיה מלמד תורתו לרבים, זהו בחינת חסד דאתפשט לבר, בחינת "ותורת חסד על לשונה", ומחמת זה היה ביניהם מחלוקת
" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא קמא סימן רפג).
לדעת ר' נחמן מברסלב, היו דוד ושאול משרש נשמתי אחד. כנראה שזהו סוד האהבה שנוצרה ביניהם, ואחרי כן בין דוד ליונתן. אולם שאול סלל לעצמו דרך "לא גלי מסכתא". הוא ריכז בתוכו את כל תורתו ודרכי הנהגותיו ולא גילה לציבור הרחב, אולי גם לא לשריו, את מחשבותיו.
דוד שיתף את הרבים. לימד תורה ברבים. (מצאנו חילוקי הנהגות דומים גם בתקופות מאוחרות יותר.
"תנא אותו היום [שהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות ומינו את ר' אלעזר בן עזריה], סלקוהו לשומר הפתח. ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי. [ברכות דף כח/א]).
הנהגה זו יצרה מצד אחד, הזדהות רחבה יותר עמו ברחבי העם "יראיך יראוני וישמחו", ומצד שני איפשרה לו לחוש את הלכי הרוח הרווחים בעם, דבר המאפשר לקבל ביקורת ולתקן שגיאות שנעשו. בבית המדרש, יכול כל אחד להביע את דעתו באופן חפשי. ולפעמים הקטן מנצח את הגדול.
התקופה, שבה רודף שאול אחרי דוד, קצרה למדי. למרות זאת היא זוכה לסיקור נרחב ביותר בספר שמואל. [בספר דברי הימים לא נזכרת כלל תקופה זו]. עובדה זו מצריכה אותנו להעמיק ולברר, מה מלמדנו כל אירוע, בבחינת "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה".
תקופה זו, תקופה של בין השמשות היא. ערב החלפת בית שאול בבית דוד. על רקע זה צריך לראות את המתיחות שבין שאול לדוד. יש ללמוד מהתנהגותם אף לתקופות אחרות, שבהן נוצר מתח בין מנהיגים שונים של האומה.
דוד מגיע לביתו של שאול לאחר שנמשח למלך על ידי שמואל. דוד יודע שיגיע היום ונבואת שמואל תתממש. אך ידיעה זו אינה גורמת לו להתנהגות שאינה נאותה.
כאשר משח אלישע את חזאל למלך על ארם במקום בן הדד, הלך חזאל ורצח את אדוניו: "ויהי ממחרת ויקח המכבר ויטבל במים ויפרש על פניו וימת. וימלך חזהאל תחתיו" (רד"ק רלב"ג ומצודות דוד, על מלכים ב פרק ח טו).
דוד אינו מנסה להפיל את שאול באופן אקטיבי, ואף לא באופן פאסיבי. דוד מכיר את שאול ודכאונותיו, שהרי הוא זה שנקרא לנגן לפניו, בעת ששרתה עליו הרוח הרעה. למרות זאת אינו מגלה לאיש, את חולשותיו של שאול.
אחרי שניצח דוד את גלית, עיני כל היו נשואות אליו בהערצה. בעצם עשה דוד את שהיה שאול צריך לעשות. לו היה רוצה לנצל את ההזדמנות ולהכפיש את שאול, בקלות רבה היה יכול להפילו מכסאו ולרשת את מקומו. אך דוד שותק (שמואל א פרק יז 57-58): "וכשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אתו אבנר ויביאהו לפני שאול וראש הפלשתי בידו: ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער, ויאמר דוד בן עבדך ישי בית הלחמי": בלי להוסיף אף מילה אחת נוספת.
אצילות נפש זו אינה נעלמת מעיני יהונתן. אפשר שהוא מחכה בחרדה לראות כיצד ידבר דוד (שמואל א יח1): "ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו". נצירת הלשון של דוד היא הגורמת ליונתן לאהוב את דוד (בשם הרב אבינר).
האיפוק והשמירה על היחס המכובד כלפי שאול, נשמרים אצל דוד לכל אורך נדודיו ובריחותיו.
מפליאה תגובתו בעת שהוא שומע על מה שעשה שאול בנוב עיר הכוהנים (שמואל א כב19): "ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב. מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב". היינו מצפים לשמוע תגובה חריפה ביותר, כראוי למעשה מזעזע כזה. "בן בליעל העושה זאת". אך לא כן דוד: "ויאמר דוד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי שם דויג האדמי כי הגד יגיד לשאול. אנכי סבתי בכל נפש בית אביך". לא רק שאינו מדבר בגנות שאול, אלא אף תולה את האשם בעצמו.
דוד יודע שהדגשת השלילה והרע שבצד המתנגד לו, לא תועיל. על כן הוא בוחר בהבלטת החיוב והמאחד שיש בינו לבין שאול. מבאר זאת הרב קוק: "דוד דגלי מסכת, כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכת, כתיב ביה כל אשר יפנה ירשיע". (עירובין נ"ג). הנצחון על המתנגדים, ביחוד בענינים הרוחניים, מצטייר בשני פנים: הא' להראות את הצד הרע, שיש באותו הענין שהוא רואה לנגד לו. ובהראות צד הרע, ישמע העם ויטו אחרי המדריך הטוב.
