מדוע דוד לא הרג את שאול במערה

קוד: מדוע דוד לא הרג את שאול במערה בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

כד. שאול במערה

שתי פעמים עומדת בפני דוד השאלה, האם להרוג את שאול או לא. הפעם הראשונה מזדמנת באקראי (שמואל א כד3-5): "ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל, וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים:
ויבא אל גדרות הצאן על הדרך, ושם מערה.ויבא שאול להסך את רגליו, ודוד ואנשיו בירכתי המערהישבים. ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך, הנה אנכי נתן את איביך בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך."
לאנשי דוד ברור שצריך להרוג את שאול. ברור להם גם שה' גלגל הזדמנות זו לדוד. דוד קם ומתקרב חרש לשאול, אנשיו רואים את חרבו מתרוממת ויורדת, אך לתדהמתם איננה פוגעת בשאול, אלא רק כורתת את כנף בגדו.
תחושתם היא תחושת הנרדף הנאבק על חייו. על כן אינם יכולים להשלים עם "טעותו" של דוד. אולם דוד חושב ומרגיש אחרת. לאנשיו הוא מנסה להסביר (פסוק 7): "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה'לשלח ידי בו כי משיח ה' הוא".
בתוכו הוא מלא בחרטה אפילו על הפגיעה הקטנה שפגע בכבוד שאול. (פסוק 6): "ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול".
משרואה הוא שאין אנשיו מבינים ללבו, עוצר הוא בעדם בכל העז והתוקף שבו (פסוק 8): "וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול". אנו רואים כאן גילוי נדיר של כוח המנהיגות של דוד. ברגע אחד ובשקט מוחלט, מצליח הוא להשתלט על חבורת אנשים מרי נפש, ולהשתיק אותם.

הפעם השניה היתה בעת שדוד התגנב יחד עם אבישי, ללב מחנה שאול. בפעם זו ברור שדוד לא התכוון להרוג את שאול, אלא לקחת את חניתו על מנת להוכיח לשאול את צדקתו. אולם אבישי לא ראה זאת כך. הוא אומר לדוד (שמואל א כו): "סגר אלהים היום את איבך בידך. ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו".

אך דוד בשלו: "ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה". ומשרואה הוא שאבישי אינו מסכים אתו ועלול לעשות מעשה בפזיזות, נשבע הוא: "ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה.
חלילה לי מה' משלח ידי במשיח ה'.ועתה קח נא את החנית אשר מראשתו ואת צפחת המים ונלכה לנו. ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם".
אבישי לא לקח את החנית והצפחת, דוד לקח! הוי אומר אף שאבישי לא הרג את שאול כרצונו, אך גם את פקודת דוד: "קח נא את החנית", לא מילא! אומר המלבי"ם: "סגר אלהים - חשב [אבישי] שזה ודאי השגחיי שישנו כולם כדי שיכהו".

מתעוררת כאן השאלה מי צדק? האם דוד או אנשיו? מה היתה הסיבה, שבגללה נמנע דוד מלהרוג את שאול?
נימוקו של דוד הוא: "מי שלח ידו במשיח ה'". לכאורה המשמעות היא: שונה דין המלך מדין ההדיוט! אדם פשוט הרודף אחר חבירו להורגו, אמרה תורה: "הבא להורגך השכם להורגו". (בבלי סנהדרין עב:). אך מה דינו של המלך? האם יש למלך חסינות? המותר למלך להרוג את אזרחיו, וידי האזרח כבולות על ידי ההלכה?
מצד אחד יש סברא בדבר. שלום המדינה תלוי בשלום המלך. עומדת היא זכות היחיד מול האינטרס הציבורי, והאחרון מכריע.
אולם חז"ל הגדירו באופן חד משמעי, שדין רודף חל גם על המלך!
"אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול, מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתורה אמרה, בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך. ומאי היא, דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך, ושם מערה. ויבא שאול להסך את רגליו. תנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה. להסך: אמר רבי אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה" (בבלי ברכות סב:).
מעיקר הדין, שאול "רודף" הוא, והיה מותר לדוד להרגו. אין המלך רשאי לעשות עוול, לרצוח ולעשוק את אזרחיו, ולהסתר בגלימת החסינות הממלכתית. כולם שוים בפני ההלכה. לא ניכר שוע בפני דל. אולם היה לדוד שיקול מיוחד לנהוג מידת חסידות, ולא לנצל את ההיתר ההלכתי להרוג את שאול.

הרב קוק מבאר את כוונת הגמרא: "צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך": "משפטי התורה בענינים שבין אדם לחבירו, יעמידו תמיד את ערך המשפט, רק לפי היחש שיש בין שני הנדונים, מצד אותו הענין בעצמו בלבד, ואין לערב ערך הנושאים בענינים אחרים. [כלומר, אין להכניס למשפט העכשוי, שיקול של חשיבות אחד הנידונים בתחום אחר - כמו מלך] אם יתחייב איש מיתה בידי אדם על כל חטא, לא יתכן לזכותו בשביל ערכו הכללי.
אמנם מצד מידת חסידות ועת לעשות לד', יש לפעמים רשות להשקיף, לא רק על נקודת היחש שבין הנדונים לבד, כ"א על כלל הענינים, על ערכו של הנידון בכלל החברה האנושית.
על כן, בהיות מדת הצניעות אבן פנה לכמה מדות טובות, שמהן תגיע טובה גדולה לכלל העם,...יעלה ערכה, על ההפסד של העברת שורת הדין הפרטית...." ("עין איה" ברכות ב עמוד 353).
דוד הוקיר מאד את מידת צניעותו של שאול. אם ילמדו ישראל ממידה זו של שאול, התועלת שתצמח לכלל ישראל היא כה גדולה, עד שממידת חסידותו ויתר על זכותו להרוג את שאול.

אף לדעת הרלב"ג (על שמואל א פרק כד פסוק ה)משתמע, שלשאול היה דין רודף. אולם טעמו של דוד שלא הרגו שונה:
"ואף על פי שהותר לו להורגו כי רודף היה, ואמר חלילה לי מה' מעשות הדבר הזה. וזה היה מהפלגת חסידותו, עם שזה גם כן יהיה סבה אחר כך להקל בהריגת המלכים. וידע דוד כי הממלכה תהיה לו. ולזה רצה להרחיק ענין הריגת המלכים משיחי ה'.ולזאת הסבה בעינה, צוה להרוג הנער העמלקי, אשר הגיד לו שהרג שאול. אעפ"י שכבר צוהו שאול על זה. ולזה גם כן צוה להרוג. אשר הרגו איש בשת בן שאול".
לדעת רלב"ג, הנחה את דוד שיקול מדיני. יש ליצב את השלטון, אף אם זה מכניס אותו לסכנה זמנית. הממלכה הוקמה זה מקרוב, ואם הוא יהרוג את שאול, יכול כל אדם שיעלה על דעתו שהוא צודק, להשתמש באותה שיטה. התוצאה תהיה שלטון המתחלף לעיתים תכופות. מצב זה מסכן את הממלכה, ומחליש את עמידתה בפני אויביה.
כך מבאר גם אברבנאל: "כיון דוד ליקר שמירת המלכים שלא יקלו בכבודם".

העיקרון שכולם מסכימים עמו הוא, ששוה דין המלך לדין ההדיוט.
בקו הלכתי דק זה, נתחם הגבול שבין התפיסה הפאשיסטית, לבין תפישת התורה.

מהן הזכויות של הפרט לעומת צרכי הכלל בישראל?
בתפיסה הפאשיסטית, מתבטל הפרט מול צרכי הכלל. הן בגופו, הן בממונו.
לא כן בתורת משה. הכלל אמנם מעל הפרט, אך לא מבטל אותו. דוגמה לדבר אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ז ח): "הגולה [אדם שרצח בשגגה] אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם. ואפילו לדבר מצוה או לעדות. בין עדות ממון, בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול. ואם יצא, התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".
העובדה שכל ישראל צריכים לישועתו, אינה מבטלת את זכותו הפרטית של גואל הדם לנקום את דמי אחיו הנרצח (ראו אור שמח שם), ואף אינה מבטלת את זכותו של הגולה, לשמור על חייו הפרטיים, למרות שבמלחמה הוא נדרש למסור את נפשו למען ניצחון האומה! אולם אם ירצה הגולה, לסכן את עצמו למען האומה ולצאת להילחם, יהיה רשאי לעשות זאת.

המלבי"ם (על שמואל א כד ה)הולך בדרך מיוחדת: לדעתו, דוד עצמו התלבט בשאלה, האם מותר לו להרוג את שאול. "גם דוד היה מסופק בזה, אם כבר נשלמה מלכות שאול. ואם רצון ה' שיומת ע"י הנרדף, ובחן זה ע"י שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי - ויך לב דוד אותו - כי לב השלם יתפעל ויתחרט, אם יעשה איזו פעולה רעה. ומזה הבין כי עדן לא שלמה מלכות שאול, ומורא מלכות עליו, וכי עול בכפו אף לגעת במלבושיו, ואף כי בגופו."
התחושה הפנימית של דוד, אמרה לו, שאין הוא רשאי להרוג את שאול.
דוד הבין שהמתח שנוצר בינו לשאול הוא על רקע התחלפות המלכויות. "ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה" (בבלי ברכות מח:).
היה ברור לדוד, שנבואת שמואל תתקים, והוא ימלוך. אולם הוא התלבט בשאלה, מה יביא לקצה, את מלכות שאול. ליבו שהכהו בעת שכרת את כנף בגד שאול, בירר לו, שאין לו רשות להרוג את שאול מדין רודף. התברר לו שאליבא דאמת, אין לשאול דין רודף!
"אל תחשב שאין עון במיתתו, כי רודף הוא. [אומר הוא לאבישי] אין זה נכון, מאחר שיש הצלה אחרת, והיא: קח נא את החנית. - שעל ידי זה, נינצל ממנו, כמו שהיה באמת. [כלומר, דוד העריך שאם יקח את החנית ויוכיח לשאול שהיה בידו להרגו ולא עשה זאת, ישלים אתו שאול ויפסיק לרודפו, כפי שבאמת קרה] ואם כן אסור להרגו." ((מלבי"ם על שמואל א כו יא).

במתינות בחכמה ובהעזה, הצליח דוד לשכנע את שאול שיפסיק לרודפו, והתברר למפרע שאין שאול רודף גמור.
יש שפירשו שזו כוונת חז"ל: "צניעות שהיתה בך היא חסה עליך". כאשר ראה דוד בשאול מידות כה מעולות, ידע שהצד החיובי שבשאול יגבר על קנאתו, ולא יהרגנו. נמצא שאינו רודף באמת ועל כן לא הרגו דוד. (עין יעקב על ברכות סב:).