אמנם, לכל דבר רע יש איזה ענין טוב, שמצדו הוא מושך את הלבבות אליו. על כן, אעפ"י שיש צדק גדול בהוראת הצד הרע, מ"מ כל זמן שרק התכונות הרעות ישמיע, יפעל רק שהשומעים הישרים, ירשיעו את המתקוממים. אבל המתקוממים עצמם, הם מכירים את הצד הטוב, הקטן, שיש בענינם. ובשביל שהם רוצים באותו החלק הטוב, הם מנאצים ומרשיעים. על כן לא יהיה הנצחון על הרשעה נצחון שלם, כיון שהאויב עצמו מחזיק בדעתו ומוצא את צדקו בגרעין הטוב שלו, וזה נובע מפני שלא גלה המעמיד על האמת, את המסכת בשלמותה" (מאמרי ראי"ה א' עמ' 84).
ישנם צדדים טובים וחיוביים במלכות שאול. ישנן גם חולשות. ההדגשה של חולשות אלו, לא תביא לדוד את הנצחון על שאול. היא גם לא תגרום לשאול להודות לו. זאת בגלל הצדדים הטובים ששאול ותומכיו מתגדרים בהם.
הדרך היא לפרוש את המסכת בשלמותה. להראות את הצורה האידאלית השלמה של מלכות ישראל. בשלמות זו כלולים הצדדים הטובים הקימים במלכות שאול, והענינים אותם רוצה דוד לתקן ולרומם.
זאת ועוד, המדיניות של דוד בכל אותה תקופה היא: להימנע מחיכוך ועימות עם שאול בכל מחיר. דוד מנסה תחילה לנתק מגע באופן מוחלט (שמואל א כב3-4): "וילך דוד משם מצפה מואב ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים: וינחם את פני מלך מואב וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה". אולם גד החוזה אינו מניח לו ומחזיר אותו לזירת האירועים. "ויאמר גד הנביא אל דוד לא תשב במצודה לך ובאת לך ארץ יהודה". כיון שכך, בוחר דוד באיזור הדרומי המרוחק ביותר מממלכת שאול.
למרות שברורה לכל צדקתו של דוד, הוא מנסה להוכיח אותה לשאול תוך סיכון רב. פעם ראשונה בתוך המערה, הוא כורת את כנף מעילו של שאול, מתוך שרוצה הוא להראות לו - בידי היית ולא הרגתיך. פעם שניה מתגנב הוא ללב מחנהו של שאול, לוקח את חניתו וצפחת המים שלו, ולאחר מכן קורא הוא לאבנר ושאול ומוכיח להם את צדקתו וטוהר לבבו (שמואל א כו16-18): "...ועתה ראה אי חנית המלך ואת צפחת המים אשר מראשתו: ויכר שאול את קול דוד. ויאמר הקולך זה בני דוד? ויאמר דוד קולי אדני המלך: ויאמר למה זה אדני רדף אחרי עבדו, כי מה עשיתי ומה בידי רעה...".
כה ברור הוא המצב, עד ששאול מודה ואומר (פסוק 21): "ויאמר שאול חטאתי. שוב בני דוד כי לא ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה. הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד".
לימוד גדול לדורות יש כאן. כיצד יש לנהוג בעימותים פנימיים באומה. האם על הצודק להתעקש ולהאבק בכל אמצעי שבידו, נגד הצד השני, או שמוטל עליו לפייס את היריב הטועה, ולו גם במחיר השפלתו האישית.
ר' יוסף אלבו כתב על כך: "צריך שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם. כמו שמדרך הרועה לסכן נפשו, להסיר המזיקין ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם. בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל.
וכשנחפש מדות שאול נמצא אותו חסר... בראשונה שחמל על אגג, עד שאמרו רז"ל: וירב בנחל (שמואל א' ט"ו) על עסקי נחל שעשה ק"ו של שטות: ומה על נפש אחת אמרה תורה וכו' (יומא דף כב\ב). והיה אכזרי על עמו. כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. ודוד בהפך, שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל. וכשראה המלאך המשחית, אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי, ואלה הצאן מה עשו. תהי נא ידך בי ובבית אבי (שמואל ב' כ"ד)." (ספר העקרים מאמר רביעי פרק כו).
עיקרון זה נבחן אף אצל מנהיגים אחרים - גדעון מול יפתח. שני מנהיגים אלו, עמדו מול תביעה בלתי צודקת של בני אפרים.
גדעון (שופטים ח 1-3): "ויאמרו אליו איש אפרים, מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין. ויריבון אתו בחזקה: ויאמר אליהם, מה עשיתי עתה ככם. הלוא טוב עללות אפרים, מבציר אביעזר: בידכם נתן אלהים את שרי מדין, את ערב ואת זאב. ומה יכלתי עשות ככם. אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה". גדעון בחכמתו ומתינותו מפייס את בני אפרים ומשפיל את עצמו בפניהם. בכך הוא חוסך שפיכות דמים רבה.
יפתח לעומתו נוהג בתקיפות כלפי פנים, כפי שנהג באויביו. והתוצאה עגומה מאד (שופטים יב1-6): "ויצעק איש אפרים ויעבר צפונה ויאמרו ליפתח, מדוע עברת להלחם בבני עמון, ולנו לא קראת ללכת עמך ביתך נשרף עליך באש....ויקבץ יפתח את כל אנשי גלעד, וילחם את אפרים. ויכו אנשי גלעד את אפרים.... ויאמרו לו אמר נא שבלת, ויאמר סבלת. ולא יכין לדבר כן. ויאחזו אותו וישחטוהו אל מעברות הירדן. ויפל בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף".